כהן ונביא חלק ב

יהודי ארה"ב – על חבית של אבק שריפה

יהודי ארה"ב – על חבית של אבק שריפה[1]

בטרם אומר את אשר עם לבי, ברצוני להעיר שתי הערות: ראשית – אני דובר כפרט, בשם עצמי, כיהודי; ואיני דובר, כמובן, בשם מדינת ישראל, שהינה בעלת השקפות משלה בנושא זה.

שנית, איני משתייך – ומעולם לא  השתייכתי – על מחנה האמריקנים השונאים את עצמם. אני אוהב את ארצות הברית ומאמין, כי הצליחה – בעבר –  לבנות מופת פוליטי של חירות ודמוקרטיה; וכי למרות כל מגרעותיה הצליחה להעניק, לעמה ולעולם, טוב, הגינות ודרור. דווקא משום כך אני כותב דברים  אלה בכאב, על כי מה שהיה, לא יהיה,  בהכרח, גם בעתיד.

 מצויים רגעים בהם דומה, כי ההיסטוריה נעצרת לרגע קל ומבקשת לתת לאנושות הזדמנות אחרונה להכיר בחומרת המצב ולבחור בדרך, אשר תרחיק אותה,  את האנושות, מן השואה המאיימת עליה.

אומץ ותעוזה

אנו מצויים כיום ברגע כזה. פרק חדש  בהיסטוריה היהודית עומד להיכתב, בעוד אנו שולטים עדיין בגורלנו ובסיכויי קיומנו. אם נזנק קדימה, באומץ  ובתעוזה הנדרשים מאיתנו, יברכו הדורות הבאים של עמנו את שמנו. לעומת זאת, אם נהסס,  אנו עלולים לשאת בקירבנו עד יום מותנו את ההכרה, כי היינו מסנוורים מדי, הססנים מדי ופחדנים מדי בנקודת מיפנה  בהיסטוריה היהודית, בה נח גורלם של מיליוני אחינו על כפות   המאזניים. אין ספק, שנצטער לנצח על רגע האמת, בו  היינו יכולים לקוות לגדולה.

עלי לקבוע ברורות, כי כבר עתה נראים סימניה הראשונים של הבעיה היהודית המכרעת ביותר בעשור הקרוב – בעיית קיומה הפיזי של הגדולה בקהילות היהודיות בעולם: יהודי ארצות הברית.

יודע אני, כי זוהי הנחה מדהימה. ישנם כאלה, שידחו אותה כפנטסטית וכמשהו שאינו עלול לקרות בארצות הברית הדמוקרטית. אחרים יראו בה פרי של שיגעון רדיפה ופחד בלתי הגיוני; אחרים יגנו אותה כאיום, או כמשהו העלול להוליד  אנטישמיות. ואף על פי כן אחזור על דברי: אנו חוזים בתחילתה של תקופה, העלולה להגיע לשיאה בשואה דומה לזו שפקדתנו אך לפני עשרות שנים ספורות.

אין אנו רוצים להאמין, כי שינאת היהודים האיומה גדלה בארצות הברית לממדים מדאיגים; וכי קיימת אפשרות  של שואה נוספת. אין אנו רוצים להאמין. אבל זה נכון; והטראגדיה תחזור על עצמה – אם לא יפעלו האוחזים ברסן ההנהגה כבר עתה.

אנו עלולים לראות בנפילת ששת מיליוני יהודי ארצות הברית. אנו עלולים גם להיות עדים להישנות הסירוב לשמוע לקול חוזי השואה. ארצות הברית אינה עוד ארץ הזהב, ועתידה נראה זהוב עוד פחות. הרשינו לעצמנו להאמין במותה של שינאת היהודים באמריקה בגלל העדרה, לכאורה, של שינאה כזאת במשך רבע מאה. למעשה אין זה נכון. החלשת השינאה הגלויה ליהודים לא נבעה משינוי קבוע בטבע הדברים, אלא משתי תופעות ארעיות ביותר. השואה, אשר זיעזעה את העולם, הולידה "אמברגו" זמני על האנטישמיות. היהודים קנו את חסד העולם בגופותיהם. השמדת שישה מיליוני יהודים הפכה את האנטישמים למוחרמים ומנודים – לתקופת מה.

התופעה השניה: השיגשוג הכלכלי חסר התקדים, אשר הביא על אמריקה חיים טובים והניח לה להתפלש במכוניות, בתי פאר, תעסוקה מלאה ומוצרי חלומות. בזמנים טובים כאלה מוגבל תחום הפעולה של האנטישמים; כי המקרר המלא והמכונית החדשה מחלישים את כוח המשיכה של השינאה.

שינאה ארסית

שתי תופעות אלו –  אשמת אושוויץ והשפע הכלכלי – בלמו את האנטישמיות, אך לא חיסלוה. כיום ניטל עוקצן, ואין הן בולמות עוד את תחייתה של שינאת יהודים ארסית. אשמת אושוויץ אינה קיימת עוד.  מרוצת השנים וניצחונות ישראל בקרב, נתנו לשונאים את ההזדמנות להיפטר ממיגבלה זאת. גם החיים הטובים בארצות הברית הולכים ונעלמים – ומוחלפים בצלילים מבשרי אימים וסכנות.

