כהן ונביא חלק ב

יומן של שביתת רעב בכלא

יומן של שביתת רעב בכלא 1

(הערה: יומן זה הוברח מתאו של הרב מאיר כהנא, שם הושב בבידוד, ונאסר עליו באופן רשמי להחזיק עט ונייר, וניטלה ממנו האפשרות להגיע לבית כנסת. הג'ואיש פרס קורא לכל אחד מקוראיו לקרוא זאת בתשומת לב, ולנהוג בהתאם למצפונו).

יום שלישי, כה חשון (4 בנובמבר): עכשו הַחלטתי סופית: אפתח בשביתת רעב. כעת, כמעט חדשיים  אחרי גזר הדין שלי, כשאין לשלטונות אפילו ההגינות להשיב לבקשתי לפחות לקצר את גזר הדין – ברור שבגין גמר בדעתו לקבור אותי לכל תשעת החדשים. רחמים [כהן, עורך דינו של הרב כהנא – העורך] זועם. גזר דין של תשעה חדשי מאסר בשל הפגנה נגד אחד מאויביה המרים ביותר של מדינת ישראל – זיעזע אותו עד לשד עצמותיו. אבל סירובם המוחלט של האלוף בן אליעזר [מושל יהודה ושומרון – העורך] ורפול [רב אלוף רפאל איתן, הרמטכ"ל] אפילו להשיב לבקשתו הרשמית לבטל או אף לקצר את העונש – מעורר זעם בעיניו. הוא מסכים לגמרי איתי שעלי לעשות משהו כדי להניע את הציבור ללחוץ על בגין, כיון שהוא זה שמונע מהאלופים מלפעול. אני מצפה לראותו מחר.

יום רביעי, כ"ט בחשון (5 בנובמבר) – בערב זה הודעתי לאחדים מן האסירים שפתחתי בשביתת רעב. האסירים מאושרים מאד. רבים מהם מקווים ששיחרורי והיבחרותי לכנסת יביאו לריפורמות באחדים מהנוהגים המשפילים בבית הסוהר. בינתיים, נפגשתי עם רחמים, והוא הודיע לי שמסיבת עיתונאים גדולה זומנה בבית העיתונאים בירושלים מחר בבוקר. אין לי ציפיות שהטלויזיה הנשלטת ע"י הממשלה תהיה שם, אבל חוץ ממנה אני מצפה להופעת עיתונאים רבים.

הצום שלי חל יחד עם היבחרותו של רייגן. האם זהו צירוף מקרים אירוני? הבחירות בארה"ב קיבלו כאן חשיפה בתקשורת כמעט באותה מידה כמו בארה"ב. כששומעים את היהודים המאושרים בימין (גאולה כהן, בדרכה הרגילה, עם כוונות טובות אבל רדודה, דיברה באקסטזה על תקופה חדשה ועל ברית עם ארה"ב!), בא לי לבכות. יהודים שאינם מתחילים להבין את הייעוד היהודי ראו את קרטר כמושיע ב-1976. ועכשו מגיע תורו של רייגן לעטות את אדרתו של אליהו... בסופו של דבר, אין הבדל מהותי בין מפ"ם לגאולה כהן. פרשנות חילונית של ההיסטוריה, בכל שם שהוא, היא עפר ואפר. איך שנשלם על זה! איזו טרגדיה מרה  יהיה רייגן (ויועצו שמאחורי הפרגוד, קיסינג'ר!) עבור היהודי הטיפש שנשען על משענת הקנה הרצוץ של הגוי.

יום חמישי, כ"ז חשון (6 בנובמבר) – אני מודיע באופן רשמי לסוהר האחראי על האגף שלי, שאני שובת רעב. יש לו נשמה פשוטה, וכמו כולם, הוא מסמפט אותי. מסיבת העיתונאים נערכה, וידיעה על כך פורסמה ברדיו בחדשות של חצות היום. עד עכשו, אף אדם משלטונות הכלא לא יצר עמי קשר.

