כהן ונביא חלק ב

כארזים גברו

כארזים גברו

המטוסים רעשו והטנקים געשו והרובים ירקו את אישם הלוהט. והחיילים אצו ורצו אל הניצחון, נצחון חרבו האדיר של ה' ושל ישראל. והנצחון המשכר הרטיט את העם השב לארצו ולגבורתו. אבל יש במלחמה יותר מנצחון, גם עבור המנצחים.

היה זה ברחוב שקט בלב ירושלים. ליד קיר האבן שניצב בצמוד לגינה קטנה יפהפיה, עמדה אשה צעירה, קוראת מודעה. זו היתה מודעת אבל, שזה עתה הודבקה. המודעה הודיעה לכל המעונין את דבר מותו של אדם צעיר, חייל. חייל; חייל יהודי; חייל יהודי שנפל למען עמו בלבנון. "וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן, וְכָל–עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה" (יחזקאל לא).

המודעה נפתחה במלים: "בצער עמוק וביגון קודר...." היא היתה חתומה בידי המשפחה, ונחתמה שוב ע"י כל אח ואחות באומה. והאשה הצעירה המשיכה לקרוא, דמעות זורמות על לחייה. מתעלמת ממני, מהדמעות, מהעולם, היא עמדה וקראה. אחותו? אשתו?

" אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי" (שיר השירים ד).

אבל היא לא תבוא איתו, מפני שהוא נפל בלבנון, והוא עומד להיקבר בהר הרצל. יחד עם עוד כמה? יהודי אמריקה מריעים לכבוד הנצחון, אבל הם אינם נאלצים לראות את הבתים שבהם יושבים אנשים, כשרק גרביים לרגליהם, על ספסלים נמוכים. יהודי אמריקה צוחקים ומתעסקים בעסקיהם. בעיתונים שלהם אין עמודים של כתבות הספד, שמתאבלות על יהודים שהם כמעט תמיד צעירים מגיל 23. הדיסקוטקים היהודיים מסתחררים, והרווקים צוחקים בדייטים שלהם, ובתי הכנסת מלאים בגברים ובנשים המתבדחים ומרכלים במשך התפילה, ואח"כ נהנים מ"לחיים".

אבל בשבת זו – ואולי בהרבה שבתות אחרי כן – אני אראה אשה צעירה, ראשה עטוף שביס, בוכה בשקט, דמעות מרות, בקדמת הגינה, כשהיא קוראת מודעה בעלת גבולות שחורים. ואני אזכור את זרימתה הפתאומית של הכאב, ואת הדמעות שמילאו את עיני, על יהודי צעיר שלא ידעתי עליו כלום חוץ מדבר אחד: הוא צמח כארז, ארז שנפל בלבנון, שבוודאי יקום לתחייה יום אחד. "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב).

והאזוב

"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר...?" אם יש ארזים בלבנון, היום, דע שיש גם יהודים של אזוב. אם יש יהודים של קידוש השם, יש, יסלח לנו ה', גם כאלו הצופים וחיים את חיי הסיפוק העצמי שלהם. הסכת ושמע, פן יבער בך האש שחרכה את הארזים, עד שלא יישאר דבר.

אני יושב כאן, ושומע שבליל חמישי שעבר, נהרגו הרבה תלמידי ישיבה במארב סורי. הם היו תלמידים של ישיבות הסדר שונות, הישיבות שמשלבות לימוד תורה ושירות צבאי. רובם הולכים לחיל השריון, היחידה הנוראית והמסוכנת ביותר. אני חושב עליהם, הארזים הצעירים העוסקים בתורה בתשוקה ובאהבה, ושנפלו למען ה' ולמען הארץ.

ואני צופה באחרים. "היהודים הדתיים" האחרים. בחורי הישיבה האחרים. ואני כבר לא יכול לעצור בעד צעקת הכאב שלי. אין צורך להיות שונא תורה כמו שולמית אלוני כדי לצעוק בכאב על העובדה שאי אפשר להתכחש לה, שאלפים, אלפים רבים, של "יהודים דתיים" אינם משרתים במלחמה שהיא מלחמת מצוה לפי כל השיטות בהלכה, מלחמת מצוה שממנה אף אחד אינו פטור – אפילו החתן מחדרו וכלה מחופתה. גרוע מזה, אני יודע כמה מבחורי הישיבה הם כאלו בשמם וברישומם בלבד.

אם יש הצדקה לאי-השתתפותם של בחורי ישיבה במלחמת קודש נגד אויבינו, היא יכולה להיות רק לאלו שמקדישים את עצמם ללימוד בשלמות ובאופן מוחלט; אלה שאינם עובדים ואינם לומדים מקצוע ואינם עומדים ליד הבנק כדי לברר את השער האחרון של הדולר, של המרק ושל הליש"ט מול השקל... אם מישהו מקדיש את עצמו יומם ולילה לתורה, ובאופן מליצי אוכל פת במלח, ומים במשורה, וישן על הארץ – שכן זוהי דרכה של תורה – רק, ורק אז, אולי, אפשר לקרוא לו "חייל בצבא ה'". אבל כל האלפים במדינת ישראל שלומדים כמה שעות ואח"כ עובדים או ישנים או משחקים בבורסות הכספים השונות; כל אלו שאינם מתאמצים לשבת וללמוד אלא נותנים מעצמם במסירות לבורסת היהלומים ובורסת המניות ובורסות אחרות שאינני מסוגל להעלות על הכתב – מה יאמרו הם ביום הדין הגדול והנורא? מה יאמר אדם העוטף את עצמו בטלית שכולה תכלת, כאשר שופט השופטים ירעים בקולו: אתה עירום!

אינני כותב מלים אלה בקלות. היה צורך בארזי הלבנון, צעירי ישיבות ההסדר, אלו שנפלו באש למען אלקים ואדם, כדי לעורר בקרבי את הזעם שהייתי צריך לבטא כבר לפני זמן רב.

ואלו שרואים מלחמת מצוה, ומסרבים לקיים מצוה זו – זכרו את דברי חז"ל: "כל הלומד תורה ואינו משמר אותה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו" (תנחומא עקב ו).



 

 

 As Cedars Grown, July 9, 1982.