אמריקה הינה כיום ארץ מסוכסכת. היא שסועה בידי גיזענות ושינאה. האדם הלבן נאבק באדם השחור סביב בעיית אוטובוסים מעורבים לילדים ובעיית המיזוג בבתי הספר. הבעיות של תכנון שיכונים ומעבר תושבים מרובע לרובע מולידות אלימות. הגזעים לוחמים אלה באלה במוסדות החינוך ובצבא. האחריות לכל זאת תיפול על שכם היהודים, אשר פעלו במיסגרת התנועה לזכויות האזרח. היהודי הליברלי יהיה המטרה העיקרית לזעמם של המוני אמריקנים אכולי מרירות.

רובין והופמן

יש לזכור גם את תבוסת ארצות הברית בווייטנאם. אין זו שגיאה. זוהי תבוסה של ממש. מי יואשם בהשפלת הכבוד הלאומי ובהקרבת קורבנות ללא טעם? מי יואשם ב"נעיצת-הסכין-בגב-האומה", אשר מנעה ניצחון במילחמה? האשמה תוטל, גם במקרה זה, על היהודים, אשר היו פעילים בהתנגדות למילחמה. שמותיהם של רובין והופמן ייזכרו זמן רב, לאחר שיישכחו שמותיהם של מק-גוברן ומקארתי.

תיסכולו של האמריקני הממוצע למראה הריסתם ושינויים של הערכים המוסריים והפאטריוטיים היקרים לו, נראה בעליל, הפער בינו לבין ילדיו, התפשטות הפורנוגראפיה ושינוי הערכים המיניים, מרגיזים אותו ומבעיתים אותו. הוא מנסה למצוא את הדרך בחזרה אל אותם "ערכים אמיתיים" ואל מה שנחשב בעיניו להגינות. הוא מתגעגע על "הימים הישנים והטובים" של יציבות, סדר וביטחון. היא כמה לערכים מתמידים ואובייקטיביים ולאנשים, אשר יעניקו לו ערכים כאלה, והוא משתוקק למחוץ ולמחות מעל פני האדמה את אלה, הנראים בעיניו כאחראים למהפכה החברתית. גם במיקרה זה מכוונים החיצים נגד היהודים.

במיכלול של כל הבעיות הגזעיות, המדיניות, החברתיות והפסיכולוגיות הללו טמון הניצוץ, העלול לפוצץ את חבית אבק השריפה, עליה יושבים יהודי ארה"ב. ארץ הדולאר האדיר וענקי הכלכלה זועזעה במפתיע. הכלכלה נחשפה כנמר של נייר. מיליוני תושבים סובלים מאבטלה, או תת-תעסוקה. האיזורים העירוניים הגוססים, התובעים יותר סעד – בעוד המעמד הבינוני מצמצם את הכנסות המדינה – הופכים למרכזים של אבטלה המולידה שינאה. האינפלציה מוסיפה לזלול את הדולאר, וחסכונות בני המעמד הבינוני-נמוך נמוגים לנגד עיניו.

זו הפעם הראשונה ברבע המאה האחרון עומדים המוני אמריקנים בפני אובדן החיים הטובים, מהם נהנו משך זמן כה רב. אנשים כאלה מסוכנים מאוד. הם לא ישלימו עם העוני, לאחר שחיו בשפע משך עשרות שנים. מוטב יהיה להם ללכת אחרי הדמאגוגים והגיזענים, אשר יבטיחו להם חיים טובים תמורת חירויותיהם. גם כאן יהיה היהודי השעיר לעזאזל.

הדמאגוגים, השונאים והפאשיסטים מצויים בארצית הברית בשפע. לא ננסה, לפי שעה, לעמוד על מיספרם המדוייק. מוטב לנו לעקוב אחרי גידולם באחרונה ואחרי אפשרויות הגידול שלהם בתקופה של אלימות, תיסכול, זעם, מרירות, פחדים ושינאה. אלה הם היסודות המצויים בחברה האמריקנית כיום; ואלה הם היסודות המזינים את השונאים.

הם מצויים באמריקה, ומדברים בגליי על תאי גאזים ועל חיסול היהודים. כוונתם רצינית; ואין איש יודע אם אפשר יהיה לבלום אותם, בהיות תנאי התפתחותם כה נוחים.

רגע האמת

מדוע שוב מהמרים היהודים על חייהם? מדוע הם מסתכנים בגולה? האם אמריקה שונה? ההיתה גרמניה הוויימארית שונה? האם לא חשבו יהודים גרמניים מסויימים, כי הם מצאו את הנירוואנה, ממש כשם שחושבים עתה יהודים בארצות הברית? האם היו הגרמנים מיפלצות, בעלות זנבות וקרניים?

אשר היה הוא שיהיה – והוא כבר מתחיל להיות; והפיתרון שאין לו דיחוי הוא פינוי יהודי ארצות הברית והבאתם הביתה, למולדת. התשובה היא: עלייה המונית לישראל.

היום – ולא מחר –  יש לכנס, מועצת חירום של קהילות יהודי ארצות הברית והאירגונים  היהודיים בארץ זו! לתכנן מסע תעמולה רב ממדים להסברת הסכנה; ולהכין יציאה המונית של יהודי ארצות הברית לארץ האבות.

לפני 40 שנה קרא זאב ז'בוטינסקי לאחיו: "יהודים, האש בוערת! חסלו את הגולה לפני שהיא תחסל אתכם!"; אבל, הם, אחיו, הרסו את ז'בוטינסקי, ובעשותם זאת הרסו גם את אלה, שאותם הוא ביקש להציל.

אל נניח לזאת לשוב ולהתרחש. רגע האמת הגיע ובא; ועלינו לפעול בתעוזה ובתקיפות, הדרושות לנו כל כך בימים אלה.



[1] ידיעות אחרונות, י"ד אייר תשל"ב (28.4.72).