אור הרעיון

פרק ה- קבלת עול מלכות שמים

פרק ה

קבלת עול מלכות שמים

דרכי ה', מדותיו ומצוותיו, חייבים להתקבל על ידי היהודי ממש כמו ציווי המלך לעבדיו, ללא שום סייג וסיבה זרה, ללא שום ענין של "הסכמה" שכלית או רגשית. כי הרי ברגע שהאדם מקיים את המצוה מתוך הסכמה או קבלה עצמית ואישית, הרי אינו מקיים מצוה, אינו סר לציווי ה' יתברך, אלא הולך אחרי דעתו ולבבו. והעושה כך לא רק שאינו מקיים את תפקידו בעולם לכוף את יצרו ולשעבד את האנוכיות וה"יש" אשר בו, אלא אדרבה, ונהפוך הוא! מכיון שהוא מקיים את המעשה מתוך "הסכמה" שכלית או רגשית, אינו אלא מחזק את גאוותו ואנוכיותו וסותר הוא את סיבת קיומו בעולם וסיבת קיום העולם עצמו.

וכך ציווה משה רבינו ע"ה את בני ישראל: "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא:כב). ועל פסוק זה כתב בקיצור ובסתם האבן עזרא, וז"ל: "והוא סוד גדול". עד כאן לשון המפרש הגדול, כאשר הוא משאיר גם את דבריו כסוד גדול. אך בעל ה"אבי עזר", בפירוש נפלא לפירושו של האב"ע, אומר דברים שעומדים ברומו של עולם, וחובה על כל אחד ואחד מישראל לחורתם על לוח לבו, וז"ל (שם): 

"נכונים דברי הרב כי סוד ה' ליראיו הדבקים במדותיו... ובדבקות עצמו יש סוד עצום, שלא להחליף עבודת איש באחיו [כלומר, שלא להחליף את המידות השונות והמנוגדות], ולאחוז ברחמנות במקום שצריך לכעס, כגון תלמיד או על עבריין, או שלא להחזיק בענוה במקום שצריך להלביש גאות או נקמה, כמעשה פנחס. ומועטים הם בני עלייה אשר יאחזו במדות על דרך אמת ואין כושל בם, הלא המה הגדולים אשר בארץ". כמה נכונים ועמוקים הם דברי ה"אבי עזר", הנוגעים בשורש הרע המשחית את היהודי והמפריד בינו לבין אביו שבשמים. כי הקב"ה נתן לעמו ישראל תורת אמת ואמונה, שלימה וזכה, כמו שנאמר (תהלים יח:לא): "אמרת ה' צרופה", וכן (שם יב:ז): "אִמֲרות ה' אֲמָרות טהֹרות כסף צרוף בעליל לארץ מזֻקק שבעָתָיִם". וכן (שם קיט:קמ): "צרופה אמרתך מאוד", וכן (שם יט:ח): "תורת ה' תמימה משיבת נפש". ותורה שלמה זו, מורכבת משני דברים. האחד - המושג, הרעיון, הערך, המדה, והשני - המצוות המעשיות שמהוות את הפולחן היהודי. 

והמדות, המושגים, הערכים, הרעיונות של התורה הם הם לב לבה של תורה, המשמשים נר לרגלינו, המאירים והמגדירים את דרכי ה' ואת הדרכים שנלך בהן, ולהם מתכוונת התורה כל פעם שנאמר "דרך", כגון (דברים כו:יז): "וללכת בדרכיו". וז"ל הרמב"ן: "שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד". הן הן המראות לנו איך להידמות לה' יתברך, כי הרי זה תפקידו של האדם ללמוד את דרכי ה' ולהידמות לבוראו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי, עקב מט): "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם
- למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו. ואם עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי". וכן (שם): "'ללכת בכל דרכיו' (דברים יא:כב) - אלו דרכי הקב"ה, שנאמר (שמות לד:ו): 'ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת' וכו'. ואומר [[כט]] (יואל ג:ה): 'והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט'. וכי היאך אפשר לו לאדם לקרוא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון... מה הקב"ה נקרא צדיק... אף אתה הוי צדיק... לכך נאמר 'כל אשר יקרא בשם ה' ימלט'. ואומר (ישעיהו מג:ז): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו', ואומר (משלי טז:ד): 'כל פעל ה' למענהו'".

ובכן העיקר בתורה ללמוד, ולדעת, ולהכיר את מדותיו ואת מושגיו ואת רעיונותיו של הקב"ה וללכת בדרכיו - להידבק בו. והמצוות, הפולחן, אינם אלא הביטוי החיצוני לרעיון הפנימי, כאשר הרעיון מהווה לב לבה של תורת ה', הדרך בה חייב האדם ללכת. וכאשר האדם אינו מבין את המצוה ואת הרעיון, או - יותר גרוע מזה - למד ואימץ ח"ו רעיונות ומדות זרות, מסולפות ומעוותות, הרי כאשר הוא מקיים את המצוה, הפולחן החיצוני, אינו אלא מדגיש ומבטא רעיון מוטעה או ח"ו המנוגד לאמת הנצחית של השם יתברך. וזה כעין "אין זה מברך אלא מנאץ". ואם כן, זאת כונת ואזהרת התורה בציווי "ודבקת בו", כפי שנתפרש ע"י האבן עזרא והאבי עזר, שלא להחליף את המדות ולאחוז באחת במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון ובודאי ובודאי שלא להתעלם ח"ו מהמדות או לעוות ולזייף אותם בגלל נגוד שכלי או רגש אישי. 

הדבקות בה', קבלת עול מלכותו, דורשת הכנעה מלאה, ונכונות מצד היהודי לקבל על עצמו את כל פרטי המצוות, ובמיוחד את המושגים והערכים והמדות, בדיוק כפי שציווה הקב"ה, על אף שיתכן שחלק מהם נוגדים את השקפת עולמו או את חושו הטבעי. הקב"ה, ולא האדם, קובע את המושגים ואת הרעיונות ואת המצוות. הוא מגדיר בדיוק מהו החסד, והצדק, והיושר, והרחמים. ומאד יתכן שהאדם ימחה נגד ציווי מסויים או ערך ומושג אלקי. ומאד יתכן שציווי או ערך או מושג אלקי נוגד את "החסד והרחמנות" כפי שהאדם רואה אותם. ויתכן שלפי דעותיו הנפסדות דרכי ה' גובלות ב"אכזריות". אך מי שדוחה את מדות ורעיונות הקב"ה כפי שקבע אותם אבינו שבשמים, על אף שהוא ממשיך לקיים את הפולחן
- לא שומר מצוות הוא, ולא ייקרא מקיים ציווי הקב"ה. אדם כזה הולך אחר שרירות לבו; עבד הוא לעצמו; הוא קובע שהוא האלהים; הוא כופר בעיקר! 

התורה כינתה וגינתה את הסטייה מדרכי ה' כ"זנות", כמו שנאמר (במדבר טו:לט): "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". וכן (דברים לא:טז): "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ", וכתב על זה האבן עזרא: "לצאת במחשבתו מתחת רשותו". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים עג:כז): "כי הנה רְחֵקיך יאבדו הִצמַתָה כל זונה ממך". ושוב הענין פשוט: פריקת עול הינה כפירה במלכות ה', שהיא כפירה בעיקר. וכן מעילה היא שינוי וסטייה, כמו שנכתוב לקמן בע"ה. ועל זה אמרו חז"ל (ספרי, דברים לב): "'בכל לבבך' (דברים ו:ה)
- שלא יהיה לבך חלוק על המקום". כי אוי לו לאדם המעיז לחלוק על המקום מכל סיבה שהיא, ובמיוחד מתוך הרגשה גאוותנית שהמוסר שלו השפל, עדיף משל מי שברא את המוסר.

וחז"ל חזרו שוב ושוב על יסוד זה כדי להשרישו בנפשנו כראשית חכמת היהודי. וכך למדנו במשנה (ברכות יג.): "למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות". ולמה? כי כל כוונתו של הקב"ה בבריאת האדם היתה עקירת האנוכיות שבו ע"י עשיית רצונו של הקב"ה. בזה שהאדם כופה את ראשו ואת יצרו להקב"ה, הוא עוקר את ה"אני" שבתוכו, ואין צעד יותר גדול מזה, השתחררותו מכבלי האנוכיות.[[ל]]

ולכן ניתנה לאדם הראשון מצוה אחת, והיא סימלה את כל המצוות
- לציית להקב"ה! הקב"ה אסר על האדם לאכול מהעץ שהקב"ה אסר. לכאורה מצוה קטנה, אך טמון בתוכה כל העולם כולו: ביטול היש! ואחרי שנכשל אדם הראשון בתפקידו, בחר הקב"ה בעם ישראל בתפקיד דומה, אך על ידי מצוות. אך מצוה חייבת להיות אמנם מצוה, כדי שהאדם המקיימה יגיע למטרת ביטול האנוכיות ובכך להתקדש ולהתגדל ולהתעלות. כי אדם שמקיים "מצוה" רק או בעיקר משום שהוא "מסכים" לה, אינו מקיים כלל וכלל את מצות ה' אלא הולך אחרי הסכמת לבו. ולא רק שבזה אינו מבטל את האנוכיות שבו אלא אדרבה הוא מחזק אותה.

הנה, בשלהי ספר ויקרא נאמר (כז:לד): "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". ואמרו ע"ז חז"ל (ירושלמי, שבת יג:ג): "רבי יונה אמר אין עבירה מצוה, ר' יוסה אמר: אין מצוה עבירה. א"ר אילא: 'אלה המצות' (ויקרא כז:לד) - אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות". כלומר, ר' אילא סובר כרבי יונה שמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה. וכן פסק המחבר (שו"ע או"ח קצו:א): "אכל דבר איסור אע"פ שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף". וכן (או"ח תרמט:א): "כל ד' המינים פסולים בגזול ובגנוב" (ואפילו למ"ד שאינם פסולים לשאר אדם, אך לגנב ולגזלן עצמו לכולי עלמא אסור). הרי, שאפילו אם עושה אדם את המצוה כהלכתה אך היא באה בעבירה, לא יצא ידי חובתו, כי רק "אם עשיתן כמצותן הן מצוות". 

א"כ, על אחת כמה וכמה אדם בישראל הכופר במצוות מן השמים רח"ל, והמקיים "מצוה" מן התורה כגון כבוד אב ואם או שנותן צדקה וכדומה, אך לא משום שאלו הן גזרת מלך, צו אלוקי מסיני, אלא רק בגלל ההסכמה "המוסרית" שלו, שלא עשה ולא כלום, ואינו מברך או מקדש או מקיים אלא מנאץ (ומה שאמרו חז"ל (פסחים נ:) שיקיים אדם מצוה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אין הכוונה כלל וכלל למקרה כזה, כי בנדון זה אין האדם מאמין כלל וכלל ב"מצוה", ולכן אין כאן אפילו מצוה שלא לשמה, ונ"ל שמי שעושה מצוה בעיקר משום שמסכים לה, עליו מדובר במאמר זה של חז"ל, וכוונתם שאין הכי נמי שהמעשה שלא לשמה גובל במעשה שאינו בכלל מצוה, אך עדיף שיקיים את המעשה כי בכך יש תקוה שיגיע לקיום המעשה לשמה, ובכך לקיום המצוה כמשמעה).

