אור הרעיון

פרק ח- הרחמנות והרחמים

פרק ח

הרחמנות והרחמים

 

עם ישראל הוא עם של חסד ורחמים. החסד שאדם עושה עם הזולת נובע מדחיפה נפשית של רחמנות, ממקור הרחמים שהוטבע בתוך כל נשמה על ידי הקב"ה. אך מקור זה הופך למעיין המתגבר רק על ידי הבנה והכוונה מתמידות של האדם, המפעיל את הכוחות האלוקיים שניתנו לו. הקב"ה אשר בחר באברהם, התחיל להפעיל בו את כח הרחמנות והחסד כאשר ציווה עליו לעזוב את מולדתו ולבוא לא"י, ולהפיץ שם את ידיעת ה', וציוָהו להודיע את גדולתו ואת מלכותו על ידי חסד. וזאת הכוונה האמיתית של חז"ל בדבריהם על הפסוק (בראשית כא:לג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", וז"ל (סוטה י:): "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם; הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם". ובדומה אמרו בתנחומא (לך לך יב), ושם סיימו: "כיון שהיו שומעין כך היו שואלין: כיצד נברך אותו ומחזיקין לו טובה? היה אומר להם, אמרו: ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר. והיה מלמדם ברכות וצדקות". הרי מפורש שהקב"ה רצה שילמדם לדעת אותו, והיינו שיברכו ברכות לשמו, וגם צדקות, מעשי חסד.

 

וכן נאמר (בראשית יח:יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט". ועל זה אמרו חז"ל (בראשית רבה מט:ד): "מתחלה צדקה ולבסוף משפט. הא כיצד? אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים. משהיו אוכלים ושותים אמר להם - ברכו... אם מקבל עליו ובריך, הוה אכיל ושתי ואזיל. ואי לא... א"ל [אברהם], הב מה דעלך [כלומר, שלם עבור מה שאכלת]... מאן יהיב לך חמרא [יין] במדברא, מאן יהיב לך קופר [בשר] במדברא...? מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה [כשאותו אורח ראה שהוא מיצר לו], הוה אמר - ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו. הדא הוא דכתיב לכתחלה צדקה ולבסוף משפט". הרי שהקב"ה ציווה לאברהם לקיים צדקה וחסד, וגם לקיים משפט של ידיעת ה'.

 

וכיון שכך לימדוֹ הקב"ה וכך עשה אברהם, שוקעה וניטעה ונשתלה בו מדת החסד והרחמנות. ומדה זו עברה ליצחק, וממנו ליעקב ולזרעם. וכך נאמר (ביצה לב:): "ואמר רב נתן בר אבא אמר רב, עתירי בבל יורדי גהינם הם, כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה, מזוני מיזן נמי לא זינוהו. אמר, הני מערב רב קא אתו, דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך' (דברים יג:יח), כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו". כאשר עמדו על הר סיני נטע ושתל בהם הקב"ה שלושה דברים, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי, קדושין ד:א) בענין הנתינים (הגבעונים) שהרחיקם דוד ולא נתן להם להתערב בישראל: "באותה השעה אמר דוד: שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל - רחמנין, ובויישנין, וגומלי חסדים. רחמנין מנין? 'ונתן לך רחמים' (דברים יג:יח). בויישנין מנין? 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם' (שמות כ:יז), זה סימן לבויישן שאינו חוטא. וכל שאין לו בושת פנים [[עג]] דבר בריא [ברור ובטוח] שלא עמדו אבותיו על הר סיני. וגומלי חסדים מנין? 'ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד' (דברים ז:יב). ואלו אין בהן אחד מהן [משלוש המדות האלו]. מיד עמד וריחקן, שנאמר (שמואל ב כא:ב) 'והגבעונים לא מבני ישראל המה'". כי הגבעונים-הנתינים התאכזרו על שבעת בני שאול ולא רחמו עליהם (ועיין שמואל ב כא, יבמות עט., וכן ירושלמי כאן).

 

וכן אמרו (במדבר רבה ח:ד): "באותה שעה אמר דוד: שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל... ואלו אין בהם אחד מאלה. מיד עמד וריחקן. הדא הוא דכתיב 'והגבעונים לא מבני ישראל המה', אין ראויין אלו להתערב עמהם. אע"פ שגרים הם, לא עמדו אבותיהם על הר סיני, כי על שם כנענים מתחשבים...".

