אור הרעיון

פרק ט- עושר והשמח בחלקו

פרק ט

עושר והשמח בחלקו

 

מי שמסיר מעצמו את החימוד ואת החמדנות ואת התאוה, מובטח הוא שיסורו ממנו גם הפעולות המגונות היוצאות מהמדות המגונות. אדם שאינו מתאוה ואינו חומד, לא ייתפס בידיו הארוכות של יצרו, ולא יישָבה בכלא האנוכיות שלו, להיות שקוע שעה אחרי שעה במחשבות איך להתעשר ואיך ליהנות ואיך לקבל ולקחת ולרכוש. אדם שביער את התאוה והחימוד מקרבו, יגיע ממילא לשאננות של השמח בחלקו. אין מדה שמבטיחה יותר את שלוות הנפש של האדם מזו של השמח והמאושר בחלקו. ו"על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא", ואכן לזה התפלל שלמה המלך (משלי ל:ח-ט): "רֵאש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חֻקִי; פן אשֹבע וכחשתי ואמרתי, מי ה'; ופן אִוָרֵש וגנבתי ותפשתי שם אלקי". וכן אמר (שם כג:ד-ה): "אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל; התעיף עיניך בו ואיננו...". העושר שהאדם יגע כל כך לרוכשו, ורץ ומתרוצץ ודואג ומאבד שינה ותנומה עליו, עובר כהרף עין. כי מה הם החיים של עוה"ז אם לא הרף עין? ובסופו של דבר, גורלו ועתידו של העשיר אינו שונה מאומה מזה של העני, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (שם כב:ב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מט:יז-יח,כא): "אל תירא כי יעשִר איש כי ירבה כבוד ביתו; כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו... אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". וכן בקהלת (ג:יט): "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל".

 

האדם המשקיע את כל כוחותיו להתעשר ולתפוס הנאות עולם, מפסיד בשלוש דרכים: האחת, שחוץ מרגעים חטופים אין לו הנאה אמיתית מהעולם, כי רוב ימיו מלאים דאגות וטרדה וריצה והתרוצצות הגוזלות ממנו את המנוחה והשלוה, כך שאין לו אפילו ההנאה היסודית של עוה"ז. השניה, שהאדם הזה כאילו הופך לבהמה, כאשר המושגים האמיתיים והנצחיים נעלמים ממנו, מתוך רדיפתו אחרי חיי שעה, כך שאין לו גם חיי עוה"ב. השלישית, שהעושר הופך את האדם לגאוותן וכופר בה', כאשר הוא סומך ובוטח בכסלו, ושומן גאוותו וכסלו מסנוור אותו, ואינו שם לב להבל של רדיפת העושר, ושהחיים אינם אלא הרף עין. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מט:יג-יד): "ואדם בִיקָר בל ילין נמשל כבהמות נדמו; זה דרכם כסל למו". וז"ל חז"ל (שבת לא:): "דרש רב עולא, מאי דכתיב (קהלת ז:יז) 'אל תרשע הרבה' וגו', הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע? אלא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף? דרש רבא בר רב עולא, מאי דכתיב (תהלים עג:ד): 'כי אין חרצובות למותם ובריא אולם'? אמר הקב"ה, לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם. והיינו דאמר רבה, מאי דכתיב (תהלים מט:יד): 'זה דרכם כסל למו'? יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן? ת"ל: 'ואחריהם בפיהם ירצו סלה' (שם)".

 

כפי שכתבנו, הגאוה מסומלת על ידי החלב והשמנמנות שמכסים בכבדותם את הגוף ואת השכל של האדם, כמו שנאמר (תהלים עג:ו-ז): "לכן עֲנָקַתמו גאוה, יעטף [[פב]] שית חמס למו; יצא מחֵלב עֵינֵמו, עברו משכיות לבב". והתורה סימלה את איסור החֵלב של הגאוה על ידי איסור של אכילת חלב, והחיוב להסירו מקרבן השלמים ולהקריבו על המזבח כסימן שהוא זובח את יצרו ואת חלבו - הגאוה, כמו שנאמר (ויקרא ג:ג-ד): "והקריב מזבח השלמים אשה לה', את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב; ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים...".

 

על החלב שעל הכליות פירש רש"י שם: "כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים מלמטה", כלומר, החלב שעל הכליות הוא בחלק התחתון שהוא על יד הכסלים, והכסלים הם השרירים הפנימיים (העצלים) של הירך סמוך לכליה. מקום זה מסמל את כל כשרונותיו וכחותיו וגאותו של האדם. כי הכליה לפי המקרא ולפי חז"ל הוא מושב המחשבה, כמו שנאמר (ירמיהו יא:כ): "שופט צדק, בוחן כליות ולב". וכן אמרו חז"ל (ברכות סא.): "שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה". וכן במשלי (כג:טז): "ותעלוזנה כליותי בדַבֵר שפתיך מישרים". הרי שהכליות מסמלות את המחשבה ואת כח ההגיון שבאדם. והירך, שהשרירים הפנימיים שלו הם הכסלים, מסמל את כח הפריון והיצירה, כמו שנאמר (שמות א:ה): "יוצאי ירך יעקב". וכן הגאוה של ניאוף היא עם הירך, כמו שבסוטה הכהן משביע אותה בקללה (במדבר ה:כא): "בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה", ואמרו במשנה (סוטה ח:): "בירך התחילה בעבירה תחילה ואח"כ הבטן, לפיכך תלקה הירך תחילה...". וכן מסמל הירך את הכח, כמו בפסוק (שמות לב:כז): "שימו איש חרבו על ירכו". ומשום כך חוייבו הכהנים לכסות את הירך, כסמל לכך שבמקדש אין כח לאדם בכלל, ולכן נאמר (שמות כח:מב): "ועשה להם מכנסי בד... ממתנים ועד ירכים יהיו". והכסלים עצמם הם שרירים, הסמל המוחשי של הכח. והכסל הפך לסמל של כחו של האדם ושל תקוה ובטחון. ומחמת קרבת המקום לכליה, זה גם סמל המחשבה, כמו שנאמר (איוב לא:כד): "אם שמתי זהב כסלי", כלומר אם שמתי את מחשבתי ואת בטחוני בזהב. וז"ל רש"י (שם): "ועל ידי שהכליות על הכסלים הם, והכליות יועצות, נקראת המחשבה כסל".

 

ומתוך גאוה זו של האדם המתגאה בכסלו, בתבונתו ובשריריותו, מתעלם הוא מיום המוות, ובכך הוא משחית את עצמו כך שהכסל שלו הופך אותו לכסיל, טיפש. וכן נאמר (משלי יח:ב): "לא יחפוץ כסיל בתבונה". כלומר, הרי הכסל הוא כה קרוב לכליה שהיא מושב התבונה, ואינו רוצה בה. כך הכסיל שיכול להיות פיקח אילו שם כסלו בה', מסרב לעשות כן. וזאת כוונת הפסוק (קהלת ז:כה): "ולדעת רשע כסל", פירוש, ולדעת את הרשעות של הכסיל, ואיך שהכסל, החכמה והכח, הופך לסכלות ע"י הרשע. הרי הרשע ששם את כסלו, מחשבתו וכחו ובטחונו בזהב ובעושר, הופך לכסיל. ונאמר (משלי יד:טז): "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח". וכן (קהלת ב:יד): "והכסיל בחושך הולך". אך מי שבוטח וסומך על ה', כמו שנאמר (משלי ג:כו) "כי ה' יהיה בכסלך", מובטח הוא שישאר נבון וחזק.

 

ומי שמתאוה לרע ולהבל והולך אחרי תאותו נקרא אויל, ובזה שמתאוה להבל מורד הוא בה', ואין טיפש גדול מזה. וכן נאמר (משלי טו:ה): "אויל ינאץ מוסר אביו". וכן (ירמיהו ד:כב): "כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה ולא נבונים המה, חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". והכסילות והאווילות נפגשו, כמו שנאמר (משלי יז:יב): "פגוש דב שכוּל באיש ואַל כסיל באִוַלתו". וכן (שם יג:טז) "וכסיל יפרֹשֹ אִולת".