ולכן לפני שיקבל עליו עול מצוות, חייב האדם לדעת שהן אמנם מצוות, היינו שיעשה אותן מכוח מלכותו של מלך מלכי המלכים ולא מכח שכלו או הרגשתו. ולכן הקבלה הראשונה חייבת להיות: "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו:ד). זאת היא מלכות, זאת היא הכרזה והודעה של כניעה וקבלת עול, ללא תנאים. ואז, ורק אז, יכול היהודי לקבל עליו את עול המצוות של "והיה אם שמוע", בידיעה ברורה שהמצוות שלו מבוססות על קבלת עול מלכות ה'. 

ועתה יש להבין את מאמר חז"ל התמוה לכאורה (חולין קלט:): "הָמָן מן התורה מנין? שנאמר (בראשית ג:יא): 'המן העץ [אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?]'". ובאמת קשה לרדת לסוף דעתם של חז"ל. ראשית כל, מי אמר שצריך למצא רמז להמן מן התורה? וגם אם צריך, וכי משום שהמלה "המָן" והמלה "הֲמִן" דומות, יש קשר הכרחי ביניהם?
 

אך תורת חז"ל תמימה, משיבת נפש. כי בחטא של פרשת הָמָן, של המושג והרעיון של הָמָן, נמצא את החטא של אדם הראשון
- פריקת עול, והוא החטא הקדמון! הוא החטא שמחמתו גורַש אדם מגן עדן. כי הרי כל האסון וסכנת השמדת היהודים בשושן [[לא]] התחילו בפריקת עול מלכות שמים ע"י שאול המלך שחמל על אגג בניגוד לצו האלקי למחות את זכר עמלק. ומשום כך פתח רבי לוי פיתחא למגילת אסתר מהפסוק (במדבר לג:נה): "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם" (עי' מגילה יא.), וכוונת רבי לוי מבוארת שם ברש"י (ד"ה ואם לא תורישו), וז"ל: "אף אלו [בימי שושן] נענשו על שחמל שאול על עמלק". כלומר, העונש של ישראל בענין המן נבע ישירות מסירובו של שאול לציית לציווי ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (יומא כב:): "'וירב בנחל' (שמואל א טו:ה) - אמר ר' מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול: 'לך והכיתה את עמלק' (שם:ג), אמר, ומה נפש אחת אמרה תורה: הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו - על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז:טז): 'אל תהי צדיק הרבה'". ובמדרש קהלת רבה (ז:[טז]) הוסיפו: "אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך". 

אם כן, היסוד והלקח העיקרי של המגילה הוא ש"המן", כלומר העונש לישראל בענין המן, נבע מהחטא של סירוב לציית לצווי ה', וזה הוא בדיוק החטא הקדמון, החטא שהרס עולם, החטא של אדם הראשון, וכך פירושם של דברי חז"ל: מה המקור בתורה של החטא שגרם לעונשו של ישראל בענין המן? וענו: ממש מהחטא הקדמון, הראשון של אדם הראשון, שגם הוא סירב לציית למצוה האחת שניתנה לו, ושהיה טמון בתוכה הכלל היסודי של ציות! קבלת עול מלכות! והקב"ה בחכמתו אף נתן רמז להמן בחטא הקדמון בזה שכתוב "המן העץ... אכלת?"

 
וכן כוונת חז"ל במשנה (ברכות לג:): "האומר: על קן ציפור יגיעו רחמיך...משתקין אותו", ובגמרא (שם): "מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות". בודאי צודק האומר על המצוה של שילוח הקן שמשם יש לראות את רחמי ה', אך כלל גדול לימדונו חז"ל, שאדם המתאר והמתפאר במצוות ה' משום הרחמנות שבהן משתקים אותו. כי האדם המקיים את המצוות בעבור ה"רחמנות" שהוא רואה בהן, שהוא מסכים אתם, הופך את מצוות ה' להסכמת בן אדם, ובכך הורס את כל כוונתו של הקב"ה, שנתן לנו את המצוות והמדות כגזרות, וכדי להלביש עלינו את העול הכובל את האנוכיות. ואם היום מקיים יהודי מצוה מסויימת משום ששכלו ורגשותיו מסכימים לה, מה יעשה מחר כשייתקל במצוה שקשה לו לעכל, שאינו יכול ל"הסכים" לה? ובמו עינינו רואים אנו היום את האסון והרס התורה בידי אלה שהפכו את גזרות ה' לזמירות המהנות את דעתם.

ולכן נענש אפילו צדיק כדוד המלך ע"ה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה לה.): "מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה 'זמירות', שנאמר (תהלים קיט:נד): 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי'. אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתוב בהן (משלי כג:ה): 'הֲתָעִיף עיניך בו ואיננו', אתה קורא אותן זמירות...?" ודאי שדוד המלך רק נתפס להתרגשות כאשר מתוך שמחה אישית קרא לדברי תורה "זמירות". ומ"מ ובדיוק כמו במשנה לגבי קן ציפור, טמונה כאן סכנה - כי אינן אלא גזרות. ועל כן נתן הקב"ה את המצוות רק כגזירות, כפועל יוצא מעול מלכותו שעלינו לקבל, ללבוש ולהלביש. 

וזאת כוונת חז"ל שאמרו (קדושין לא.): "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ולכאורה, ההיפך הוא הנכון, שאדם שאינו מחויב לקיים מצוה או משימה ומ"מ מתנדב לעשותה, הרי זה משובח! אלא שוב לימדונו חז"ל, שהמתנדב לקיים מצוה אינו עושה את זה מצד מצוה, כי הרי איננו מצוּוה! הוא אינו מקיים את המצוה מצד מצוה או גזרה או עול מלכות, אלא מצד החלטתו החפשית, בחירתו האישית, וזו אינה מצוה. וכך כתבו בתוספות שם.
[[לב]]

הכלל: מצות ה' הורתה בקבלת עול מלכות, ולידתה בעשייה מפאת גזירתה
.

 
ואם כן, אפשר להבין את דברי חז"ל בענין מתן תורה בסיני. הנה, לפי פשוטו של מקרא, קיבלו בני ישראל שם את התורה ברצון ובנכונות, בקריאה של "נעשה ונשמע!" וכמה שיבחו זאת חז"ל, כמו שאמרו (שבת פח.): "אמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע' יצתה בת קול ואמרה להן, מי גילה לבָנַי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב (תהלים קג:כ): 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו'. ברישא 'עושי' והדר 'לשמוע'. א"ר חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (שיר השירים ב:ג): 'כתפוח בעצי היער' וגו'? למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך, מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע'. ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעותיה דמא. א"ל, עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. א"ל אנן דסגינן בשלימותא, כתיב בן (משלי יא:ג): 'תֻמת ישרים תנחם', הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו (שם): 'וסלף בֹגדים ישָדֵם'".

ואם כן, כמה קשה להבין דברי חז"ל (שם), שלכאורה הפכו את קבלת התורה לדבר והיפוכו, וז"ל: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם!" אשתומם כשעה חדא! מה רצו חז"ל להורות לנו בזה? וכי מאחר שעמדו ישראל תחת איום של השמדה, מגיע להם שכר על זה שאמרו "נעשה ונשמע"? אך התשובה ברורה. ודאי וודאי שבמעמד הר סיני היו ישראל מוכנים ומזומנים לקבל את התורה. הרי ברור שעם שרק לפני זמן קצר ראה את האותות והמופתים במצרים ואת היד הגדולה בים סוף, הנס הגדול של המן - לחם שירד מדי יום מן השמים - יהיה מוכן לקבל את התורה, ולהכריז "נעשה ונשמע", כמו שאכן עשה. אך הקב"ה רצה שבני ישראל יקבלו עליהם עול מלכותו ועול מצות לא בנסיבות של רגשות ורחבת הדעת. כי הוא הכיר את יצר לב האדם וידע שברגע שהנסיבות תשתנינה, ויעמדו ישראל בפני משברים וסכנות, או עשירות ופיתויים, ייסוגו וימרדו במצוות מכיון שלא נתקבלו כגזרה וכקבלת עול מלכות. לכן כפה עליהם את ההר כגיגית ואיים עליהם שיקבלו את התורה מתוך גזרה ומתוך כניעה מוחלטת - קבלת עול מלכות שמים.

ומכאן יש להבין מדוע נקרא חג השבועות "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו", שלכאורה הלא עיקר החג הוא לזכור שקיבלנו את התורה, ומה מועילה נתינה ללא סוף המעשה, הקבלה? אלא, הקב"ה רצה שהקבלה תהיה על ידי נתינה, בין שיהיו רוצים ומסכימים, ובין לאו. העיקר הוא שהקב"ה נתן לנו את התורה, גזר עלינו לקבלה ולשומרה. 

ולפיכך בין תרי"ג המצוות, נתן לנו הקב"ה גם את אלה המכונות "חוקים", מצוות שלכאורה באות ללא טעם ונימוק, כמו שנאמר במצוה של פרה אדומה (במדבר יט:ב): "זאת חוקת התורה", וז"ל רש"י שם: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה 'חוקה'; גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". אך, באמת, מדוע קבע לנו הקב"ה "חוקים" שהשטן ואומות העולם יוכלו ללעוג להם? התשובה היא, שבודאי יש לחוקים סיבות וטעמים (וכמו בפרה אדומה גופה
- עיין רש"י שם פסוק כב). ומכל מקום הסתירה התורה את ההגיון כדי להביא לפנינו מצוה של "חוק", שעשייתה תהיה אך ורק כגזירה, ומושג זה יהיה אב-טיפוס לכל שאר המצוות, להודיע שקיום כולן חייב להיות רק על [[לג]] הבסיס של גזרה, קבלת עול מלכות, על אף שיש ביניהן כאלה שטעמן פשוט. ובפירוש לימדונו זאת חז"ל (תורת כהנים, קדושים פרק ט:יב): "'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ:כו)... רבי אב"ע אומר: מנין שלא יאמר אדם: אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערוה, אבל [יאמר] איפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? ת"ל: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים".

יוצא מדברינו שהמצוות ניתנו לישראל כדי לזכות אותם (מהמלה "זכה" - טהור), כמו שאמרו חז"ל (מכות כג:): "הרי הוא אומר (דברים יב:כג): 'רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש'. ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות! ר' חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". 