 

חז"ל אמרו "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל", משום שהקב"ה נתן את המדות האלו בתוך ישראל כאשר עמדו על הר סיני. וכן מוכח ממה שאמרו "וכל שאין לו בושת פנים דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני". משמע, שבשעת העמידה על הר סיני, בעת התגלות ה' ובחירתו בישראל להיות עם סגולה, נבחר, קדוש ועליון, נטע בהם הקב"ה נשמה מיוחדת עם רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים, בעוד שלגויים אין נשמה כזאת. וגר הבא להתגייר, נשמתו הופכת לנשמה יהודית שבה המדות האלו, וכאילו גם הוא מאלה שאבותיהם עמדו על הר סיני. והגבעונים-הנתינים, שלא התגיירו מרצונם הטוב אלא תחלת גיורם היתה ברמאות, לא נכנסה בהם נשמת הר סיני, נשמת רחמנות, ביישנות, וגמילות חסדים. כך כתב הרמב"ם על הגבעונים (הל' איסורי ביאה יב:כב-כד): "ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל, אחד זכרים ואחד נקבות, ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש... והם הנקראים 'נתינים' לפי שנתנם לעבודת המקדש. בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם... וכן מפורש בעזרא 'ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים' (עזרא ח:כ), הא למדת שלא תלה אותם במקדש, ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו? לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם, והרגום ולא רחמו עליהם".

 

ישראל שנבחר ע"י הקב"ה כעמו ונחלתו, נשמתו נתמלאה על ידי הקב"ה בעליונות של רחמנות. אך הוא חייב להפעיל את המדות שניתנו לו ע"י הקב"ה במתנה כאשר נבחר לעם קדוש, ואם לא יפעיל אותן, אזי במשך הזמן תצמח קליפה של אטימות שתכבוש את הרגישות והעדינות האלוקית שניתנה לישראל. ולבושתנו ולחרפתנו ראינו חלק הולך וגדל של העם, שפרק עול מצוות וקדושה, ובעקבות זה התפשטה הקליפה עד שכבשה ואטמה את המדות המיוחדות והאלוקיות שניתנו לעם הסגולה והנבחר, וכך התפשטו מדות מגונות של אכזריות ורשעות בקרב מי שהיו פעם רחמנים בני רחמנים, רח"ל.

אין מדה מרושעת ומגונה יותר מאכזריות שלא במקומה וזמנה, ואפילו ישראל, אם יש בו מדת האכזריות, חוששים ליחוסו. כך פסק להלכה המחבר בשו"ע (אבן העזר, הל' פריה ורביה ב:ב) וז"ל: "וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא".

 

המלה "רחמים" באה מהמלה "רחם", שאין רחמים כרחמי האם על בנה שיצא מרחמה. יש קשר לא ינותק ביניהם, שהילד הוא חלק מגופה, עצם מעצמה ובשר מבשרה. וכך חייבים להיות הרחמים של היהודי לזולתו (אם הוא ראוי להם), שיהיו רחמים ורחמנות כמו רחמי האם על בנה שיצא מרחמה.

 

חמשה תלמידים ארזי הלבנון היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, וכך שאל אותם (אבות ב:ט): "צאו וראו, איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי [[עד]] יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? רבי אליעזר אומר: עין רעה. רבי יהושע אומר: חבר רע. רבי יוסי אומר: שכן רע. רבי שמעון אומר: הלווה ואינו משלם. אחד הלווה מן האדם כלווה מן המקום, שנאמר (תהלים לז:כא): 'לֹוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן'. רבי אלעזר אומר: לב רע. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם".

 

אכן, אין דרך טובה יותר שידבק בה האדם מלב טוב, ואין דרך יותר מגונה מזו של לב רע, כי הכל הולך אחר הלב שהוא כס התאוה והגאוה, ההרגשות והחמדה, כמו שנאמר (משלי טז:ה): "תועבת ה' כל גבה לב", וכן (שם יח:יב): "לפני שבר יגבה לב איש". הקב"ה אינו מחפש את החכם ואת הגבור, כי הרי מה יתהללו אלה מול גבורתו וחכמתו של מי שאמר והיו הגבורה והחכמה! וכך אמר הנביא (ירמיהו ט:כב-כג): "כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'". רחמנא לבא בעי, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קו:) בסַפרם על חכמת דואג ואחיתופל הרשעים, וז"ל: "ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ישעיהו לג:יח): 'איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים'? 'איה סופר' כל אותיות שבתורה, 'איה שוקל' - ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה, 'איה סופר את המגדלים' - שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר. א"ר, ארבע מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר [ולא איפשט להו חד]. אמר רבא, רבותא למבעי בעיי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין, וכי הוה מטי רב יהודה אשה שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים, אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא, ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא ואנן צווחינן וליכא דמשגח בן. אלא, הקב"ה ליבא בעי, דכתיב 'וה' יראה ללבב' (שמואל א טז:ז)".

