כהן ונביא חלק ב

כסף יהודי – למטרות יהודיות

כסף יהודי – למטרות יהודיות 1

כספים יהודיים, שנאספו ע"י מוסדות יהודיים ציבוריים וקהילתיים, צריכים לשמש רק למטרות יהודיות. זו היתה אחת מן התפיסות שהיו "מהפכניות" בשעתן, כשהליגה להגנה יהודית פעלה למענן בשנותיה הראשוניות. תפיסה זו עדיין תקפה, וכך תישאר לנצח.

הבעיה היא, שהקהילה היהודית באמריקה, תחת פיקודם של מנהיגים מתבוללים שמתדמים לגויים, ששאיפתם העליונה היתה "להתמוסס" בחברה האמריקאית וכך להיות שותף מלא בחלום האמריקאי, רצתה לשלב ולמזג את עצמה אל תוך תרבות הרוב.

בין האמצעים שהקהילה השתמשה בהם כדי לטשטש ואח"כ למחוק את ההבדלים בין יהודי לגוי ב"עולם החדש", היו דברים כמו תפילות בין דתיות; התמסרות יוצאת דופן עד כדי פאנאטיות, לבית הספר הכללי לעומת זה הדתי;  הקשה על "סיר ההמסה"2  והכרזה בקול תרועה על היעלמות הבדלים תרבותיים בין קבוצות אתניות; ו"גיוון" המוסד של איסוף כספי צדקה יהודיים, בהרחבתו מבסיסו היהודי הצר לבסיס יותר רחב, של "פילנתרופיה" כללית יותר. כסף שמעולם לא היה ניתן לישיבות, ניתן עכשו למוסדות לא מיגזריים – בתי חולים, מחנות קיץ וסוכנויות סעד, שכולם מומנו ע"י יהודים, אבל שלקוחותיהם היו יותר ויותר לא יהודיים. מרכזים קהילתיים יהודיים נפתחו לכל אדם, ותוך זמן קצר בלא מעטים מהם רבע, שליש וכמעט חצי מהחברים היו גויים, בעוד שמאה אחוז מהכספים למימונם היו עבריים.

מה הסיבה לכך? אע"פ שהיא היתה עטופה במוסריות צדקנית וצבועה, ולפעמים ב"יהדות", האמת היא שזה היה רק נסיון, בין נסיונות נוספים, להראות כמה העם היהודי סובלני וליברלי ופתוח, כדי להרשים את הגוי, וע"י זה לעצור את האנטישמיות. התקווה שכסף מסוגל לקנות את אהבת הגוי, קיננה בליבותיהם של הברונים הפאודליים שניהלו ועדיין מנהלים את מרכזי הכוח והכסף של יהודי אמריקה.

על כן, קריאת הליגה להיפוך מגמה זו, היתה יותר מרצון לסדר מחדש את סדרי העדיפויות היהודיים. זו היתה קריאה למהפך שלם בהגדרה ובהשקפת העולם.  זו היתה דרישה להביט פנימה ולא החוצה, להגדיר מחדש את היהדות בדרכים שבהן היתה מוגדרת עד שהאמנציפציה וה"השכלה" הניעו את היהודים למסע משולהב להתבולל ולקנות את אהבת הגוים ע"י דילול הייחודיות והבידוד של היהדות.

הייתי רוצה לקחת את קריאתה המקורית של הליגה, שאני ניסחתי, צעד אחד קדימה. לא רק מוסדות קהילתיים או מעין-קהילתיים צריכים לתת דין וחשבון, אלא אנחנו צריכים להתחיל לבדוק בקפידה גם מוסדות יהודיים פרטיים כביכול, ולשאול את עצמנו: מה הם עושים עם הכסף שלנו עבור היהדות? האם הם באמת מוסדות יהודיים? אני טוען שיש כמה מוסדות חינוך גדולים ופופולריים, שמקבלים סכומים עצומים של כספים יהודיים, בעוד שאין הצדקה שיקבלו אפילו פרוטה. אני טוען שלא רק שמוסדות אלו אינם יהודיים במובן של עשיית דברים חיובים עבור עם ישראל, אלא שיש להם עבר ארוך של סיוע ועזרה לאויבי עם ישראל. המוסד הראשון שמגיע לו ניתוק מיידי של כספים יהודיים הוא האוניברסיטה העברית.

בשנת 1925, נפתחה האוניברסיטה העברית בירושלים. כמובן, כמו מדינה יהודית, צבא יהודי, ואיש תברואה יהודי, הדבר כבש את רגשותיו של העם היהודי, אחרי אלפיים שנות גלות, שיכל להצביע על כל אלו ולומר: "גם לנו יש כזה...".

ואתה עומד ותוהה, לְמַה היהודי מתכוון כשהוא אומר "כזה"? יש להניח, יש לקוות, שהאוניברסיטה העברית הזאת היתה אמורה להיות יהודית, שכל רוחה תהיה יהודית, שיינתן בה חינוך אוניברסלי באווירה יהודית. ואם לא כן, לפחות שיצמיח תלמידים שיביאו גם כבוד וגם תועלת לעם ישראל. שהרי אם לא כן, אין שום סיבה קלה שבקלות לתמוך במוסד כזה. אם לא כן, הוא אינו יהודי במידה הקלה שבקלות.