שידור רדיו מאוחר יותר כיסה את הסיפור ביתר הרחבה. שם נוסף שאני גם מוחה נגד החנינה והשחרור של מחבלים ערביים, בעוד שאני יושב בלי הזדמנות לקיצור העונש בשל התנהגות טובה, ובלי אפשרות לערער לערכאה גבוהה יותר.

יום ששי, כ"ח חשון (7 בנובמבר) – היום השלם השני של שביתת הרעב. הבוקר, אחרי שסיימתי להתפלל בבית הכנסת, בא קצין בית הסוהר ואמר לי שלפי הכללים הרשמיים, מי שמכריז על שביתת רעב מוכנס לבידוד בצינוק. הצינוק הוא מקום מגעיל במיוחד, עם מעט אור ואויר – תא קטנטן עם חור ברצפה לצרכיו הגופניים של האדם. המטרה המוצהרת היא למנוע מהאסירים לקבל אוכל מוברח, אבל הסיבה האמיתית, כמובן, היא לשבור את רוחם כדי שיפסיקו את מחאתם. הודיעו לי שמותר לי לקחת מגבת, מזרון, שמיכה, כלי תפילה ותנ"ך. על כך השבתי שאקח כמה ספרי קודש שאני צריך ללימודים הרגילים שלי. הקצין, בכאב, אמר לי שזה נגד ה"כללים". כשאמרתי שאם כך יהיה, הוא יצטרך לגרור אותי בכוח, הוא נסוג.

כשהגענו לצינוק (שהיה יותר גרוע ממה ששמעתי עליו), קרה דבר מוזר. ראובן, הקצין האחראי על המחלקה שלי, הופיע פתאום ואמר שההחלטה בוטלה. עלי לחזור לתאי. המאמץ השקוף להפחיד אותי היה טיפוסי לסוג האנשים המנהלים את הכלא. אנשים רגילים לצפות שתגובותיהם של אנשים אחרים יהיו כמו אלה שלהם עצמם. כיון שקל להפחיד אנשים כמו קצינים אלו ע"י צינוק, הם הניחו שכך הוא גם בכל האנשים האחרים. ראובן הוא טיפוס מעניין. הוא מרוקאי במקורו, והוא מנסה להסתיר זאת בכל דרך. שמו המקורי הוא בוסקילה, אבל הוא "אישכנז" אותו. האסירים הספרדים, היודעים זאת, בזים לו. ובצדק. אין פלא שבאופן כללי, הוא אדם קטנוני וערמומי, שהשומע את  ה"בוקר טוב" שלו, מיד מדליק את האור מתוך חשש לבאות.

על כל פנים, היריות הראשות במלחמה כבר נורו, ואני המנצח, בינתיים. ברור, שמפריע להם איך זה ישפיע על דעת הקהל. החדשות כבר הופיעו ב"מעריב" של היום.

ב-11:30 בבוקר, התחיל השלב השני. נקראתי למשרדו של הסוהר, שם היה הרב הראשי של שרות בתי הסוהר הארצי, עם העוזר שלו. מיד הבנתי שהוא קיבל הוראה לשכנע אותי להפסיק את שביתת הרעב. הוא היה דוגמה של "הרב מטעם" הקלאסי, שתפקידו העיקרי הוא לוודא שעניינים דתיים לא יפריעו לתיפקוד הכלא. הוא מסמל את מצבו העגום של הרבנות, שבשביל צל של כבוד ומשכורת, מתפשרים על ערכים יהודיים. אין צורך לומר, שהוא משתף פעולה הדוק עם שר הדתות.

הוא פתח ואמר שהוא שמע ברדיו (עפ"ל) על שביתת הרעב שלי, ושמיהר לכאן לפגוש אותי. אני חייב לומר שמגיע לו צל"ש על שלא חייך אפילו פעם אחת במשך כל ההצגה. איזו מטרה תשיג שביתת רעב? שביתת רעב תזיק לבריאותי הגופנית (השבתי שהנפש היא מעל הכל). שבת מתקרבת, ואסור לצום בשבת (השבתי שגם אני רב, ושאני יודע בדיוק כמה צריך לאכול כדי שלא ייחשב צום). אם כן, השיב, הוא מוכן לעזור לי ולפנות לבגין עבורי. אתה רואה, השבתי, אתה רואה ששביתת הרעב שלי כבר השיגה משהו. עד עכשו לא היה איכפת לך, ועכשו אתה כבר רוצה לפנות לבגין. אנא, עשה זאת.