 

דואג החכם, הגדול בתורה שהתהלל בחכמתו, גם התהלל ברעתו, כמו שאמרו חז"ל (שם): "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים נב:ג): 'מה תתהלל ברעה הגבור חסד א-ל כל היום'? אמר לו הקב"ה לדואג: לא גבור בתורה אתה, מה תתהלל ברעה? לא חסד א-ל נטוי עליך כל היום? וא"ר יצחק, מאי דכתיב (תהלים נ:טז): 'ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי'? אמר לו הקב"ה לדואג הרשע: מה לך לספר חוקי, כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם? 'ותשא בריתי עלי פיך' (שם) - אמר ר' אמי, אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ. ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב (שם נב:ח) 'ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו'? בתחילה ייראו ולבסוף ישחקו".

 

לא בחכמה ולא בגבורה ולא בעושר יתהלל האדם, שהללו אינם אלא הבל עובר ואינם, ומהווים מקור הגאווה והתאווה והאנוכיות, שהן הניגוד המוחלט של סיבת קיום העולם, אלא יתהלל בלב טוב ובענוותנות ובשפלות, כי הרי זה כל האדם. והקב"ה בעצמו נקרא לבן של ישראל, כמו שאמרו חז"ל (פתיחתא דאיכא רבה, טז): "'כי נגע עד לבך' (ירמיהו ד:יח) - זה הקב"ה. אמר ר' חייא, איכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל? מן הדין קרייא (תהלים עג:כו): 'צור לבבי וחלקי אלקים לעולם'". ואם הקב"ה הוא לב ישראל והוא רחום וחנון ורב חסד, לא יתכן שהלב הזה יהיה קשה, אלא הוא חייב להיות בדיוק כמוהו, ועל זה בא הציווי למול את ערלת לבבנו, כמו שאמר ירמיהו (ד:ד): "המלו לה' והסירו ערלות לבבכם", למול את הקליפה הקשה [[עה]] המונעת מן האדם להרגיש את הרחמים ואת החסד ואת הצדק, שרק הם יביאו אותו לשפלות ולעדינות ולקבלת עול מלכות. וכן נרמז (שמואל א יג:יד): "בקש ה' לו איש כלבבו", כלומר, כמו הלב שלו.

הקב"ה קבע ליהודי את מצות המילה, ולמעשה יש שני מיני מילות. האחד במקום הערוה, והשני בלב. על הראשונה נאמר (בראשית יז:יא): "ונמלתם את בשר ערלתכם", ועל השניה (דברים י:טז): "ומלתם את ערלת לבבכם". המילה באה להחליש את גאוות האדם, את כחו הגופני והנפשי, את כחו הגאוותני, של: "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח:יז). המילה באה כדי למלא את היהודי, כי כל זמן שהוא ערל הוא בעל מום, כאילו חסר לו משהו.


זהו מוסר גדול: דוקא כאשר היהודי נותן מעצמו וחסר לו - רק אז הוא מושלם ושלם. וכך נאמר לאברהם בפרשת המילה (בראשית יז:א): "התהלך לפני והיה תמים", ואמרו על זה חז"ל (נדרים לא:): "גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: 'התהלך לפני והיה תמים'". וז"ל רש"י בפירושו על התורה (בראשית שם): "שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". וכן (נדרים שם): "גדולה מילה שאלמלא היא, לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר (ירמיהו לג:כה): 'כה אמר ה', אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'". הטעם ברור, כי הרי המילה היא אות של ה' שישעבד לו האדם את גופו ואת כוחו. וברור גם שכל מה שנאמר לגבי מילה בערוה נאמר גם לגבי מילה בלב, ששניהם באו להחליש את כח תאוותו ותאבתו, ולכוף את יצרו ולשעבדו לעבודת ה'.