ואם, באופן תיאורטי, בנוסף לחוסר הצלחתו להוציא תלמידים שיסייעו ליהדות, יקבל מוסד כזה וילמד ויאמן ויצמיח גויים שתומכים בגלוי באש"ף, ושהודות לאימונים שהם מקבלים באוניברסיטה העברית, יהיו המנהיגים העתידיים של רוצחי יהודים – אז תועבה היא לתת אפילו פרוטה למוסד כזה.

אבל אין זה רק תיאורטי. עובדה היא שהיום, באוניברסיטה העברית, כשמונה מאות תלמידים ערביים ששונאים את מדינת ישראל בעוז, ושמפגינים את שנאתם בגלוי, מקבלים חינוך ושירותי פנימיה, בדרך כלל על סמך מילגות מלאות או חלקיות. וזה הכסף שלנו. כסף יהודי הוא שאחראי לכל זה. שקול את הדברים הבאים:

1) אחד בשם סולימאן האשאם,  תלמיד ערבי ישראלי באוניברסיטה העברית מכפר יפיעה שליד נצרת, גר בפנימיה שבקמפוס. בליל יום הזכרון לשואה ולגבורה, לזכר ששת המיליונים הקדושים, הוא נתפס מכבה נר שהולדק בפנימיה לכבוד היהודים הנרצחים. כשנתפס, אמר: "יש מספיק אור בפנימיה". באותו לילה, נגנבו מפנימיות הסטודנטים "מעונות האלף" כמה נרות שנועדו לאזכרות. סטודנטים יהודים זועמים דרשו מהרשויות לפעול. שום דבר לא נעשה.

2) דבר זה אינו צריך להפתיע אותנו, שהרי לפני כמה שנים, "קבוצת קומנדו" של ערבים עברו בפנימיות והשחיתו את נרות הזכרון לששת המילונים. ועד הסטודנטים הערביים הֵגֵנה על המְבַצעים, ובסופו של דבר לא הענישה האוניברסיטה אף אחד. הערבים הבינו את משמעות הדבר, והם התחילו לקרוא בגלוי ולנופף בסיסמאות: "בדם נשחרר את הגליל".

3) ב-20 בינואר 1978, הופיע במהדורת ערב שבת של "מעריב" ראיון עם יושב הראש של ועד הסטודנטים הערביים באוניברסיטה העברית, אחד בשם מחמוד מוחארב, שאמר בין היתר:

"אנחנו, הסטודטנים הערביים באוניברסיטה, חלק אינטגרלי מהעם הערבי הפלסטיני, ואנחנו נאבקים בשירותו ולמען מטרותיו. באשר לי ולגורלי הפרטי, אני ראשית כל פליסטינאי, תושב העיר לוד. אזרחותי הישראלית נכפתה עלי. איני מכיר בה ואיני רואה את עצמי כשייך למדינת ישראל... הייתי מעדיף תעודת זהות ודרכון פליסטינאי".

"כשיושג הפתרון הסופי, פתרון משותף לערביי פלסטין ויהודה, לוד תהיה בגבולותיה הריבוניים של המדינה הדמוקרטית החדשה. איננו מכירים במה שאתה מכנה הזכות ההיסטורית של העם היהודי לארץ הזאת.... בארץ הזאת יש רק זכות היסטורית אחת – זו של העם הערבי הפלסטיני".

4) ובליל טבח הדמים במעלות, שבו איבדו את חייהם יותר מעשרים נערים יהודים, ערכו ערבים באוניברסיטה העברית מסיבה רעשנית ועליזה. אני מצטט מ"מעריב", שם:

"סטודנטית [יהודייה] שאיבדה את אחיה במהלך מלחמת ההתשה, פנתה במחאות נמרצות לדיקן הסטודנטים. התקיימה חקירה ונגבתה עדות, אבל הדרישה לפנות את המְבַצעים מן הקמפוס נדחתה ע"י הנהלת האוניברסיטה, שחשה שתפקידה הוא להוריד את המתח ולשמר את האיזון העדין של היחסים, ויהיה המחיר אשר יהיה".

5) ב-7 בינואר 1980, פירסם "ידיעות אחרונות" כתבה על ארגון סטודנטים ערבי שנבחר זה עתה, שכל חבריה משתייכים ל"בני הכפר", התומך באש"ף לחלוטין. מיד פתח הארגון משרד בפנימיות, וברח' שטרן ניתן לראות את השלט הבוהק: "התנועה הלאומית המתקדמת". אחדות מן הנקודות שבתכניתה של קבוצה זו הן:

א) קבלת האמנה הפליסטינאית (הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל).

ב) מערכה להחליף את מדינת ישראל ב"פלסטין חילונית ודמוקרטית".

ג) סירוב לגנות את הטרור כאמצעי במאבק הפליסטינאי להגדרה עצמית.