 

וכן הבער, הטיפש, הוא זה שנבער משכל, שהשכל נשרף וגוֹרַש ממנו, וכאילו "ובערת הטוב והחכמה מקרבך". וכן נאמר (משלי יב:א): "ושונא תוכחת בער". והבער [[פג]] דומה לבהמה, המשוללת דעת, שנקראת בעיר, כמו בפסוק (שמות כב:ד): "ושילח את בעירֹה ובִער בשדה אחר". ולכן נאמר (תהלים עג:כב): "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". הנה בלשון קודש, ברא הקב"ה בתבונתו ובגדלותו מלים שאותיותיהן מתחלפות, כדי ללמדנו מוסר. לכן, ה"בער" הוא אדם שרעב לחכמה ולתבונה, צמא למֵי ה'. וכן הכסל, שצריך להיות מקום חכמה, והסכל, הטיפשות, קשורים זה לזה. זה נועד להודיענו את הבחירה הניתנת לאדם: או להיות איש כסל, עם חכמה ובטחון בה', או איש כסיל וסכל, וכמו שאמר שמואל לשאול (שמואל א יג:יג): "נסכלת". ואל תשכח את הכלל היסודי הזה, שהבחירה ניתנה לכל אדם לבחור בטוב או ברע, בכסלות או בסכלות, ולשון הקודש מעידה עליו כל ימי חייו.

 

גם הבער והכסיל נפגשו, כמו שנאמר (תהלים צב:ו-ז): "מה גדלו מעשיך ה'... איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", וכן (שם מט:יא): "יחד כסיל ובער יאבדו". וכן הפתי, הטיפש, שעליו נאמר (משלי יד:טו) "פתי יאמין לכל דבר", נפגש עם האויל, כמו שנאמר (שם:יח): "נחלו פתאים אִולת", וכן עם הכסיל, כמו שנאמר (שם ט:יג): "אשת כסילות הומיה, פתיות ובל ידעה מה". הפתי פתוח לכל פיתוי, ונמשך אחרי הפיתוי והתאוה, ועל זה נאמר (תהלים יט:ח): "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי".

 

יוצא מכל זה, שאת החלב - הגאוה השמנמנית - של המקום שבו יש כח המחשבה, הפריון והחוזק, מקריבים ושורפים באש, כסמל של חולשתו וסופיותו והבלו של האדם.

 

העושר, כמו כל הטובות שנתן הקב"ה לאדם, נברא אך ורק כדי שיעבוד בו האדם את ה'. הכסף והעושר נותנים לו זמן ואפשרות לעסוק בתורה ובמעשים טובים. וז"ל רבינו בחיי (כד הקמח, ערך עושר): "ועם העושר יוכל לעשות המעשים הראויים והמפעלים הנבחרים אשר בהם ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, כענין מעשה הצדקה ופיזור הממון במעלות טובות וכל מדות חמודות. כי העושר לא נברא אלא שיעשה אדם ממנו מצוות... ובבראשית רבה (טז:ג): 'אמר רשב"ל: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל ביהמ"ק'...". העושר ניתן לאדם כדי שיוכל להגיע למדות ולמצוות ביתר קלות, וכדי שיוכל להדר ולפאר ולרומם את הקב"ה כמלך. אך מי שמתאוה לעושר ישתקע בתסביך שלו וברדיפת הממון, כי תאות וחימוד הממון הם כאש צורבת, וכאדם צמא השותה מי מלח, אשר לרגע קט בא על סיפוקו, אך מיד בוער בו הצמאון ביתר שאת. וכן אמרו חז"ל (קהלת רבה א:[יג]): "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו; אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון... זכה אדם ועשה מממונו מצוה התפלל ונענה בו, המד"א (בראשית ל:לג) 'וענתה בי צדקתי'; ואם לאו, הוא עונה בו ומקטגרו, המד"א (דברים יט:טז) 'לענות בו סרה'". וכן אמר קהלת (ה:ט): "אוהב כסף לא ישבע כסף", וכן (משלי יג:כה): "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר". "וחַיָתו אין די" למלא את בטנו ותאותו ותשוקתו של הרשע. וכן (שם כז:ז): "נפש שבעה תבוס נֹפת ונפש רעבה כל מר מתוק".

 

התאוה והחימוד והקנאה מגבירים באדם את האנוכיות והגאוה וה"יש", עד שהוא מתחיל להרוס את העולם בגניבה ובגזילה ובשפיכות דמים כאשר יצרו שולט עליו, ודורש להמליך את האנוכיות ואת החמדנות למלך. כי אדם כזה ממליך את עצמו על העולם עד שלזולת ולרכוש הזולת אין ערך. מי ששקוע בהנאת עצמו ובכבוד ובעושר ובתאות עצמו מכלה את העולם בזה שהורס את כל כוונתו ואת כל מטרתו - הכנעה, כפיית היצר וקבלת עול מלכות.

 

ואמנם, על גזל וחמס נחתם דינו של דור המבול, ועל חמדנות ואנוכיות נחתם [[פד]] דינם של סדום ועמורה. כי התנהגותם היתה היפוכה של מטרת בריאת העולם. הרי אדם הראשון פשט את ידו לקחת מן העץ שלא היה שייך לזולת, אלא להקב"ה, ועל זה גורש מגן עדן, וא"כ כאשר בני אדם פשטו ידם בגזל וחמס מן הזולת, ובאו מזה לשפיכות דמים, ודאי שנפשותיהם היו רקובות, וגזר דינם היה כליה. וזאת כוונת חז"ל (ב"ב פח:): "קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה". וכן אמרו (סנהדרין קח.): "דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה... א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל". וכן (בראשית רבה לא:ג): "ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם".

 

למדנו כאן שני כללים: דור המבול חטא דוקא בגלל העושר והשפע, שהם מסנוורים את האדם ומכסים את שכלו בחלב הגאוה והסכלות, כך שאיש השֵכל הופך לסָכל וכסיל וגאותן כנגד הקב"ה, וכמו שאמרו דור המבול (סנהדרין שם): "כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים? יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקב"ה: בטובה שהשפעתי להן, בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, שנאמר (בראשית ו:יז): 'ואני הנני מביא את המבול מים'".

 

על העשיר הגאה והכסיל אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח:כג): "ועשיר יענה עזות". וא"כ אפשר להבין את דברי חז"ל (חגיגה ט:): "מאי דכתיב (ישעיהו מח:י): 'הנה צרפתיך ולא בכסף, בחרתיך בכור עוני'? מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף, היינו דאמרי אינשי, יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא". וברור שלא מדובר כאן בעניות ממש, כי הרי כבר הבאנו את דברי שלמה המלך ע"ה במשלי (ל:ח-ט): "רֵאש ועושר אל תתן לי... ופן אִוָרֵש וגנבתי ותפשתי שם אלקי". אלא הכוונה היא, שלא טוב להיות עשיר כי העושר הוא פיתוי נורא לאדם שאינו מסוגל להשתמש בו לעבודת ה'. אלא טוב ונוח לו לאדם מה שביקש שלמה (שם): "הטריפני לחם חֻקי", שיהיה שבע ומאושר ושמח בחלקו, כמו שאמרו חז"ל (אבות ד:א): "איזהו עשיר, השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח:ב): 'יגיע כפיך כי תאכֵל אשריך וטוב לָך' - אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב". ואם תשאל, איפה יש כאן עושר? התשובה היא שהעושר האמיתי הוא האושר, השמחה וההנאה השקטה והשלווה של האדם במה שיש לו. ואדם שמסתפק במועט ומאושר בזה, אין עשיר יותר ממנו, כי הדבר היקר ביותר בעולם הוא מנוחת הנפש, ואם יתן איש את כל הון ביתו לא יוכל לקנות אותה בכסף. וא"כ, וכי יש עשיר יותר מאיש האושר והמאושר? וז"ל רש"י (שם): "השמח בחלקו - בחלק שהקב"ה מזמין לו הכל נוטל בעין יפה. נוסח אחר: שיש לו חירות נפש ולב טוב באותו חלק שהקב"ה מזמין לו, בין טוב בין רע, בין רב בין מעט, ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו, ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו שהוא אוכל, מאי 'אשרי' איכא, אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו הרי הוא כעני שבעניים. אלא ודאי באכלו בשמחה קאמר, ומדקא משבח ליה קרא הכי אלמא עשיר קרי ליה".

