כהן ונביא חלק ב

ציונות

ציונות1

 

הם מדברים על "ציונות". כולם, האוהבים והשונאים. וכמה מבולבלים ונבוכים הם. ציונות הופכת בפיהם ליצירה של אדם בשם הרצל או פינסקר או בירנבאום. לשיטתם, היא מתחילה בסוף המאה התשע עשרה, תוצר של התקופה של לאומנות אירופאית באופן כללי. ומתוך כך, היא הופכת ל"תנועה אימפיריאליסטית", שמסיגה את גבולן של זכויות הערבים שחיו בארץ מקודם. היא הופכת, בסביבות מסוימות, למושא להשמצה בפי אנשים הצועקים: "יהדות אינה ציונות".

חשוב שנתחיל לחשוב בבהירות, ולהבין את העקרונות הבסיסיים. חשוב לזעוק באזני העולם, "שמע עולם, אני ציוני!"2. מפני שציונות היא יהדות, מפני שלא הרצל הוא זה שיצר את הציונות, אלא הקדוש ברוך הוא.

דע, שאף רגע למשך מאות ואלפי השנים של המוראות, הסבל, הטרגדיה, רצח העם – לא שכח היהודי את ציון. בגיטו בפרנקפורט וברומא; במלאח שבמרוקו ובתימן; בעוני שבשטעטל בפולין וברוסיה; במצוקה ובהשפלה שבצרפת ובגרמניה; בחוסר הבטחון ובאימה התמידיים שבגלות שאחזה בגופו ושאפה לכבות את נשמתו; בארצות הזרות המקוללות שבהן הוא נדד לבלי קץ ושבהן היה זר מקולל ומבוזה; בפזורה שהושלך אליה מתוך קיום אזהרתו של הכל-יכול – בכל אלה, כשהשכים כל בוקר לקראת יום חסר וודאות, התעטף בטלית ובתפילין ופנה לירושלים. לא למכה או לג'דה או לקאהיר או לדמשק או לרומא או למוסקבה. רק לירושלים, רק לציון. אם הוא גר בדרומה, הוא פנה צפונה, לציון. היהודי במערב הטעים את שירו המר-מתוק של רבי יהודה הלוי, "לבי במזרח ואני בסוף מערב" – ופנה למזרח, בעוד שיהודי בסין שבמזרח הרחוק פנה מערבה. וכך היה, שמיליונים, מיליונים של נודדים נמשכו כל בוקר, כל צהרים וכל ערב ע"י איזה מגנט רוחני ענקי, הקרוי "ציון", לאשר את הציונות שלהם ולפנות ולומר יחדו, בשפה העברית האוניברסלית:

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון".

אנשים מוזרים! מאות שנים של טרגדיה לא הצליחו לכבות את אש אמונתם, ואלפי שנות היעדרות מן הארץ לא קיררה את תשוקתם אליה. כאשר ביקשו גשם בתפילתם, היה זה בהתאם לעונות של ציון, כדי שיפרחו היבולים שבארץ הקודש. "ברך עלינו, ה' אלקינו, את השנה הזאת... ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". "האדמה" – מכוון לארץ ישראל. ציון.

תפילותיהם עסקו בלי סוף בנושא השיבה.

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין...".

"תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה', מקבץ נדחי עמו ישראל".

שום אירוע לא חלף בלי איזכור אותה שיבה. שום ארגון מודרני בן ימינו לא היה מצליח להחדיר אותו להט ציוני שהיה חלק אינטגרלי של מבנה אופיו של היהודי. הציונות חילחלה לכל יום של שמחה ולכל עת של עצב.

בכל יום חג, נאספו היהודים בבית הכנסת, ובתפלתו לאלקיו, אמר היהודי את המלים דלהלן:

"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך... ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשך... אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והינשא עלינו לעיני כל חי. וקרב פזורינו מבין הגוים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם".

"ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות...". לאנטי-ציונים הערביים, מוסלמים ונוצרים, יש צליינים, וליהודים יש צליינים. המוסלמים הולכים בחאג' שלהם למכה, והנוצרים לרומא, ויש להם סיבה טובה לקרוא לעצמם "מכהאיסטים" או "רומאיסטים". אבל רק מי שמתפלל לזכות לעלות לציון יכול להיקרא "ציוני", ובכינוי הזה הגדירו עצמם היהודים בגלות השחורה, כל ימי חייהם.

