כהן ונביא חלק ב

"הגיעה השעה לשוב הביתה!"

"הגיעה השעה לשוב הביתה!"1

אזהרתו של הרב מאיר כהנא, מייסד הליגה היהודית להגנה

 

הגיעה השעה לשוב הביתה. הגיעה השעה לקום וללכת, משום שהזמן קצר מאוד. הגיעה השעה שיהודי יבין כי מ"ארץ הזהב" – כמו מאוטופיות יהודיות כה רבות בתולדות הימים – נשארו רק הסיגים, וכי ענן קודר עולה באופק והוא מאפיל והולך על אור התבונה, החרות וצלילות הדעת.

הגיעה השעה שהיהודים יכירו כי  דברי ימי הגלות לא כאן ישתנו, וכי לא כאן יינתק החוט האכזרי שהיו קשורים בו פרעות ופוגרומים, שינאה ורדיפות במדינה אחר מדינה.

הגיעה השעה שהיהודי האמריקני ישוב הביתה. הגיעה השעה שיודה בפה מלא בדבר שהוא חש בו אינסטינקטיווית בליבו פנימה, אך ליבו  עודנו מסרב לומר אותו לפיו, וזו התקווה האנושית כל כך והיהודית  כל כך כי סכנות שמתכחשים להן  ייעלמו כלא היו ולא יערערו את שלוות נפשנו. אכן, מה עצובה ואנושית בטפשותה היא תקווה זו! מה עצובה וטראגית והרת אסון!

רק השוטים והנבערים מדעת יסרבו להכיר בהתערערות החמורה שחלה  בחמש השנים האחרונות במעמדם  המדיני והכלכלי של היהודים בארצות–הברית. בפתאומיות מדהימה היינו עדים להתפרצותה של שינאת יהודים מצד הימין הקיצוני, לצד רוח תזזית הדומה לה אצל המיליטאנטים השחורים.


אנו עומדים ומתבוננים כיצד השמאל הרדיקאלי נותן ידו לפאשיסטים הגזענים ומצטרף אליהם במלחמת חורמה  נגד ישראל.

אנו רואים כיצד אבירי השינאה מבריחים סוחרים יהודים מעסקיהם, וכיצד יוצרת התמוטטותם הכלכלית  משבר גואה בקהילה היהודית כולה, וכיצד מתדלדלות התרומות למוסדות יהודיים ולישראל, תרומות שהיו כה נדיבות.

אנו רואים כיצד שכונות יהודיות  הופכות להיות קיני פשע ואלימות  וכיצד משפחות יהודיות נאלצות  להימלט מהן תוך הפסדים עצומים  במכירת בתיהן ולחפש מיפלט בשכונות שבהן כמעט שנבצר מהן לשלם את מחיריהם המנופחים של הבתים. הם משאירים מאחוריהם בתי–כנסת,  בתי–ספר ומרכזי קהילה – כולם בניינים ומוסדות שנבנו במחיר של מיליוני דולרים, וכיום אין לשקמם  אף בעשרות מיליונים.

אנו רואים עובדי ציבור יהודים, שעמדו בבחינות לצורך קידום, בחינות המבוססות על סגולותיהם של הנבחנים, ועמדו בהן בהצלחה מרובה, בזכות יזע, עמל ותבונה, ולפתע עוקפים אותם ומאלצים אותם לכפר על  הפשעים שפשע המימסד האנגלו–סאכסי נגד בני המיעוטים.

אנו רואים כיצד מקצים מיכסות גדולות לקבלתם של בני מיעוטים לאוניברסיטאות, בלי שים לב לכישוריהם, ובכך מונעים מצעירים הראויים לכך את ההזדמנות להירשם לאוניברסיטאות ציבוריות שהלימוד בהן חינם או למכללות עילית פרטיות. כמעט תמיד, הצעירים היהודים הם הנפגעים הראשיים.

אנו רואים ילדים יהודים נופלים קורבן להתקפות חמורות, שמספרן גדל והולך, ברחובות, במגרשי המשחקים, בבתי–הספר שלהם. מכים אותם וחוטפים מהם את אופניהם או את הכסף שהביאו לקנות בו ארוחת צהריים, ולעיתים סתם משום שהם יהודים.