 

והכלל השני שלמדנו מהנאמר בסנהדרין לעיל הוא, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. וברור שחטאו גם בהרבה תחומים יסודיים, כגון עריות, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קח.): "מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל". ונאמר (בראשית ו:יא): "ותשחת הארץ לפני האלקים", ואמרו חז"ל (סנהדרין נז.): "תנא דבי רבי ישמעאל: בכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז. דבר ערוה, שנאמר (בראשית ו:יב): 'כי השחית כל בשר את דרכו'. ע"ז, דכתיב (דברים ד:טז): 'פן תשחיתון ועשיתם [לכם פסל]'". זכור אל תשכח את הכלל הגדול הזה, שע"ז ועריות [[פה]] וגזל, ובכלל כל התנהגות הנובעת מאנוכיות והנאה עצמית ורדיפת התאוה וה"יש", נקראת השחתה, שבאלה משחית האדם את עצמו ואת העולם, כמו שנאמר בפירוש (בראשית שם): "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ובפשטות - מכיון שהבשר השחית את דרכו, לכן נשחתה הארץ, וא"כ מה טעם שיימשך קיומו של העולם וכל אשר בו?

 

ומ"מ, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, כי בגזל יש לא רק הנאה לגוזל אלא גם הפסד לנגזל, ובזה הפגינו דור המבול את אנוכיותם בצורה הבולטת והמושחתת ביותר, הניגוד החצוף ביותר למטרת בריאת האדם והעולם: קדושה, ענוה, שבירת ה"יש" וכפיית היצר. וזאת כוונת חז"ל באמרם (שמות רבה כב:ג): "כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו. למה? שתפלתו בעבירה". כי אדם שהוא כה שקוע בגזל עד שידיו מלוכלכות בו (מלאות ומגואלות מרוב עיסוק בגזל), איבד את מטרת קיומו ואת זכות קיומו. ועל זה הזהירו חז"ל (אבות ב:יב): "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך".

 

כך כתב הרמב"ם (הל' דעות ו:ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". ומי שלא חס על ממונו של חבירו, יבוא גם לידי גניבה וגזילה ממש, כמו שמצאנו (ב"מ כד.): "מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא. חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה, אמר: היינו האי, דלא איכפת ליה אממונא דחבריה. כפתיה, ואודי" (פירוש: מר זוטרא חסידא נגנב כוס כסף מאכסנייתו; ראה תלמיד אחד שרחץ ידיו וניגבן בבגד של חברו, ואמר: זהו הגנב, שכן לא איכפת לו מממון חברו; כפתוהו, והודה). ואמרו חז"ל (ב"ק קיט.): "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר (משלי א:יט): 'כן ארחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו יקח'".

 

ואם כך הוא במי שגוזל וגונב וחומס מסתם אדם, על אחת כמה וכמה שהגוזל והחומס והמענה את הדל והחלש - גדול עוונו מנשוא. וכך הזהירה תורתנו הקדושה (שמות כב:כא-כג): "כל אלמנה ויתום לא תענון; אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו; וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". וי לנו על המשפט והדין הזה, שנוקב את ההר ביושרו ובאמיתותו, במידה כנגד מידה כלפי אלה שלא חמלו על יתומים ואלמנות, ובכן, כאשר עשו כן ייעשה להם. ולא רק העונש הסופי הוא מידה כנגד מידה, אלא כמו שכתב בעל הטורים (שם:כב): "ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע - הכל כפול. לומר, הכל במידה שתעשה לו אעשה לך". וז"ל המכילתא (משפטים, מסכתא דנזיקין יח): "אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין? ת"ל 'לא תענון', דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר: אלמנה ויתום שדרכן לענות, בהן דיבר הכתוב". לא שר"ע חולק על רבי ישמעאל, כי הרי בודאי אסור לענות שום אדם מישראל, אלא שכאן שהכתוב החמיר ונתן עונש של חרב, מדובר במיוחד על חלשים אלה שדרך אנשים לענותם, כמו שכתב רש"י (שמות שם:כא): "הוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם".

 

מי יעֵז אפילו לחשוב על גניבה או גזל או חמס או כל נזק בפועל כלפי החלשים בישראל, כאשר אפילו בעינוי קל שלא בזדון ושאין בו נזק בפועל החמירה התורה! כך אומר המכילתא (שם): "כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג. אמר לו ר"ש לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. א"ל... מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך?... ואמרה [[פו]] תורה 'אם ענה תענה', אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ובדבר הזה אמר לו [ר"ש]: נחמתני רבי". הוי, כל כך איום העונש על עינוי כל שהוא של אדם בישראל, ועל אחת כמה וכמה של חלש ועני. וז"ל האבן עזרא (שמות שם): "ואחר שאמר 'לא תענון', לשון רבים, אמר 'אם תענה' [לשון יחיד], כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא ייחשב מענה". ובאותו ענין אומר בעל הטורים (שם:כב): "לומר שכל ישראל ערבין זה בזה, שאפילו אם עינה האחד, כאילו עינו כולן".

 

>מי שמסלק את התאוה ואת החימוד ואת הקנאה מלבו, יכניס לתוכו אהבה, רחמים וחסד, ובכך יתעלה, ואז יעשה משפט וצדק וחסד לרעהו בישראל, וככל שהמידות השליליות והמגונות והנפסדות מתמעטות ומסתלקות, כך יחליפן במידות הטובות הללו, ובזה יגביר את מחיקת המידות המגונות יותר ויותר, וחוזר חלילה. וסילוק ומחיקת המידות הרעות יתגברו גם בכמות, כלומר שיותר ויותר מיני וסוגי מידות רעות יימחקו, וגם באיכות, שהסילוק יעמיק ויעקור את שורש המידה לגמרי. לדוגמה, לגבי גניבה, לא רק שהאדם ימשוך את ידיו מגזילה ומגניבה ממש, אלא גם מגניבה סמויה, כגון גניבת דעת ולשון הרע, וכל היזק שאינו ניכר, ואונאות דברים וממון. שהרי אמרו במשנה (ב"מ נח:): "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו: בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח; אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים; אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך, שנאמר 'וגר לא תונה ולא תלחצנו' (שמות כב:כ)" (אגב, מכאן ראיה שכאשר נמצאת בתורה לשון "גר" בסתם, הכוונה היא לגר צדק ולא לגר תושב, וכמו שנראה בע"ה בהרחבה, להלן). וכן נאמר (ויקרא כה:יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך... אל תונו איש את אחיו". ובגמרא (שם) אמרו שמדובר באונאת ממון, ומה שנאמר (שם:יז) "ולא תונו איש את עמיתו" - מדבר באונאת דברים (ואסור גם בגר -  לאדם ע"י דברים, לכ"ע אפילו שאינו ניכר, נחשב היזק, ואדרבה הרי אמרו חז"ל (ב"מ נח:): "גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו (ויקרא כה:יז) 'ויראת מאלקיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלקיך'. ור' אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו. ור' שמואל בר נחמני אמר, זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון". פירוש: אי אפשר להשיב את הבושה ואת הצער ואת עגמת הנפש שנגרמו לגופו ולנפשו של אדם ע"י אונאת דברים. עיין מכילתא, משפטים פרשה יח). הרי שנזק של הצער שנגרם

 