כלל גדול השמיעונו כאן חז"ל, שהרי מצוות לא מעטות, גם אילו לא היו מצוות, היו בני אדם מקיימים אותן או מפני מיאוס (כגון דם) או מפני שיש בהם מוסר ותועלת טבעית (כגון כיבוד אב ואם; לא תגזול; דינים ומשפטים, וכו'). אבל אילו היו מקיימים או לא מקיימים אותם לא על הבסיס של מצוה אלא מפי השכל, לא היו מגיעים לקדושה שנקנית ע"י שבירת התאוה, הגאוה, ה"יש" והאנוכיות. רק כאשר אדם עושה את הדבר מפני שהוא מצוּוה, יכול הוא להתקדש. ולכן ציווה הקב"ה שלא לאכול דם, והפך דבר טבעי, לקדושה ולשבירת ה"יש". זאת כוונת ר' חנניא בן עקשיא שאמר שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לא רק מלשון זכות ושכר אלא מהשורש "זך". הקב"ה רצה לטהר אותם, לזכות אותם ולברור מהם את הסיגים של אנוכיות כדי לברור את ה"אני" שבתוכם, וכדי לכבול את רצונו וגאותו הבהמית של האדם שמחליט וקובע את הכל לפי דעתו ומחשבתו. וכאשר יעשה את כל מעשיו אך ורק לפי ציווי ה' יתברך, אז יזוכה, יתעלה ויתקדש כי זה כל האדם.
 

וכן אמרו חז"ל (תנחומא, שמיני ח): "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהרות לאוכל נבלות? אמר שלמה (משלי ט:יב): 'אם חכמת חכמת לך' וגו', הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל". כלומר, שעבוד האדם למצוות ה', שבירת ה"יש" והאנוכיות, באים רק לצרף את האדם, לזכותו, לקדשו, לרומם אותו.

וז"ל הרמב"ם, בפירוש המשניות (מכות שם): "מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה הנה זכה בה לחיי העולם הבא". 

ועל הפסוק (דברים לא:יב): "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף", אומרים חז"ל (חגיגה ג.): "טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן". והקשה אחד מהמפרשים (ילקוט האורים): מדוע הוצרכה התורה לצוות להביא את הטף, הרי מכיון שבאו כל המבוגרים מה היו עושים עם הטף; בהכרח היו מביאים אותם! וענה: "לתת שכר  למביאיהן", שהדבר הטבעי יהפך למצוה ויקבלו שכר על זה כמצוּוים.

יוצא מדברינו, שהנחת אבן הפינה, יסוד המבנה התורני שעליו עומדות כל המצוות, שבלעדיו כולן מתמוטטות ונופלות - הוא עול מלכות שמים, ודבקות גמורה בה' ובצוויו. עם זה יש סיבה לקיום העולם, ובלעדיה קם הקב"ה בכינוי א-ל ש-די ומאיים להחריבו, כמו שאמרו חז"ל (שבת פח.): "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם [[לד]] ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכן (אסתר רבתי ז:יג): "אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שניתנה להם לישראל". וכן (תענית ג:): "כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל". וכן אמרו (תנחומא, בראשית א): "ותניא אר"ש בן לקיש, למה נאמר במעשה בראשית 'יום אחד', 'יום שני', 'יום שלישי', 'יום רביעי', 'יום חמישי', 'יום השישי', ה"א יתירה למה, שהרי בכולן לא נאמר אלא 'יום אחד', 'יום שני', וכן לכולם? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה שיש בה ה' ספרים מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובוהו". 

עולה מדברינו, שהעולם נברא רק כדי שהאדם יקיים את תורת ה', ויקבל עליו את עול מלכותו בהכנעה גמורה ובשלמות ללא כוונות וסיבות זרות, אלא בדבקות ובשעבוד האנוכיות וה"יש". אמנם, השאור שבעיסה דימינו, הצלם שהוכנס להיכל, הוא הסכנה הגדולה והנוראה ביותר שיכולה להיות, והוא האיום על אמיתה של התורה; האיום על אמיתן של המצוות, על מושגיה ורעיונותיה ומדותיה של תורתנו הקדושה, מצד אלה שבאונס או בשוגג או במזיד מחליפים "עבודת איש באחיו". יש שאוחזים במידה זו או אחרת שלא במקומה ושלא בזמנה, ויש שמזייפים את הרעיונות, שמסלפים את המושגים, ושמעוותים את המצות, ויש שעושים את כל זה בקריאה וקביעה שאכן זאת היא אמיתה של תורה. ועל נגע זה, הזיוף בזדון ובמזיד, חוגרת התורה שק ומעלה אפר על ראשה, כי אינו דומה מי שכופר בגלוי ושבועט במציאות ה' או בתורה מן השמים ח"ו, למי שמנסה לזייף את התורה ובכך להשמידה מבפנים. כי הכופר עומד מחוץ למחנה והפער בינו לבין תורת ה' הוא ברור, ואילו המזייף נמצא בתוכנו וטוען להכשר של אמת.
 

הכופר והמין אינם מתיימרים לקבוע תורה (אלא, אדרבה, מואסים בה), ואילו המזייף מתעטף בטלית שכולו סילוף, ומזייף את מושגי ה' ומדותיו בבלע של בליעל
- אותו הוא מכנה "תורת ה'". פריקת עול שמים מביאה לידי זיוף הקודש, והזיוף הזה מאיים על אמיתה של תורה, ואין סכנה יותר גדולה מזיוף המטשטש את האמת ואת הגבול בין אמת ושקר. ואכן, בציווי שנצטווינו ע"י ה' יתברך להרוג את נביא השקר, נאמר (דברים יג:ו): "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלקיכם" וגו'. ועל זה אמר אור החיים הקדוש: "וכן אמרו בספרי וז"ל: 'כי דבר סרה, שבא לזייף דבריו של הקב"ה' ע"כ, ועל זיופו הוא מת". 

על זיופו הוא מת
! על זיופו לבד נהרג נביא השקר, כי האדם המזייף את האמת התורנית מהווה סכנה כפולה ומכופלת מזאת של הכופר והמין, כמו שאמרנו. כי "אמת" היא יסודה של תורה. ולא בכדי אמרו חז"ל (שבת נה.): "חותמו של הקב"ה אמת". מכל המדות של הקב"ה - צדק, חסד, רחמים, וכו' - מצא הקב"ה לנכון לקבוע את חותמו דוקא במדה של אמת. והסיבה פשוטה ויסודית, כי אם אין אמת כבסיס לכל שאר המדות, גם הן לא תהיינה אמיתיות, כאשר יבוא כל אחד ואחד לפרש ולסלף את אמיתן של המדות. אז גם הצדק לא יהיה אמת ולא החסד ולא הרחמים. לשם כך קבע ה' יתברך את חותמו דוקא באמת, כדי להתריע ולהזכיר שכל המדות חייבות להיות על הדרך של אמת ולא תהיינה שעשועים לזייפנים ולמסלפים. 

ודע, שהזיוף והסילוף בזדון ובמזיד נובעים מהרבה סיבות, שכולן נעוצות בסירוב לבטל את רצון האדם מפני רצונו של הקב"ה, באי-נכונות לקבל עול מלכות שמים ללא תנאים ובהכנעה גמורה. לפעמים סירוב זה נובע מפחד, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין יט.-יט:): "מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא [עבדו של ינאי המלך, שהיה צדוקי
[[לה]] ורשע, הרג אדם והרי לפי ההלכה, מכיון שעבד לא-יהודי אינו אלא רכושו של בעליו, חייב בעליו להופיע למשפט]. אמר להו שמעון בן שטח [נשיא הסנהדרין] לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו... אתא ויתיב [ינאי בא וישב, בעוד שבעל הדין חייב לעמוד בבית הדין]. א"ל שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד... אמר לו [ינאי]: לא כשתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבריך [כלומר, אם שאר חכמי הסנהדרין יגידו לי לקום, אקום]. נפנה [ינאי] לימינו - כבשו [הסנהדרין] פניהם בקרקע [מתוך פחד]. נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? [כלומר אתם חושבים שתכבשו פניכם בקרקע ולא תצטרכו לצוות עליו לקום ובכך לא תכניסו את עצמכם לסכנה?]. יבא בעל המחשבות [הקב"ה] וייפרע מכם!"

ואם בארזי הסנהדרין נפל העיוות שנגרם ע"י פחד מלך בשר ודם, מה יאמרו אזרחי העם, הפשוטים! ומ"מ חטא איום, פשע נורא, הוא סילוף זה של מצות ה', ואכן שילמו חכמי ישראל את המחיר: "מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". מדה כנגד מדה. הם - מתוך פחד - סילפו את ההלכה וכבשו פניהם בקרקע, הגיע להם עונש של חבטה באותו קרקע מאת הקב"ה שממנו לא פחדו.

ועיוות ההלכה וזיופה באים גם מהצד השני של רגשות האדם, דהיינו חנופה ואהבה יתרה. הנה, אגריפס המלך היה מלך טוב ואהוב על ישראל, אך היה מזרע הורדוס, ורק אמו היתה יהודיה. והמלך הטוב הזה, שהלך בדרכי ה' והטיב עם ישראל, קיים שנה אחת את מצות ההקהל בחג הסוכות, ואף עשה לפנים משורת הדין, כאשר קרא את פרשתו בעמידה. וכך נאמר במשנה (סוטה מא.): "אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז:טו), זלגו עיניו דמעות [כי ידע שהוא פסול למלכות מכיון שמלך - שלא כשאר שררות - צריך שגם אביו וגם אמו יהיו מישראל, ועי' תוס', שם מא: ד"ה אותו], אמרו לו [העם]: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה!" ועל תגובה זו של אהבה ואחוה מצד העם שלא היה מסוגל לפסול יהודי כשר וטוב מלהיות מלך בגלל גזירת הכתוב, אמרו בגמרא (שם מא:): "תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס". וז"ל הירושלמי שם (ז:ז): "הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו". עד כדי כך חמור החטא של סילוף ההלכה בגין חנופה! וגם כאשר היא באה מרגש עמוק ואמיתי של אהבה, ומתוך אי-יכולת לקבל דין הנראה כקשה ואכזרי, מכל מקום חטא ופשע העומד ברומו של עולם הוא בגין סירוב לקבל עול מלכות שמים. 

עוד מצינו, שהסילוף והזיוף באים מתוך סירוב כללי להוכיח את העם על חטאיהם ופשעיהם. ובתקלה זו נכשלו גם גדולי ישראל, ועל זה קונן ירמיהו הנביא (איכה א:ו): "היו שריה כאילים", וז"ל חז"ל (איכה רבתי א:לג): "[למה נמשלו ישראל כאילים?] ר' סימון... מה אילים הללו, בשעת שרב הופכין פניהם אלו תחת אלו, כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו. אמר להם [הקב"ה]: תבוא שעה ואני עושה לכם כן".
 