אהה, הוא נאנח, זה לא כל כך פשוט. יהיה עלי לעשות איזה שהוא "מחווה" כדי שיוכל להציג לבגין שאני בא ב"רוח טובה". המחווה, יש לצפות, היה הפסקת שביתת הרעב. סירבתי באדיבות. האם אפסיק אותה רק למשך השבת? השבתי: הרב, כעת צהרים, ביום ששי. אתה יודע שעוד כמה שעות תיכנס השבת, ושבגין נוסע לאמריקה מיד אחרי השבת. איך אתה מתכוון לפנות אליו? היה ברור שהרב מודאג מזה שידעתי את לוח הזמנים של בגין (ומכאן, שידעתי שהוא משקר). האם אדבר עם אשתי? כמובן, אבל היא מסכימה עמי לגמרי. עורך דיני? בהחלט, אבל הוא זה שהציע את הרעיון. ברוך ה', ההצגה הסתיימה. שלב שני נגמר, והם היו מאוד מודאגים. אני יצאתי מחוזק.

בליל שבת, התפללתי בבית הכנסת, ונתתי את השיחה הרגילה שלי לאסירים. השיחה עסקה ב"עשווים" של העולם, שמוכרים את בכורתם עבור נזיד עדשים. כולם הבינו למה התכוונתי. אשר גולדשטיין, אדם בן 40 היושב במאסר בשל רצח, בא אלי עם חיוכיו הרחבים כרגיל, לומר:  אתה מתכוון לעדשים שניסו למכור לך היום בתמורה לעקרונות שלך. מדהים איך המידע מתפשט בכלא.

גולדשטיין הוא אדם מדהים. הוא היה קיבוצניק, מתנגד מושבע לדת, שאפילו לא היה צם ביום כיפור. הייתי מבלה זמן עמו, ואומר לו דברי תורה קצרים. בצהרים שלפני יום הכיפור שעבר, אמרתי לו שאם יהיה מוכן לעשות "שביתת רעב" מאותו ערב עד למוצאי יום כיפור, גם אני אצום. הוא צחק, אבל אכן הוא הגיע לבית הכנסת, כל הערב וכל היום של יום כיפור. ויתרתי על העלייה שלי לתורה (בתור כהן) ואמרתי לגבאי להעלות את גולדשטיין. לאחר מכן הוא אמר לי שמעולם לא התרגש כמו באותו יום. לא משנה למה, אבל מאז הוא לא הפסיק להתפלל שלוש פעמים ביום, הוא מניח תפילין, ולובש כיפה וציצית. ה"פינטלה ייד", הניצוץ היהודי, בוער בכל אחד מאיתנו.

אכלתי לחם בשיעור כביצה, כדי להינצל מהאיסור ההלכתי לצום, וכדי שאוכל לברך ברכת המזון. אף שהרגשתי קצת חלש, השתתפתי בשירת השבת, שהפכה כבר לעניין רגיל. מנהל אותה יעקב טובול, עוד בעל תשובה, יהודי שהוא כאילו מלאך שמתהלך בינינו. איני יכול לומר די בשבח נשמתו ולבבו. הקירות רועדים במיוחד כשאנחנו שרים "ובאו האובדים", ומוסיפים לצורך העניין ל"בירושלים" את הפזמוניים החילופיים "יהודה ושומרון", "שכם וחברון", "בית לחם, ג'נין", "נצרת וסכנין". האסירים היהודים אוהבים את זה. הערבים – לא כל כך.

שבת, כ"ט חשון (8 בנובמבר) – היום השלישי לצום. השבת חלפה במהירות וללא אירועים מיוחדים. אני חש בטוב, שהרי כבר ערכתי שביתות רעב בעבר. אבל כמובן, אין לי אשליות: הגוף יכול להמשיך על סמך הרוח רק עד גבול מסוים.

