כהן ונביא חלק ב

גדלות

גדלות

היהדות היא דת של הבנה. רבותינו מדברים על שני סוגי אנשים: החכם והנבון. הראשון נתקל בעובדה כלשהי, לומד אותה ועושה אותה לחלק מלקסיקון הדעת האישי שלו. השני נתקל באותה עובדה, לומד אותה ואז מסיק ממנה לקח נוסף. יהדות היא דת בשביל ה"נבון", בעל התפיסה, האנאליטי, אלו שלומדים לקחים מלקחים קודמים. כל המציאות הפיזית של החיים נבראה כדי שנלמד ממנה אמת רעיונית, וכל פרט בפולחן היהודי בא ללמדנו אמת יותר עמוקה מזו שמופיעה על פני השטח של המעשה עצמו.

מכל הלקחים – ויש המון כאלו – שניתן ללמוד מחג החנוכה, אולי החשוב ביותר הוא זה של "רבים ביד מעטים". המושג של ה"מעטים" שהגיעו לגדלות כזאת היא עצם הבסיס לקיום היהודי, והמפתח לנס הנפלא של הישגיו. זהו מושג שנושא עמו אמיתות רבות.

המושג של ה"מעטים" הוא מושג שמאפשר לאנשים לעמוד מול האויב הגדול ביותר: הבדידות. רבים מתעוררים יום אחד עם הגדלות והדחף לעשות את מה שצריך לעשות. הם מסתכלים על העולם, ורואים שקר ורשע, וזועקים את מחאותיהם. אבל כשהם יוצאים להילחם, ורואים את המספרים העצומים של הרוב שעומדים מולם, הם מוכים בתחושת חוסר אונים, ובהרגשה שאינם מסוגלים להתגבר על עוצמה שמספריה גדולים כל כך.

נופלת עליהם ההרגשה הנוראית של הבדידות, וטבעו של חיית האדם הוא להיות חיה חברתית. הוא אינו רוצה להיות לבד; הוא אינו רוצה להיות מבודד; הוא אינו רוצה את החובה להיות שונה. לאדם יש צורך גדול להיות מקובל בין בני מעמדו, ולהרגיש שהוא חלק מקבוצה; היותו של אדם מנודה, מוחרם ודחוי הוא עונש גדול מדי עבור אנשים רבים.

יותר גרוע: עולים בליבו ספקות. "האם באמת ייתכן שהרעיון שלי נכון, על אף ההתנגדות הגורפת כל כך? האין זה גאווה מהסוג הגרוע ביותר שמביאה אותי לחשוב שאני צודק בעוד שרבים כל כך – כולל מומחים והוגים גדולים – חולקים עלי?" מכרסם בו הספק; חוסר ודאות אישית;  הטלת ספק באמונותיו של עצמו. אין אויב גדול יותר ואין דבר שמשחית יותר בעלי אומץ מהקושי להיות שונה. וברגע שאדם מתחיל להטיל ספק במטרה שהציב לעצמו, הוא כבר בדרך לאבדון, והמטרה שלו נמצאת במסלול שסופו כשלון.

המושג ה"חנוכתי" של ה"מעטים" היא דרישה מהיהודי לגדלות ולברזל. כן, מפחיד להיות לבד; כן, לעמוד מול פני ציבור רועש גדול של הרוב ולזעוק את האמת שלך, זו חוויה מפחידה; כן, כדי שאדם יעמוד מבודד ונלעג מפני שיש לו האומץ לומר: "אני צודק וכולכם טועים", דורש תעוזה וגדלות שיש לאנשים מעטים מדי. אבל מאז ומעולם, מעשים היסטוריים גדולים נעשו ע"י ה"מעטים". זה בדיוק הסיבה לכך שמאז ומעולם, שינויים, תנועות ומעשים בעלי ערך היו יצירי כפיהם של ה"מעטים". בדיוק בשל העובדה שדרושים כח רצון ומשמעת מדהימים כל כך, וברזל חזק כל כך, כדי לשחות מול הזרם ולטפס במעלה ההר, תמיד בעלייה – לכן מעטים כל כך אכן משיגים את הגדלות הזאת.

חנוכה רק מדגישה שוב את היסוד של היהדות: "הן עם לבדד ישכון". "כי אתם המעט מכל העמים...". היא מזכירה לנו את שרשינו: אנו בניו של אדם שנקרא "אברהם העברי", מן העבר השני. כל העולם עמד מעבר אחד, והוא לבדו עמד בעבר השני והכריז את האמת. האמת היתה רק שלו, והאחרים צעקו כלפיו את זעמם ואת לחשיהם. הוא לא הושפע מכך, ואף פעם לא נשבר. הוא לא הושפע מזעמו של הרוב, ולא נשבר ע"י המבחן של העמידה לבד. אנחנו בניו, עם שבחר בדרך לעצמו מפני שהוא ידע את האמת ודבק באותה אמת אל פני הבדידות המייסרת ולמרות מאמציהם של הרבים למחוק את ה"מעטים".

אם נבחן את העוצמה האמיתית; אם נדון בגדלות ממשית; אם נדבר על עמים בעלי עוצמה ואמפיריות – אין ספק שהעם היהודי, בהרימו על נס את דגל ה"מעטים", הוא החזק והגדול ובעל האמפיריות העצומות. אנשים שעומדים מול הרבים מפני שיש רשע ושקר בעולם; אנשים שאינם יראים מהמספרים העצומים של המתנגדים, ומהבדידות, ומהרדיפה המתמשכת שהיא גורלה של כל קבוצה שמסרבת להיות כמו כולם;  מעל לכל, אנשים המשוכנעים שהרעיון שלהם ינצח – אלו תולדותיהם של ה"מעטים", היהודים, וה"מעטים" בתוך אותם מעטים שעמדו על כך שלעולם לא נוותר על עוצמה זו ועל גדלות זו.