6) קבוצת הסטודנטים היהודיים הקרויה "אכפת לנו" תיארה סידרת אירועים:

א) ביום שני, 28 בינואר 1980, הוועד הערבי עורך "אסיפת תרבות" באולם וייז באוניברסיטה, שבה מתנתצים כמה חלונות. בחגיגה ה"תרבותית", מוצגת פנטומימה המתארת שחיטת חייל ישראלי בידי "פליסטינאים" לאחר עינויו.

בסיום הערב ה"תרבותי", הסטודנטים הערביים קמים ושרים את "ההמנון הלאומי" של אש"ף, שאלו מילותיו:

"בשם החרות נקריב את חיינו, פלסטין הערבית היא ארץ מאבקנו;

"כולנו ב'ארגון' של האחדות הלאומית, כולנו ראינו את הדרך;

"מן הנגב עד הגליל, החזית שלנו תצא מנצחת".

כפי שמתברר מהקלטה שבה תועד מהלך הערב, יושב הראש הודה לאש"ף על תרומתה בסך 10,000 ל"י לוועד של "בני כפר". זוהי הפרה ברורה של החוק הישראלי. אבל לא נעשה דבר נגד זה.

ב) יום ראשון, ה-10 לפברואר 1980: הסטודנטים הערביים דורשים אולם כדי לפגוש בו תלמידי תיכון ערביים. האוניברסיטה מסרבת. תוך רבע שעה, הערבים יוצאים להפגנה "ספונטנית", והאוניברסיטה מתירה להם להשתמש באולם וייז (לפי התקנות, חובה להגיש בקשה לפחות עשרה ימים מראש כדי לקבל רשות שימוש באולם זה).

ג) ה-3 במרץ 1980: הסטודנטים היהודיים רוצים לערוך מסיבת פורים לילדי שכונה יהודית ענייה בירושלים. האירוע תוכנן להיערך באמפיתיאטרון הפתוח, אבל הסטודנטים מבקשים רשות להשתמש באולם במקרה של מזג אוויר קשה. תשובת האוניברסיטה: "בשום אופן לא. הילדים עלולים לגרום נזק לרכוש".

מה לעשות? ברור שהנהלת האוניברסיטה, תחת הנהלתו האומללה של אברהם הרמן הישיש ושל עוזריו הנפחדים, אינה רוצה לנקוט עמדה תקיפה. הדרך היחידה להכריח את ההנהלה לעשות כן היא אם יהודי אמריקה, שתמיכתם במוסד מאפשרת לו לפעול, יפסיקו את תמיכתם מיד. אסור שאף פרוטה תגיע לאוניברסיטה שמאמנת, מלמדת, תומכת ומגינה על מנהיגיו העתידים של אש"ף. האוניברסיטה היהודית חצתה את הקו המפריד בין אוניברסיטה יהודית לשאינה יהודית. היא הרחיקה לכת עוד: היא מסייעת לאויבינו, היא נותנת להם כוח. היא הפכה, במובן מהותי מאוד, לאוניברסיטה אנטי יהודית.

ברור מה שעליך ועל כל יהודי לעשות:

1) כתוב ל"ידידים האמריקניים של האוניברסיטה העברית" בניו-יורק, ואמור להם שתציב לך עדיפות עליונה לשכפל מאמר זה ולהפיץ אותו בציבור גדול ככל האפשר. שלח להם העתק של המאמר. הוסף שאתה תצרף, למאמר זה שתפיץ, מכתב המבקש מחבריך וממכריך להפסיק לגמרי את כל התרומות לאוניברסיטה.

2) אם תרמת בעבר לאוניברסיטה, וקיבלת מכתב המבקש תרומה, השב למכתב. אמור להם שתיכננת להעניק להם תרומה מכובדת, אבל לעולם לא תעשה כן עד שיתקנו את המצב.

3) צור קשר עם בית הכנסת שלך ועם הארגון היהודי שאליו אתה משתייך. זרז אותם לדרוש מהאוניברסיטה העברית לתקן את המצב, ואם לאו, שיפיצו את העובדות הנ"ל בין חברי ארגונם בכל רחבי ארה"ב.

4) פְּתַח בסידרת טלפונים בלתי פוסקים למשרדי "הידידים האמריקניים של האוניברסיטה העברית", כדי לשתק את קווי הטלפון שלהם, עד שיתקנו את המצב.

5) ברר מי הם התורמים העיקריים לאוניברסיטה, וכתוב להם, בבקשה שיפסיקו את תרומותיהם. ברר מי הם חברי הדירקטריון, וכתוב אליהם, והפגן נגדם (בבתיהם ובמשרדיהם). נשיא הכבוד הוא סם רוטברג, יושב ראש ארגון הבונדס. אל תקנה אגרות חוב ישראליות עד שהוא יֵצֵא נגד מדיניות זו. שים את הכסף עבור מדינת ישראל ביד שליש עד שהוא יעשה כן.


 

 

1  Jewish Money for Jewish Causes, May 16, 1980.  

  2 ראה הערה 10.