וכמה זעקו התורה והנביאים נגד בעלי אונאה! נאמר (ירמיהו כב:ג): "וגר יתום ואלמנה אל תונו". וכך מתאר יחזקאל (יח:יב) את הרשע: "עני ואביון הונה". כפי שנראה בעז"ה, חומרתה של אונאת דברים נובעת מן העובדה שהיא מורכבת גם מרמאות וגם מסבל הנגרם לניזק ע"י אותה רמאות. והסבל הזה שנגרם הוא מקור לשון "אונאה", שהרי הוא מביא את הניזק לזעוק "אנה", כמו ראובן שחזר לבור וראה שיוסף נעלם וזעק (בראשית לז:ל): "ואני אנה אני בא". וכן "ועד אנה", עד מתי, וכן (איוב יט:ב): "עד אנה תוגיון נפשי". וכן זעקת הסובל לה', "אנא", כמו בפסוק (תהלים קיח:כה): "אנא ה' הושיעה נא". והמלה "אנחה" מקורה מהמלה "אנא". וכן נאמר (ישעיהו ג:כו): "ואָנו ואָבלו פְתָחיהָ", ופירש רש"י "לשון אנינה", ואבן עזרא שם כתב "כמו 'לא אכלתי באוני' (דברים כו:יד)". כמו כן, אָבֵל בתקופה המרה ביותר לפני הקבורה נקרא "אונן", מחמת לשון הקריאה והזעקה שהוא זועק מתוך צערו, וכן, משום שהמצטער והמנותק מאבד את אונו, את כוחו. וכן בעוול של אונאת דברים, אונו נחלש בגלל האוון, העוול, של מי שמציק לו ו"מתאנה הוא לו" (עיין מלכים ב ה:ז). וכן האבל והסבל והיגון של עם ישראל מתוארים ע"י הנביא (ישעיהו כט:ב): "והציקותי לאריאל, והיתה [[פז]] תאניה ואניה", וכן (איכה ג:לט): "מה יתאונן אדם חי". ובחילוף אותיות א' וע', האֲניה והאונאה מביאות על הקרבן עינוי ועוני. חמור חמור הוא המעשה האכזרי, שגורם לזולת צער ואבל נפשי בגלל המרמה שבו, ע"י הרמאי שכולו אנוכיות ו"אני".

 

היסוד של אונאת דברים הוא בגניבת דעת, שאין גניבה יותר מגונה וחמורה ממנה, כמו שאמרו חז"ל (מכילתא, משפטים, מסכתא דנזיקין יג): "'שנים ישלם' (שמות כב:ג) - נמצא אתה אומר, שבעה גנבין הם, הראשון שבגנבים גונב דעת הבריות, והמסרב לחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנוני, והמעוול במידות, והמשקר במשקלות, והמערב את הגירה בתלתן והחול בפול והחומץ בשמן".

 

המתבונן יראה שלמעשה כל העבירה של גניבה מבוססת על גניבת דעת, כי אדם שגונב דבר מחברו מתחבא ומזיקו כשחברו אינו רואה אותו, ובכך הוא גונב את דעתו, בכל סוג גניבה שתהיה. וגניבת דעת בנויה על שקר ובגידה, דברים הממוטטים מוסדות עולם ופוגעים בחותמו של הקב"ה שהוא אמת.

 

הפסוק אומר (שמות כג:ז): "מדבר שקר תרחק". והכוונה היא, שישמור את עצמו ויתרחק מכל שקר ומכל דבר הדומה לו, וכמו שכתב הספורנו (שם): "'מדבר שקר תרחק' - מכל דבר שיוכל לסבב שקר...". כי השקר הוא הניגוד המוחלט להקב"ה שהוא כולו אמת ותורתו אמת, והמשקר משקר כדי להגביה את עצמו וכדי להנות את עצמו, ובשקרו מפגין הוא בוז מוחלט לחברו, והורס כל סיכוי ליחסים תקינים עם הזולת, כי אם אי אפשר להאמין לאדם, איך יוכל ליצור עמו יחסים? ועוד, שמי שלמוד לשקר, ישקר בכל, וימעל בקודש ובדרכי קודש ובמושגים ובמחשבות קודש, וכדי להנות את עצמו יהיה מוכן לזייף ולעוות את האמת האלוקית. ולכן על הפסוק "מדבר שקר תרחק" אמרו חז"ל (מכילתא, משפטים, מסכתא דכספא כ): "רבי נתן אומר: 'מדבר שקר תרחק' - הרי זה אזהרה לפרוש מן המינות [בילקוט שמעוני (משפטים כג) הגירסא: "מן האפיקורסות"], וכן הוא אומר (קהלת ז:כו): 'ומוצא אני מר ממות [את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה]'".

 

כאן למדנו כלל גדול, ידידי. האשה היא סמל האהבה והתשוקה של האדם, שאין בטבעו אהבה ותשוקה יותר גדולות מאשר יש לו לאשה. ודוקא לשם כך יצר הקב"ה את האיש והאשה, כדי שיהיו קשורים ביחד באהבה עזה ותשוקה חמה כך שיהיו מוכנים להקריב זה בעד זה ולתת מעצמם בעד הזולת במידה שאין למצוא בשום קשר אחר, ויהיו מוכנים אפילו להקריב את נפשם זה בעד זה, כל כך חזקה היא האהבה. וזהו שיא שבירת האנוכיות והגאותנות והיצר של האדם, להיות קשור לאדם אחר באהבה כה עזה. והקב"ה ברא את זה גם כדי שמזה יבין האדם - במקצת - עד כמה חייב הוא, האדם, לאהוב את הקב"ה אהבה עזה, כמו שהבאנו לעיל. וא"כ, כל בגידה של אדם באשתו היא בגידה במושג של אהבה של אמת, ומהווה שקר איום כלפי היחס בין איש לאשתו, שהקב"ה גזר שהוא חייב להיות יחיד ואחיד ומושתת על נאמנות זה לזה, כסמל לאיסור לעבוד אלהים אחרים "על פני" (שמות כ:ג), כי השיתוף הוא איסור חמור ואיום.

 

אך מאידך גיסא, אשה רעה גם היא סמל לדבר ההפוך, לעבודה זרה. כי מי שמתאהב וחושק עד עומק נפשו באשה רעה, שמפתה אותו ודורשת ממנו לעבור עבירות ואף מינות ואפיקורסות וע"ז, מתחייב בנפשו. ובעבור אהבתו העזה יהיה מוכן לקיים את כל בקשותיה, כולל חטאים ופשעים חמורים. א"כ, האשה יכולה להיות או הסמל של אהבת ה', או ח"ו של אהבת ותשוקת המינות. כי הרי גם המינות היא ענין של [[פח]] תשוקה ומשיכה רגשית, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יב:): "פרשת ציצית מפני מה קבעוה [לאומרה כל יום]? א"ר יהודה בר חביבא: מפני שיש בה ששה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, ודעת מינים, הרהור עברה והרהור ע"ז... דתניא, 'אחרי לבבכם' (במדבר טו:לט) - זו מינות, וכן הוא אומר (תהלים יד:א): 'אמר נבל בלבו אין אלקים'". הרי לפנינו שהמינות תלויה בלב, ומשיכה ותשוקה יש בה. ובכן האשה - סמל תשוקתו ורדיפתו של האדם - יכולה להיות או הסמל של הדבקות והתשוקה לה' או הסמל של הרדיפה אחרי המינות.  על הפסוק "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז:כו), פירש רש"י: "שהיא [המיתה] קשה מעשרה דברים הקשים שנבראו בעולם, כדאיתא בב"ב בהשותפין (י.). ומוצא אני מר וקשה ממנה [מן המיתה] את האשה - זו האפיקורסות". וזאת כוונת חז"ל בדבריהם (ברכות ח.): "במערבא, כד נסיב אינש איתתא, אמרי ליה הכי, מצא או מוצא? מצא - דכתיב (משלי יח:כב): 'מצא אשה מצא טוב...'; מוצא - דכתיב: 'מוצא אני מר ממוות את האשה'...". כי אשה טובה היא דוגמת התשוקה בה' ובטוב, וזה פירוש "מצא אשה מצא טוב", כי אין טוב אלא הקב"ה, והמוצא אשה שהוא חושק בה ואהבתו לה בוערת בקרבו והיא אשה טובה, זאת היא דוגמת אהבת האדם להקב"ה. ואילו אותה אהבה בשינוי "מוצא" במקום "מצא", כשהוא חושק באשה רעה ואהבתו לה בוערת בו, היא יכולה להביא לו לחשק המינות ולרדיפתה.

