כהן ונביא חלק ב

אש קנאתו

אש קנאתו 1

"קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל... יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה... יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה... וַהֲצֵרתִי לָאָדָם... כִּי לה' חָטָאוּ... גַּם-כַּסְפָּם גַּם-זְהָבָם לֹא-יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה', וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כָּל-הָאָרֶץ..." (צפניה א).

אתה מתהלך בין ההוללים וזועק בתדהמה: אבל האם אינכם רואים את הענן?! אתה צופה באנשים השוחים להם בזללנותם, ומשפריצים סביב במים הקרירים של סיפוק התשוקות, וצחוק, וחיזוק עצמי, והתכניות הבטוחות ליום המחר. והנביא קורא להם: אבל האם אינכם רואים את אש קנאתו? והם אינם רואים אותה, ואינם שומעים אותו, וממשיכים בחיי ההתעלמות העליזה שלהם. מי רוצה לשמוע את קול האימה באמצע הקיץ של שביעות הרצון? למה לנו להאזין לצליל צורם זה, שמפריע לנו בסימפוניה הערבה לאוזן, הסימפוניה של עצלנות מחשבתית? וכך החוגגים העליזים עוברים את החיים בלי לחשוב. "זאת הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד...".

אבל הסימנים פזורים סביבנו, הסימנים ששולח לנו א-ל קנא וזועם, שרחמיו עדיין גוברים על כעסו, בהתחננו אלינו לשים לב ולפעול. הסימנים נמצאים סביבנו, ומי יוכל להתעלם מהם? הסימנים משיגים אותנו, וכמה זמן עוד נותר?

המטוסים הישראליים שטסו אל תוך הלילה והשמידו את הכור הגרעיני ליד בגדד, הביאו שמחה וגאווה לתוך לבבות יהודים סביב לעולם. שמחה וגאווה, אבל לא מחשבה זהירה ומעמיקה. הריסת המיתקן הגרעיני העיראקי מנעה ייצור נשק גרעיני. אבל למשך כמה זמן? כמה זמן יקח לעיראקים לבנות מחדש את המיתקן? ומה עם פקיסטן שעומדת על סף פיצוץ הפצצה המוסלמית שלה. איך ישראל תפציץ את איסלמאבאד?

האמת היא, שהפצצה שבונות איראן ופקיסטן ולוב ורק ה' יודע כמה אחרים, היא דבר שאף אחד לא יוכל למנוע. וזה חלק מעובדה חובקת עולם באימתה: בתוך כמה שנים, לעשרות מדינות, כולל כאלה הנשלטות להוותן ע"י משטרים מטורפים ובלתי יציבים, יהיה פוטנציאל להשמיד מיליונים. בידיהם שלהם הם מכינים את מבול האש שתאכל אותם ואת העולם שאומר "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד". האש היא שלהם; אבל זוהי "אש קנאתו".

כמו אדם הראשון, שיכור ביין של עץ הדעת, האדם מתהולל בשכלו ובקידמתו. הוא משליך מעליו את עול יוצרו, ומשכנע את עצמו שהוא, הנוצר, הרה אותו, את הבורא. "יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתּאמֶר אֵ-ל אָנִי... וְאַתָּה אָדָם וְלֹא-אֵ-ל" (יחזקאל כח). בגלל שחצנות האדם ובגלל גאוותו, אותו הא-ל, שהביא על דורו של נוח מבול מים שכילה את הארץ, יכלה הפעם את הגאים במבול האש.  מבול שהוא מידה כנגד מידה, אירוניה של אירוניות, האש שיצר האדם עצמו, פרי שכלו הגאוותני, האש של גאונותו ותיחכומו של מלך אביון, שר האבק.

הנכרי נידון לכליה מחמת גאוותו השחצנית, והוא יבוא במשפט על רדיפתו את היהודים. "יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-יְדֵי-חָרֶב בְּעֵת אֵידָם... כִּי-לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ... שִׁמֲמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ... וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" (יחזקאל לה).

מגיע הסוף לעולם שלא ידע את ה'. הנה הגיעה קנאת ה' לשמו, שלעגו לו, השפילו אותו וטימאו אתו. סוף לעולם שהשפיל את עם ה', והראה בכך את זלזולו באלקי ישראל. "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה... וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי... וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם".