כבר אמרנו לעיל, שמכיון שהעולם נברא בלשון הקודש (בראשית רבה לא:ח), על כן אין לשון הקודש דבר שצמח מעצמו בתהליך היסטורי כמו כל שאר השפות. דבר "עשוי" הוא, דבר ש"נברא", ודוקא על ידי הקב"ה. משום כך, בכל מלה ומלה יש סודות ורמזים, וקשורות הן זו לזו במוסר השְכֵל, כך שלפעמים דוקא מלים בעלות משמעות הפוכה באות מאותו שורש, כדי ללמדנו שלאדם יש בחירה ושאותו אחד יכול לצאת טוב או רע. אף כאן, האדם שהוא "תמים", שלם, יכול ליהפך לבעל "מום". המום והתמים, אך פשֹע יש ביניהם. ובמילה, המום הופך לתמים על ידי מילת הערלה.


בזכות המילה, שיכרות ישראל את ערלת ערוותו ואת ערלת לבבו, יזכה ישראל לכרות את הגויים, כמו שנאמר (תהלים קיח:י-יב): "כל גוים סבבוני, בשם ה' כי אמילם; סבוני גם סבבוני, בשם ה' כי אמילם; סבוני כדבורים, דֹעֲכו כאש קוצים, בשם ה' כי אמילם". וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים תתעה): "שלוש פעמים [נאמר "סבבוני"] כנגד שלוש פעמים שעתיד גוג ומגוג לעלות על ירושלים...". א"כ, שלוש פעמים יעלו גוג ואנשיו, ושלוש פעמים "אמילם", אכריתם, וזאת בזכות המילה, הכריתה של הערלה שבערוה ושבלב.


רחמנא לבא בעי, וישראל רחמנים בני רחמנים הם, מצוּוים לרחם על הזולת, ואף על כל בריות העולם. כך נאמר (תהלים קמה:ט): "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ואמרו חז"ל (בראשית רבה לג:ג): "התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים". וכן (שם): "א"ר לוי, 'טוב ה' לכל' - על הכל שהוא מעשיו". הקב"ה זן ומפרנס לכל, וכל בהמות שדי מקוים אליו ללחמם, כמו שכתב דוד המלך ע"ה (תהלים קד:כא,כה,כז-כח): "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם... זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות... כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו; תתן להם ילקוטון, תפתח ידך ישבעון טוב".

[[עו]]

אכן, הקב"ה הוא רחום וחנון, ורחמיו על כל מעשיו. וחובה על האדם להידמות לו, וישראל עמו מצוּוה להתלבש בגלימת הרחמים ולרחם על כל מעשיו של ה'. ולכן קבעו חז"ל (שבת קכח:): "צער בעלי חיים דאורייתא". וכן קבעו (גיטין סב.): "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר (דברים יא:טו): 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת'".

 

יתר על כן:  הקב"ה בוחן אדם, אם הוא ראוי להיות מנהיג, על פי רחמיו על מעשיו של ה'. אמרו חז"ל (שמות רבה ב:ב): "'עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם' (תהלים יא:ד) - ולמי בוחן? לצדיק, שנאמר (שם:ה) 'ה' צדיק יבחן'. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח:ע) 'ויקחהו ממכלאות צאן'. מהו 'ממכלאות צאן'? כמו (בראשית ח:ב) 'ויכלא הגשם', היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב"ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבוא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב (תהלים עח:עא): 'מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו'. ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עיף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל".

 

עד לכך, חייבים להגיע רחמי האדם בישראל. עד לשה קטן, לעדרי צאן, כל כך גדולה היא המצוה של רחמים ורחמנות. אך זאת תמיד במקום ובזמן הנכון לפי קביעת ההלכה, תמיד על פי המושג של הקב"ה. ולעולם אל נשכח את המצוה שלא לרחם במקום שאסור לרחם. כך אמרו חז"ל (שבת קנא:): "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים". והתבונן ידידי, והבן, שחז"ל למדו את זה מהפסוק בעיר הנידחת (דברים יג:יח): "ונתן לך רחמים ורִחַמך", פסוק שנאמר אחרי המצוה להשמיד ולשרוף את העיר. דוקא זה מורה על גזירת ה', שהגדרת המדה של רחמים ואהבת ישראל היא כפי שהוא יתברך קובע, ולא כפי הרחמנות של טיפשים, עובדי התרבות הזרה. כי בד בבד עם מצות אהבת ישראל ומצות הרחמנות אלו על אלו, באה גם מצות השנאה לאדם בישראל הפורק עול, ומשום כך מכונים פורקי העול על ידי חז"ל בכינוי "שונאיהם של ישראל". ובע"ה נרחיב גם על זה לקמן.