 

על כל פנים, מי שמצא אשה טובה חייב להידבק בה, וזאת היא המהות של הקשר והיחס בין איש ואשה, כי יחס זה מסמל את האמת לעומת השקר, הנאמנות לעומת הבגידה, והנכונות לקשור את עתידו וחייו באדם אחר, שאין צעד יותר גדול מזה לקראת זביחת היצר והאנוכיות והאהבה העצמית. וכן נאמר (משלי ה:ח,טו,יח-כ): "הרחק מעליה דרכך... שתה מים מבורך.... יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך... באהבתה תשגה תמיד; ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חֵק נכריה". ופירשו חז"ל (ע"ז יז.): "'הרחק מעליה דרכך' - זו מינות". וכן (ספרי, עקב מח): "'שתה מים מבורך' - שתה ממים של בוראך ואל תשתה עכורים ותימשך עם דברי מינים". הרי שוב הקשר בין אשה רעה למינות, והלקח ברור.

 

דוד המלך ע"ה אמר (תהלים טו:א-ב): "ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך; הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו". ובילקוט שמעוני (שם, תרסה): "'דובר אמת', זה הקב"ה, שנאמר (ירמיהו י:י): 'וה' אלקים אמת'". ואכן ה' הוא האלקים האמיתי והאלקים של אמת, שאף חותמו הוא רק אמת, כמו שהבאנו לעיל: "חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה.). וז"ל חז"ל (בראשית רבה א:ז): "ר' יצחק פתח: 'ראש דברך אמת' (תהלים קיט:קס) - א"ר יצחק: מתחילת ברייתו של עולם, ראש דברך אמת: 'בראשית ברא אלקים' (בראשית א:א), 'וה' אלקים אמת'". פירוש: מתחילת בריאת העולם, הודיע ה' כי הוא האלקים היחיד והבלעדי ואין שני לו, שהרי לא נכתב ח"ו "בראשית בראו אלקים" אלא "ברא", לשון יחיד. כי הוא אחד ואין שני ואין אחר. הרי בזה הוכיח הקב"ה שהוא אמת, כי כאשר יש רק א-ל אחד - הוא אמת. ועוד העירו המפרשים שסופי התיבות של "בראשית ברא אלקים", הם אמ"ת.

 

כמה גינו חז"ל את מידת השקר ושיבחו את האמת! אמרו (ב"מ מט.): "מה ת"ל (ויקרא יט:לו) '[איפת צדק] והין צדק [יהיה לכם]'? והלא הין בכלל איפה היה [רש"י: "שההין י"ב לוגין והאיפה שלשה סאין שהן ע"ב לוגין]? אלא לומר לך שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק. אמר אביי, ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב". ובפסחים (קיג:) אמרו: "שלשה הקב"ה שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב...". וכן נאמר (תהלים קא:ז): [[פט]] "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". וכן (ב"מ מח.): "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו". כי השקר הוא קריאת תיגר על הקב"ה, שהוא וחותמו אמת, ואין העולם ואין שום חברה ומדינה יכולה לעמוד על שקר, שהרי אמרו חז"ל (אבות א:יח): "על ג' דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום". וכן מצאנו בילקוט שמעוני (בראשית א, סי' ג): "אותיות של 'אמת' בשתי רגלים ושל 'שקר' ברגל אחד. כל שעושה אמת, מקויים. ושקר, אינו מקויים".

 

ומכיון שהשקר הוא התקפה והכרזת מלחמה על הקב"ה כביכול, אין לשקר מקום בעולם, ואין דו קיום בין שקר לבין הקב"ה. לכן אמרו חז"ל (סנהדרין צב.): "כל המחליף בדיבורו כאילו עובד ע"ז". וכן (סוטה מב.): "ד' כיתות אין מקבלות פני השכינה: כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרנים, וכת מספרי לשון הרע". אך הסכת ושמע דברי חז"ל בפסיקתא רבתי (כד), שמהם אפשר להבין עד כמה אין השקר בעולם אלא נטע זר שמצוה לעוקרו. וז"ל: "מצינו שהכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממידת השקר שלא ברא ומידת שוא שלא פעל, אלא הבריות בדו אותם מלבם שנאמר (ישעיהו נט:יג): 'הֹרוֹ והֹגוֹ מלב דברי שקר'" (ובתנא דבי אליהו זוטא (ג) הגירסא היא: "חוץ מן מידת השקר ומידת העוולה", וכן בילקוט שמעוני, האזינו לב, תתקמב).

 

כלל גדול למדנו עתה: הקב"ה בורא את האדם בבחירה ובתוכו האפשרות להָרֵע, אך הרע גופא אינו בר בריאה כמו הטוב, ואינו אלא דבר שלילי, דהיינו היעדר הטוב והיעדר דבר, דהיינו שלילת החיובי, אינו דבר שנברא אלא דבר שממילא קיים לאחר שנעלם היפוכו שכבר נברא. א"כ, הקב"ה ברא את הטוב ואת האמת, ובהיעדרם, ע"י זה שאדם מחליט שלא לעשות טוב ואמת, ממילא מתגלים הרע והשקר. וזאת כוונת חז"ל באמרם שהבריות בדו אותם מלבם. וכך לגבי כל מידה רעה. ודאי שהקב"ה שונא רע, כמו שכתבנו לעיל, ולא ברא לא את הרע ולא את אחד מאביזריו או מידותיו הנובעים ממנו. אלא שהקב"ה ברא את האדם עם כח בחירה, ובכך ברא את היכולת, את הכח, שיוכל האדם להוציאו לפועל אם יחטא. ומידת השקר היא אחת מהמידות השנואות על הקב"ה, שבאה לעולם ע"י זה שהאדם בדה אותה, כלומר, בחר בה בסירובו ללכת אחרי האמת. ובהיעדר האמת, נולד השקר, ע"י מעשה האדם. וכן נאמר (מיכה ב:א): "הוי חושבי און ופועלי רע...". הרי שהאדם הוא שפועל את הרע.

 

זאת היא כוונת הפסוק (ישעיהו מה:ז): "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע...": כמו שהחושך אינו בר יצירה אלא הוא רק היעדר אור, כך הרע אינו אלא שלילת הטוב. וז"ל האבן עזרא שם: "ובורא חשך - מגזרת בריאה, כטעם גזירה, כי החושך איננו כלום רק העדרת האור". וברור שכך הוא גם לגבי הרע. והעיקרון החשוב הוא, שהשקר הוא נטע זר בעולם, ועליו צווח הכתוב "וביערת הרע מקרבך".

 

תורתנו הקדושה בפרשת ויקרא (ה:כא-כה) גוזרת את משפט האדם בישראל אשר "כחש בעמיתו", היינו שפשט יד ברכושו של אחר, ושיקר ונשבע לשקר. וז"ל המקרא: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון [שהופקד אצלו], או בתשומת יד [שנתן לו כסף להלואה או להתעסק בו], או בגזל [הכחיש שגזל] או עשק את עמיתו [בשכר שכיר] או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר, על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה; והיה כי יחטא ואשם [שחזר והודה] והשיב את הגזלה... או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושילם אותו בראשו [הקרן], וחמישיתיו יוסף עליו... ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן".