אבל נודע לי מפי כמה אסירים שהיו עמו באותו אגף, שהארכיבישוף קפוצ'י פתח בשביתת רעב כאן לפני שלוש שנים, והתירו לו להישאר בתאו. אף אחד לא העיז לקחת אותו לצינוק. קפוצ'י, שונא היהודים  הארסי, היה הבישוף הקאתולי של ירושלים, והבריח נשק לתוך מדינת ישראל עבור אש"ף עשרות פעמים לפני שנתפס. מי יודע כמה יהודים מתו בגלל חומרי הנפץ שהוא הבריח! נגזרו עליו 12 שנות מאסר (עונש שנקצב ע"י בגין כמחווה לוותיקן); הוא קיבל חדר לעצמו; זכויות ביקור אישיות; ופטור מבדיקה גופנית. הידיעה שהוא לא נלקח לצינוק הטרידה אותי, ונדרתי שאם ינסו לקחת אותי, לא אלך. כעת זה נעשה יותר ממלחמתי האישית. חילול השם בכך שכומר של אש"ף מקבל כבוד, ורב אינו מקבל, זעק לשמים. יהיה דם, אבל אני לא אלך.

יום ראשון, ראש חודש כסלו (9 בנובמבר) – נזכרתי שהיום יום ההולדת של בתי הבכורה, טובה. היא ילדה לפני שבועיים את נכדי הראשון. איך השנים טסות! זו היתה הזדמנות מצויינת עבור בגין לשחרר אותי, מטעמים הומניטריים שיצילו את כבודו. אני כתבתי לו; אשתי כתבה לו; ילדיי כתבו לו. אבל הוא, מצער לומר, לא רק אדם שבגד בעקרונות פוליטיים. הוא אינו אדם טוב. וזה הגרוע שבחטאים.

יום שני, ב כסלו (10 בנובמבר) – כשסיימתי להתפלל היום בבוקר, מאיר הסוהר אמר לי לקחת את החפצים שלי. הוא קיבל הוראות לקחת אותי לצינוק. אמרתי לו שאני לא מוכן ללכת, ואמרתי לו את מה שאני עתיד לחזור עליו מאה פעמים היום: אם הכלב קפוצ'י לא נלקח לצינוק, גם אני לא אלך. הלכתי לתא שלי ואמרתי תהלים. בשעה 7:30 בבוקר, סמל בשם אפריגן הופיע עם סוהר נוסף. הוא הסביר לי בסבלנות שהוא רק בא לקחת אותי למרפאה (ליד הצינוק). אמרתי לו, בסבלנות, שאני לא מאמין לו. למשך חצי שעה הוא ניסה לשכנע אותי, ללא לאות. תשובתי, ללא לאות, היתה: רק בכוח תוכלו לגרור אותי למקום שאליו לא העזתם לקחת את קפוצ'י.

אז הוא עזב, וחזר עם סוהר נוסף (מקס). האחרון, בחור טוב, נשבע שהוא שמע איך הקצין התורן, משיח, נשבע שהוא רק רוצה לדבר איתי ושאחר כך הוא יחזיר אותי. בטפשותי, האמנתי למלה שלו (עפ"ל). הוא המתין במשרדו, שהיה צמוד לצינוק, ומיד התברר שהוא שקרן, כמו שהייתי צריך לדעת. שוב, בהתנצלויות עמוקות, הוא אמר שאני אצטרך ללכת לצינוק. אמרתי לו שיש לי שני דברים לומר: ראשית, אם הכלב קפוצ'י... וכו'; שנית, שהוא שקרן, ואני לא מתעסק עם שקרנים.