 

אך במקומו ובזמנו הנכון, הצו האלוקי של חסד ורחמים חל על כל אדם בישראל, כדי לכוף את יצרו ולהשפיל את האנוכיות שבו, ובכך לרוממו ולגדלו כמעט לדרגת מלאכי השרת - ואולי אף למעלה מהם. לכן, מהכלל הרחב והנרחב של חסד ורחמים, נובעות מצוות ומושגים אין ספור, המכוונים את האדם בישראל בחייו היומיומיים באורח החיים הנצחיים.

 

ברור, שלפני השגת כל מדה טובה, חובה קודם כל לבער את היפוכה, המדה הנוגדת אותה, בגדר "סור מרע" תחילה, ואח"כ "עשה טוב", כך שהאהבה דורשת ביעור השנאה, והכבוד - ביעור הבוז והבזיון לזולת. וצריך להזהיר ולחזור ולהזהיר, שכל הכללים שנביא כאן מתוך תורתנו ומתוך דברי חכמינו ז"ל, הם הלכות פסוקות ומוגדרות, ושייכים רק למקום ולזמן שקבעו תורתנו הקדושה וחז"ל. לכן מי שבא לבער את השנאה יכוון לבער רק את השנאה הנוגדת את תורתנו, שנאת שקר, שהיא הוגדרה על ידי חז"ל "שנאת חנם". כי אין "חנם" אצל הקב"ה. אם אין סיבה אלקית [[עז]] לשנאה, אסורה היא בתכלית האיסור ושנואה היא. אך כאשר יצוה הקב"ה לשנוא את הרשע, היא נקראת שנאת אמת, ומלחמת מצוה וחובה היא, שאין אדם פטור ממנה. וגם לגבי אהבה, אין ולא היה ולא יהיה מושג תורני של "אהבת חנם". אין הקב"ה מוותר על השנאה לשונאיו ולרשעים המשחיתים את קדשי ישראל, ולא נתייגע להביא שוב ושוב את דברי חז"ל (ב"ק נ.): "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו" (ופירש רש"י: "שמורה אל הבריות לחטוא"). האהבה והשנאה, ככל מדות ה', באו לעולם מוגדרות ופסוקות כהלכות אהבה ושנאה. ומי שעוקר את השנאה מן העולם, או שמזייף את האהבה, עתיד לתת את הדין.

 

מ"מ כשאכן יש שנאה שלא במקומה, חטא גדול ונורא הוא לשנוא את "אחיך" מישראל. ועל זה אמרו (ערכין טז:): "תנו רבנן, 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא יט:יז) - יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא יקללנו? ת"ל 'בלבבך'. [אפילו] שנאה שבלב הכתוב מדבר". כלומר, שאסור לשנוא אותו אפילו במחשבה בלב, אלא יודיע לו ויוכיח אותו. וכן אמרו (אבות ב:יא): "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם".

 

הבא לכבד את הזולת חייב קודם כל לכבד את הרצפה מהבזיון, כמו שאמרו חז"ל בענין המזבח (מכילתא, יתרו, מסכתא דבחדש בסוף פרשה יא): "'אשר לא תגלה ערותך עליו' (שמות כ:כג) - והרי דברים ק"ו, ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקב"ה לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהג בו מנהג בזיון". וכן אמרו (אבות ד:ג): "אל תהי בז לכל אדם [כלומר, לשום אדם], ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

 

הגאוה וההתנשאות מביאות את האדם לבזות את חברו, ויצרו דוחף אותו לזה, כי ככל שהוא בז ומשפיל את חברו יותר, כך הוא עולה, לא מכח המדות והכשרונות שלו אלא מתוך ירידתו של חברו. הוא אינו עולה, אך בזה שחברו יורד מקווה הוא להיראות כגדול. והעושה כך נקרא "מתכבד בקלון חברו", ואיסור חמור הוא, עד שאמרו בירושלמי (חגיגה ב:א): "המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב". וכן (מגילה כח.): "שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, וּותרן בממוני הייתי".

