כהן ונביא חלק ב

הפעם האחרונה

הפעם האחרונה1

כמה נדיר הוא לדעת שזו הפעם האחרונה. דרכו של עולם, שאנחנו מקבלים את הדברים שבחיינו – הדברים היקרים הקטנים והדברים בעלי הערך היקרים לנו ביותר – כמובנים מאליהם, ואנחנו מניחים שהם יישארו עימנו תמיד. טול, למשל, את הדברים הפעוטים ביותר, כמו הפעם האחרונה ששיחקת משחק מסוים בתור ילד. כשעייפת והפסקת לשחק, האם ידעת שזו תהיה הפעם האחרונה? דירה, משרד, מקום כלשהו. כמה פעמים אדם נכנס, יוצא, ואינו קולט שזו תהיה הפעם האחרונה? אכן, דברים פעוטים, אבל כשנקלטת ההכרה שהם חלפו לבלי שוב, גוברת הבנתך שחלק ממך חלף עימם, חלק ממך ששייך לעבר שלעולם לא תוכל להשיב, חלק ממך שנושא אתו זכרונות ההופכים לחמוץ-מתוק כאשר אביב החיים נעשה לסתיו ועוד הלאה.

ואנשים. אפילו כאלו שלא היו לך עימהם ידידות גדולה או קשר משמעותי. אנשים פשוטים שאתה בא עימהם במגע ארעי כל כך, כמעט אוטומטי. חבר לעבודה, חבר לנסיעות, שכן שאתה מהנהן לו בראשו ומיד הוא חולף מעיניך וממחשבתך. ופתאום, יום אחד – איננו. והמחשבה מכה בך: ראיתי אותו – מתי זה היה? – והינהנתי לו; וכעת איננו. בקושי הכרת אותו, ובוודא לא היה לו חלק משמעותי בחייך, אבל אותה פעם אחרונה מתמהמהת לרגע עם אנחה מוזרה.

ויקיריך. כמה מוזר ועצוב שפגישותינו ושיחותינו עם אלו שאנו כל כך אוהבים יכולות להיות כל כך ארעיות ולא חשובות. ואיזה רגע נורא הוא כשנודע לך שיקירך איננו – לעולם ועד – ואתה ראית אותו או אותה בפעם האחרונה ולא קלטת את הדבר. כמה היית רוצה לחיות שוב את הפגישה האחרונה! היה לך כל כך הרבה לומר, ובאיזה רוך היית אומר את זה – אילו רק הבנת שזו הפעם האחרונה. איך היית מתבונן בפניו של יקירך, ושותה כל פרט ממנו. כמה היית בורר את מילותיך בעדינות ובאהבה. כמה היית מייחד, מקדיש ומנציח את הרגע, בהרהורים על ארעיותם של החיים, של אהבה ושל קשר. כמה היית מצטער על כל פגיעה ועל כל מילה קשה. אלו  מאמצים קדחתניים היית עושה כדי לבטל את רוע הגזֵרה של הפעם האחרונה, וכמה היית כעוס ומתוסכל על כשלונך.

הפעם האחרונה. כמה נורא למי שמבין שפגישה זו היא אכן האחרונה, וכמה נורא עוד יותר למי שלא מבין זאת ונותן ליקירו ללכת, סתם כך, כלאחר יד. ויש כאן מוסר השכל בשבילנו. החיים הם קצרים. החיים הם ארעיים. החיים הם חולפים. הַחֲזֵק חזק ואל תתן ליקירך לברוח לך. דע מה יש ברשותך, ואֱחוז בו; הַחֲזק אותו קרוב וחבק אותו בכל כוחך. שלם כל מחיר שתצטרך – שום מחיר אינו גבוה מדי – ובלבד שתאחוז באהובך ולא תתן לו לחמוק.

ובכל פעם הסתכל עליו או עליה כאילו שזו הפעם האחרונה. כי אולי אכן כך יהיה, וכמה נורא יהיה אם תתן לאהובך לצאת מתוך חייך בלי תשומת לב נוספת.

הקב"ה נתן לנו חיים, אבל גם חז"ל הכירו בכך שהחיים אינם מאושרים. וכך אמרו: "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא…". הכאב, הייסורים, העמל, התיסכול, הטיפוס המייגע אל היעד – משקלם גדול בהרבה מרגעי האושר החולפים הקוטעים את מצעד החיים. לא, האדם לא נוצר כדי להיות מאושר, אלא כדי למלא את חובתו ואת תפקידו. האושר יצטרך להמתין, שהרי, כדברי חז"ל (במדבר רבה פד:ג): "בשעה שצדיקים יושבים בשלוה, ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעוה"ב, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה"?

עם כל זה, אנחנו זוכים למעט רגעי אושר ולמעט שלווה בחיינו. כאשר הם באים  – אֱחוז בהם, הוקֵר אותם, חבק אותם, אל תתן להם לחמוק. ותמיד התייחס אל הרגע כאילו הוא הפעם האחרונה – מפני שייתכן שאכן כך יהיה.


 

<[1] <!--The Last Time, August 20, 1976.