[[צ]]

ובכן, ידידי, התבונן ותלמד מדוע כינתה התורה הכחשה ושקר "מעל" בה'. כי הרי מעילה היא פשיטת יד בהקדש, ברכוש הקודש; ובכלל, המושג של "מעילה" הינו ענין של סטייה, שינוי דרך ומהלך, ושיקור התפקיד. וכן אמרו חז"ל (ספרי, נשא ב): "אין מעילה בכל מקום אלא שיקור. וכן הוא אומר [בשבטי עבר הירדן שגלו תחלה] 'וימעלו באלקי אבותיהם' (דברי הימים א ה:כה), ואומר [בעכן] 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם' (יהושע ז:א), ואומר 'וימת שאול במעלו אשר מעל בה'' (דברי הימים א י:יג), ואומר בעוזיה [שניסה לכהן במקדש]: 'צא מן המקדש כי מעלת' (דברי הימים ב כו:יח), ואומר [בסוטה] 'ומעלה בו מעל' (במדבר ה:יב). הא אין מעילה אלא שיקור". וכן בכל התרגומים, בכל מקום שנאמר "מעל", מתרגמים "שקר". וכן בעניין סוטה, תירגמו אונקלוס ויונתן (במדבר שם) "ותשקר ביה שקר". ובמסכת מעילה (יח.) אמרו: "אין מעל אלא שינוי [כלומר משנה את התפקיד והדרך ממה שציווה ה' לְמה שהאדם רוצה], וכן הוא אומר [בסוטה]: 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל' (במדבר ה:יב) [כלומר, שהיא שינתה מבעלה לגבר זר], ואומר (דברי הימים א ה:כה): 'וימעלו באלקי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ' [כלומר, שינו מעבודת הקב"ה לע"ז]". והמתבונן יראה שאשה המועלת בבעלה, או שמועלת בכלל בקדושתה ומפקירה את עצמה, נקראת גם "זונה", שמשמעה סטייה מן הדרך, שינוי אורח החיים שנצטוותה ללכת בו. ואשת איש שזינתה נקראת "סוטה", שסטתה מהדרך, כלומר שינתה את תפקידה (וכן אמרו בתורת כהנים, ויקרא פרשתא יא).

 

למעשה, שינוי ושיקור חד הם, כי מי שמשנה את תפקידו - משקר בו. וכן שינוי ושיקור ומעילה חד הם, כי מעילה היא פריקת עול, שמי שרוצה לשנות את תפקידו ואת מצוותו ולשקר במשימתו בעולם, מסיר את עולו והופך לבליעל - בלי עול. מעילה היא בגידה בתפקיד, ומשום כך גם מעילה וגם בגידה מורות על הסרת המעיל והבגד, שהם הכיסוי שמסמל את העול ואת הקדושה שהקב"ה נתן לאדם הערום ממצוות ומקדושה להתכסות בהם. ועיין אבן עזרא (ויקרא ה:טו) שכתב: "'תמעל מעל' - דבר שנתכסה עליו, מגזרת 'מעיל'".

 

מי שמתבונן, יבין את המושג של מעילה ובגידה - הסרת והשלכת המעיל והבגד של מצוות ועול מלכות שמים - לאור המעילה והבגידה הראשונה בעולם: מעילת אדם הראשון וחוה אשתו. אדם הראשון הוכנס לגן עדן עם מצוה אחת, והיא "לאו" אחד שסימל את העיקר: לציית להקב"ה, לקבל על עצמו את עול מלכותו, לקבל את גזירת המלך. כי בכך נכלל כל הענין של כפיית יצרו וריסון האנוכיות שלו, שהם תפקיד ומטרת העולם. לא היה צורך במצוות או בתורות, אלא היתה מצוה אחת - והיא היתה המצוה של קבלת גזירת הקב"ה, קבלת עול מלכותו. משום כך לא היה צורך גם בסמלים החיצוניים של מצוות, דהיינו בגדים לכסות את העירומות של הגוף. מה עוד, שעדיין לא חטאו ולא הכירו טעם חטא, ומשום כך: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו"  (בראשית ב:כה). וכן על הפסוק ביחזקאל (טז:ז) "ותִרבי ותגדלי ותבואי בַעֲדִי עֲדָיִים, שָדַיִם נכֹנו ושערך צִמֵח ואת עֵרֹם ועריָה", כתב מהר"י קרא: "כל זמן שאין לנערה סימני שדים ולא הגיעו סימני בגרות, אין לה גנאי אם הולכת ערומה". וכן באדם וחוה, כל זמן שלא חטאו היו בגדר קטנים ותמימים שלא ידעו מה הוא חטא ומה פירוש "ערוה" ו"עירום", ולכן לא היו צריכים לבוש חיצוני.

 

אך ברגע שפרקו עול, רמסו את גזירת המלך, וחטאו - הבינו מיד מה הוא חטא, ועירומותם בלטה בפניהם. החטא האיר להם את עירומותם, כמו שנאמר (בראשית ג:ז) [[צא]] "ותפָקַחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם". ידיעת החטא היתה הידיעה שעירומות הגוף היא הסמל האלקי לעירומות הנפש של החוטא, של פורק העול, והצורך של החוטא להתכסות בבגדים חיצוניים הוא כסמל של מעשים ומצוות המכסים את עירומות וערוות הנפש. לאחר שחטא אדם הראשון, העולם הפך לעולם אחר, של יציאה מגן עדן ויצירת עולם עויין עם יצר הרע הבוער בתוך האדם, והצורך במצוות לכוף את היצר ולרסן את האנוכיות, להלביש את העול על היצר. לשם כך, גם בחיצוניות, לגוף העירום שהוא כנגד הנפש העירומה, דרש הקב"ה בגד ומעיל לכסות את הערוה והעירום שנוצרו ע"י המעילה והבגידה. לאור המצב החדש והתקופה החדשה, והיעד החדש של העולם, של מצוות כנגד יצר הרע, מצוות שיהוו את העול הרוחני, ציווה הקב"ה לכסות את הגוף באופן חיצוני, כמו שנאמר (בראשית ג:כא): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". פירוש: כתנות לעורם של אדם וחוה, ולפי פירוש אחר: כתנות של עור חיה ממש. וזאת, כדי להדגיש שהחיה שאין לה ריסון ועול ותפקיד אלקי ועליון, אינה לובשת בגד או מעיל, ואילו האדם יצטרך מכאן ואילך להראות שהוא מעל לחיה - שהוא אמנם מכסה את עצמו, בעור החיה שאסור לו להיות כמותה, בעור החיה שהאדם חייב להתעלות עליו ולהשתמש בה כדי לקדש ולהתקדש, דוקא ע"י עור החיה.

 

העירום הוא גילוי העור, וגילוי העור מסמל את החופשיות ואת ההפקר ואת האנוכיות של האדם שאינו רוצה שום עול או ריסון לחסום את דרכו לחופש מוחלט. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו (סנהדרין לח:): "אדם הראשון מין היה... רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה", כלומר, הוא פרק עול, והיינו כפירה בעיקר ומינות. העור הגלוי מתרכז סביב הערוה, כמו שנאמר (יחזקאל שם): "ואַת ערום ועריה". "עירום" פירושו גילוי וחוסר מלבוש באופן כללי, ואילו "עריה" מכוונת לעירום הערוה. והמתבונן יראה עוד ש"עור" הוא גם קרוב במבטאו ל"אור", שגם הוא מגלה את מה שהיה נסתר ע"י החושך, וכן אח הוא למלה "עיוור", שהוא היפוכו של אור. ומוסר השְכֵל הוא, שמי שרודף אחרי ההנאה והחופשיות, שמשליך מעליו את עול הבגד והמעיל, שחושף את עורו העירום, בועט בעול מלכות ובהקב"ה, ובגאוותנותו הוא רואה את עצמו כחכם וכנאור, שרואה את האור האמיתי, בעוד שלמעשה הוא עיוור וטיפש. ולא בכדי מצאנו שמיד אחרי הפסוק "ויהיו [אדם וחוה] שניהם עֵרומים", נאמר "והנחש היה עָרום מכל חית השדה". העירום מעול מלכות חושב את עצמו כעָרום, ערמומי. הערמומי הגאוותן אינו סובל בגד או מעיל, והולך עירום ממצוות. אך כל חכמתו וערמומיותו אינן אלא הבל וסכלות מול הקב"ה. והנחש הערום - הפיקח כביכול - שחשב להיות מלך החיות וגם להשתלט על חוה, נדון להיות השפל שבבריות: "כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג:יד).

