אור הרעיון

פרק יא- החיים והמוות

פרק יא

החיים והמוות

 

במסכת עירובין (יג:) אמרו חז"ל: "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ואמרי לה, ימשמש במעשיו". הרי שהחיים לא ניתנו לשלוה ולשלום, למנוחה ולמרגוע. וכך אמרו לגבי יעקב אבינו (בראשית רבה פד:ג): "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, השטן בא ומקטרג, אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעוה"ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז! תדע לך שהוא כן: יעקב אבינו ע"י שביקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף. 'וישב יעקב' - 'לא שלותי ולא שקטתי [ולא נחתי ויבא רוגז]' (איוב ג:כו). 'לא שלותי' - מעשו; 'ולא שקטתי' - מלבן; 'ולא נחתי' - מדינה; 'ויבא רוגז' - בא עלי רוגזו של יוסף".

 

החיים ניתנו לא לשלוה ולא להנאה עצמית, אלא למשימות קשות ואף מסוכנות, כדי שעל ידיהן יתעלה האדם ויתקדש, וישפיל ויכניע את יצרו ואת האנוכיות שבו, ויקבל עליו את העול הכבד של הקב"ה ומצוותיו, ויתדמה ליוצרו עד שיחסר אך מעט מהמלאכים, ואף יגיע למעלה מהם בגלל כיבוש יצרו. והחיים האלה בעוה"ז מעטים הם ומוגבלים, פרוזדור צר וקצר המגיע לאולם עוה"ב. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה" (תהלים צ:י).

 

ובתקופה קצרה זו חובתו של האדם בישראל למלא את תפקידו לחיות, ואין חיים אלא חיי תורה, כמו שתיקנו חז"ל לומר בתפלת ערבית: "כי הם חיינו ואורך ימינו". כי יום המיתה הוא סוף החיים, סוף הזמן שניתן לאדם לקיים מצוות ולעבוד את ה' ולשבחו. ביום מיתתו גומר הוא את תפקידו ואת ההזדמנות שלו להתעלות ולהתקדש ולעבוד את בוראו ולשבחו. וכך אמרו חז"ל (שבת קנא:): "תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, [כי] אמרה תורה, חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצוות. והיינו דא"ר יוחנן: 'במתים חפשי' (תהלים פח:ו) - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות". וכן על הפסוק (תהלים קטו:יז) "לא המתים יהללו י-ה", אמרו חז"ל (שבת ל.): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצוות ואין להקב"ה שבח בו".

 

"עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" (ישעיהו מג:כא), אמר הקב"ה. תפקידו של האדם הוא לשבח ולפאר את הקב"ה ולהמליכו כמלך על ידי קיום תורה ומצוות. והקב"ה קבע לזה תחום וזמן - החיים, ומי שלא קיים את תפקידו בחיים , עבר זמנו, "בטל קרבנו".

 

נפיחת החיות, הנשמה, בתוך האדם, מחייבת אותו לשבח ולקלס ולהלל את הקב"ה. הנשמה באה על ידי נשימה, וכל רגע שהוא נושם חייב האדם להלל לה'. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה יד:ט): "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, צריך לקלס לבורא. מאי טעמא? [[קא]] 'כל הנשמה תהלל י-ה' (תהלים קנ:ו) - כל הנשימה תהלל י-ה". אך כאשר כבר אין נשימה, עבר הזמן. וכן אמרו (ילקוט שמעוני, ירמיהו ב, רסד): "'שמעו דבר ה' בית יעקב' (ירמיהו ב:ד) - שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואה; שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו תוכחות; שמעו דברי תוכחות עד שלא תשמעו קנטורין; שמעו דברי קנטורין עד שלא תשמעו קל קרנא משרוקיתא [קול הקרן שורקת, עיין דניאל ג]; שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחו"ל; שמעו חיים עד שלא תשמעון מתים" (ועיין לקמן במה שנרחיב בס"ד במושג של זמן).