למשך שעה הוא התחנן, שיכנע, איים. בשעה 9 בבוקר הוא אמר: אתה מכריח אותי להשתמש בכוח. השבתי: רק בכוח. הוא הרים את הטלפון וביקש מקבוצת סוהרים לבוא. תוך דקות, הגיעו ששה סוהרים. משיח (אוי ואבוי למשיח כזה) נתן לי "הזדמנות אחת אחרונה". אמרתי: "אתה צריך להתבייש. קפוצ'י הכלב מקבל כבוד, מפני שאתם יהודים גטואיים כמו שהיהודים בפולין היו. פחדתם מהוותיקן, ולכן הוא קיבל כבוד. דעו שמי שנוגע בי לא תהיה לו כפרה ביום כיפור".

האם זה היה בגלל המלים שלי או שהם רק רצו להפחיד אותי? לעולם לא אדע. אבל משיח אמר לסוהרים להשאיר אותי לנפשי. "שב בחוץ ואשתדל לברר את הדברים עם המנהל".

וכך התחילה מלחמת עצבים בת שש שעות. מדי פעם, נכנס עוד פקיד וניסה לשכנע אותי. היה ברור שהם מפחדים מהשפעתה של ידיעה חדשותית על כך שהפעילו נגדי כוח, בעוד שקפוצ'י קיבל זכויות יתר. התמדתי במענה המונוטוני, קפוצ'י...

בשעה 2:45 אחר הצהרים הופיע ראובן, משַנה השמות. עמו היה רב בית הסוהר המקומי. "מה החלטת"? הסתכלתי על ראובן בבוז, שבקושי הסתרתי. "החלטתי על כך הבוקר". הוא הביא כסא והתיישב לידי. למשך עשר דקות הוא ישב, שותק. אמרתי: אני רוצה לפגוש את עורך הדין שלי. זו זכותי. הוא השיב: אינני בטוח שיש לך זכות זו אם תמשיך במה שאתה עושה (שקר בוטה). אמרתי: אם תנסה למנוע בעדי להיפגש עמו, אשיג צו מניעה ואבקש לפטר אותך מהשירות. הוא לא השיב. היה ברור שהגיעו לאיזו שהיא החלטה. אני והסוהרים המתננו. פתאום, הוא נעמד ואמר: קום. אנחנו חוזרים לחדר שלך. ועורך הדין שלך מחכה לך.

ניצחתי. רק לאחר מכן נודע לי שהשר בורג, שלדאבוננו הוא המייצג את היהודי הדתי, היה מעורב בתמונה, והוא זה שנתן את ההוראה האחרונה להיכנע. הוא הבין היטב איזו השפעה אסונית שתהיה לגביו אילו המשרד שלו היה גורר רב לצינוק.

"קוה אל ה'; חזק ואמץ לבך; וקוה אל ה'" (תהלים כז).

הנצחון שלי היה ניצוץ מחשמל בבית הסוהר. כשנכנסתי לחצר, האסירים מחו כפיים והריעו. אין זה דבר שכיח שיש לעבדים הזדמנות להריע.

בחדרי, נאמר לי שאוכל להחזיק רק תנ"ך. כל דבר אחר יינטל ממני, כולל ספרי הקודש שלי. מחיתי, באומרי שאני זקוק להם ושלא אאפשר זאת. בסופו של דבר, ראובן נכנע גם בזה. אבל הייתי צריך לדעת שאנשים כמו אלו שמנהלים את בית הסוהר הזה, אינם מגיבים בנחמדות כשהם מפסידים.

יום שלישי, ג כסלו (11 בנובמבר) – הבוקר נאמר לי שאוכל לעזוב את חדרי רק למשך שעה ביום. את שאר 23 השעות אצטרך לבלות בתאי, בן ה-2.5 על 1.5 מטרים.  לא היה איכפת לו, כל זמן שספריי, הנייר שלי ועטי היו עמי. בשעה 2 אחה"צ, הגיעה קבוצת סוהרים, וביניהם קצין דרוזי, ליטול ממני את כל הנייר והעטים שלי, ולהודיע לי שלא אוכל לקבל תה (מאז יום חמישי, התקיימתי על כוס תה בבוקר ובערב). רק מים. כמובן, לא היתה שום סיבה לכך, חוץ מנסיון ילדותי לנקום בי ולשבור את רוחי. אנשים טיפשים, קטנוניים. תוך דקות היו לו נייר ועטים אחרים. בבית הסוהר, יהודי מוצא פתרונות.