אנו רואים אדישות בלתי מובנת כלפי כל זאת וכלפי דברי השיטנה האנטי–יהודיים הגלויים אצל העובדים במוסדות העירוניים ואצל מועמדים בבחירות ותומכיהם. אנו רואים כיצד המימשל משותק, אנו רואים כיצד מועצות בתי–הספר ופקידיהן נרתעים מפעולה, אנו רואים כיצד המשטרה נכשלת בשמירה על החוק ועל הסדר, אנו רואים כיצד גוברת אהדתם של אנשי הרשות לרדיקאלים, אנו רואים כיצד הרדיקאלים נחלצים להגן על הקיצונים ולתמוך בהם, אנו רואים כיצד ליבראלים מגייסים למענם כספים.

אנו רואים כיצד נטרפה דעתה של אומה.

אנו רואים את התגובה הבלתי נמנעת. ממעמקי הכעס, הפחד, התיסכול והמתח בליבו של האמריקני הפשוט והמתון נובעים ניצניה של תגובת הרתע. מתוך פחד מפני עימות בין–גזעי, מתוך חוסר הביטחון הנובע ממשבר כלכלי מחריף והולך, מתוך התיסכול שמולידה מלחמה אומללה באסיה, מתוך הכעס המתעורר למראה טירופו של השמאל הרדיקאלי, מתחיל  האמריקני הפשוט להאזין לדברי הבלע  ההיטלראיים מפי הימין מוכה הטירוף. עתה הוא מתחיל להטות אוזן לדברים שנהג לדחותם  מעל פניו, ורגשותיו דוחפים אותו להקשיב לדברים שנהג  ללגלג עליהם.

וכך יוצאים מחוריהם אנשי ה"מיניטמן" והנאצים ואנשי "התנועה למען זכויות המדינות" וכל האחרים המציעים לא פחות מאשר השמדת כל  היהודים כמרפא לכל הפגעים שבהם לוקה אמריקה. הם חשים כי הזמנים  השתנו, ובאפם עולה ריח הטרף. בספרות התעמולה שלהם הם מצביעים, חזור והדגש, על הגורם לכל הרעות: היהודי. הם מעתיקים כל הצהרה נואלת מפי בוגדים וכופרים בעמם היהודי שעודם נושאים את  השם "יהודי". הם צועקים בקול גדול באוזני האמריקני הזועם והנפחד: היפטרו מן היהודים!

ואנו רואים הכל, ואנו שומעים הכל, ואנו מתבוננים בהתפתחותו של משבר כלכלי גואה העלול להיות לניצוץ שיצית את אבק השריפה –  ואנו בוחרים להתעלם מכל זאת.

כילדים קטנים, אנו מפנים עורף לעובדות לא נוחות. אנו מעדיפים לדחות את מה שאינו נעים לנו למחר, ושוב למחר ועוד פעם למחר – עד אשר המחר הבא יהיה מאוחר מדי.

הגיעה השעה לשוב הביתה, ולהפיק  דבר כלשהו מן השואה, את הידיעה כי למדנו את ליקחה. הגיעה השעה שנשקיף על חורבותיה של הרפובליקה הדמוקרטית של ויימאר, על יהודיה הנינוחים והבוטחים והמאושרים שידעו כי "זה לא יוכל לקרות". הגיעה השעה שנבין  כי רק בארצו שלו יימלט היהודי מן הטבח.

הנה היא. זו שאליה ערגנו, שאליה התפללנו ובכינו ולמענה ישבנו על אבנים קרות בכל ט' באב. הנה היא, סוף כל סוף. המטרה שלמען תקומתה נהגו אבות אבותינו לקום בחצות הליל ולשפוך דמעות תחינה אל הבורא.

ואנחנו – אנחנו יושבים כאן אף יודעים אנו כי החלום התגשם,  אף שרואים אנו כי החזון היה למציאות. ואף על פי כן אנו נשארים אצל הנאצים והפנתרים השחורים והשמאל החדש. מה עגום הדבר! אוי לו לעם שאינו מסוגל ללמוד מדברי ימיו המרים!

הגיעה השעה לשוב הביתה.

 
1 זאת הארץ, כ"ה טבת תשל"א, 22 בינואר 1977, עמ' 3.