אמר הנביא יחזקאל (לג:ב-ג,ו): "ארץ כי אביא עליה חרב ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם ונתנו אֹתו להם לצופה וראה את החרב באה על הארץ, ותקע בשופר והזהיר את העם... והצופה כי יראה את החרב באה, ולא תקע בשופר, והעם לא נזהר, ותבוא חרב ותקח מהם נפש, הוא בעונו נלקח ודמו מיד הצֹפה אדרֹש".
 

זאת היא מצות התוכחה, העמידה לפני העם ותקיעת השופר של אמת. מצות הקריאה לעם והתוכחה היא מיסודי קבלת עול מלכות שמים, ועליה נאמר (משלי כח:כג): "מוכיח
[[לו]] אדם אחרַי חן ימצא ממחליק לשון". וכן (משלי כד:כד-כו): "אומר לרשע צדיק אתה יקבֻהו עמים יזעמוהו לאומים; ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב; שפתים ישק משיב דברים נכֹחים". 

אדם שאינו מוכן להוכיח, להזכיר את האמת, הן מתוך פחד, הן מתוך רצון להחניף לבריות, הן מתוך אהבה אמיתית, והן מתוך אי-יכולת ללכת נגד הזרם, וכל שכן מתוך סירוב לקבל את האמת ה"קשה" של ההלכה כפי שנראה בע"ה, מורד הוא בהקב"ה ומסרב לקבל על עצמו את עול מלכותו, כאשר למעשה הוא מרומם את הזולת מעל לפקודי ולציוויֵי ה'.
 

כך כתב רבינו בחיי בכד הקמח (ערך חנופה): "כי מי שהוא חנף מחריב את כל העולם כולו... כי מי שהוא חנף מורד בהקב"ה, שהרי העבד היודע אדונו ומניח אותו ועובד זולתו הרי הוא מורד בו, וכן החנף, כיון שהוא עובד את הבריות הרי הוא מניח להקב"ה ומורד בו...". וכה חמור הוא המרד הזה בהקב"ה, ומשיחת והמלכת והושבת בני אדם וערכים זרים על כסאו-לא-ישב-זר, עד שאמרו חז"ל (יומא פו:): "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם".
 

וברור שמצות התוכחה, שהיא מיסודי קבלת עול מלכות שמים, קשה כקריעת ים סוף מכמה בחינות. מצד אחד, קשה לעמוד מול הרשע ולהוכיחו על מעשיו הרעים, שמא יקום הלה ויתנקם במוכיחו. וברור שזאת היתה הסיבה שירמיהו הנביא לא עמד כחומה בצורה מול חנניה בן עזור, נביא השקר, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מא:): "כל המחניף לרשע סופו נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו נופל ביד בן בנו, שנאמר (ירמיהו כח:ו): 'ויאמר ירמיה הנביא: אמן, כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך'. וכתיב (ירמיהו לז:יג-יד): 'ויהי הוא בשער בנימִן ושם בעל פְקִדֻת ושמו יִרְאִיָיה בן שלמיָה בן חנניה ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר אל הכשדים אתה נפל. ויאמר ירמיהו שקר אינני נֹפל על הכשדים וגו' ויתפש יראייה בירמיהו ויבִאֵהו אל השרים'". ומפרש רש"י: "ויאמר ירמיהו לחנניה הנביא - שאמר נבואת שקר על גלות יכניה וכלי הקודש שגלו עמו, בעוד שנתיים ימים אני משיבם אל המקום הזה, אמן כן יעשה ה'. חנופה היא זו שהיה לו לומר בהדיא, שקר אתה ניבא. ויהי הוא בשער בנימין - לאחר כמה ימים היה ירמיהו יוצא מירושלים ללכת ארץ בנימין לחלוק נחלה שנפלה לו ותפשו יראייה, ואמר לו, אל הכשדים אתה נופל". 

ומצד שני אין האדם מוכן להוכיח את הרשע ולגנות את השקר בגלל שקשה להוכיח, והרבה יותר נעים וקל שלא להתקוטט, ומתוך כך פונה האדם עורף למצוות ה' שמחייבות את האדם להיאבק נגד השקר, כמו שנאמר (תהלים קלט:כא-כב): "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". וכן (תהלים קיט:קנח): "ראיתי בוגדים ואתקוטָטָה אשר אמרתך לא שָמָרו". וכמה וכמה פעמים, מנסים אנשים להצדיק את סירובם להוכיח את הרשע בטענה של "אהבת ישראל", אך זו אהבה מעוותת, כי הרי אין אהבה יותר אמיתית מזו של תוכחה, כמו שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט:יז). הרי, שמי שאינו מוכיח נוטר
- ואפילו בתת-הכרתו - שנאה לחוטא, ושנאה זו מתגברת דוקא משום שבתוך תוכו מכיר האדם את חובתו להוכיח את החוטא ומכיר גם את חולשתו המתבטאת בסירובו לעשות כן. ועוד, שמי שמסרב להוכיח את החוטא, נותן לו לרדת לבאר שחת לעולם הבא לעונש לעתיד לבוא, ודוקא המוכיח והמנסה להחזיר את הרשע למוטב אוהב אותו ואוהב גם את עצמו, וכפי שאמרו חז"ל [[לז]] במשנה (סנהדרין עא:): "שמיתתן של רשעים... והנאה לעולם...". ועוד נדבר בענין זה של תוכחה בע"ה לקמן. 

כל אלה שמנינו נקראים פורקי עול מלכות וחטא גדול בידיהם, אך אין דומה חטאם לפשעם של מי שמסרבים להוכיח, ואדרבה מצדיקים את הרשע ואת רשעותו, משום שהם בעצמם אינם יכולים לקבל את המושגים התורניים שעומדים בניגוד לערכים ולמושגים הזרים והנפסדים, שגם הרשעים וגם מצדיקי הרשעים רואים בהם "מוסר" ו"אמת". ועל כאלה נאמר (ישעיהו מה:ט): "הוי רב את יוצרו... היאמר חומר ליוצרו מה תעשה...".

ובימינו צצה תופעה זו כנגע צרעת בתוך המחנה, כאשר אפילו המתיימרים להיות מקיימי מצוות, ואשר שומרים את הפולחן ואת הצורה החיצונית של התורה, מורדים בערכים ובמדות של הקב"ה, כי אלה עומדים בניגוד ל"מוסר" ול"צדק" שלהם. ואכן עליהם אמר הכתוב (ישעיהו מד:יח): "לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם". 

וקשה להגזים בגודל חטאם של אלה שמסרבים להוכיח ולצאת נגד פורקי העול והמורדים במדות ה' ובערכיו ובמצוותיו. כי זאת החנופה הנוראה ביותר, והיא נובעת ממינות, כי גם המסרב להוכיח, בתוך תוכו אינו מקבל את מדות ה' שאינן נראות בעיניו כ"מוסריים". וזה לשון חז"ל (בראשית רבה מח:ו): "'פחדו בציון חטאים, אָחַזָה רעדה חנֵפים' (ישעיהו לג:יד)
- כל חנופה שנאמר במקרא במינות הכתוב מדבר, ובנין אב שבכולם: 'פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים'". כי הפסוק מדבר בשבנא וסיעתו שלא בטחו בה', והיו מוכנים להתמסר לסנחריב שצר על ירושלים ולהתחנף לו, כמו שכתב הרד"ק (שם): "החטאים שהיו בציון פחדו כאשר ראו מחנה אשור הגדול והחנפים שהיו בה אחזם רעדה... והחנפים אשר בציון הם שפחדו כי לא בטחו בה' שיצילם והם שבנא וסיעתו אבל הצדיקים אשר בם הם פחדו ובטחו בה'...". 

מזה ראינו שהחנופה שהחניפו כאן לאשור נבעה מתוך פחד, כי לא בטחו בה', ובכל זאת חנופה זאת נקראת ע"י חז"ל מינות, א"כ קל וחומר בן בנו של ק"ו, שאדם שמחניף לרשע ואינו שונאו ואינו מוכיחו, משום שהוא בעצמו אינו מקבל את מצוות ה', שהוא אינו רואה בהם "מוסר"
- הוא מחניף על רקע מינות. 

וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כח:ד): "עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם", וז"ל הרלב"ג (שם): "עוזבי תורה יהללו הרשע על רשעו ויתגרו בשומרי התורה, לחשבם שהתורה היא בלתי ראויה להתנהג בה. או ירצה בזה
- עוזבי התורה יהללו הדעת הנפסד אשר לרשע בדעות בענין השורשים וההתחלות, כי בזה יוכן להם פתח לעזוב התורה, אך שומרי התורה יתגרו באותם הדעות הכוזבות וישתדלו לבאר מומם".

וכן המצודת דוד (שם): "אלו שאחזו בתורה ועזבוה, יהללו עוד את הרשע, א"כ המה גרועים ממנו, כי הרשע בעצמו יודע שלא טובים מעשיו אבל יעשם לתאבון, אבל הם מהללים מעשיו וכמ"ש רז"ל (פסחים מט:) שנה ופירש יותר מכולם". 

שורש הנוראות האלו הוא הגלות הארורה שאליה נקלעו ישראל כמעט אלפיים שנה, וששם נפלו היהודים תחת ההשפעה האיומה של התרבות הזרה של הגוים, ההתיוונות שעלתה ללא שיעור על זו שהרסה את היהודים בימי היוונים והחשמונאים
. התרבות הזרה הזאת כבשה כענן כבד את מוחותיהם ואת נשמותיהם של רבבות ומליוני יהודים, ומתוך כך פרקו מעליהם עול מלכות שמים, וזנו אחרי רעיונות ומושגים זרים ונכרים. 

הנה במסכת סוכה (נב:) אמרו חז"ל: "ארבעה [דברים] מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן: גלות, כשדים וישמעאלים ויצר הרע". ברור מדוע מתחרט הקב"ה על שברא
[[לח]] רשעים כגון כשדים וישמעאל, וכמו שכתב הרמב"ם באיגרת תימן: "ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך: 'ואויבינו פלילים' (דברים לב:לא), ושלא עמדה על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם, שאפילו דוד המלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל, ואמר (תהלים קכ:ה): 'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר', וראו איך זכר קדר משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר כמו שהוא מפורסם מיחוסו. ועוד דניאל לא סיפר קטנותנו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל, שתכנע במהרה, שכן אמר (דניאל ח:י): 'ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם'. ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו שאין ביכולת האדם כח לסבול".

 
אך יש להבין את סיבת חרטתו של הקב"ה על שברא את הגלות. הרי הגלות באה מתוך טעמים צודקים, כעונש על חטאיהם ועל פשעיהם של עם ישראל שהפרו את חוקיו ועברו על מצוותיו, וכמו שהזהיר הקב"ה פעמים אין ספור, ובפרטי פרטים של נוראות, וכגון: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה, ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי, אף אני אעשה זאת לכם... ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה... והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצות איביהם ורדף אתם קול עלה נדף... ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם" (ויקרא כו:יד-טז,לג,לו,לח).