פעמיים בשנה, פעם בליל הסדר החגיגי של פסח, כאשר התגשמה הציונות ע"י השחרור הלאומי של היהודים ממצרים, ופעם בסיום תפילת יום כיפור – היהודי נשא את עיניו לשמים ונשא את קולו ברמה וזעק:

"לשנה הבאה בירושלים!" לא ניו יורק, לא פריז, לא ביירות, ולא בגדד. לא מכה ולא שום עיר קדושה בחצי האי ערב. ירושלים. ציון. ציונות שקדמה להרצל באלפי שנים, ציונות שיהודי לא היה צריך להצטרף אליה, מפני שהיא היתה חלק מהותי ממנו מיום היוולדו.

"עוד לא אבדה תקוותנו..." – השיא המרגש של ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. זה יותר מרטוריקה. זה ביטוי מיזערי לעקשנות הניסית שאין כדוגמתה, של עם קשה עורף – קשה עורף בנחישותו לשוב הביתה. "יום אחד נגיע הביתה". זו לא היתה סתם תפלה או בקשה, התבטאות של מעתיר. זה היה הרבה יותר. היה זה אחד מעקרונות אמונתו של עם שהאמין באמונה שלמה בהבטחת אלקי ההיסטוריה ונביאיו:

"ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך... והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה" (דברים ל:ג–ה).

ממעגל החיים של היהודי מעולם לא נעדרה אהבת ציון. היא היתה נוכחת תדיר. כאשר הוא נולד ונימול, ונאמרה ברכת המזון בסעודת המצוה, התינוק היהודי הקטן שמע את המלים: "הרחמן הוא ישלח לנו משיחו הולך תמים... לבשר בשורות טובות וניחומים לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". הוא כבר היה ציוני.

כשהגיע לגיל הבגרות הרוחנית, הבר-מצוה, הוא קרא את הברכות שלאחר קריאת התורה והטעים:

"רחם על ציון כי היא בית חיינו, ולעלובת נפש תושיע  במהרה בימינו, ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה". הוא היה ציוני יותר תקיף.

כשהוא נשא לאשה את אהובתו, ועמד בפני הרגע המאושר ביותר בחייו, הוא שבר כוס לזכר חורבנה של ציון, כדי להזכיר לעצמו שכל זמן שהוא נשאר בגלות ושציון מצויה בידי זרים, לא יוכל להגיע לשמחה שלמה. וכאשר עמד תחת החופה, שמע את הברכות מצהירות:

"שוש תשיש ותגל העקרה [ציון], בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה.... מהרה ה' אלקינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם...". זוג ציוני נוצר.

וכשהוא נפטר – רבים מהנפטרים נקברו עם שקית קטנה של עפר מארץ ישראל. אם הגוי מונע מהיהודי מלהגיע לאדמת ציון, הוא הביא מעט ממנה אל הגלות כדי שהיא תישן עמו עד בוא יום השיבה, שבוודאי יבוא. הוא מת ציוני.

יום זה בוודאי יבוא, שהרי איך ייתכן אחרת? מה היה חשוב לו שה"מציאות" היתה הכנסיה ומסעי הצלב והאינקויזיציה והפוגרומים והאספסוף וההשפלה והעוני והאונס והרצח? זאת לא היתה מציאות אמת; זאת היתה רק תקופה היסטורית חולפת. המציאות היתה שבועתו של הכל-יכול ונביאיו שיבוא יום שבו ציון תושב לקדמותה. המציאות היתה שיבוא יום שישובו הגולים היהודיים מארבע כנפות הארץ. המציאות היתה שיבוא יום שמדינה יהודית תקום מתוך האפר, וילדים יהודים ישחקו בחוצות ירושלים, ויחוגו בה חתונות בששון. המציאות היתה שבני ישראל ישובו הביתה:

"נחמו, נחמו עמי, יאמר אלקיכם...על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה אלקיכם. הנה ה' אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו... כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיהו מ).

"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה': מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא).

וכך, בעזרת האמונה – אותה אמונה אמיתית שנוצרת ע"י הדבקות בה גם אל מול תקופה שהיא באמת חסרת תקוה – היהודי נשאר ציוני. שהרי בשום רגע בגלות, הרוב הגדול לא ניתק את הקשר, לא צלל את תוך היאוש, לא הפסיק את חברותו בתנועה הציונית העולמית הנצחית.

בכל בוקר, כשהגיע לקריאת שמע הקדושה – "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד", הקדים לה היהודי את הקריאה:

"והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".

בכל יום הוא הביט את העולם העוין, השונא, ששאף לבלוע אותו חי, לטרוף אותו ואת בניו. בכל יום הוא הביט אל ה"מציאות" של המספרים והעוצמה והכוח של הגוי, ופנה ללכת אל בית הכנסת, שם נשא את פניו אל ה', ולחש: "עם כל זה, אני מאמין, אני מאמין".

שמע עולם, אני ציוני. מפני שאני יהודי.


1  Zionism, May 18, 1979.
 2 הרב חיבר ספר בשם זה, באנגלית.