כהן ונביא חלק ב

מרדכי

מרדכי 1

י"ח אלול תש"מ, כלא רמלה

שמו היה מרדכי, ופגשתי אותו לראשונה במה שמכונה "חדר האוכל" בבית המעצר המשטרתי בירושלים. נראה היה שהוא לא יותר מבן עשר (לאחר מכן התברר לי שהוא בן 14); ילד זעיר ורזה, עם עיניים גדולות ועצובות – כל כך עצובות – מביטות מתוך פנים קטנות וצמוקות. הוא ישב בקרב האחרים, חלקם בני גילו, רובם יותר מבוגרים ממנו, עם חיוך קטן ועצוב על פניו כאשר עלו משולחנו הקריאות: "אוכל!".

חשבתי עליו בשבוע שעבר, כשראיתי בעיתון את תמונות צלבי הקרס שצוירו על קירות בשכונת עוני בירושלים. אחד מהם היה עם מסר: "היטלר! חבל שלא גמרת את המלאכה". התועבות הללו לא היו מעשי ידיהם של ערבים. מסרים אחרים הבהירו מי האשמים: "ספרדים, התקוממו!" "נשפוך דם אשכנזי". חשבתי על מרדכי כשהסתכלתי על כל זה. מדוע? אסביר מייד.

הוא היה שם, ממתין להעברה ל"מוסד"... הוא היה מעורב בכמה עבירות קלות, והרשויות סברו שהוא זקוק למשמעת שיש במוסד. עבור מרדכי, "בית" היה אחת מ"שכונות המצוקה" שבירושלים (כך הם מכונות בארץ). "בית" היה דירה בת שנים וחצי חדרים, מאוכלסת באבא, ששתה הרבה לשכרה ושהיה עסוק באופן קבוע בוויכוחים קולניים וכעוסים עם – האמא, שהיתה המשענת העיקרית של המשפחה, שעבדה וגם החזיקה את הבית עבור – ששת הילדים, שמהם שניים כבר לא היו בבית, אלא ריצו עונשי מאסר בבתי כלא, אחד ברמלה ואחד בתל מונד. אחת האחיות, בת 17, זה עתה עברה הפלה, תודותיו העקיפות של ערבי שפגשה באחד הלילות בדיסקוטק ליד כיכר ציון.

ו"בית" היה השכונה, קטמון, אזור ערבי לשעבר, שאוכלס אחרי מלחמת 1948 ע"י עולים חדשים, רובם ממרוקו. שכונה זו הצמיחה בקביעות פושעים שמילאו את מערכת בתי הסוהר של מדינת ישראל, במספר גדול יותר מחלקה היחסי באוכלוסיה,  וסמים ואלימות היו חלק רגיל מהווייתה.

דינו של מרדכי הקטן, אף שלא ידע על כך, כבר נחרץ לחיים חסרי תקווה של פשע ואלימות, של בתי סוהר ומעצרים. כמי שליבו יישבר בה בשעה שהוא ישבור את ליבם של אחרים, מרדכי היה אמור ללכת למוסד, השלב הבא בהידרדרותו לפשע ולחוסר תקווה. במוסד, יפגוש מרדכי עשרות "מרדכיים" אחרים, שלכל אחד צורך להציג את קשיחותו ואת כוחו – קנה המידה העיקרי לחשיבות, בחברה זו. הוא ילמד על פשיעה יותר משידע קודם; ייכנע להשפלות פיזיות ונפשיות, ואם לא ייכנע, יסבול מכות באופן קבוע; יהיה בטיפולם של "מדריכים" שרובם גם אינם מוכשרים לסייע לילדים וגם לא איכפת להם; ייענש בשל עבירות, יברח ויוחזר. הוא "יסיים" – כבר לא ילד, אלא נער מעוות, נפגע ומוכן לפגוע חזרה, שערכיו תמיד יעוצבו לפי הכלל היסודי: "איך להשיג כמה שיותר בלי להיתפס".

יש עשרות ממסיימי המוסדות הללו איתי בכלא רמלה, והם עדים חיים למערכת החינוך הפושעת שהם עברו דרכו. הם ה"מרדכיים", לאחר עשר וחמש עשרה שנים... אם המוסד הוא בית הספר היסודי במערכת הזאת, אזי בסופו של דבר מרדכי ייעצר ויישלח ל"בית הספר התיכון" – כלא תל מונד לנוער, חממה של סאדיזם ומשכב זכור. הוא מחזיק בשיא במספר מסיימיו שממשיכים ל"אוניברסיטאות" הכלא של רמלה, באר שבע, שאטה ודאמון. דרגשו של מרדכי כבר מחכה לו שם.