וכן "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב... והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן; ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש... בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (דברים כח:כח,סד-סה,סז).
 וכן קבעו חז"ל כי הגלות היא שיא העונש האלקי על מרד בניו באביהם שבשמים, וכך אמרו בספרי (עקב מג): "'ואבדתם מהרה [מעל הארץ הטובה אשר ה' נתן לכם]' (דברים יא:יז) - אחר כל היסורים שאני מביא עליך אני מגלה אתכם. קשה היא גלות שהיא שקולה כנגד הכל". וכך אנו מתפללים במוסף של החגים - "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". הרי ברור שהגלות באה למטרה ברורה, להעניש את ישראל בעונש החמור ביותר שניתן להעניש בו עם: גלות מארצו, אבדן מדינתו. ואם כן, מה מקום כאן לחרטה מצד הקב"ה, בעוד שברא את הגלות למטרת חזרת היהודים בתשובה? אלא, ודאי שהגלות אכן באה כעונש כדי להחזיר את ישראל בתשובה, לחרטה על מעשיהם הפגומים והרעים. אך אם העונש מחטיא את המטרה, ואם למרות הגלות אין ישראל חוזרים בתשובה, ואינם מתחרטים, בודאי שיש מקום להקב"ה להתחרט על זה, שלא רק שהעניש את בניו האהובים ביסורים נוראים אלא שהעונש גם לא הועיל! על אחת כמה וכמה יש להקב"ה להתחרט ולהתאבל כאשר העונש - הגלות - לא רק שלא הועיל אלא אף הפך את עם ישראל לגרוע יותר! 


ובכן הסכת ושמע עמי, והבן את גודל האסון של הגלות שעליו מתחרט הקב"ה מדי יום ביומו. הגלות לא רק שלא החזירה את היהודי למוטב, אלא אף פתחה לו פתח להתבוללות ולנישואי תערובת, ולהשליך מאחרי גוו את תורת ה' ואת זהותו היהודית. אך יותר מזה: הגלות הצליחה להביא את היהודי למצב הנורא ביותר שאפשר להגיע
[[לט]] אליו - כי היא גרמה לסילוף התורה, לעיוותה, לזיופה, עד שנשכח ונסתלף הרעיון התורני האמיתי והמקורי, ואף יהודים רבים וטובים וביניהם יראי שמים ותלמידי חכמים שכחו וטישטשו את הרעיון הכולל האמיתי ושקעו במושגים והלכות מסולפים - והכל בגלל שקיעתם בגלות והיעדרם מארץ ישראל ומן החיים השלמים שאפשר לחיותם רק בה. וזאת הכוונה האמיתית של דברי חז"ל (שבת קלח:): "עתידה תורה שתשתכח מישראל" (ואף לפי רשב"י שאמר (שם): "ח"ו שתשתכח תורה מישראל... אלא מה אני מקיים (עמוס ח:יב) 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו' - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד", כוונתו שבגלל הגלות יִטשטשו הרעיונות וההלכות ויצטרכו לטרוח קשה כדי למצוא את אמיתתם). 

וכן נראה ההסבר למה שאמרו חז"ל (ב"מ פה.): "רבי זירא כי סליק לארעא דישראל [מבבל] יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה". ולכאורה תמוה מעשה זה של רבי זירא, שאחר שהשקיע כל כך הרבה יגיעות ושנים וכוחות בלימוד, עתה כשעלה לא"י עשה נסיון לשכוח את תלמודו שלמד בבבל! אך נ"ל שהסיבה היא, שרצה להוציא מקרבו את הלימוד המהול בהשפעה הזרה והבלתי נמנעת של התרבות הזרה של הרוב הנכרי שבתוכה חיו יהודי בבל, וידע רבי זירא שהמושגים והרעיונות הזרים שינק בעל כרחו יהיו לו מטרד קשה וסתירה עמוקה לתלמוד ארץ ישראל שהוא קב ונקי, ועל כן החליט לנקות את נשמתו אפילו מתורת בבל כדי שיספוג ויקלוט את האמת כראוי ובשלמות.

וכן אנו, בגין הגלות בה חי היהודי קרוב לאלפים שנה כמיעוט בקרב רוב של גוים ובהשפעתה הבלתי נמנעת של תרבותם, מושגיהם, וערכיהם של הנכרים - נתערבו מושגים נכריים וערכים זרים לתוך מחשבתו ודעתו של היהודי, סילפו את שלמותה של תורת ה', עיוותו את אמיתה, ויצרו כעין שעטנז רעיוני שהשכיח את האמת הטהורה של תורת ה', כאשר אפילו יהודים שומרי פולחן המצוות הנוטלים את השם "דתיים" טובלים במקוה של מי התורה ושרץ תרבות הגוים בידיהם. 

ומשום כך היטיב הקב"ה לעשות כאשר החליט לבודד את עם ישראל מהעמים, בזה שבחר לעם סגולה ארץ אחת ומיוחדת, ארץ סגולה, ובזה קבע להם יסוד שאין לשום "דת" אחרת. הרי לשום דת אחרת אין חובה למי שמאמין בה לגור דוקא בארץ אחת ומיוחדת, ואילו עם ישראל הושבע ונצטוה לחיות אך ורק בארץ אחת
- ארץ ישראל - כדי שלא יתערב בגוים ובתרבותם הנכריה ובערכיהם הזרים. ופעמים אין ספור הדגישה תורתנו הקדושה את הקשר בין מצוות ה' לבין עשייתן בא"י, כמו שנאמר (דברים ד:ה): "ראה לִמדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צִוַני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה". וכן (שם:י): "אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון". וכן (שם:יד): "ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשֹתכם אתם בארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה". וכן (דברים ה:כח): "...את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה". וכך כתב האבן עזרא (דברים ד:י): "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם". כלומר, ודאי שניתן לעשות ולקיים את המצות גרידא בגלות, אך לא כראוי. את הפולחן בודאי אפשר לקיים, אך המושגים, שהם לב התורה, שהם עיקרה, שהם נשמתה, לא יתכן להבינם כראוי שם בשל הסילוף של התרבות הגויית החודרת לתוך חייהם ומחשבותיהם של היהודים, שהם המיעוט בתוך הרוב. המושגים והערכים, שהם מהווים את ידיעת ה' ואת דרכיו, חייבים להיות שלמים ואמיתיים, טהורים ונקיים מכל סיג נכרי וזר, מכל מחשבה ומושג גויי, [[מ]] וזאת כוונתו היקרה והאמיתית של האבן עזרא לעיל. וזו גם כוונתו של הספורנו בכותבו (דברים ו:כא): "עבדים היינו לפרעה במצרים, ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו, הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל ארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות". אמת ואמונה דברי הגאון, כי בודאי ניתן לקיים מצוות שטחיות אך אי אפשר לקנות שלמות, ובלי השלמות נשארה לנו רק תורה של שעטנז, מסולפת, מזוייפת, בעלת מום רעיוני. והרי כל ארץ גלותית מהוה בשביל היהודי "עבדות" רעיונית ומחשבתית, כאשר הוא כורע תחת נטל התרבות הגויית של הרוב, ולא יתכן שלא יושפע השפעה רבה ורעה.


וזאת כוונת הקב"ה כשאמר (שמות ו:ו): "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם". ולכאורה, "סבלות" ו"עבודה" היינו הך, ומה הוסיפה השנייה על הראשונה? אלא, כוונת הקב"ה היתה להבטיח שתי גאולות, האחת גאולה גופנית מסבלות מצרים, דהיינו: העמל הגופני, והשני מה"עבודה", דהיינו הפולחן, והע"ז, והתרבות של מצרים (כמו שאמרו חז"ל (תענית ב.) על הפסוק (דברים יא:יג): "ולעבדו בכל לבבכם" -  "עבודה שהיא בלב"). 

וזאת כוונת הרמב"ן בכותבו (על שמות ג:יב): "כי הקב"ה אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים
- והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה, אל מקום הכנעני". הרמב"ן חיכו ממתקים, שאילו הכוונה היתה רק להציל את ישראל מהשעבוד הגופני, היה הקב"ה יכול להביא את המכות ולאלץ את המצרים לשחררם ושיחיו בארץ גושן כבני חורין, ובארץ גושן היה יכול לתת להם את התורה, שיקיימוה בקרב המצרים. אך הקב"ה הבין שלא יוכלו ישראל לקיים את התורה באמיתה בשלמותה, כראוי, כאשר הם שקועים בקרב גוים ונתונים להשפעת תרבותם. ולכן החליט להעלותם לארצם הבלעדית, בה יחיו כ"עם לבדד ישכון", מבודדים, מובדלים, כדי להינתק מההשפעה הנכרית, "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם". 

ועד כדי כך הבין הקב"ה את הצורך לבודד את עם ישראל מהשפעת הגוים, שלא נתן להם ברירה, וקבע שמי שלא יצא ממצרים לארץ ישראל, שם
- במצרים - תהיה קבורתו! כך אמרו חז"ל (שמות רבה יד:ג): "חשך למה הביא עליהן? יתברך שמו של הקב"ה שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות. לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצרים והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב"ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן. לפיכך הביא על המצריים את החושך ג' ימים כדי שיהיו [ישראל] קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם...".

וכן בתנחומא (בשלח א): "'וחמֻשים עלו בני ישראל' (שמות יג:יח) - אחד מחמישה [כלומר, רק אחד מחמשה יהודים יצאו ממצרים, והשאר מתו על שלא רצו לצאת]. וי"א אחד מחמישים. וי"א אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה, ולא אחד מחמשת אלפים! ואימתי מתו? בימי האפלה...". 

עד כדי כך הבין הקב"ה את סירובם של ישראל לצאת מהגלות של סיר הבשר
- כי זעקת בני ישראל לא היתה זעקה לצאת ממצרים, שהיתה ארץ שמנה ועשירה מלאה כל טוב וחומרנות, אלא רק אנחה מן העבודה, כמו שנאמר (שמות ב:כג): "ותעל שוְעתם אל האלקים מן העבודה". אך אילו היו משוחררים ובני חורין בודאי ובודאי היו מעדיפים רובם להישאר בגלות השלֵוה והשמנה. ואפילו כאשר כבר יצאו, התחרטו ונשאו עיניהם לחזור, כמו שנאמר (במדבר יא:ד-ה): "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה [[מא]] אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". וי לעם המוכן להמיר את גדולתו וקדושתו בתפריט של מאכלים. 

הקב"ה עמד על כך שתהיה הפרדה והבדלה בין ישראל לבין העמים ותרבותם המשוקצת.