אי-הצלחתן של רשויות בית הסוהר להכניס אותי לצינוק ולשבור אותי, כנראה אינה נותנת להם מנוח. בשעות אחר הצהרים המאוחרות, באו שומרים והוסיפו שני מנעולים לדלתי הנעולה. תמיד מדהימים אותי האנשים שאינם מצליחים להבין שאין מנעול שיכול לגבור על רוח האדם. רוח האדם היא דבר חמקני, שרודנים מנסים לתפוס ולעולם לא יוכלו לאחוז בו. כך מידתו של האדם החומרני הקטנוני, שהוא מסתכל על הכל במונחים חומרניים, בהמיים. הוא איננו מסוגל לתאר לעצמו שיצליח לעמוד בכאב פיזי, ולכן אינו יכול לדמיין לעצמו שקיימים אנשים אחרים המסוגלים לכך. אוי לאומה, שפעם היה לה ר' עקיבא שחייך בשמחה כאשר הרומאים סרקו את בשרו, משום שקיבל בכך הזדמנות לקיים את המצוה לאהוב את ה' "בכל נפשך". אוי לאומה זו, שהשליכה את ר' עקיבא לפח הזבל של ההיסטוריה, וכעת נותרת עירומה וחסרת קדושה ככל אומה אחרת.

בערב נאמר לי שלא אוכל להתפלל בבית הכנסת. זה היה בלתי נמנע: אלו אנשים קטנוניים, מרושעים, המחזיקים בסמכות, וכאשר מישהו מזלזל בסמכותם, הם מתכעסים מתוך תיסכולם. ואיך הארץ רגזה על עבד כי ימלוך...

אחד מהשומרים שלי אמר לי (וכך אמרו לי רבים) שכאב להם מאוד מה שהיו צריכים לעשות לי, אבל לא היתה להם ברירה. הם רק מילאו פקודות. הזדעזעתי לשמוע סגנון כזה; אני זוכר אותו טוב מדי מלפני 35 שנה, כאשר הנאצים תירצו את החייתיות שלהם באותו קו מחשבה. זכרתי איך אייכמן אמר זאת בתא הזכוכית שלו. אני רואה את הפוטנציאל לדברים איומים שייעשו במדינה זו, ואת המבצעים אומרים: מה יכולנו לעשות? קיבלנו הוראות. כך מידרדר עם שהשליך מעליו את התורה. ככל העמים בית ישראל. אנא, ה', הושיעה נא...

אינני יודע מה הדבר הבא שהם מתכננים עבורי. התגובה הציבורית לא היתה משמעותית בכלל, ואולי עכשו הם יקבלו אומץ לגרור אותי בכוח. אם כן, לא אוכל להוציא את המלים הללו לעולם החפשי. לכן אני מעביר החוצה את החלק הזה מיומן הכלא שלי, בתוספת מילה אחת אחרונה:

היום נמסר ברדיו על מאות אסירי ציון יהודים בבריה"מ שצמים כאשר 35 המדינות שחתמו על אמנת הלסינקי לזכויות אדם ב-1975 נפגשות במדריד. היהודים הסובייטים מוחים נגד סירובם של הסובייטים להעניק להם את חרותם הבסיסית. הם מוחים נגד כליאת פעילים יהודים. הרוסים טוענים שפעילים אלו ביצעו פשעים. ועל פי קני המידה הטוטאליטריים, הם אכן עשו כן. אבל לא על פי קני מידה אנושיים, הגונים.

האם אין מי שמכיר בכך שגם צמיחתם האיטית של מעצר מינהלי, אכזריות בכלא, ושלילת זכויות יסוד, במדינת ישראל, מחייבת מחאה יהודית? איפה הארגונים היהודיים באמריקה? איפה הליברלים וחסידי זכויות האדם? על המצוקה שלי אינני בוכה: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". אבל לבי כבד עלי, למען עמי.



Diary of a Prison Hunger Strike, November 21, 1980.