כהן ונביא חלק ב

"ושיני בנים תקהינה"

"ושיני בנים תקהינה"

"הקיבוץ הארצי": הפדרציה של הקיבוצים של תנועת "השומר הצעיר" המרכסיסטית-ציונית. תנועה שנוסדה בימים הראשונים של תחיית הציונות המעשית, בידי יהודים שביקשו לעשות סינתזה בין דברים שלא היה אפשר לחבר ביניהם. הם סימנו את עצמם בתוויות של חילוניים, מרכסיסטים, אתאיסטים וחלק מהתנועה הפרולטרית העולמית. ובאותו זמן הם דרשו שיוכרו כיהודים וכציונים, עם כל הייחודיות שהשתמעה מכך. תנועה שקראה לעצמה יהודית, ושהריעה לסטאלין כרב החובל של ספינת הפרולטריון. תנועה שקראה לעצמה יהודית, ונלחמה נגד הקמת מדינה יהודית, לטובת הקמת מדינה דו לאומית שבה יהודי וערבי יהיו שווים, שצידדה בפרולטרי הנכרי נגד ה"קפיטליסט" היהודי.

אבל מעל לכל, זוהי תנועה שהצהירה על השויון בין כל בני האדם, ודיברה על הצורך למוטט את המחסומים שבין דתות ולאומים, ושעכשו רואה את בניה אוכלים מפירות אותה אידיאולוגיה, ומתחתנים עם גויים בלי היסוס. אם כן, זהו סיפורם של האבות שאכלו את הבוסר של הסתירה היהודית-מרכסיסטית, "ושיני בנים תקהינה" (ירמיהו לא:כט).

רוזה וברוך כבר אינם צעירים. הם נפגשו לפני שנים במחנה ריכוז בפולין בזמן המלחמה. הם שרדו, נישאו, ובאו לארץ ישראל בגל העלייה שלאחר המלחמה. אחרי תקופה מסוימת, הם התקבלו לקיבוץ ותיק של "השומר הצעיר" בצפון שפלת החוף. בגיל מבוגר יחסית נולד להן בן, ולאחר מכן, בת.

היום יושבים רוזה וברוך לבדם באזור השמור ל"ותיקי" הקיבוץ. הבן כבר אינו עמהם. גם לא הבת. על השולחן מונחות תמונות של ארבעה נכדים. שלהם, אבל לא באמת. שום שמחה של סבאות אינה זוהרת בעיניהם. הם יושבים, מבוגרים, מבוגרים יותר מכפי שנותיהם. רוזה מדברת בקול נמוך ועצוב. ברוך שותק – ממקד את מבטו ומהרהר...

לבנם קוראים רמי. הם פגש את אווה בקיבוץ. היא באה מנורווגיה, אחת ממאות גוים סקנדינביים שבאים לישראל כל שנה לעבוד כמתנדבים בקיבוצים שהם קוראים עליהם כל כך הרבה. הם באים לעבוד, ובאלפי מקרים, לאהוב, וכמו במקרה של רמי ואווה, להתאהב ולהינשא.

אף אחד אינו יודע בדיוק כמה מילדי הקיבוצים נישאו לגויים, אבל המספר הוא גדול – והולך וגדל. חלקם נשארים בקיבוץ, אבל רובם עוזבים. רמי התאהב באווה הבלונדינית, הארית, והתחתן עימה בקפריסין. לאחר מכן, ובגלל לחץ מצד ברוך ורוזה ("אתאיסטים", שהפריע להם שכלתם היתה גויה), היא הסכימה לעבור "גיור" פיקטיווי. רוזה מודה שזו היתה  תרמית. "היא מעולם לא השלימה עם הגיור. היא היתה מאוד דתיה – כנוצרייה".

הזוג הצעיר חי בקיבוץ למשך כמה שנים, בעוד שאווה שנאה כל רגע. בסופו של דבר, עקב לחץ מצד אשתו הנורווגית ומשפחתה, הסכים רמי ל"ביקור" של ששה חדשים בנורווגיה. כבר עברו חמש שנים. הם לא יחזרו.