 
וזאת כוונת המאמר הנפלא של חז"ל (ספרי, עקב מג) וז"ל: "'ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם, ושמתם את דברי אלה על לבבכם' (דברים יא:יז-יח) - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים...". ועל ספרי זה סמך רש"י וכתב (דברים יא:יח): "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". וכמה תמוהים דברי חז"ל! וכי זאת הסיבה שעלינו לקיים את המצוות בגלות, משום "שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו"? וכי אין מצוות התורה ובפרט מצוות התלויות בגופו של היהודי חובה עליו בכל מקום ואף בחו"ל? אלא, ודאי, הקב"ה נתן את התורה אך ורק לקיימה בארץ ישראל, כי רק שם יוכל היהודי לקיימה כראוי ובשלמות. ורק כדי שלא תשתכח מישראל ציווה לקיימה גם בגלות.


ובכן דע והבן, שהגלות באה אך ורק כקללה כפולה - סבל וזוועה ליהודי, וחזרה לתוך ההשפעה הגויית. והקב"ה קיווה שעצם הנוראות של הגלות יחזירו את היהודי למוטב, לתשובה, לחרטה, לאביו שבשמים, אך לא כך הוה מעשה, אלא בכל עת ובכל עונה, ניסה היהודי להשתקע ולהיטמע בגוים, להידמות לו ולאמץ את הבלו.

החל מהשבטים בני יעקב, רצו בני ישראל להשתקע בארצות הגוים, ומשם נמשכה הטמיעה ואימוץ הנכריות והתרבות הזרה שטישטשה ושניצחה רח"ל את התורה השלמה והתמימה בקרב רוב העם היהודי. וכך נאמר (בראשית מז:כז): "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". וכמה יקרים הם דברי הגאון הכלי יקר בפירושו על הפסוק הזה וז"ל: "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר. כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך [כלומר, ארעים] והמה בקשו להיות תושבים [כלומר, קבועים] במקום שנגזר עליהם גרות... כך הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם... וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה. ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה". ומעשי אבות סימן לבנים. 

ובכך נמשכה הגלות עד אשר נפלה עלינו המכה הקשה ביותר, הסילוף הזוחל והעיוות האיטי, שזייפו את השלמות ואת האמיתות של תורת ה'. לתוך המקדש נכנסו הפסלים הזרים, ומתוך כך ובגין כל מיני סיבות
- פנימיות וחיצוניות - אימץ עם ישראל מושגים מסולפים ומזוייפים, עד שהיום טוענים רבים ורעים ורבים וטובים גם יחד, כי אכן ערכיהם המעוותים הם הם "התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". 

ארבע כתות נזיקין הן, קרבנות הגלות שנזוקו על ידיה ושעד היום מזיקים לעם ישראל.
 

האחת היא כת המסלפים בזדון, האפיקורסים והכופרים בתורת ה', שרצו בתאוה אחרי התרבות הזרה של הגוים ושמאסו בחוקי ה' ושאת משפטיו תגעל נפשם, אשר בזדון זייפו את דרכי ה' ואת רעיונותיו, שהקימו להם מקדשי מיאוס, ורבני "מעט". אלה, הפילוסופים עמי הארץ, המתלבשים בטלית שכולו בורות, מהווים קשר רשעים שאינו מן המנין, ודעותיהן עומדות מחוץ למחנה כמנודים וכמצורעים.
[[מב]]

הכת השניה היא זאת שנהרסה על ידי הגלות הרוחנית ושנכבשה בידי תרבות הגוים והיא של המון העם, היהודים הפשוטים, הבורים ועמי הארץ, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם
- בהמה רבה. כצאן דומם מובלים המה על ידי רועים רעים שחוטאים ומחטיאים, ואשר על כמותם אמר הנביא (יחזקאל לד:ד): "את הנחלות לא חזקתם, ואת החולה לא רפאתם, ולנשברת לא חבשתם ואת הנדחת לא השבתם ואת האובדת לא בקשתם...". 

ובכן המון העם אשר בגלות
- הנחלות והחולות והנשברות והנדחות והאובדות בארץ עושר חומרי ודלות נפשית - שבויים נפשית ומוחית בידי התרבות הזרה של הגלות, בה הם חיים, ושבה השתקעו, עד שבסוף היא - הגלות - השתקעה בהם. באמונה שלמה מאמינים הם בקדושת ובאמיתות ערכי הנכר, ומה פלא שלבהמות נדמו, כאשר מחשבותם אינם מחשבות ה' האמיתיות ודרכיו הנאמנות הפכו להם למוזרות ומגועלות, רח"ל. ונחנו מה כי נלין עליהם, ולא נותר לנו אלא לבכות את שריפת המון ישראל שאימצו את ערכי השקר אשר אין בו מועיל. 

וכת שלישית, היא של אלה המגדירים את עצמם כמאמינים בתורת משה מסיני, שגם הם נלכדו ברשת הזרות והנכר של תרבות הגוים בגולה, והסתירה והניגוד בין התרבות הזרה לבין ערכי ה' האמיתיים קשים להם כקריעת ים סוף. מכיון שינקו מתרבות הגוים, עינוי נפש היא להם העובדה הבולטת שאכן קיימים ניגודים ופירכות עצומים, פערים תהומיים, שלעולם לא יגושרו, בין מדות ה', דרכיו, רעיונותיו וערכיו, לבין אלה של הרעיון הנכרי ותרבות הגוים. כמה קשה ליהודים כאלה להודות בכך! שהרי על אף מוצאם הדתי והתורני שותים הם ממימי הגוים במוסדותיהם של המתיוונים, וחיים איתם חיי שותפות תרבותית וחברתית, עד שגם בהם דבקו הערכים והמידות הנכרים והזרים, המהווים ניגוד מוחלט וסתירה עמוקה לתורת ה'.

ובכן, פוסחים הם על שתי הסעיפים, מתוך אימת הידיעה שהודאה בסתירה תחייב אותם להחליט ולבחור
- לחדול מליהנות משני העולמות. הבחירה הכנה, ההחלטה האמיתית, דורשת זניחת השקר המתוק, והרי הרבה יותר קל לקרוא למר מתוק ולמתוק מר מאשר לאזור אומץ ולבחור. ובכן, מתוך אימת האמת, בונים להם אנשי הכת הזאת מגדלי בבל ובלבול, המתעלמים מן האמת והמזייפים את מדות ה' וערכיו. ומכיון שגם רבנים מסויימים נותנים לעיוות הזה יד וסמכות, התורה חוגרת שק על הזיוף והניאוף המוסרי.

פריקת עול חמורה ומרה היא זאת כאשר במקום להמליך על כסאו של הקב"ה את ערכיו ואת מדותיו, מושחים למלך את התרבות הזרה ואת המחשבות הזרות של הגויים, שבהן הם נתפסו. ובמקום לציית לדברי ה' הנאמרים על ידי הנביא (ישעיהו נה:ח): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'", ולבטל את מחשבותיהם הפסולות מפני מחשבות ה' הנשגבות והאמיתיות, מורדים הם בהקב"ה, סוגדים הם בפני המחשבות הזרות, ובגדי קודש ילבישון. ואם כן, אך טבעי הוא שיסרבו לגנות ולהוכיח את הרשעים שהולכים על פי מחשבות אלה, ואדרבה - מנסים להצדיק אותם משום שהם חייבים להצדיק אותם כדי להשקיט את מצפונם המעונה. ועליהם נאמר (משלי כח:ד): "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם". 

ויתר על כן, לא רק שחייבים הם להצדיק את הרשע, אלא שמרחיקים לכת, ומרשיעים ומגנים את הצדיק, את מי שאומר את האמת של קבלת עול מלכות שמים, אותה אמת ועול מלכות ה' הקשה מנשוא עבור המורדים בה' ובמדותיו. ועליהם כבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז:טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת ה' גם שניהם".

[[מג]]אין תועבה יותר גדולה מתועבת הסילוף והזיוף המכוונים והזדוניים של פורקי העול, המנסים לארוג בגד שעטנז של תורה ותרבות זרה ולהציגו כמלבוש קודש, כאדרתו של אליהו, הוא פנחס, כאשר מעשיהם אינם אלא כאלה של זמרי. ועל אלה שאינם מוכנים לקבל את משפט ה' ודעותיו הנראים להם כלא מוסריים, נאמר (משלי כא:טו): "שמחה לצדיק עשות משפט וּמְחִתָה לפֹעלי און". כלומר, הצדיק, לא רק שמקבל על עצמו את גזירות ה' כעול מלכות שמים, אלא גם עושה את משפט ה' בשמחה, כי עושה הוא את רצון ה' כרצונו. אך מי שמורד בהקב"ה ובדעתו, אינו מסוגל לקבל על עצמו ולבצע את גזרותיו, כי דעות ה' מחיתה לו. 


פורקי העול בגין ישיבתם בגלות ובתוך סיר הבשר של עולמו של הגוי, נלכדו עד קרנות המזבח של התרבות הזרה הגויית, ינקו מערכיהם ואימצו את מחשבותיהם, ובכך הכניסו את הפסל להיכל ה'. חצויי נפש הם, כאשר חלקם לה' וחלקם לגוי, וכולו שעטנז פסול. מדות וערכים ורעיונות יסודיים אין ספור של תורתנו הקדושה עומדים בניגוד לתרבות הגויים הנכריה: מה הם באמת חסד ורחמנות וצדק ומוסר? מה מקומם של שויון ודמוקרטיה ונקמה ושנאה ומלחמה? ניגודים ניגודים, סתירות סתירות, קיימים בין התשובה האלקית לבין מחשבות הגוים. אך מי שאינו מוכן לקבל על עצמו את עול מלכות ה', יוצר לעצמו בגד פסול, הנארג בחוטים מסולפים, שנטוו על ידי הגויים, ושנאמד ונמדד בסתירה ובניגוד למידות ה', שברא את העולם ואת כל אשר בו, כאשר רק הוא מבין את מהותם ואמיתותם של המידות והמושגים.
 כה אמר הנביא ירמיהו (י:ב-ג,י): "כה אמר ה', אל דרך הגוים אל תלמָדו ומאותות השמים אל תֵחָתו... כי חוקות העמים הבל הוא... וה' אלקים אמת...". ע"ש. ואע"פ שנאמרו מילים אלה על ע"ז, ברור שגם הע"ז וגם חוקותיה במשמע, כולל המחשבות והרעיונות והמדות הנפסדות הנוגדים את האמת של הקב"ה, כי "ה' אלקים אמת". ומה שאמר ירמיהו הנביא חל בכל חומרתו על כל חוקי ומחשבות הגוים הסותרים את דרכי ה', הן העבודה הזרה, הן התרבות הזרה, כי התרבות הזרה של היום הרבה יותר גרועה ומסוכנת ומתועבת מהע"ז.

