כהן ונביא חלק ב

מה יש לפחד?

מה יש לפחד?

אין ספק שמלים אלו היו צריכות להיכתב כבר מזמן, אבל הן תהיינה רלוונטיות היום – ומחר – באותה מידה כמו אתמול. תוכל להיות סמוך ובטוח בזה.

האפיפיור, מנהיג הכנסיה הקאתולית, נפגש עם ערפאת, אבי הטרוריזם הערבי המוסלמי (והנוצרי). והתגובה היהודית: כעס, התמרמרות ומחאה כמעט היסטריים. יהודי יקר, חדל. אתה ממש לא מבין. מפליא אותי העדר הסימפטיה מצד עם הרחמנים לראשה של הכת הנוצרית הגדולה ביותר. האם אינך מסוגל לתפוס את הבעיה העמוקה, את היסורים המכאיבים והנוראיים של האפיפיור? הגיע הזמן שנשתיק את הפטפוטים של ה"גאונים" הישראליים, משמיר עד אבא אבן, שמסבירים את האפיפיור במונחים פוליטיים, כאילו הפוליטיקה היא שהניעה אותו לפגוש את ראש אש"ף. יהודים יקרים, זה הרבה יותר מפוליטיקה, ויהודים בעלי אמונה וחזון מבינים דברים שהמתיוונים אינם מבינים.

מה שמניע את האפיפיור להיפגש עם ערפאת הוא בעיה תיאולוגית ממדרגה ראשונה. פגישתו הוא נסיון נואש להתמודד עם בעיה זו. שמע והבן. שמע וסמפט אותו. שמע ושמח.

למשך מאות שנים, הכנסיה צפתה בייסורים וברדיפות של היהודים באירופה, שהרקיעו שחקים. בזמן שמסעי הצלב והאינקוויזיציות והפוגרומים עברו בשטף על היהודים האומללים, תגובת הכנסיה לזעקותיהם היתה עקבית: זהו עונש אלוקי על סירובכם לקבל את האלוהים "האמיתי". הגלייתכם מארצכם, הרדיפות שאתם עוברים, הם דברים מחוייבי המציאות. הם העונש האלוקי על סירובכם לקבל את ישו, והעונש אינו ניתן לשינוי.  לעולם לא תוכלו לחזור לארצכם ולעולם לא תוכלו לגור בביתכם עד שתִּכְפְּרו באמונתכם ותקבלו את הדת האמיתית.

הכנסיה הפכה את הגלות לממש מבחן לאמיתותה של הנצרות ולשקריותה של היהדות.

ואז היהודים חזרו. ממאה ארצות שונות, בדיוק כמו שניבא התנ"ך, הם חזרו. והם עדיין לא קיבלו את ישו. הם חזרו והקימו מדינה, מדינה עצמאית, מדינה ריבונית. ועדיין לא קיבלו את הדוקטרינה הנוצרית. הם נצחו מלחמות בניסים והניסו את אויביהם לכל עבר תוך כדי שחרור חלקים גדולים של ארץ ישראל התנכית. והם עדיין כפרו באלוהי הכנסיה.

הם אתה מתחיל להבין עכשו את הדילמה, הכאב, היסורים, הבעיה של הכנסיה ושל ראשה? בעייתו אינה פוליטית. בעייתו הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר רצינית, הרבה יותר כואבת וקטסטרופלית. עצם אמונתה של הנצרות מאותגרת ע"י עם יהודי שממשיך לדחות את ישו ושבכל זאת חוזר בנס ובעוצמה. זוהי בעיה תיאולוגית מהמדרגה הראשונה. יש תחושה של פאניקה וייאוש בפגישת האפיפיור עם ערפאת. הוא חייב להיפגש עמו, המסכן, שהרי הוא חייב לראות את מדינת ישראל, מדינת היהודים, כליקוי ארעי. אל תרגז. הָבֵן את היסורים שלו.

ועֱלוז. אילו הפגישה בין האפיפיור לערפאת היתה מתקיימת בירושלים, כאשר היהודים גולים ברומא – היתה זו עת לבכות. אבל הם נפגשו ברומא, שעה שאנחנו שולטים בירושלים. זהו עת לשמוח ולהודות. יהי רצון שימשיכו אויבינו להיפגש ברומא עוד שנים רבות. ויהי רצון שנשמח בירושלים, יהודית ובנויה מחדש.

 

 

 Why the Fear?, January 7, 1983.