ענן האטומים, האסון הגרעיני, פיצוץ המימן, ירסקו עולם שניסה להשליך את ה' מגן העדן של כסילים. אין דבר שימנע זאת, ונותר ליהודי להבין רק שגם גורלו שלו מוטל על כף המאזניים. אפשרות אחת היא שהיהודי יהיה חלק מעולם שיהפוך לאפר; האפשרות האחרת היא שישיג את הגאולה. מצד אחד, הוא יוכל לבחור להישאר עם ההוללים, עם המרמים את עצמם, עם אלו היונקים להנאתם תוך שביעות רצון עצלנית; מצד שני, הוא יוכל להשיל מעליו את השלשלאות של סיפוק התאווה, ולעצור את המירוץ להנאה חסרת דעת. הוא יוכל לנתק את הכבלים שקושרים אותי לגוי ולהתגוייות, ולברוח לחדריו: "לך עמי בוא בחדריך... עד יעבור זעם. כִּי-הִנֵּה ה' יצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקד עֲוֹן ישֵׁב-הָאָרֶץ עָלָיו" (ישעיהו כו).

אלו שמחללים את שם ה' יום יום, ובוחרים בגלות למושבם, בשביעות רצון מתנשאת והוללות מרדנית – יהיו שותפים לגורלם של חבריהם, הגוים. אלו הבזים לארץ הקודש, זו שה' חפץ בה, יפלו באש ובאפר יחד עם הגויים שהם העדיפו לסגוד להם. היהודי הממאן לטפס על הר ציון ולבנות שם את ביתו – יקולל בכפליים: הוא יפול קרבן למגיפה של שנאת יהודים מכוערת, שתפיל אותו אל תוך שואה מספר שתיים; והוא יטול חלק בגורלו של הגוי – שהוא עצמו, באופן אירוני, יפול בגלל יחסו ליהודי... עבור היהודי, העונש על הסירוב לברוח מטומאת הגלות וחילול השם שבה, יהיה אש כפולה: זו של הגוי, וזו של קנאת ה'.

הבדיחה המרה היא היהודי שעוטף את עצמו במעיל של דתיות, תוך שהוא דורך יום יום בגללים של הגולה. זה שלמרות לימוד התורה שלו, ותוך רמיסת חוקי ה' וציוויו, מדבר בדיוק כמו החילוני, הכופר. כולם שותפים באותו עיוורון: כולם מביטים אל המדינה היהודית, ורואים בה את הסכנה. אף אחד אינו מבין שישועה וביטחון מצויים רק בארץ ישראל. לחילונים חסרי הפולחן והכיפה יש תירוץ – הם אינם יודעים כלום, וממילא אינם מבינים כלום. אבל החילונים עם הקפוטות והטליתות הרקומות לתפארת; מקיימי הפולחן – מה נוכל לומר עליהם?

"כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה..." (יואל ג). איך ייתכן שלומדי התורה כל כך בורים? אהה – זה אכן ייתכן, והיו זמנים כאלו בעבר. "הַכּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (ירמיהו ב). המפרש הגדול, רש"י, מפרש: "ותופשי התורה – סנהדרין".

אלפיים שנות גלות עיוותנו אותנו והשחיתו אותנו. אי אפשר להישאר עם נורמלי בלי קיום נורמלי למשך אלפיים שנה. היותה של האומה בלי מדינה ובלי ממשלה, הפך אותה לאומה שאינה מסוגלת להבין דברים כאלו. היותה בלי ארץ למשך עשרים מאות שנים, השכיח ממנה כמה מתוקה וכמה יקרה היא הארץ. הכופר הדתי הופך להיות אדם שמאמין בכוחו הכללי של הכל-יכול לעשות הכל, אבל נמלט אל תוך זרועו הימנית של הגוי בכל מקרה של סכנה.

לובש הקפוטה ומניח התפילין הופך להיות אדם פרקטי. הוא מחפש תשובות הגיוניות. הוא מוצא אותן אצל הגוי, עמיתו לאזרחות. מי שאין לו אמונה ובטחון באלקי ישראל, יפול תחת זעמה הכפול של קנאת ה'. אבל בהר ציון ובירושלים, בארץ ישראל, תהיה גאולה. לא, לא לכל – "וְהָיָה כּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט" (יואל שם). אבל לאלו שמזלזלים בארץ ישראל בבוז מתוך פחד מחוסר יכולתו של ה' (כביכול) – לא תהיה ישועה. יחד יפלו, בעלי הפולחן וחסרי הפולחן, מפני שהם שותפים בחטא האולטימטיבי, שותפים באמונה האולטימטיבית בהגיון האנושי ולא באמונה בכל-יכול. עבור היהודי, יש בחירה: ציון וגאולה, או אש קנאתו.



 

 The Fire of His Jealousy, August 28, 1981.