מרדכי, ביתו, שכונתו, הם יותר מישויות ספציפיות. הם מושגים שמייצגים מאות אלפי ישראלים שגרים באלפי בתים במאות שכונות עירוניות, ערי פיתוח ומושבים במדינה היהודית. מפני שמרדכי הוא אחד מהמספר העצום של יהודים ספרדים שמייצגים את הכישלון הגדול ביותר של מדינת ישראל, ואת הסכנה הגדולה ביותר עבורה.

מרדכי הוא הדוגמה המושלמת לפשיטת הרגל של הציונות החילונית, אידיאולוגיה פוליטית (ולפעמים סוציו-אקונומית) שחלומה היה לעשות את העם היהודי עם "נורמלי". מנקודת מבט מסוימת, מאמציה נחלו הצלחה גדולה. אם מודדים נורמליות במונחים של כל הרעות החולות החברתיות התוקפות כל עם בעולם, הציונות החילונית הצליחה הצלחה מזהירה. מדינת ישראל, בימינו, היא מדינה עם בעיית סמים משתוללת, עם שיעור פשיעה הולך וגובר, כאשר העבירות הנעשות הן "קשות" יותר ויותר, כגון רצח, תקיפה חמורה, ואונס; וונדליזם וסחיטה בידי ילדי בתי ספר נגד רכוש ונגד חבריהם ללימודים; מספר זונות גדול עד להדאיג; פורנוגרפיה קשה, ולידות מחוץ לנישואין והפלות בשיעורים מהגדולים בעולם.

הרוב המכריע של הפושעים, הזונות, סוחרי הסמים והמכורים לסמים הם יהודים ספרדים. הם הקרבנות של ה"נורמליות" של הציונות החילונית. הם התוצאות של המאמצים הנפשעים הזדוניים – אי אפשר לקרוא לזה בשם אחר – של מנהיגי הציונות החילונית (ברובם הגדול אירופאים, סוציאליסטיים, "מתקדמים" ומתנגדים למסורת) לחלן יותר מ-700,000 עולים יהודים מארצות ערב.

כאשר מדברים על מרדכי, אלו שהפכו אותו לכפי שהוא, מאשימים את ה"עוני" כמי שגרם לכך. ברור, שיותר קל להם להיאחז בזה מלעמוד מול הצורך להכיר בפשעיהם שלהם עצמם, הודאה שנושאת בחובה את ההכרה המייסרת בכך שהפילוסופיה שלהם והאמונות שלהם נחלו כישלון. שהרי אין ספק שעוני הוא זה שברא את מרדכי ואת כל הדומים לו. אבל לא העוני החומרי, שהסוציולוגים והפוליטיקאים והשמאל מאשימים כל כך בלהיטות, ושפעילי השכונות רואים כסיבה לצרתם.

דיירי הסלאמס בירושלים בוודאי דרו בדיור יותר גרוע ובתנאים חומריים יותר מבהילים בתימן, במרוקו, בלוב ובכורדיסטאן. אבל היית צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא רצח, אונס או זנות יהודיים בארצות אלה. גם בסלאמס של השכונה הדתית "מאה שערים", אתה מוצא דירות זעירות וצפופות, מאוכלסות ע"י משפחות גדולות, החיות  במחסור חמור של פריטים חומריים. אבל מסיבה כלשהי, לא מגיעים מהעוני הזה סמים, זנות ופושעים. אלו שיצרו את מרדכי ואלו שהחילוניות שלהם יצרה את המדינה של מרדכי, היו מעדיפים להאשים את העוני החומרי, אבל המציאות היא אחרת.

האמת המרה היא שמרדכי ומאה אלף כמותו הם קרבנות של עוני רוחני וערכי. וזהו עוני שנוצר במכוון משיקולים של עוצמה פוליטית.