 

הקב"ה בגדלותו ובנפלאותו, יצר את לשון הקודש כך שמלים רבות מורות על דבר והיפוכו, כפי שכבר אמרנו והדגשנו. וגם כאן, דמיון המלים "אור" ו"עיוור" מורה על יכולת האדם לבחור בטוב או ברע, ומלמד שמאותו מקור - בחירת האדם - יֵצאו או הטוב או הרע. ולכן, מי שבוחר בעיוורון, מרחיק מעצמו את האמת וישֵן הוא ממצוות ומאמת, ולעיוור הזה קורא הקב"ה להתעורר, מלשון עוּר, ועֵר, וכמו (תהלים מד:כד) "עורה, למה תישן".

 

גם הערלה משמשת כסמל לפריקת עול רק המהול, שברית הקב"ה נמצאת בגופו, ובזה מחליש הוא את תאוות האבר, כידוע, הוא זה שמקבל עליו עול מלכות שמים, את [[צב]] הסימן, הבגד והמעיל. אך מי שמשאיר את עור הערלה, מסמל הוא את הערוה ואת הבהמיות ואת התאוה - חפשיות מסימן ה' ומבגד וממעיל ומעול מלכות שמים.

 

המעיין יבין שכל עבירה וכל סטייה מהמצוות וכל שינוי תפקידו ע"י פריקת עול נקראים מעילה, ומ"מ מקום מיוחד נתן הקב"ה לשם זה לגבי קדשים, שהגוזל רכוש הקודש והמקדש, ההקדש, נקרא "מועל" וחטאו היא "מעילה". וכן בפרשתנו, לפני שדיברה התורה במעילה של כחש ושקר, נאמר (ויקרא ה:טו): "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'". ומפרש שם רש"י: "שנהנה מן ההקדש". ומדובר בכל זר שאין לו רשות להשתמש בהקדש, בקדשי ה', ואפילו כהן משיח ונשיא (עיין מס' מעילה יח-יט). והסיבה לכך היא, שכפי שכתבנו, קבע הקב"ה את כל המערכת של מקדש, וקדשים, ואנשים מקודשים (כהנים ולויים), כדי ליצור עולם קטן מושלם ותמים, כולו קדוש וטהור, שיסמל את העולם הגדול, וידריכֵנו איך צריך להיראות עולמנו זה. וכלל גדול - ומהגדולים - הוא ש"לה' הארץ ומלואה", שהכל שייך לו ואין לאדם אפילו נימה ונגיעה של בעלות בעולם, שכל מה שלכאורה יש לו, אינו בבעלותו אלא רק ניתן לו כדי להשתמש בו.  והמושג של "הקדש" בא לתת דוגמה מוחשית לצורך הבנה כללית של מהות הרכוש בעוה"ז, דהיינו שהוא שייך רק לגבוה ולא להדיוט. לכן, הענין של מעילה שייך במיוחד במקדש ובהקדש.

 

ומה כתוב בענין המועל בהקדש? "והביא את אשמו לה', איל תמים מן הצאן [בן שתי שנים] בערכך כסף שקלים [שוה שני סלעים] בשקל הקֹדש לאשם; ואת אשר חטא מן הקֹדש ישלם, ואת חמישיתו יוסף עליו..." (ויקרא ה:טו-טז). הסיבה שחייב להוסיף דוקא חומש, היא כמידה כנגד מידה: אדם זה, שחייב היה לתת מ"רכושו", כביכול, צדקה עד חומש, כפי שלמדנו בכתובות (סז:) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ובכך להפגין את בעלות הקב"ה ברכושו, ובמקום זה בא עתה ופשט יד בהקדש, חייב לשלם חומש כפי שהיה צריך לעשות בנתינה מרכושו כביכול (ובגמרא, ב"מ נד., מובא שר' יאשיה סובר שחומש זה הוא חומש מלבר, מן החוץ, כלומר, שהוא וחומשו ביחד יהיו חמשה, כך שהחומש יהיה רבע מן הקרן, ושר' יונתן סובר שזה ממש חומש של הקרן, והגמרא פסקה כר' יאשיה, וכן פסק הרמב"ם, הל' מעילה א:ה, עיי"ש). וכך כתב הכלי יקר (ויקרא ה:כג): "וענין החומש הוא לפי שהקב"ה נותן אל האדם זהב ורב פנינים כדי שיבזבז ויתן משלו לשם ה' לעניי עמו. וארז"ל הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש שנאמר 'עשר אעשרנו לך', ועשורא בתרא כעשורא קמא, זה האיש לא זו שלא ביזבז ליתן מממונו חומש לצורך הקדש או לפרנסת חבירו אלא אדרבה גזל הקדש או משל חבירו, ע"כ הדין נותן להענישו בתוספת חומש, כי גזילת הקרן יכופר בהשבת הגזילה ומה שלא נתן החומש יכופר לו במה שיוסיף חומש". ואכן דברים יקרים הם מפי כלי יקר.

 

היסוד העיקרי כאן הוא, שהכפרה של מי שמועל בהקדש ובקדשים דומה לכפרה של מי שלקח את רכושו של הזולת ושיקר ונשבע לשקר, שגם הוא נקרא מועל. שניהם חייבים קרבן אשם של שני סלעים, ושניהם חייבים לשלם קרן וחומש. מדוע? הסבירו חז"ל (תורת כהנים, פרק כב:ד): "ר"ע אומר... לפי שהמלוה ולווה והנושא ונותן אינו... אלא בשטר ובעדים. לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש בעדים ובשטר [וקשה לו להכחיש מכיון שיש עדים ושטר]. אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם [כלומר, הקב"ה, וא"כ] בזמן שמכחיש, מכחיש בשלישי שביניהם".

 

זה החטא והפשע העיקרי בכל הענין. זוהי עבירה של שקר לזולת ללא פחד מהקב"ה, היינו גם שקר להקב"ה וגם הכחשה שלקח מרכושו. א"כ מאד מאד שייך כאן הענין של מעילה, כי המכחיש והמשקר כאן הולך בעימות ישיר וחצוף עם הקב"ה. ואם כך, [[צג]] מעילתו ברכוש הזולת הרבה יותר חמורה ממעילה בהקדש, כי מי שמועל בהקדש מועל רק ברכושו של הקב"ה, ואילו מי שפושט יד ברכוש חבירו מועל גם בחבירו וגם בהקב"ה.

 

ואכן, כך אמרו חז"ל (תוספתא שבועות ג:ה): "'וכחש בעמיתו' (ויקרא ה:כא) - אין אדם כוחש בעמיתו עד שכופר בעיקר. פעם אחת שבת ר' ראובן בטבריה ומצאו פלוסופוס. אמר לו: איזה הוא שֹנוּי שבעולם [כלומר, השנוא ביותר שבעולם]? אמר לו: זה הכופר במי שבראו. א"ל, האיך [כלומר, מנין]? א"ל: 'כבד את אביך', 'לא תרצח', 'לא תנאף', 'לא תגנוב', 'לא תענה', 'לא תחמוד' (שמות כ:יב-יד) [כלומר, לפני שנאמרו דיברות אלו, ציווה הקב"ה דיברות העוסקים בקבלתו ובהכרתו באלקים דהיינו "אנכי", "לא יהיה לך אלהים אחרים", "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", "זכור את יום השבת", ללמד שהמקיים את הראשונים לא יבוא לעבור על האחרונים]. דהא אין אדם כופר בדבר עד שכופר בעיקר, ואין אדם הולך לדבר עבירה אלא אם כפר במי שציוה לה עליה".

 כפי שכתבנו לעיל, כל עבירה שעושה האדם, היא למעשה מעילה וכפירה, כי איך היה האדם חוטא כלל אילו באמת האמין שהקב"ה קיים ורואה ומעיד עליו? ועל זה אמרו חז"ל (סוטה ג.): "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", כלומר, רוח שטות שמטמטמת אותו ומסנוורת אותו ועושה אותו לשוטה עד שהוא חוטא. כי איך יחטא אדם שפוי שמאמין בהקב"ה, אם לא נכנסה בו רוח שטות? וכאן, שמול הקב"ה האדם משקר ונשבע לשקר, אינו אלא ככופר בהקב"ה, ואין מעילה חמורה מזו.

