כהן ונביא חלק ב

נחמה ויוסוף

נחמה ויוסוף1

אין אף מנהיג ציוני ואף פקיד מטעם ממשלת ישראל שאינו קם בתכיפות להתלונן על הסרטן של נישואי התערובת וההתבוללות השוטפים את הקהילות היהודיות במערב. אבל אי אפשר להתחמק מהתחושה שהאנשים הללו אינם מתנגדים כל כך לנישואי התערובת כשלעצמם, כמו שהם חוששים מן הנזק שההתבוללות בגולה עושה למדינת ישראל: העלייה בנישואי התערובת, שמביאה לניתוק קשרים יהודיים, ממעטת את מספר היהודים ואת כוחם, ומצמצמת את מספר האנשים העשויים לעלות לישראל או לתמוך בה כספית. שהרי התופעה הדומה של נישואי תערובת במדינת ישראל (אמנם בקנה מידה הרבה הרבה יותר קטן) בהחלט אינה מעוררת חששות ואזהרות בשיעור שמתקרב לזה.

בתחילת שנת 1979, במדור המגאזיני של מהדורת סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"2, הופיעה כתבה תחת הכותרת: "דו קיום". היא לא הוקדשה לעיון ביחסי הסובייטים והאמריקאים, או בקשרים בן הערבים לישראל. זו היתה כתבה סימפאטית, ללא בושה, המתארת את הנישואין ה"מוצלחים" וה"מאושרים" של ערבי ישראלי עם יהודיה ישראלית. הנטייה של הכתבה ניכרת מתת הכותרת, שאמרה:

"כיום, אחרי 11 שנים, מתגוררים השניים  בעיירה [ערבית] טייבה. נחמה מגדלת  שלושת ילדיה כערבים וכמוסלמים, מנהלת בוטיק מצליח בכפר, מקיימת יחסי קרבה וידידות עם שכנותיה, חיה חיים יפים מבלי  לוותר על עצמאותה וזהותה".

ייתכן שהאמירה המדהימה ע"י מחברת הכתבה (אורלי אזולאי), שמשמעותה שיהודיה המגדלת את ילדיה כערבים ומוסלמים וגרה בכפר ערבי אינה מתפשרת על זהותה, היא האינדיקציה הברורה ביותר של מטרת הכתבה להציג נישואי תערובת באור חיובי. ומאחר שהזוג הנדון הוא רק אחד מיני רבים בישראל (מגמה ההולכת וגוברת, שתקבל מומנטום ע"י מה שקרוי תהליך ה"שלום"), אולי כדאי להקדיש לכתבה עיון יותר מעמיק.

נחמה היא אחת משישה ילדים שנולדו ליהודים מצריים שעלו לישראל בשנות החמישים. יוסוף, בן ארבעים, הוא אגרונום, ועורך בחדשות בערבית ב"קול ישראל". הוא למד בבית הספר היהודי בכפר הירוק, וחינוך זה איפשר לו להשתלב בקלות בחיים הישראליים, והוביל במישרין לכך שפגש את נחמה.

ההטייה של הכתבה ניכרת כבר בפיסקה הראשונה, האומרת: "בילדותה... בדמיונה, ראתה כל ערבי עם זוג קרניים... אבל  כאשר הגיעו השניים לגיל שבו נענים לצו הלב, הפגיש אותם הגורל ואהבתם ניצחה את האיבה..  והיום, כך נדמה, היא המלכה הבלתי מוכתרת של  העיירה [טייבה]... לפני שנישאו, הרכיבו נחמה ויוסוף את הנוסחה  להצלחת הנישואים המעורבים: הוא לא  יוותר על לאומיותו והיא לא  תאבד את זהותה... במשך השנים, למדו לוותר זה  לזו. הם  שקועים באהבתם וברקמת-יחסים  המופלאה שיצרו ביניהם,  ואת הסכסוך  היהודי-ערבי  כמעט שלא מכניסים הביתה...".

בלי להתחשב בבריחה הברורה מהמציאות, שבסירובם לעסוק בשאלה הפוליטית שנוגעת לחייהם ממש (ובלי להתחשב בעובדה הברורה שהם עושים זאת כדי שלא להעלות את הנושא שהם תמיד חושבים עליו, ושהוא מעבר ליחסיהם האישיים), מעניין לשים לב לאופן שבו מתארת הכותבת את הנוסחה לנישואיהם המאושרים: "ויתורים משני הצדדים". והנה ה"וויתורים":

