כהן ונביא חלק ב

הלפיד כבה באלון מורה

הלפיד כבה באלון מורה 1

היה זה בלילה של השלישי בפברואר. בגבעה החשוכה, שטופת הרוחות, ששימשה בית למתיישבי אלון מורה, האיר אור אחד בלבד. הוא האיר מתוך קראוואן בודד שנשאר לאחר שרוב המתיישבים הסכימו לעזוב, מתוך ציות לצו בית המשפט לפנות את היישוב. הקראוואן הבודד היה ביתו של משפחת לפיד. "לפיד" הוא אבוקת אש, ומשפחת לפיד מסמלת את התנגדותם של מיעוט מהמתיישבים של היישוב הנתון במאבק, לעזיבה מרצון. בלשון העיתון "מעריב" (יום ששי, השני בפברואר): "משפחת לפיד ניסתה להיאבק, חילקה פליירים, וקראה לעזרה. רק מעטים הגיבו: שלוש משפחות נוספות מהיישוב, כמה רווקים וחברי תנועת כך של הרב כהנא".

המשפחה מונה תשע נפשות. מרדכי, אבי המשפחה, הוא יהודי מלטביה שהדליק מחדש את לפידו היהודי, וחזר בתשובה בברית המועצות, דרש לקבל רשות לעזוב את בריה"מ כדי שיוכל לשוב הביתה לישראל, ישב שנתיים בכלא סובייטי בגלל מאמציו, ובסופו של דבר הגיע הביתה. בישראל, הוא פגש את מירה המצודדת, בת למשפחה בעלת ותק של כמה דורות בירושלים. סבה של מירה, הרב יעקב זאב אביצדק, ואשתו ציפורה, נולדו בעיר העתיקה בירושלים. עד היום, הם מנהלים מאבק משפטי לחייב את ממשלת ישראל להשיב להם את ביתם המקורי ברובע "המוסלמי", בית שנפל לידיים ערביות עם נפילת העיר העתיקה ב-1948.

אביה של מירה נפטר כשהיתה בת 13, והיא התחילה ללמוד פסנתר באקדמיה למוזיקה ע"ש הורביץ. היא פסנתרנית מקצועית, ויכלה להמשיך בחיים נוחים ונעימים בירושלים. אבל מירה לפיד היא אבוקה, ולהבה בוערת בתוכה.

כאשר היא ומרדכי קראו על הנסיון הראשון להקים ישוב בשומרון לפני חמש וחצי שנים, הם החליטו שיכולה להיות משמעות לחייהם רק אם יהיו חלק מהמאמץ לגאול מחדש את ארץ ישראל. הם נטלו חלק בעלייה הראשונה לקרקע, שפונתה בכוח ע"י חיילים, ובמשך חמש וחצי השנים שחלפו, היו שותפים בשמונה יישובים שונים, חלק שעלו יפה, וחלק שפונו ע"י חיילים ישראליים. יש להם שבעה ילדים, וכולם חוץ משנים נולדו בהרי השומרון הטרשיים. הם וילדיהם מכירים את הקור המקפיא של המקומות הפתוחים, כאשר הרוח משמיעה קולות שריקה כשהיא נושבת ביישוב הבלתי מוגן. הם יודעים איך זה לחיות בלי שירותים, בלי חימום ובלי מים זורמים. הם נאלצו להסתפק בחינוך תחליפי לילדיהם, הכל למען כיבוש ארץ ישראל עבור עם ישראל.

בשבוע שעבר, חנתה משאית צבאית ענקית בצד הכביש שליד שכם. לידה עמדה משאית אזרחית יותר קטנה, ופועלים פרקו את תכולתה של המשאית הצבאית אל זו האזרחית. על המשאית הצבאית עמד הקראוואן של משפחת לפיד. בלילה הקודם, ליל האור היחיד שנשאר באלון מורה, בא הצבא לכבות את האור ההוא. מירה מספרת את סיפור המעשה:

זה היה נורא. החיילים פרצו לתוך הבית כשהילדים היו באמצע האוכל. אני הייתי היסטרית. זה הבית שלי... הם  קרעו את התריסים... חיילות תפסו אותי.  בימי חיי לא בכיתי כך. התייפחתי על החיילים שלא הבינו מה הם עושים.