אין ויכוח על כך, שהיהודים הספרדים שזרמו למדינת ישראל החל בשנת 1948 היו ברובם המכריע דתיים. קרוב לאלפיים שנות גולה, ואלף שנים תחת שלטון מוסלמי, לא הצליחו לערער את אמונתם הדתית העמוקה של היהודים הללו. לא אפלייה, לא רדיפות, ולא עוני מתמיד ולעיתים חמור – לא  עירערו את אמונתם ביהדות או את קיומם את מצוותיה. דבקותם באמונתם יצרה את הסטנדרטים המוסריים הגבוהים, את המשפחה הקשורה מאוד ואת הערכים המוצקים שמנעו הידרדרות מוסרית וחברתית. כמובן, היא שמרה גם על הציוניות שלהם, במובנו האמיתי והמקורי של המונח – יהודים שראו את שיבת ציון כייעוד דתי, ושהתפללו יום יום להזדמנות לממש אותה.

ההיסטוריה תציין את העובדה המדאיבה, שמה שהמוסלמים לא הצליחו לעשות משך אלף שנים, הצליח המימסד הציוני החילוני במדינה היהודית לבצע תוך פחות מ-25 שנה. מאות אלפי יהודים ספרדים, שהגיעו למדינת ישראל עשירים בערכים ובמסורת, יהודיים מאוד וציונים מאוד, נעשו אביונים מבחינה רוחנית כתוצאה ממדיניות זדונית של ממשלת ה"עבודה" החילונית של המדינה החדשה.

מייסדי הציונות הפוליטית היו ברובם המכריע חילוניים, בעלי נטייה מערבית, ונחושים ליצור אומה עברית "חדשה", חפשית מכבלים דתיים מיושנים. כשהתגברה ההתיישבות היהודית בארץ בשנות העשרים והשלושים, ומפלגות הפועלים עלו בכוחם, יותר ויותר מנהיגים ציוניים היו אנשי תנועת העבודה וסוציאליסטים. הם, במונחים סוציאליסטיים קלאסיים, היו בעלי יחסי שלילי כלפי הדת, אם לא יותר גרוע, והם אלו ששלטו על הממשלה ועל החיים כשקמה המדינה החדשה.

זו היתה מדינה זעירה במידה מעוררת רחמים, שהיו בה בקושי שש מאות אלף יהודים ביום קבלת עצמאותה. היא לא רק נוצרה כדי לקבץ את הגלויות, אלא גם היתה זקוקה לגלויות האלה כדי לשרוד. והגלויות הגיעו. לא מאמריקה, לא מקנדה, לא מדרום אפריקה, לא מאוסטרליה, ולא ממערב אירופה. חוץ משארית הפליטה מהשואה ההיטלרית, הרוב המכריע של העולים היו יהודים ספרדים, שהונעו ע"י אותה ציונות שלא היתה זקוקה לא להרצל ולא לבן גוריון כדי לקבל לגיטימציה. זו היתה הציונות שהקדימה את החילוניים ואת הסוציאליסטים ב-1800 שנה בערך, שהתפללה לה' שלוש פעמים ביום: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים...".

במאות אלפיהם הם חזרו לציון, מתוך אמונה נאיבית שהגעתם לארץ ישראל משמעותה היא הגעה למדינה יהודית. המצב היה רחוק מזה, שהרי הציונים החילוניים, הפוליטיים, התכוונו יותר ל"מדינת יהודים", וההבדל בין זה ל"מדינה יהודית" הוא עצום. אכן, ההבדל היה בהחלט ברור למנהיגי מדינת ישראל, ולכן הבינו בבירור איזו סכנה הציבו העולים הספרדים בפני מדינת היהודים שהם חפצו לכונן.

לאמיתו של דבר, היו שתי סכנות. הנה, המוני יהודים, ששיעור הילודה שלהם היה הרבה יותר גבוה משל האירופאים "הנאורים", החלו זורמים לתוך מדינת ישראל שהיתה מחויבת לשוויון ולדמוקרטיה. האנשים הללו ייצגו את כל מה שעמד בניגוד למה ששאפו לו החילוניים ה"מתקדמים". הם היו דתיים – המנהיגים הישראלים לא היו. הם היו רוצים חברה מסורתית – המנהיגים הישראליים רצו מדינה מודרנית חילונית. הם היו מצפים שמשפט דתי – כמו זה שחיו על פיו משך מאות בשנים בגולה – יעצב באופן טבעי את המדינה שבארץ ישראל; אבל זאת היתה תועבה בעיני מנהיגי מדינת ישראל, שהיו ילידי אירופה, לא רק בעיני המרכסיסטים והסוציאליסטים האחרים, אלא גם בעיני הליברלים בני מעמד הביניים והאינטליגנציה.