"יש להם שלושה בנים: חסן אמיר, בן עשר; אנאד, בן שמונה,  והקטן, סייאף, בן החמש וחצי... נחמה אומרת: 'הם גדלים ברחוב הערבי ולא בדיזנגוף, והבנו שאי אפשר להפוך אותם לילדים חריגים. שלושת הבנים שלי גדלים כערבים... אני מדברת  איתם בערבית,  ועורכת להם את כל המנהגים [הדתיים] שהם לומדים בבית הספר.  כשהם משחקים ברחוב, הם משתלבים טוב מאוד עם שאר הילדים [הערביים]. יכולתי לגדל את הילדים גם אחרת, לתת להם חינוך יהודי, ולגדל אותם כמו שמגדלים ילדים בתל אביב. אבל אז היתה מתעוררת אצלם שאלה קשה של זהות, מפני שהיו מרגישים שונים  משאר הילדים בבי"ס או ברחוב.. ברגע שהחלטתי להתחתן עם ערבי, החלטתי ללכת עד הסוף.  יכול להיות שבמידה מסויימת  הזהות שלי קצת מיטשטשת [עפ"ל], אבל הזהות הפנימית נשארה. אני יהודיה מאמינה [!], אבל  אבל מנסה לחסוך מילדיי בעיות של נפש חצויה".

"הבן הגדול קורא עברית ויודע על המסורת היהודית ועל החגים. אבל בבית הספר הוא מתפלל עם שאר הילדים לאללה, ומוחמד הוא נביאו החשוב ולא משה רבנו. אני מעניקה לו את כל היסודות, וכשהוא יגדל, הוא יבחר בדרכו. חסן אמיר שומע חדשות, וכשיש פיגוע מחבלים, לדוגמא, אני מסבירה לו שהעולם בנוי מאנשים טובים ומאנשים רעים. אנשים רעים שהורגים ילדים ישנם גם בין הערבים וגם בין היהודים. זה לא שכל היהודים טובים וצדיקים וכל הערבים רעים, כפי  שחינכו אותי בילדותי ".

יש כאן שני לקחים בולטים. אחד הוא דבריה המדהימים של היהודיה הנשואה בנישואי תערובת. סודה של "הצלחת" נישואיה המעורבים הוא פשרה משותפת. ואכן, יש כאן פשרה, אבל כולה באה מצד האשה. הם גרים בכפר ערבי, לא בכפר יהודי. הם מגדלים את ילדיהם כערבים מוסלמים, לא כיהודים. תפילותיהם, הנביא שלהם והאלהים שלהם כולם מוסלמיים, לא יהודיים.

היא הדוגמה המובהקת של יהודיה "גאה" שוויתרה על הכל חוץ מ"זהות פנימית" מעורפלת. ויוסוף – מה יש לו לומר?

"המציאות היא שאשה יהודיה יכולה להתקבל בחברה ערבית, ואילו גבר ערבי אינו יכול להשתלב בסביבה יהודית. היהודים הם פשוט גזעניים. יש להם דעות ריאקציונריות שאינם יכולים להשתחרר מהן".

הנקודה הבולטת השנייה נוגעת להצגה האוהדת ואפילו להוטה של כל העניין, בלי שום התייחסות ביקורתית של הכותבת. ברור שהיא רואה את נישואי התערובת האלו כדבר חיובי.  ברור שזהותה היהודית עקומה ומבולבלת באותה מידה כמו זו של נחמה. ברור ששתיהן מייצגות את הכשלון המוחלט של החינוך היהודי בבתי הספר החילוניים במדינת ישראל.

נישואי תערובת כנראה עושים שמות ברגשותיו הלאומיים של השותף היהודי. אחרת, איך אפשר להבין את דבריה של נחמה, כשהיא מספרת על אירועי יום האדמה (שבהם השליכו ערבים ישראלים בקבוקי תבערה על חיילים ישראליים וקראו סיסמאות בזכות אש"ף ונגד הציונות):

"והיו עוד רגעים מביכים, של בושה. לרגע התביישתי במוצאי. זה היה ביום האדמה.  המשטרה ומשמר הגבול נכנסו לכפר,  ובצורה פרובוקטיבית פשטו על הבתים ועל בתי הקפה ועצרו אנשים סתם, ללא סיבה".

לפי הכתבה, נחמה פועלת במרץ למען מיפגש רחב יותר בין יהודים לערבים. היא מביאה ילדים יהודיים מתל אביב לבקר ולבלות בטייבה, ושולחת ילדים ערביים לגור בתל אביב. היא אומרת: "הגיע הזמן שנכיר זה את זה", ויש להניח – גם להתחתן זה עם זה.

אין הבדל גדול בין יהודי בגלות לבין הגלות שבתוך היהודי, וההבדל בין היהודים בגרמניה שנישאו נישואי תערובת לבין אלו שבמדינת ישראל, אינו כל כך גדול.

יש לפחות שלושים זוגות מעורבים נוספים בטייבה, ואין ספק שכותבת הכתבה תעודד זוגות נוספים ללכת בעקבותיהם. בסופו של דבר, אין "פשרה", כמובן. היהדות היא זו שמתה. כפי שנאמר בכתבה:

"'הילדים שלנו הם ערבים ומוסלמים', אומר יוסוף, ונחמה אינה מוחה...".


 

 

  1 Nechama and Yusuf, February 15, 1980.

2  "דו-קיום", מאת אורלי אזולאי, עמ' 11 במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, 2.2.79.