 

וידוע שמתוך תלמודו יכול תלמיד חכם ליהפך לבָז ובוזה לבריות, ושהגאוה היא שורש הבוז והקלון לזולת, כמו שאמרו (נדרים פא.): "מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן?... רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי [שקוראין לבני אדם "חמורים"]". וכן ידוע המעשה בר' אלעזר בר' שמעון שלמד תורה הרבה והיתה דעתו גסה עליו והעליב אדם מכוער (עיין תענית כ:). הרי ראינו שהבוז לזולת עלול בקלות להתפשט לביוש, שממש מבייש אותו, ומי ימלל גודל עוון זה!

 

עוד אמרו חז"ל (ב"מ נח:): "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים". וכן (מסכת כלה): "כל המבייש פני חברו סוף הוא מתבייש, ולא עוד, אלא שמלאכי חבלה דוחפין אותו וטורדין אותו מן העולם ומראין קלונו לכל באי עולם". וכה חמור הוא עוונו של המבייש והמלבין פני חבירו, עד שלימדונו חז"ל (כתובות סז:): "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא. יום אחד אמר, איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא. ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה. כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו. רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא, הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא. אמרה ליה דביתהו, שקול כרעיך אותיב אכרעאי, חלש דעתיה. אמרה ליה, אנא שכיחנא בגויה דביתא, ומקרבא אהנייתי. [[עח]] ומאי כולי האי, דאמר... משום רבי שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר דכתיב 'היא מוצאת' (בראשית לח:כה)". פירוש: שתמר לא אמרה שיהודה היה זה שנתן לה את החפצים, כי לא רצתה לביישו, והיתה מוכנה למות בשריפה, אלא שבסוף הוא הודה מעצמו.

 

ביטול ומחיקת כל מעשה איבה או נזק לזולת הוא תנאי מוקדם לעשיית מעשים של אהבה, חסד ורחמנות. ומכיון ששורש הרע הוא האנוכיות ויצר הרע שמביאים את האדם לידי תאוותנות וחמדנות, על האדם לקום ולבער מעולמו, מנפשו, את התועבה הזאת של תאות ה"יש".

 

הקב"ה כלל בין עשרת הדברות את האיסור החמור של "לא תחמוד", כי מתוך חמדנות בא אדם לאונאה, לניאוף, לגניבה, לגזילה ולרצח, שכולם באים לא משום שאדם חומד את החטא, אלא משום שהוא חומד את ההנאה שתגיע לו על ידי החטא. וכן אמרו (פסיקתא רבתי כא): "'לא תחמוד' ביטל אחאב, 'הרצחת וגם ירשת' (מלכים א כא:יט)". פירוש: שמתוך שחמד את כרמו של נבות, נתגלגל הענין עד שציווה לרוצחו כדי שיירש אותו. וכן (שם כד): "מצינו שלא גלו ישראל מארצם עד שעברו על הפסוק (מיכה ב:ב) 'וחמדו שדות וגזלו ובתים ונשאו'". אלא שהנאה יתירה יש לו לאדם מהנאה שבאה לו ע"י איסור, כמו שאמר שלמה המלך (משלי ט:יז): "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם", וכמו שהובא בילקוט שמעוני (משלי ט, תתקמד) שחוה אומרת: "וכל מי שחסר דעה ילמוד ממני שגנבתי דעתו של הקב"ה ודעתו של אדם הראשון ומצאתי מתוק לשעה, ואח"כ היתה מרה, שנאמר... (שם:יח) 'ולא ידע כי רפאים שם'. אפילו אדם חוטא ובא על אשת איש, מוצא החטא מתוק לשעה, ואינו יודע שאחריתה מרה". וכן נאמר (משלי ה:ג-ד): "כי נֹפת תטֹפנה שפתי זרה... ואחריתה מרה כלענה".

 