הע"ז של אתמול, שהיתה נעוצה לפחות באמונה בכח עליון למרות ההבל שבה, הפכה היום לתרבות זרה של בני אדם, שכופרים למעשה בכל כח עליון, ושהמליכו את עצמם ואת חכמתם בעולם. ואלה השוללים כלל וכלל כח עליון, מסוכנים יותר לאין שיעור ממורדי ע"ז, כי גאוותם והאנוכיות שבהם מכריזות מלחמה בה' דור דור. 

קשה, קשה לאדם שבא מעפר וסופו לעפר, שיצרו מתלבש עליו ורע מנעוריו וכל יצר מחשבות לבו רע כל היום, ילוד אישה החלש והמפוחד
- כמה קשה לו להתגבר ולהתעלות על האנוכיות שבו, על החומר שממנו נוצר, ולהידבק בה' ללא סייג, ולקבל את עול מלכותו בשלמות ובתמימות!

וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ:ט): "מי יאמר זִכִיתי לבי...". וכן (תהלים נא:ז): "הן בעוון חוֹללתי ובחטא יחֱמַתנִי אִמִי". ואמרו חז"ל (ילקוט תהלים תשס"ה): "'הן בעוון...' - בעוון מלא, אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא צד אחד בעוון". אכן כמה קשה לחרס הנשבר ששמו אדם ללכת בדרך האמת, וכמה רבים המכשולים המסיתים אותו לסטות מאורח החיים, אף אם הוא חכם וצדיק! כמה קשה, אך כמה חמורים הסטייה, העיוות, הסילוף והזיוף של האמת! וכמה הזיוף הזה מחריב את עולמנו ומביא אותנו ליסורים ולאסונות שעוד לא ידענום, ח"ו. וכמה מסוכן זיוף זה כאשר הוא פרי יצירתם של אנשים המכנים את עצמם כשומרי הדת והפולחן, אלא שכבושים הם על ידי [[מד]] התרבות הזרה, שבצילה ישבו ולמדו וינקו בעת ובעונה אחת בלמדם תורה, ומשום כך יצרו בגד של שעטנז שאיסור לבישתו מדאורייתא הוא. 

האדם נברא כעד שהקב"ה ודעותיו אמנם אמת ואמונה הם, וזאת כוונת חז"ל באמרם (סנהדרין צב.): "א"ר אלעזר: גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר (שמואל א ב:ג): 'כי א-ל דעות ה'...'. וא"ר אלעזר, כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר (ישעיהו כז:יא): 'כי לא עַם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו, ויוצרו לא יְחוּננו'. וא"ר אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו... ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה, שנאמר (ישעיהו ה:יג): 'לכן גלה עמי מבלי דעת'". ובאמת מאי כולי האי? וכי אם יש אדם שאין לו דעה, אסור לרחם עליו וחייב גלות? ומה חטא זה שאין לו דעת וטפש הוא, שמגיע לו יחס כזה, וגם למרחם עליו עונש חמור?
 

אלא, ודאי שאין הכונה של "מי שאין בו דעה" לאדם שהוא טיפש ואינו חכם. הרי לא נאמר כאן "דעת", שאז היה אמנם משתמע על שכל ובינה, אלא "דעה"
- מחשבה ורעיון וערך ומדה. הקב"ה ברא את האדם לתפקיד מסויים, כפי שאמרנו, להיות הבריה היחידה בעולם שמסוגל להבין את גדולת ה' ואת דעותיו ולשעבד את עצמו אליהם. "כי א-ל דעות ה'", והאדם נברא כדי לאמץ ולקבל על עצמו את הדעות הללו, ע"י קבלת עול מלכות שמים. כי הדעה לה' היא, ובעניני הערכים והמחשבות והמדות לא יכולה להיות לאדם דעה משלו הנוגדת את דעות ה'.


האדם נברא להיות עד לגדלות ה', והעד יכול רק להעיד על מה שהוא יודע. וישראל נברא להיות עדת ה', כלומר העדה של ה', וגם שהוא יעיד על זה שהוא יודע. אם כן, מי שיודע את דעות ה' מעיד על גדלותן בתור עד ועדה, ואע"פ שכל אחד ואחד מישראל הוא עד ועדות לה', מכל מקום הוא חלק מעם ישראל שהוא עדה אחת גדולה המורכבת מכל העדים היחידים. וברגע שבני ישראל הגיעו לשלב של עם, כאשר היו במצרים לפני הגאולה, לפני המכה האחרונה, קראם הקב"ה "עדה", שנאמר (שמות יב:ג): "דברו אל כל עדת ישראל". ומי שאינו מקבל את דעות ה', אינו מוכן להעיד שהן גדולות עד אין חקר, ואינו עד, ומעל בתפקידו כיחיד, וגם פרש מן הציבור של העדה, ומעל בתפקידו כחלק מעם ישראל, שכל תפקידו של העם הזה הוא רק להיות עד ועדה על גדלות דעות ה', ואם אין הוא מוכן לזה אין סיבה לחייו בעוה"ז.

ובודאי על אדם כזה אסור לרחם, ואסור לגמול לו חסד, וסופו של אדם כזה לגלות מארץ ישראל, כי הרי ארץ ישראל הוכנה רק לעדת ישראל ולא למועלים בעדותם. וכן, כאשר ח"ו גם העם מועל בתפקידו ומואס בדעות ה' ובתפקידו כעדה, ברור שגם הוא איבד את זכותו לשבת בארץ של עדת ישראל, כי הוא מעל ביצירתו וביוצרו ועושהו. ולכן הקפיד הנביא (ישעיהו כז:יא) לומר: "על כן לא ירחמנו עושהו, ויוצרו לא יחננו". כי הקב"ה מעניש אותו על זה שיצר אותו להיות עד על דעותיו, והוא מעל בו. 

והנה בסוגיא בסנהדרין (שם), אחרי שאמרו "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות", המשיכו חז"ל וז"ל: "א"ר אלעזר, גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, שנאמר (שמות טו:יז): 'פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך'. מתקיף ליה רב אדא קרחינאה: אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, דכתיב (תהלים צד:א): 'א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע'? אמר ליה: למילתיה, הכי נמי ["במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא"
- רש"י בברכות לג.]". וברור שיש קשר הדוק בין שלשת הדברים האלה שניתנו בין שני שמות ה', והוא, שהקב"ה ברא את האדם לעד ואת ישראל לעדה על דעות ה' הנהדרות והאמיתיות, [[מה]] ולכן מי שבאמת ממלא תפקיד זה של עד, תורם לעולם שהקב"ה חשב עליו תמיד - שכולו טוב ושלם ודבוק בקדושת ה', והרי זאת כל כוונת בית המקדש, להיות תבנית ודוגמה, כעולם קטן המסמל את העולם כפי שהקב"ה רצה אותו - כולו קדוש וטוב ותחת עול מלכות ה' ודעותיו. ולכן אמר ר"א גם (שם): "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו".

ומי שאינו מקיים את תפקידו ומועל ביצירתו ומבזה את יוצרו ועושהו, בזה שפונה עורף לדעות ה' יתברך, נענש בנקמת ה' שנוקם את חילול שמו, ובנדון, אכן נקמה למילתיה, מילתא רבה היא! (ועוד נכתוב על זה בע"ה לקמן). 

הכת הרביעית מקורבנות הגלות היא הכת של יהודים תמימים וחרדים, המקיימים את פולחן המצוות כדת וכהלכה, המקפידים על קלה כחמורה, אך בגלל הגלות הארוכה והממושכת גם הם נפלו קרבן לעיוות ולסילוף רעיונות ומדות ודרכי ה' האמיתיים. לא ח"ו ככת השלישית, כלומר, בגלל סילוף הנובע מהתרבות הזרה שהם מתאווים לה, אלא משום שמתוך המציאות של אובדן ארצנו, מולדתנו, מדינתנו, הפכנו מיצירתנו האלקית המקורית של "עם קדוש" הדר "בארץ הקדושה" עם כל הממלכתיות שבה, לאיזו ישות של "דת", המורכבת מ"קהילות קדושות". וככל שהגלות נמשכה, והמציאות של עם, וארץ ומדינה הלכה ונשכחה מן הלב כענין מעשי, הורגל היהודי החרד והנאמן לדבר ה' לראות במציאות החדשה את התפקיד והמקום הטבעי שלו. וכך הפך ישראל מעם קדוש הקשור בחבל טבורו לארץ קדושה ומיוחדת, לדת ופולחן ללא שום חובה לשוב לארץ ישראל ולחזור לתפקיד המקורי, עד ביאת גואל צדק.

והנה קבעו חז"ל (ברכות מח:) לגבי נוסח ברכת המזון, וז"ל: "כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית [בברכת הארץ]. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה...". חז"ל בגדלותם קבעו לנו כאן את ההגדרה של עם ישראל כיצירת סגולה המורכבת מארץ ומלכות ומברית ותורה, ומי שאינו מזכיר את כולם לא יצא ידי חובתו. וכך פסק המחבר (אורח חיים קפז:ג) ע"ש. לא דת ולא "קהילה קדושה", אלא עם וגוי קדוש ונבחר, הקשור בחובת ישוב ושיבה לארץ קדושה ומיוחדת.

קללת הגלות שנחתה עלינו זה קרוב לאלפיים שנה, שיבשה ופסלה ועיוותה את עצם ההגדרה של היהודי, ששקע לתוך בוץ השכחה של המושג העיקרי והעקרוני של תורת ה' - דהיינו ההגדרה והזהות של עם ישראל, את מקומו המרכזי של המושג של "עם" ושל "ארץ" בתוך תורת ה'. עצם העובדה שהיתה גלות ממושכת ונמשכת, הרגילה את היהודי לחיות בלי ארץ, ולחיות לא כעם, אלא כ"דת", ובכך הפך עם ישראל הקדוש והנבחר והמובדל, הקשור בחבל טבורו לארץ ישראל, לדת ופולחן ללא הדיקות ודבקות חיונית לארץ בלעדית ומיוחדת. ובאין מדינה וממשלה, אך טבעי שכל ההלכות של ממשלה ומדינה שהן חלק בלתי נפרד ומרכזי של תורת ה', הונחו הצדה כהלכות לא מעשיות וכעין שולחן ערוך לעתיד, ולמעשה נשכחו מן המציאות, כאשר ה"דת" מחכה לביאת גואל צדק. וכתוצאה מכך, כל המושגים של לאום ועם, של חיים טבעיים ונורמליים, של מנהיגים ומלחמות, נגנזו - והיהודי הפך ל"קהילה" או לרצף של קהילות, כאשר הדגש הוא על ההלכות המצומצמות של היחיד, של הפרט. מאידך, האומה, הלאום, הארץ - כל מה שהיווה את המסגרת האמיתית והאלקית לישראל - טושטשו, נגנזו, נשכחו, ובסוף הוכחשו, עד שהגענו למצב שעצם המושגים של מדינה, ולאום, וצבא, וחיים טבעיים בארץ ישראל, הפכו לעויינים ול"חילוניים", רח"ל. וברור שגם שאר המושגים היסודיים, הרעיונות והמחשבות והמדות והערכים של האדם [[מו]] והיהודי, הושפעו על ידי התרבות הזרה שבה חיים כל יהודי הגלות - לרבות החרדים - כי הרי אי אפשר לברוח מההשפעה ומהנגיעה. ובכן, סולפו ועוותו מושגים של חסד ונקמה וטוב ורע ושויון ויחסי היהודי והגוי.