 

אמרו חז"ל (ב"ב פח:): "קשה גזל של הדיוט יותר מגזל גבוה, שזה [בהדיוט] הקדים חטא למעילה [שנאמר (ויקרא ה:כא) 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו', שמיד נקרא חוטא], וזה [בהקדש] הקדים מעילה לחטא [שנאמר (שם:טו) 'כי תמעול מעל וחטאה בשגגה']", כלומר, שאינו נקרא מיד חוטא, שעד שנהנה מההקדש אינו נקרא חוטא. וכן, בבמדבר רבה (ח:ד) אמרו: "החמיר בהדיוט יותר מגבוה, שבגבוה כתיב 'נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה', ובהדיוט כתיב 'נפש כי תחטא' [ולא כתוב בשגגה] - עשאו כמזיד".

 

>ברור מכל מה שכתבנו, שהשקר הוא הגורם לכל נזק שעושה האדם לזולת בערמה ובסתר, וכל גניבה יסודה בשקר ובמרמה. אלא שהגונב את דעת הבריות חמור מכל, כי בזה שהוא מנסה להיות ערום בחטא, מנסה הוא גם לגנוב דעת עליון, בטענה צבועה שכוונתו לטובה.

 

כבר בסיני היה נסיון מצד בני ישראל לגנוב דעת עליון, כמו שאמרו במכילתא (משפטים, מסכתא דנזיקין יג): "וכן מצינו אבותינו כשעמדו על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר (שמות כד:ז): 'כל אשר דִבר ה' נעשה ונשמע'. כביכול, ונגנב לב ב"ד בידן [כלומר, כביכול אכן גנבו דעת עליון], שנאמר (דברים ה:כו): 'מי יתן והיה לבבם זה להם'. ואם תאמר שאין הכל גלוי וידוע לפניו [כלומר, ואם תאמר שמכאן ראיה ח"ו שאין הקב"ה יודע הכל], ת"ל (תהלים עח:לו-לז)  'ויפַתוהו בפיהם... ולבם לא נכון עמו', ואעפ"כ (שם:לח): 'והוא רחום יכפר עָוֹן'". פירוש - הוא בודאי ידע, אך בגלל רחמנותו לא העניש אותם על גניבת הדעת כל זמן שלא עברו על דבריו בפועל.

 

העבירה בסתר היא באמת כפירה בהקב"ה, כי מי שמסתיר את עצמו מן האדם מראה שהוא מפחד מן האדם ואינו מפחד מהקב"ה כלל וכלל, שהרי אילו היה מאמין בו, לא היה מעֵז לחטוא, כי אי אפשר להסתתר ממנו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט:ז): "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח". ולכן החמיר הקב"ה בגנב יותר מבגזלן, כמו שאמרו (ב"ק עט:): "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב [[צד]] יותר מגזלן [שגנב משלם כפל]? אמר להן: זה [הגזלן] הישווה כבוד עבד לכבוד קונו [כלומר, משניהם אינו מפחד] וזה [גנב] לא הישווה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה [לשון נקיה היא כלפי הקב"ה, והכוונה לעינו של הקב"ה, מעלה] כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת". הרי הוא מזלזל בהקב"ה כאילו אינו שומע ואינו רואה, בעוד יש עליו פחד בשר ודם והוא מתחבא ממנו.

 

משום כך הקפיד הקב"ה להדגיש בהר גריזים והר עיבל דוקא אחת עשרה עבירות מסוימות (עיין דברים כז). וז"ל האבן עזרא שם (פסוק יד): "וטעם להזכיר אלה י"א עבירות, בעבור שיוכל לעשותם בסתר, והעד [מה שכתוב כאן] '[ארור האיש אשר יעשה פסל...] ושם בסתר', כי אם יעשה בגלוי יומת. וכן מכה רעהו בסתר...". ועיין שם, שהוא מפרש את אחת עשרה העבירות לפי הצד השווה שבהן - הסתר. ועל חטא איום זה של בזיון ולעג להקב"ה, שכביכול אינו רואה, ומשום כך כביכול אין צורך להסתתר ממנו אלא רק מבשר ודם, החמיר הקב"ה באזהרה כללית בפרהסיא בהר גריזים ובהר עיבל.

 

על אונאת דברים, אומר תורת כהנים (בהר פרק ד:ב): "ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין, לא יאמר להם: 'לכו אצל פלוני', והוא לא מכר חטה מימיו. ר' יהודה אומר, אף לא יתלה עיניו על המקח, ולא יאמר לו, 'בכמה חפץ זה', והוא אינו רוצה ליקח. ואם תאמר, עצה טובה אני מוסר לו, הרי הדבר מסור ללב, נאמר בו 'ויראת מאלקיך'. כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו 'ויראת'".

 

אונאת דברים חמורה כל כך בגלל הנסיון האווילי לרמות גם את הקב"ה, וכן מחמת הכאב הנורא הנגרם לאדם שהאמין לדברים בתחילה ואח"כ נחל נזק ואכזבה, ואיבד את האמון בזולת, וכל זה הוא ממש הרס יסודי של מוסדות תבל ונימוסי ונוהלי חברה ומדינה. לשון "אונאה" באה מהמלה "און", כח, כי מי שהונה את הזולת בז לו, ובגאותו הפעיל עליו את כח המרמה. והעיקר באונאת דברים הוא האכזריות שבה, הנובעת מרמאות כלפי האדם וכלפי הקב"ה. וכך אמרו חז"ל (ב"מ נט.): "מאי דכתיב (ויקרא כה:יז) 'ולא תונו איש את עמיתו'? עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו. אמר רב, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. א"ר אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה ג:ח) 'גם כי אזעק ואשוע שֹתם תפלתי'. ואע"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט:יג): 'שִמעה תפלתי ה' ושַועָתי האזינה אל דמעתי אל תחרש'... אמר רב חסדא, כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז:ז): 'הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך'. א"ר אלעזר, הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה, שנאמר 'ובידו אנך'. א"ר אבהו, שלושה אין הפרגוד ננעל בפניהם: אונאה וגזל וע"ז. אונאה, דכתיב 'ובידו אנך'...".

 

הרי, שהיזק זה שאינו ניכר לא רק שנחשב היזק, אלא שעקב הצער והסבל שיכולות מלים לגרום, זהו היזק שהקב"ה בכבודו ובעצמו נפרע עליו. ואין דיבורים של אכזריות ושל שפיכות דם הנפש יותר חמורים מדיבורים שמלבינים פני אדם ברבים. וראיתי לנכון להאריך בענין זה ולהביא את דברי חז"ל על כך (ב"מ נח:-נט.): "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. א"ל, שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא. אמר ליה אביי לרב דימי, במערבא במאי זהירי? א"ל, באחוורי אפי, דאמר רבי חנינא... כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנה ליה? מדדרש רבא, דדרש רבא, מאי דכתיב (תהלים לה:טו) 'ובצלעי [[צה]] שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו'? אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ, ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי, דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? ואני אומר להם, מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב... נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן, מתמר, דכתיב (בראשית לח:כה): 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה'". אין אכזריות יותר גדולה מביוש פומבי של אדם מישראל שאינו ראוי לזה על פי הלכות הגדרת הרשע. כמה צריך אדם להיזהר מהלבנת פני חברו, כמבואר!

 

כנר לרגלנו וכאור לנתיבתנו צריך להיות הכלל בעניני היחסים לזולת: הצו לעשות חסד ורחמים וצדק עם הזולת ולאוהבו ולסייעו בא כדי לכוף את יצרו של האדם, וככל שהוא מרגיש יותר אהבה ורחמים לזולת, כך הוא ממעט יותר את עצמו ואת אנוכיותו. כגודל הרחמים, גודל ההכנעה האישית, וכגודל האכזריות, כך גודל הגאווה והאנוכיות והעונש של האדם.

[[צו]]