נוסף על כך, העולים החדשים הציבו איום ברור להגמוניה הפוליטית של "העבודה". הנה היה גוש גדול של אזרחים חדשים. עבור מי הם יצביעו? היה סביר מאוד להניח שבסופו של דבר הם ינהו אחרי מפלגה דתית זו או אחרת. מחשבה זו היתה סיוט עבור המנהיגים הישראליים, אותם מנהיגים שכבר נקטו בעבר צעדים לא דמוקרטיים כדי לטפל באיומים קלים יותר על שלטונם.

כך, בשנות השלושים הנוראות שלפני השואה, כאשר יהדות אירופה היתה להוטה לברוח לארץ ישראל (אז "פלשתינה", שתחת שלטון בריטי), העלייה החוקית הוגבלה על פי מספר תעודות הכניסה ("סרטיפיקאטים") שניפקו הבריטים. התעודות הללו – שמשמעותן היתה מתנת חיים עבור מקבליהן – ניתנו לראשי היישוב היהודי בארץ ישראל, על מנת שיחלקו אותן כפי שיראו לנכון. המנהיגים הללו, שהיו בעצם אותם אלו שתפסו את השלטון במדינה החדשה, הפלו בגלוי את היהדות הדתית לרעה. מפלגת אגודת ישראל בפולין, המפלגה הדתית הגדולה ביותר, שיכלה בקלות לטעון לייצוג של כמעט מחצית מיהדות פולין, קיבלה רק 6% מן התעודות. כמובן, אנשי ה"העבודה" החילוניים לא תיכננו את השמדתה של היהדות הדתית, אבל זאת בדיוק היתה תוצאתה של מדיניותם הזדונית לחסום כניסת יהודים דתיים לארץ ישראל.

במשך שנות המלחמה, אותה מדיניות נחושה למנוע – בכל אמצעי – כל צמיחה דתית בארץ, התבטאה בפרשה שנודעה בכינוי "ילדי טהרן". אלו היו ילדים מכל רחבי מזרח אירופה, שנמלטו מן האימה הנאצית, ונאספו בידי הסוכנות היהודית (נציגי הישוב היהודי בארץ ישראל). הם נלקחו לטהרן, בירת איראן, שם התגוררו במרכז מיוחד. ברובם המכריע היו דתיים, אבל הם נחשפו ללחצים, לכפייה ולניסיונות אחרים לעקור מהם את אמונתם ואת התנהגותם הדתית. המאמצים נחלו הצלחה במידה רבה, כיון שקשה לילדים, בחלקם צעירים בני 8 ו-9, לעמוד מול לעג תמידי, ענישה וסוגים אחרים של לחץ מצד המבוגרים.

כעת, כשהם ניצבים בפני איום הרבה יותר חמור להשקפותיהם ולכוחם הפוליטי, החלו הציונים החילוניים הסוציאליסטיים לנקוט בפתרון שהיה דומה לכך באופן מהותי. פשוט, אין כאן זמן ואין כאן ממקום לתאר בפרוטרוט את הטרגדיות הספציפיות שאירעו (ראוי שהדברים ייאספו ויפורסמו כספר, להארת עיני הציבור). אבל באופן כללי, ניתן להזכיר:

–  ההטעייה הברוטאלית שעשתה "עליית הנוער", שהביאה עשרות אלפי יהודים ספרדים צעירים לארץ ישראל. כולם היו דתיים, ומשפחותיהם שוכנעו שהם יושמו בסביבה דתית. במקום זאת, הם נשלחו למוסדות ולמסגרות לא דתיות ואנטי דתיות, כגון קיבוצי "השומר הצעיר" המרכסיסטי, שם הופרדו תוך זמן קצר ממסורותיהם הדתיות בנות אלפי השנים. הדבר העצוב ביותר מכל מה שאירע בהקשר זה, היה השמדתם הרוחנית של אלפי ילדים תימניים, דתיים עד לאחרון שבהם, שהגיעו לארץ באופן נאיבי עם פאותיהם ועם השבת, ותוך זמן קצר נגזזו מהם אלו ואלו.

– נמנע מן העולים, במעברות הפרימיטיביות שלהם, כל מגע עם יסודות דתיים או עם עסקנים דתיים. במקרים רבים, הללו הוטרדו, אוימו ונעצרו  כשניסו להיכנס למחנות. החיים החברתיים והתרבותיים נמסרו בידי מדריכים חילוניים אנטי דתיים, שתפקידם היה ל"שנות" לפחות את הספרדים הצעירים.