בשבוע הקודם הלכתי להיפגש עם המושל הצבאי של שכם, אלוף יעקב הרטבי. 'תסרבו לפקודה לפנות אותנו', זעקתי, כשדמעות זולגות על לחיי. 'אם תעשו כך, אלפים ילכו בעקבותיכם. כאן תוכל לפתוח במרד הנהדר נגד הנסיגה!'

כמובן, המושל לא היה מוכן לסכן את הקריירה שלו או את חרותו: הוא חשש שיודח מתפקידו ואף יוכנס לכלא. הוא נתן את ההוראה לפנות את היישוב. מירה חשה מרירות כלפי הנהגת גוש אמונים, שהסכימה לסגת. היא כועסת במיוחד על הרב חיים דרוקמן מהמפד"ל, מנהיגה הרוחני כביכול של גוש אמונים. "הוא זה שבא לאלון מורה ואמר לנו להיכנע. הוא אמר שלפעמים אדם צריך לוותר ולהיכנע. האם אתה יכול לדמיין דברים כאלו שבאים מפי מנהיג מיליטנטי, כביכול? האין זה מה שבגין אומר? האין זה מה שאנשי "העבודה" אומרים? האין זה מה שאומרת תנועת שלום עכשו?"

"הוא אמר לנו שאפילו יעקב אבינו הלך בדרך הנסיגה לפעמים. בשבוע שלאחר מכן נאם בפנינו הרב כהנא, שהתחנן בפנינו לסרב לעזוב. הוא הביא מדרש, דווקא על יעקב אבינו! כאשר יעקב ראה את הסולם בחלום, אומרים חז"ל שהקב"ה הראה לו את שריהם של בבל, פרס, יוון ורומי עולים ואח"כ נופלים. ואז הוא אמר ליעקב: עכשו עֲלֵה אתה. אבל יעקב פחד לעלות, ואמר: 'שמא גם אני אפול'. ומתוך פחד הוא סירב. והקב"ה אמר לו: אילו לא פחדת, היו בניך עולים ולא נופלים. ועכשו שפחדת, הם ישתעבדו תחלה לארבע המלכויות שראית".

הלפידים סירבו ללכת ליישוב החדש שהממשלה הקימה עבור פליטי אלון מורה. הם אינם מסוגלים לחיות במקום שישא לנצח את הסטיגמה של זה שבא במקומו של היישוב הראשון שפונה ע"י יהודים בעצמם.

"פינוי יישוב יהודי משתווה לרצח", אומרת מירה. "כמובן, אני קוראת לצבא לסרב למלא פקודות כאלה. קציני צבא – אלופים – יודעים שאנחנו מאבדים את עצמנו לדעת ע"י ויתור על סיני. אם כן, האם חובה היא להתאבד בשם הדמוקרטיה?"

עכשו מרדכי ומירה לפיד ושבעת ילדיהם עוברים לקרית ארבע, מרכז ההתנגדות לנסיגה. אומרת מירה, "המטרה שלנו היא להצמיח דור של נוער שיגן על העם הנפלא הזה, שסובל בגלל המנהיגים שלו".

 כעת סיימו הפועלים את העברת חפציה של משפחת לפיד למשאית ההובלה. חייל שהיה איתם מנופף להם וקורא "בהצלחה!". מרדכי צועק בחזרה:

"תבואו לבקר! תרשמו את הכתובת: קרית ארבע 505/2. תבואו!"

הלפידים פונים לביתם התשיעי תוך פחות משש שנים. הלפיד כבה באלון מורה. הוא נשאר בוער בקרית ארבע.


 

 

 1 The Torch Goes Out at Elon Moreh, March 14, 1980.