הנכדים, כיום נורווגים לכל דבר, אינם מדברים עברית, כמעט. בחג המולד יש עץ אשוח בביתו של המרכסיסט-ציוני (היהודי, האתאיסט). האשה ה"יהודייה", אווה, הולכת לכנסיה כל יום ראשון. רוזה עוצרת לרגע. "ביקרנו אצלם בקיץ שעבר". ופתאום הוא פורצת בבכי וצועקת: "גם הנכד רוצה ללכת לכנסיה...". המרכסיסטית-אתאיסטית-קוסמופוליטית מודאגת מפני שהנכד רוצה ללכת לכנסיה. הסתירה בוקעת ועולה בכל עוזה. אבות אכלו את הבוסר של הבינלאומיות, והם מאבדים את ילדיהם. שיניהם של אלו ואלו קהות.

ויש להם עוד ילדה. גם עדנה פגשה מתנדב. גם הוא גוי. הפעם – מבלגיה. הגויוּת הבינלאומית באה באופן סדיר לקיבוץ של הפרולטריים הבינלאומיים. גם הם התחתנו בנישואין אזרחיים. אבל פאול, הבלגי, סירב לעבור את ה"גיור" המעושה – ייאמר לזכותו. כעת הם גרים בעיירת פיתוח בנגב עם שני ילדים, קאתרין ואליזבת. פאול ומשפחתו לוחצים עליהם כל הזמן שילכו לגור בבלגיה, שם יש לאביו של פאול מפעל טקסטיל. בלבותיהם יודעים ברוך ורוזה שזו רק שאלה של זמן עד שגם הם יעזבו.

נוצרים? יהודים? רק ריאקציונרים וגזענים מציבים מחסומים ביניהם. הקיבוץ; השומר הצעיר; המרכסיסטים-ציונים (עפ"ל) של העולם הוקמו כדי למחוק את ההבדלים. לא עוד יהודים או גוים. רק בני אדם. אבל בחדר הקטן המשותף להם בקיבוץ של הבינלאומיים, בוכים רוזה וברוך על אובדן היהודיות של ילדיהם ושל נכדיהם. היהודיות שהם הבטיחו שתאבד, כאשר, לפני שנים רבות, הם אכלו את הבוסר...

וסיפור נוסף: משה הוא בן 37, חבר בקיבוץ של "השומר הצעיר" בגליל. עכשו הוא גר שם לבדו. אשתו ושני ילדיו נמצאים בבית – בשווייץ, שם חיו במשך שלוש השנים האחרונות. משה פגש את כריסטין, מתנדבת משוייץ שבאה לקיבוץ שלו, והתחתן איתה אחרי שהיא "התגיירה" בטקס ריפורמי. הוא מודה בעצב: "זה היה צעד טכני כדי שלא יהיו לילדים בעיות".

במשך תשע שנים הם גרו בקיבוץ, ועל פני השטח קיומם נראה מאושר ושבע רצון. אבל מתחת לפני השטח, קריסטין התגעגעה ל"בית". משה מתאר את הבעיה במונחים של געגועים למשפחה ולדברים חומריים. אמת. אבל יש לקריסטין עוד צורך: לחיות את חייה עם עמה, עם תרבותה, עם הרקע שלה. היא מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה יהודייה.

משה התפשר ולקח חופש של שנה מהקיבוץ. הוא עבד בשווייץ כמאבטח, אבל ליבו משך אותו חזרה למדינת ישראל. אשתו וילדיו נשארו שם. הוא אף אינו יכול לכתוב לילדיו, מכיון שאינם מבינים עברית. מה שמעורר רחמים אצל משה הוא שעם כל מה שהוא עבר, הוא עדיין אינו מבין כלום. הוא עדיין חושב שהבעיה היא של התאקלמות. כמובן, יש יותר מזה. זו שאלה של יהודי מול גוי, של גידול ילדים כיהודים או כגוים. ועוד, לחדד יותר: הסתירה של מרכסיסט בינלאומי, חילוני, פרולטרי, המכריז שהוא מאמין שבסופו של דבר, ילדיו יחזרו. "סוף סוף, הם יהודים...".

סתירות. חוסר רציונליות. חוסר התאמה. העולם החילוני, המרכסיסטי, הבינלאומי וההומניסטי, פוגש את העולם האמיתי של יהודי מול גוי. הבוסר שבגללו שיני בנים תקהינה.

 

"...And the Children's Teeth are Set on Edge", March 26, 1982.