– הופעלו סחטנות ואיומים נגד משפחות שביקשו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים דתיים. אבות לא נתקבלו לעבודה, ועיירות הוזהרו שמקומות עבודה ותקציבים ממשלתיים לשירותים חיוניים יחולקו לכל עירייה בהתאם למספר הנרשמים לבתי הספר החילוניים. בתי ספר דתיים ומורים דתיים היו במקרים רבים מטרה לאלימות פיזית מצד בריונים שקיבלו משכורת מהממשלה. יֵדעו אלו שמדברים היום במדינת ישראל על "כפייה דתית" מה פירושה של ג'נוסייד דתי.

וכל זה נעשה על פי פילוסופיה שהצדיקה ג'נוסייד זה בטיעון: "הדת היתה נחוצה בגלות. כאן, במדינת ישראל, אפשר להיות יהודי בלי זה...".

תוך עשרים שנה, לא היה ספק שהחילונים הצליחו. מאות אלפי ספרדים צעירים, שמוריהם ומדריכיהם האשכנזים המודרניים והנאורים, והתקשורת והמנהיגים שגם הם היו כאלה, הרגילו אותם לראות את הדת של הוריהם – ואת הוריהם עצמם – כפרימיטיביים, עזבו את יהדותם. בעלותם על הספינה-מדינה היהודית החדשה, הם הטילו לים את המטען הרוחני של דורות. "השנה הזאת בני חורין; השנה הזאת בירושלים". הציונים החילונים ניצחו. אבל, אף שהפוליטיקאים המנצחים לא הבחינו בכך, העם היהודי והמדינה היהודית הוכו מכה ניצחת. הכל – גם אלו שתיכננו את הג'נוסייד הרוחני – עתידים היו לשלם מחיר מר על כך תוך זמן קצר. חוטפי הנפשות חשבו שיוכלו לשדוד מהספרדי את יהדותו, ולהשאיר לו "יהודיות" או ציונות. לא היה אפשר לדמיין טעות חמורה יותר.

אלו שהרסו את הרוח היהודית של היהודים הספרדים, השאירו רק גוף שדרש סיפוק של הרעב שלו. בלי היהדות, נגוזו כל הערכים הדתיים: קדושה ויראת שמים, הימנעות מהפרזה חומרנית, משמעת נפשית, כבוד לרכוש, מורא משפיכת דמו של אחיו היהודי, קדושת הנישואין, ייעודו ואושרו של האדם באהבת אשתו ובגידול משפחה נאמנה לאלוקיו, שכר ועונש אלוקיים.

הציונים החילוניים לא יכלו לספק שום דבר במקום כל זה, מלבד "נורמליות". ואכן, הספרדים נעשו נורמליים. החלל שבחייהם נתמלא בחומרנות וברדיפת כסף כדי לספק תשוקות. הסרטים, המאגאזינים, הטלוויזיה, העיתונים והשירים, שהיו ההיצע "הנורמלי" של המדינה החילונית ה"נורמלית", נענו לתשוקות הללו, והלהיטו אותן.

המטרה בחיים היתה להימנע מכאב כמה שאפשר, ולהשיג הנאה כמה שאפשר. הערכים התרכזו סביב כסף וסביב מחיריהם של מכונית, מקרר, טלוויזיה ובגדים. מוצרי המותרות של האתמול נעשו למוצרים החיוניים של היום. מעמדו של אדם כבר לא נקבע על פי ידיעתו בתורה או על פי צדקותו, אלא על פי כספו ורכושו. חלומות על מכונית מפוארת, נשים יפות, בגדים וטיולים לאירופה, קיבלו עידוד והוזנו מן התרבות של המדינה החילונית "הנורמלית".

כל מה שהיה שייך לחו"ל, ובמיוחד לאמריקה, נעשה מושא לקנאה ולחיקוי. ג'ינס אמריקניים, שירים אמריקניים, מוצרים אמריקניים, כוכבי קולנוע וטלויזיה אמריקניים – ומעל הכל, אמריקה עצמה: החלום להגר ממדינת ישראל, שמשמעותה היתה רק עוני, מיסים, שירות צבאי כל שנה, אינפלציה ומלחמה; חזון ההתעשרות באמריקה. לאחר שנהרסו ערכי התורה, צפו מנהיגיה החילונים של מדינת ישראל ביהודים הספרדים שמיהרו להמירם באלו של רחוב דיזנגוף.  וגם זאת, רק עד שיגיע היום הנפלא שבו יוכלו להגיע לארץ המובטחת של טיימס סקוייר שבניו-יורק ובברלי הילס שבקליפורניה.