וכמה חשוב לציין כאן את התפקיד ששיחקה בעיוות ומהפך זה, התופעה האיומה של סילוקו של לימוד המקרא - תנ"ך - מהישיבות. מי יכול להבין את ההתעלמות מדברי חז"ל (אבות ה:כה): "בן חמש שנים למקרא", הדרכת ודבקות חז"ל בחינוך התורני האמיתי, הוראתם ללמד את הדרדק את כל המקרא, כל התנ"ך, לפני שיתעמק במשנה ובגמרא? חז"ל הבינו שהתנ"ך הוא המקור, הבסיס והיסוד של המבנה התורני, ושבלעדיו יקום בנין רעוע ובלתי מושלם. חז"ל הבינו שרק בתנ"ך ניתן למצוא את הדוגמה האמיתית והטבעית של מנהיג יהודי שחי וגדל בארץ ישראל בתוך מסגרת של שלמות, ואת הדרכים ואת הרעיונות האלוקיים שעלינו לחקות; שרק בתנ"ך ניתן למצוא את הדוגמה של מנהיגים וגדולים שלא הושפעו על ידי תרבות זרה של הרוב בגלות; שרק בתנ"ך ניתן למצוא את מעשי האבות השלמים כראוי שהם סימן מושלם לבנים - מנהיגים שלמדו תורה שלמה וגם ביצעו אותה; מנהיג כדוד בן ישי שכתב תהלים אך גם לא היסס להרוג את גלית, שישן בעמק ההלכה וגם השמיד את הגוים, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ג:): "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: 'אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה', אמר להם: 'לכו והתפרנסו זה מזה'. אמרו לו: 'אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו', אמר להם: 'לכו ופשטו ידיכם בגדוד'". ועל שילוב זה של תלמיד חכם ושר צבא אמרו חז"ל (מו"ק טז:): "'הוא עדינו העצני', כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". 

כך היא דרכה של תורה, כפי שראינו מפי גדולי התורה בהוראות התנ"ך והתלמוד, ומי יתבע את עלבונו של התנ"ך המוזנח והנשכח והנדחק לפינה בתוך החצר התורני! וכמה זה תרם לעיוותה של תורה ולסילוף מושגיה ורעיונותיה האמיתיים!

וכן יש להתאבל על ההתעלמות מן הלימוד וההתעמקות במדרש ובאגדה שמהם אפשר להוציא ולהבין את המידות והרעיונות של תורת ה', כמו שאמרו חז"ל (ספרי, עקב מט): "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו. ואם עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי". כי תורת ה' דומה ליער, והמצוות וההלכות לעצים שבו. אם לא יֵדע האדם את צורת היער, איך הוא נראה בכללו, ואיך ללכת בו, לעולם לא יבין מה מקומו של עץ זה וזה, איפה ואיך לנטוע אותו כדי שיתאים לצורת היער. המידות והרעיונות הם צורת היער, ורק דרכם ניתן להבין את מקומן של המצוות המעשיות וההלכות, ובכך לנטוע את היער כמו שרצה המתכנן. והמידות והרעיונות שמלמדים אותנו את הצורה של התורה, באים מלימוד האגדה והמדרש, שהם מלמדים את המחשבות ואת המידות של הקב"ה. רק ע"י לימוד המידות והרעיונות והמחשבות של ה', שהם תמונת היער הכולל, אפשר להבין את מקומן ומהותן של המצוות המעשיות שהן מהוות את העצים היחידים. וחבל שזנחנו והזנחנו את מדרשי ואגדות ה', כי בעקבות זה דלונו מאד. 


אכן על ארבעה דברים מתחרט הקב"ה שבראם, והעיקרי הוא הגלות, שעיוותה וזייפה את הרעיון היהודי המקורי והאמיתי. ולא תיתכן גאולה שלמה ומהירה בהדר, בגאון ובתפארת, עד אשר נחזיר את העטרה ליושנה, עד שנבער את הסיגים, עד
[[מז]] שנכרות מעץ החיים, הוא התורה, את ענפי הסילוף והזיוף, עד שנאמץ שוב את הדבקות בה' ואת קבלת עול מלכותו בכניעה שלמה, עד שנחזיר לעצמנו את האמת של תורת ה', את האמת של המידות והרעיונות והערכים המהווים את לב ליבה של תורת ה'. ובכך נוכל להקים שוב את בנין התורה השלם והאמיתי, נקי מכל שעטנז ועירוב התרבות הגויית הנכרית הזרה. אז נוכל להכיר שוב את דרכי ה' האמיתיים, את הרעיון היהודי השלם, ונפלס מעגל רגלנו ללא סור ימין ושמואל מדרך האמת של ה' יתברך.

ואז, שלמים ותמימים עם ה' נהיה כאשר בשמחה ובאהבה נקבל עלינו את עול מלכותו, עול מצוותיו, ועול מידותיו, ללא רבב של אנוכיות, אלא בדבקות, בתרועת "ודבקת בו", וכמו שמסיים רבינו בחיי (לעיל) את מאמרו על חנופה: "ראוי לאדם שיתרחק ממנה [מן החנופה], שלא יחלל שפתיו בדבריו להצדיק רשע או להרשיע צדיק, ושיהיו כל דבריו כנים ואמתיים וכל אמרי פיו צדק, ושיעשה כל מעשיו באמת ובתמים, כי אין האדם זוכה לחיי עולם לתת לו מהלכים בין העומדים אלא במדת התמימות, היא המידה אשר בה נשתבחו הצדיקים ואבות העולם... וכן הזכיר דוד [המלך] ע"ה כי מי שיש לו מדה זו הוא מן הגרים באוהל ה' יתברך ומן השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר (תהלים טו:א-ב): 'ה' מי יגור באהלך... הולך תמים ופועל צדק...'". 

על דור כמו שלנו, ועל תקופה זו של עקבות משיחא, אמר דוד המלך ע"ה (תהלים יב:ח-ט): "אתה ה' תִשמרם, תִצרנו מן הדור זוּ לעולם; סביב רשעים יתהלכון, כרֻם זֻלֻת לבני אדם". ובמשלי (ל:יא-יב): "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך; דור טהור בעיניו ומִצֹאָתו לא רֻחָץ". וכן קוננו חז"ל באמרם (סוטה מט:): "בעקבות משיחא... ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת". אכן, כמה מעטים הם בני העלייה אשר יאחזו במדות על דרך אמת ואין כושל בם
- "הלא המה הגדולים אשר בארץ".

"בני עלייה". לא בכדי יצר הקב"ה את לשון הקודש במלים שהן כולן מושגים, זו קשורה לזו בכוונתה. "בני העלייה" אינם אלא בני העול, בנים שקבלו עליהם את העול מעל ללבבם, ומשום כך עולים הם ומתקדשים מעלה מעלה, מעל לחומר ולחומרנות, בהבנה שזה תפקידם, שעליהם לקבל את עול העליון כי זאת כל סיבת קיום העולם. והעולם נקרא כך משום שכל יצירתו מותנית אך ורק בקבלת האדם את עול ה'. כמו כן, ברור שקרבן עולה, שכולו לה', נקרא כן על שהכל, כולל האדם ורכושו, כולו לה', והוא הסימן לעול מלכותו.

ומי שפורק עול הרי הוא בן בליעל - אדם בלי עול, כינוי לרשע, וכמו שנאמר בעיר הנדחת (דברים יג:יד): "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך", ועל זה אמרו חז"ל (ספרי, ראה צג): "בני אדם שפרקו עולו של מקום". וכן (סנהדרין קיא:): "'בני בליעל' - בנים שפרקו עול שמים מצואריהם". אך לא רק "בלי עול" כי אם גם "בלי יעל" - בלי תועלת כל שהיא, שהרי האדם נברא רק לקבלת עול מלכות שמים, ואם את זה הוא פורק, אזי אין לו כל תועלת בעולם וטוב מותו מחייו.

והחטא של אדם כזה הוא מעילה, שפירושה שינוי, וכן אמרו חז"ל (מעילה יח.): "'[נפש] כי תמעול מעל' (ויקרא ה:טו) - אין מעל אלא שינוי, וכך הוא אומר (במדבר ה:יב): 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל', ואומר (דברי הימים א ה:כה): 'וימעלו באלקי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ...'". מעילה היא שינוי, סטייה וזנות, כאשר המועל משנה את תפקידו, סוטה מהדרך שעליו ללכת, זונה אחר דבר זר. המועל הוא בוגד בתפקידו, בצו שניתן לו, וכאילו המועל פושט את המעיל המכסה אותו, כמו שהבוגד פושט את הבגד המכסה אותו, ושניהם עירומים כי פרקו מעיל, בגד ועול. ובמקדש קבעה [[מח]] התורה קרבן מעילה שבא לכפר על האדם שמעל בקדשי ה', שנהנה מהם כאילו הם חולין וששינה את ההקדש מרשות קודש לחול. כי כאשר ברא הקב"ה את העולם, הגדיר והבדיל את יצוריו ונתן להם הגבלות ומקומות משלהם, רשויות שלהן הם שייכים. ולשון "רשות" היא גם במשמעות של מקום, וגם במשמעות של היתר להיות במקום מסויים או לעשות דבר מסויים. 

האשה מובדלת דוקא לבעלה, וכאשר היא זונה היא מועלת ובוגדת בו וברשות שלה, כי הרשות שלה הוקדשה והופרשה. היא קיבלה רשות להיות במקום זה של בעלה, והוא הופך לרשותה. ואין לה רשות להיות אצל אדם אחר שאינו רשותה. וכן עם ישראל הובדל והופרש לה' והוא נחלתם וירושתם, וכאשר הם מחליפים את אלקיהם בע"ז או בתרבות זרה, הרי זה שינוי, סטייה, מעילה, בגידה.
 

הכלל
: האדם נוצר כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים ובכך להתעלות על האנוכיות שבו ולמלא את תפקידו בעולם ואת תפקיד העולם עצמו. מי שפורק עול מועל בתפקידו ואין לו רשות בעולם, כי כל יצירתו ורשותו להיות בעולם איבדו את תועלתם. אכן, כמה מועטים הם "בני העלייה", ואעפ"כ ולמרות הכל, נצטווינו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את הרעיון היהודי האלקי והאמיתי כמו שהוא אכן ניתן לנו, כמו שבאמת ותמים נצטוינו עלינו, בשלילת כל שמץ של התרבות הזרה, של הזיוף והעיוות, ומתוך קבלת עול מלכות שמים.

[[מט]]