ואולי דבר אחרון זה, אמונת האדם בעצמו ובאמונותיו, מתוך בטחון עצמי, הוא זה שמוביל לכך שהוא משוכנע שהוא ינצח. אף פעם אין ספק בליבם של ה"מעטים", שלא רק שהם צודקים, אלא גם שבסופו של דבר הם ינצחו. עם שהוא כל כך משוכנע שהאמת איתו, ושמוכן לעמוד מול עולם שלם שחולק עליו – אי אפשר שהניצחון יחמוק מידיו. נס חנוכה היה תולדה הכרחית מוודאות זו, ובמידה מסויימת, נסים אינם קורים באופן ניסי. הם קורים מפני שה"מעטים" מתעלמים מכל ההגיון של מספרים ועוצמה; אינם חושבים, כמו אנשים "נורמליים", שמספרים ועוצמה הם הגורמים שקובעים בסופו של דבר את ההיסטוריה. הם קורים מפי שה"מעטים" מתעלמים משברון הלב של כשלון זמני ומן המכות המהממות של תבוסה. הם מתרוממים מעל לבוגדנות ומעל להתמעטות תומכיהם. ה"מעטים" הם אנשים העשויים כל כך מברזל עד שהנצחון בהכרח יהיה שלהם, מפני שהם רוצים בכך, והם נותנים את עצמם בהקדשה מוחלטת לאותו נצחון. הם בהכרח ינצחו, מפני שאין דבר בעולם יותר חשוב להם מאותו נצחון, והכל מחוויר בחוסר חשיבות לעומתו. פשוט לא איכפת להם מתוצאות לוואי, ואפילו עצם חייהם הם רק אמצעי, כלי נשק במאבקם לגדלות. אי אפשר להביס אנשים כאלה, והם אף פעם אינם מובסים.

ויחד עם היכולת הזאת לסבול בדידות, להתעלם מהמספרים ומן העוצמה של היריב ולאזור את עצמם בבטחון מוחלט במטרתם ובהצלחתה, יש עוד תנאי מוקדם לגדלות ולחברות בשורות ה"מעטים". זהו  היכולת להתעלות מעל קטנוניות וקטנות מוחין. מי שהם ה"רבים" אינם בהכרח הגדולים, ולהיות "מעטים" אין פירושו להיות קטנים. אדרבה, ה"מעטים" הם אלו שמגיעים לגדלות, וה"רבים" הם אלו שיורדים לקטנות.

מהי קטנות מוחין? זוהי חוסר היכולת לתפוס מהי נצחיות ולהבין מה באמת חשוב. זהו חוסר היכולת לראות מעבר למוחשי ולקונקרטי. זהו שבר בחזון ובנבואה, נטייה להסתכל על עובדה מסויימת ולא לראות את זו שאחריה ושאחרי אחריה ושאחרי... קטנות היא נקיטת סולם ערכים שמעניק לדבר החולף את העדיפות העליונה, ושדוחה את נצחיותה של הגדלות מפני שאי אפשר לנגוע בה ולחוש אותה, או מפני שאי אפשר להגדיר לה שער חליפין מוחשי או חומרי, או מפני שהיא דורשת יותר מדי מאמץ והקרבה בלי התמורה הכספית או המעמדית שמעניקים סיפוק מיידי.

קטנות היא תכונה של רבים. היא שייכת לאלו שהעולם שלהם מוגבל ע"י ביתם הממושכן וע"י הצורך שלהם להשיג את כל אותם חפצים חומרים בחיים שיתנו להם את ההנאות החולפות של עושר, כבוד ונוחות.

קטנות היא תחומו של האדם ששופט כל מעשה לפי קנה המידה: מה יחשוב העולם על כך? מה זה יאמר לגבי מעמדי שלי וקיומי האישי? כמה זה יעלה לי?

קטנות היא הדבר שמניע הורים לעצב את חיי ילדיהם לאורכו של שביל הנוחות, כך שערכו של תואר אוניברסיטאי עולה על הכל. זהו ה"קליין קעפעל", המוח הקטן, שאינו מסוגל להבין את הצורך שיש לפעמים לצעירים להקריב את הקריירות שלהם ואת ההזדמנות שלהם להתעשר, עבור מטרה ואידיאל. זהו אדם המסתכל על החיים דרך מיקרוסקופ.

גדלות היא היכולת לתפוס מה חשוב ומה לא חשוב, מהו נצחי ומהו ארעי. גדלות שואפת להרים, לא לבקעות, ומבינה כמה קצר הוא נר החיים, וכמה חשוב להשתמש בו להאיר את העולם. גדלות היא מנת חלקם של ה"מעטים" מפני שהיא נקנית רק ע"י הקדשה עצמית, כאב והקרבה. רק ה"נבון" מבין אותה, לא מי שהוא "חכם" בלבד. זה הדבר שמרים את האדם מהאנושי למרומי הגבהים הכמעט אלוקיים. היא מובנת ע"י ה"מעטים" שלהם אנחנו חבים את עצם העובדה של הקיום היהודי, ושבראו את ההיסטוריה בצלמם היחידאי.



 

 On Greatness, May 21, 1982.