אירוניה שבאירוניות! "במידה שאדם מודד, בה מודדים לו". העונש האלוקי היה מצחיק בצורה מפחידה. עונשם של הורסי היהדות בא להם כתוצאתם הישירה של מעשיהם שלהם. הם האמינו שיוכלו להרוס את היהדות וליצור עברי חדש, גאה ב"יהודיות" ובציונות. המציאות היתה שלישראלי ה"נורמלי" החדש שהם יצרו – לא היה איכפת כהוא זה מיהדות או מציונות. חוטף הנפשות שם לב מאוחר מדי, שבסופו של דבר אין שום גאווה הגיונית משמעותית בהיות אדם יהודי, בלי יהדות. להוותם, הם הגיעו לתובנה שציונות יכולה לשרוד רק על בסיס היהדות.

כמובן, הספרדים "החדשים" לא נעשו "ציונים". סוף כל סוף, הם הלכו בכך רק בעקבות הידרדרותם של ילדיהם האשכנזיים של המנהיגות הציונית החילונית, שנהרסו מבחינה רוחנית עוד קודם לכן. אם המוצר האשכנזי התהלך בהכרזה "אני ישראלי, לא יהודי", מה היה אפשר לצפות מהספרדי?

במונחים הגיוניים, איזה ערך היה לאידיאל הזה של ה"יהודיות" שבידי החילוניים? לדת לא היה בה מקום. מה שנשאר היה "לאומיות". אבל למי באמת היה איכפת ממנה? בסופו של דבר, אם יש בחורה יפה, מה משנה אם היא יהודייה, שוודית, צרפתיה או ערבייה?  הציונות – הלאומיות היהודית שהדת הוסרה ממנה – לא יכלה להסביר לישראלי הצעיר מדוע לא להתחתן עם "שקצה", ומדוע עליו להישאר בספרד או ביוון דוברת עברית, עם מטלותיה הכלכלית והצבאיות שהיו כבדות במיוחד בגלל בעיות הבטחון, בעוד שהוא יכול לחיות את החיים הטובים, ה"נורמליים", במערב?

אצל הספרדי, האושר והשלווה הפנימית של היהדות הומרו בתשוקה ובחוסר סיפוק "נורמליים". השפעותיהם ניכרו בתרעומת הכעוסה והזועפת כלפי רעיה שלא היתה יפה כמו השחקנית האמריקאית; כלפי דירה קטנה שלא תאמה את הבתים המפוארים שהוצגו בסרט הטלויזיה האמריקאי שמליל אמש; בתסכול של תשוקה מדוכאת שאינה לא מתמלאת.

בעלים ונשותיהם רבו במרירות ובגדו זה בזה. הם מצאו מוצא בשתייה לשוכרה ובסמים. ילדים דרשו דברים שהוריהם לא ילכו לספק. קנאה וחמדה, תשוקה ושאיפה לחומרנות, הובילו להתמוטטות של חיי המשפחה והחברה. כל שיחה סבבה סביב כסף ורכוש.

אבל תשוקה יכולה להישאר לא ממולאת רק למשך זמן מוגבל. ערגה וחמדה מובילות בסופו של דבר לנקיטת צעדים מעשיים לקראת מימושן: פריצוֹת, שוד, גניבת מכוניות. ועבירה גוררת עבירה, כך שהפשעים מתחילים לעטות צורה יותר ויותר אלימה: הכאות, שוד באיומי מכות, סחטנות מלווה בפיצוץ מטענים. ועבירה גוררת עוד עבירה, כך שהאלימות הסלימה, והצטרפה אליה ברוטאליות. שוד ברוטאלי מזקנים בבתיהם; עינויים ברוטאליים וטרור מצד ילדי בתי ספר כלפי חבריהם ללימודים; התפוצצות של מקרי אונס ורצח, כל חודש – כל שבוע – כל כמה ימים.