אך הרוב המכריע של בני האדם מוכן לומר על מר מתוק, ולכן התאוה והחמדנות הנובעות מהאהבה העצמית ומהאנוכיות של האדם, מביאות אותו לחטוף מה שאינו שלו. ומשום כך הזהיר הקב"ה בהתגלותו לפני עם ישראל (שמות כ:יד): "לא תחמֹד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". ה' קבע את הלאו של "לא תחמוד" בסוף כל הדברות, להשמיענו שעליו נשענים כל השאר. שאין אדם חוטא אלא בגלל שהוא חומד ומשתוקק ומתאוה לחפץ כלשהו, או סתם משום שהוא חומד את החרות כביכול, ואת החופש מהמצוות, שהוא מתאוה להיות חפשי מהעול; ואילו לא חמד את מה שאסור לו ואילו היה שמח בחלקו ובתפקידו בעולם, לא היה פורק עול וחוטא. החמדנות היא היפוכה של קבלת עול מלכות, ומשום כך, ומשום שהיא יסוד החטא ופריקת העול, פתח הקב"ה במלה "אנכי", להכריז שאנכי ה' האלקים וכל יכול, ודע שעליך לבטל את האנוכיות ואת החמדנות ואת היצר שלך, מפני ה"אנכי" שלי. ובפסיקתא רבתי (כא) אמרו: "מפני מה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחידי? מפני שהיחידים בטלו אותם" (ומונים שם יחידים שכל אחד מהם ביטל אחד מהדברות). ונראה לי לפרש, שזה שנאמרו בלשון יחיד רומז לאנוכיות של האדם שמביאה אותו לבטל את הדברות. ואין דיבר שמבטא את מידת האנוכיות יותר מ"לא תחמוד", שהיא תולדה ישירה של האנוכיות, ומן החמדנות יוצאות כל שאר העבירות. יוצא מזה שהחמדנות, התאוה לקחת ולקבל וליהנות, היא שורש כל החטאים, כי מאחר שהחוטא חמד וחמדתו בערה בו, זה הביא לכך שרצח ונאף וגנב ושיקר ואף עבר על כל המצוות בינו לבין המקום, כי החומד ממליך את האנוכיות על ה"אנכי ה' אלקיך". וזאת כוונת חז"ל (פסיקתא רבתי כא) באומרם: "העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות".

 

המתבונן יראה הבדל מהותי בדברה האחרונה, "לא תחמוד", בין הדברות הראשונות [[עט]] (פרשת יתרו) לבין הדברות האחרונות (פרשת ואתחנן). בראשונות זה מתחיל ב"לא תחמוד", ולאו זה כולל את הכל: "לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו" וכו'. אך בדברות האחרונות, אמנם זה מתחיל במלים "ולא תחמוד אשת רעך", אבל ההמשך הוא "ולא תתאוה בית רעך, שדהו ועבדו" וכו'. ויש סיבה להבדל הזה.

 

דע, שהתאוה היא השלב הראשון בפעולה האנוכית של האדם. בתחילה הוא מתאוה, עד שתאותו כה בוערת בו עד שהוא מגיע לידי חמדה, ומן החמדה הוא מגיע להגשמת האנוכיות - לקיחת החפץ שהתאוה לו וחמדוֹ.

 

אמרו חז"ל (מכילתא דרשב"י, שמות כ): "'לא תחמוד' (שמות כ:יד) - ולהלן הוא אומר (דברים ה:יח) 'ולא תתאוה', לחייב על תאוה בפני עצמה, וחמדה בפני עצמה. מניין [אם] התאווה אדם סופו לחמוד? שנאמר 'ולא תתאוה' 'ולא תחמוד' [נראה שהפירוש הוא, שמכיון שבדברות השניות נכתבו שתיהן, משמע שחלוקים הם, ומכיון שבראשונות אין בכלל תאוה אלא רק חמדה, משמע שחמדה היא סוף הפעולה, וא"כ התאוה מביאה לידי חמדה]. מניין חמד אדם סופו לגזול? שנאמר (מיכה ב:ב) 'וחמדו שדות וגזלו'. תאוה [הוא] בלב, וכן הוא אומר (דברים יב:כ) 'כי תאוה נפשך', וחימוד במעשה, וכן הוא אומר (שם ז:כה) 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך'". ואם תשאל, למה כתבה התורה בדברות השניות "לא תחמוד" אצל אשת רעהו ורק "לא תתאוה" אצל ממונו? יש לומר, שאין לך דבר הבוער באדם והמביאו כמעט מיד לחמוד כמו עריות, משא"כ בממון, ששם השלב של תאוה הוא שלב יותר ממושך; ומה שלא נכתב גם חימוד אצל ממון שם, הוא כי התורה סמכה על הדברות הראשונות ששם כתוב "לא תחמוד" על הכל.

 

וז"ל הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה א:יא): "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברֵעים, יבוא לידי גזל, שנאמר (מיכה שם) 'וחמדו בתים וגזלו'. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול, יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות".

