כהן ונביא חלק ב

לא מצבת זכרון כזאת

לא מצבת זכרון כזאת1

ב-1978, הקים ג'ימי קרטר ועדה מיוחדת שבעקבותיו קמה המועצה האמריקנית למצבת זכרון לשואה. מטרתה: למצוא אתר ולחקור את הישימות של הקמת מצבת זכרון מאסיבית לשואה בעיר ושינגטון.  כדי לוודא שפרוייקט כזה יקבל הסכמה רחבה ככל האפשר, הוכרז שאלי ויזל, ה"גורו" של תנועת השואה, יהיה נשיא המועצה. בוודאי לא ייתכן ששום אדם, בוודאי שום יהודי, יתנגד לפרוייקט כזה.

אני מתנגד.

מנהל מועצת המצבה, מונרו פרידמן, הצהיר שהיא תעלה כחמישים מיליון דולר (ומעניין כמה משתכר מר פרידמן כל שנה מתקציב המועצה).

אני חוזר: חמישים מיליון דולר. חמישים מיליון דולר עבור אבן דוממת, שלידתה בהנחה שדבר כזה יזכיר לגויים את אימי הנאציזם, ויגרום להם להחליט לא לחזור עליהם. מצבה שלאמיתו של דבר לא נועדה כל כך להיות זכרון למתים, אלא להשיג אהבה עבור החיים – כך מקווים.

חמישים מיליון דולר. ריבונו של עולם, כמה דברים באמת חשובים וחיוניים היה אפשר לבנות עם חמישים מיליון דולר! כמה ישיבות, לתת לילדינו את הזהות שהם איבדו. כמה בתי ספר יהודיים, ללמד את היהודים, לא את הגויים, את האמת על השואה. כמה מחנות הגנה יהודיים, לאמן בהם יהודים בלחימה ובנשק, וכך לפעול באופן פיזי מול אלו שמבקשים לחזור על השואה. כמה תכניות עלייה, שיצילו אינספור יהודים מחזרתה של אותה שואה. כמה הכסף הזה היה יכול לעשות עבור יהודים, במקום עבור אבנים!

נמאס לי עד מוות ממצבות ומלוחות זכרון וממיסות זכרון ומ"קדיש"ים על המתים. אני רוצה תכניות שיזכירו לנו איך יהודי יחיה. אני רוצה שיועברו אותם חמישים מיליון דולר לבתי ספר יהודיים יסודיים, שיתנו ליהודים את הגאווה ואת הזהות ואת האמונה שיצילו אותם משואות פיזיות ורוחניות חדשות. אני רוצה אותם חמישים מיליון דולר כדי לאמן יהודים קשוחים, חזקים ומקצועיים שלא יפגינו נגד נאצים ובוודאי לא יתעלמו מהם, אלא ישמידו אותם. כאשר מר פרידמן ומר ויזל יקימו מועצת זכרון מסוג זה, אתמוך בה בכל לבי. אבל לאבן הזאת – אף פרוטה.


Not This Memorial, January 8, 1982.