כמה רציחות יהודיות היו בעיראק? כמה אונס היה בתימן היהודית? כמה סחטנות ברוטאלית כלפי זקנים היתה במרוקו? יֵדעו הציונים החילוניים הזועקים ומגנים ורוגזים על הפשע, מי שתל את הזרעים, ומי הם הפושעים הגרועים ביותר.

ודע, שאם היום אפשר שיצויירו על קירות בירושלים צלבי קרס ומסרים איומים המופנים כלפי אשכנזים, שורש הרע הוא מעשי הציונים החילוניים. אם מגיח עימות אשכנזי-ספרדי קהילתי פוטנציאלי, ושנאה מזעזעת מבעבעת מתחת לפני השטח, הגורם העיקרי הוא השמדתה הרוחנית של היהדות הספרדית.

אלו שנטלו מן היהודים הספרדים את יהדותם, שדדו מהם גם את כבודם העצמי, את הערכתם העצמית, את תחושת הזהות שלהם ואת סיבת קיומם. הם הגיעו למדינת ישראל, תוצרים של ארצות ערב הבלתי מפותחות. הם פיגרו אחרי היהודים האירופיים בתחומי הידע החילוניים, המדעיים. מה שהיה להם, בכבוד ובמומחיות, היה הדת, על כל ערכיה ומנהגיה. זה הדבר שעשה אותם שווים לכל יהודי אחר. כאשר זה ניטל מהם, הם הופשטו עירומים, ונותרו "אנשים לא מפותחים", מפגרים אחרי האשכנזים "הנאורים".

הקהילות הגאות, ששורשיהן היו נעוצים במרכזי התורה הגדולים ובחכמים של העבר, נעשו ל"פרימיטיביים", זקוקים לנאורות האשכנזית. דבר זה הרס את הערכתם העצמית, והצמיח תחושות של נחיתות, ספק עצמי ושנאה עצמית. ומי ששונא את עצמו, בהכרח ישנא אחרים.

וכך הם ממלאים את בתי הסוהר ואת מרכזי הסעד. הם יושבים על הברזלים, על גדרות המדרכות, ומבזבזים את ימיהם ואת חייהם. הם בורחים באמצעות סמים ושתייה לשוכרה. נשותיהם הן הזונות של תל אביב, והן חיות עם ערבים בפרדסי התפוזים שבשפלת החוף. משפחותיהם קרועות לגזרים, ותחושה של מרירות עמוקה ושל זעם שורה עליהם.

מרירות זו היא פצצת זמן מתקתקת, שרגע האמת המפוצץ שלה מתקרב על רקע של משברים חברתיים, כלכליים ופוליטיים במדינת ישראל. צאצאי הקהילות שהצמיחו את הרמב"ם, הרמב"ן, הרי"ף, ר' יוסף קארו והמון רב של חכמים – תוכלו לראות אותם עכשו בבתי הכלא של רמלה ושאטה. היהודי של ימינו עבר שתי שואות נוראיות. האחת נעשתה בידי גויים, והיתה ג'נוסייד פיזי. השניה פחות ניכרת לעין – זו היתה ההתקפה היהודית על רוח היהדות שפעמה בלבבותיהם של מאות אלפי יהודים מארצות ערב. זהו פשע שכולנו משלמים עליו כבר עכשו, אבל שמחירו הסופי יהיה מבהיל.

אני רואה את פשיטת הרגל של הציונות החילונית כל יום בכלא רמלה. לצערנו, הקרבנות הטראגיים ביותר שלה הם הספרדים שנהרסו ע"י העוני. לא העוני החומרי, אלא הרעב לדבר ה'.

הציונות החילונית שאפה להרוס את היהודי הדתי "הישן", ולברוא ספרדי חדש בצלמם כדמותם. יביטו נא היטב על הצלם שהם בראו. זוהי החילוניות בפעולתה. אי אפשר למצוא הוכחה טובה יותר לכישלון הנורא ולפשיטת הרגל של הציונות החילונית – מפירותיהם של המעשים שלה עצמה. הם הרסו את היהדות הזאת – ואיתה הרסו כל זכר לציונות, כל תחושה גאה של יחודיות. הריסתה הזדונית של היהדות הספרדית המפוארת היא פשע שיהדהד ויצלצל באזניהם של דורות עתידיים שישמעו עליו. וכמה כתלים מערביים, וכמו דמעות של תשובה, וכמה הכאה על חטא יהיו דרושים כדי להתחיל למחוק את הכתם הנורא!


 

 
 1 1Mordechai, October 10, 1980.