 

הקנאה היא אחות תאומה לתאווה ולחמדה, והיא שמביאה את התאוה לידי שטות של איבוד השליטה, ולידי גילוי עריות, וגזל ושפיכות דמים, כי הקנאה חייבת להגיע לשנאה. ואמנם, קנאת קין בהבל הביאה אותו לרוצחו, כמו שנאמר (בראשית ד:ד-ה): "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד...". ומה כתוב אחריו? "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". והתבונן, ידידי, בחומרת הקנאה, שנאמר בה (משלי כז:ד): "אכזריות חמה ושטף אף ומי יעמוד לפני קנאה". וכן אמרו חז"ל (שבת קנב:): "'וּרקַב עצמות קנאה' (משלי יד:ל) - כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים". אכן, הקנאה נכנסת לתוך תוכו של האדם, לתוך עצמותיו, עד שהיא הופכת לחלק מעצמו. ואין מדה יותר מסוכנת לחיי העולם, לחיים תקינים של ציבור, יותר מהקנאה, והיא המדה שאוחזים בה הרשעים המסיתים את העם ומפנים את תשומת לבם לעושר של הזולת, ומתעטפים בטלית שכולה צדק כביכול, ודורשים לחלק את העושר ואת השלל עם כל עצלן ובטלן ולא-יוצלח.

 

גם קורח נתמלא קנאה, והיא היא שהביאה אותו לחלוק על משה רבנו ועל הקב"ה. וז"ל חז"ל (במדבר רבה יח:ב): "ע"י מה נחלק [קורח]? ע"י אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו... אמר קורח: ארבעה אחים היו אחֵי אבא, שנאמר (שמות ו:יח) 'ובני קהת - עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל'. עמרם הבכור, זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות. מי ראוי ליטול את השניה? לא השני [יצהר]... אני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות, והוא עשה בנו של עוזיאל, קטן של אחי אבא, יהי גדול עלי?".

[[פ]]

ומקנאה זו יצאה מחלוקת שהרגה רבים וטובים בישראל, וגרמה לפילוג ולתסיסה בקרב עם ישראל כאשר קורח הסית והדיח. וכך מביא ילקוט שמעוני (תחילת קורח) ממדרש שוחר טוב, וז"ל: "'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א:א) - זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר (במדבר טז:יט) 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה', התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן, אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו' (דברים כב:י); באת לזרוע, אמר לה: 'שדך לא תזרע כלאים' (ויקרא יט:יט); באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה; באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני; הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה, תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה 'כל הבכור אשר יולד' וגו' (דברים טו:יט). הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הוולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה, תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה 'וראשית גז צאנך תתן לו' (דברים יח:ד). אמרה, אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה, תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה, אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: 'כל חרם בישראל לך יהיה' (במדבר יח:יד). נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה".

 

אכן, מחלה איומה היא הקנאה. וז"ל רבינו בחיי (כד הקמח, ערך קנאה): "'חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה' (משלי יד:ל) - כי מדת הקנאה היא היפך 'לב מרפא', וכן 'רקב עצמות', שהוא המיתה, היפך 'חיי בשרים'. והכוונה לומר, כי במדת 'לב מרפא' יחיה ובמדת הקנאה ימות. ואמר 'רקב עצמות', שהוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה...". זאת היא מחלת הקנאה שמוציאה את האדם מן העולם הזה ומעוה"ב.

 

לכן, על המחלות הממאירות של התאוה והחמדנות והקנאה והכבוד, אמרו חז"ל (אבות ד:כא): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". מי שרודף בטירוף התאוה והחימוד והקנאה את הכבוד ואת העושר, אין לו חיים בעוה"ז ולא יהיו לו חיי עוה"ב.

 

על כן, ידידי, הסר כל מחשבת תאוה מלבך, כי התאוה היא ראשית פעולת האנוכיות והיצר שהורסים את האדם. לך בעקבות אברהם אבינו שמנע עצמו מהחימוד, כמו שאמרו (אליהו רבה כו): "לא תענה ולא תחמוד קיים אברהם, שנאמר (בראשית יד:כג-כד): '...אם מחוט ועד שרוך נעל... בלעדי רק אשר אכלו הנערים' וגו'". ואם קיים את המצוה "לא תחמוד", הרבה שכר לפועלו, ואם עבר עליו - ירדפוהו יגון ואנחה. וז"ל חז"ל (שם): "'לא תחמוד' - אם קיימתם אתם אותו, נתקיים בכם 'ולא יחמוד איש את ארצך' (שמות לד:כד); עכשיו שעברתם עליו, נתקיים בכם (מיכה ב:ב) 'וחמדו שדות וגזלו [ובתים ונשאו]'".

[[פא]]