 

החיים של האדם, היינו העת שהוא חי, באים ע"י החיוּת שנפח בו הקב"ה, וכל זמן שיש לו חיות, בידו להתקדש ולהיטהר ולהתעלות ולהיות בחיים. אך ברגע שהוא מת, נפשו הנקראת "חיה", כמו שאמרו (בראשית רבה יד:ט) "ה' שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה" (כפי שנבאר בע"ה להלן), פורחת ועוזבת את גופו, ההופך ל"חלל", לריק מכל תוכן של קדושה, של נשמה, ולכן נקרא הגוף המת "חלל", שנאמר (דברים כא:א): "כי ימצא חלל באדמה". כל זמן שבתוך גופו של האדם נמצאת נשמה, "חיה", חי הוא, ויש לו הכח להפוך את החיות שניתנה לו, לחיים ממשיים של קדושה והתרוממות. הגוף קדוש הוא, כי הנשמה היא קדושה והיא ממלאת את הגוף. אך כאשר החיים, הנשמה שהיא ה"חיה", עוזבים, נשאר הגוף ריק, חלל. ומשום כך החלל, הגוף המת, הוא טמא, כי בעבר היה הגוף קדוש ועכשיו הפך לחלל, ריק מכל תוכן קדושה, וצריך לסמל  ולהנציח את האסון של האדם וגופו, שעד עכשיו היה חייב במצוות, ובכך מילא את תפקידו בעולם, ועכשיו איבד את תפקידו ואת סיבת היותו בעולם, ונשאר חלל ריק. הקודש נעלם ונשאר חול. וכן נאמר (תהלים פח:ו): "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר".

 

וזאת כוונת חז"ל, שאמרו שכאשר ציווה יעקב את בניו שישאו את ארונו, אמר (במדבר רבה ב:ח): "לוי אל יטען, למה? שהוא טוען את הארון [ארון הברית], ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת". הבדלה והפרדה מוחלטת קיימת בין תחומי החיים והמתים, בין הקדושה של החיים לבין החול, החלל, הריקנות מקדושה, של המת, שכבר איבד את תפקידו בעולם. וז"ל התנחומא (ויחי ד): "ילמדנו רבינו, מהו לברך על הנר ועל הבשמים של מתים? כך שנו רבותינו: אין מברכין לא על האור ולא על הבשמים של מתים, מאי טעמא? שכתוב 'לא המתים יהללו י-ה' (תהלים קטו:יז)".

 

>מול כל רגע של שמחה ואושר ועושר שיש לאדם, הרי נופלים בחלקו  עשרת מונים של כאב וצרות ודאגות. ואילו היה האדם נברא לשם הנאה, אין ספק שלית מאן דהוה פליג שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. אלא שהקב"ה לא יצר את האדם לא לשם שלוה ולא לשם הנאה, אלא כדי שיקדש את שמו ויספר את תהילתו וידבק במצוותיו ובחוקיו וברעיונותיו ובמחשבותיו, וכדי שתהיה להקב"ה נחת רוח מבריאתו, על ידי זה שהאדם ממליכו למלך על כל הארץ, ונכנע תחת עול מלכותו, ומשעבד תחתיו את גאוותו ואת יצרו. החיים קשים אך מתוקים, כי באמצעותם מדמה האדם את עצמו להקב"ה, בזה שהוא הולך אחריו ובאורחותיו, וכך הוא משחרר את עצמו מהבלי עוה"ז ונעשה בן חורין מהמיתה, כפי שנסביר בע"ה.

 

כך אמרו חז"ל (אליהו רבה, פרק יח): "כך אמר להן הקב"ה לישראל: בנַי, מה שמחה יש לו לאדם בעולם הזה, אלא בדברי תורה בלבד. הא, כל השמח בכסף ובזהב באבנים טובות ומרגליות מה שמחתו בהן לאחר שעת מיתה? לאחר שמחתך מוות, מה יתרון לכל [[קב]] שמחתך? אבל אתם בואו ושמחו עמי שמחה שלימה, כדרך שאני שמח בכם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר 'כי אם שישו וגילו' וגו' (ישעיהו סה:יח)". אכן, אמת הדבר. וכך אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז:א): "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הִוָלדו". פירוש: האדם שחי חיים כפי שרצה הקב"ה, ובגין זה יצא לו שם טוב על חייו הטובים, יום מיתתו בודאי טוב יותר מיום היוולדו, שאז עדיין לא היה בטוח איך יחיה את חייו. וכן אמרו חז"ל (קהלת רבה ז:[א]ד): "נולד אדם, מונין לו למיתה; מת, מונין לו לחיים [כלומר, אדם שנולד, נולד כבר למיתה, וכל רגע שעבר מתקרב הוא למיתה ואילו המת, אם הוא חי חיים טובים, הוא  מגיע לחיי עוה"ב]. נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין, ואינו כן [כלומר, באמת זה לא צריך להיות כך, ומדוע זה כך?], אלא, נולד אדם ואין שמחין לו, שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד, אם צדיק ואם רשע, אם טוב ואם רע; ומת הם צריכין לשמוח, שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום". וממשיך קהלת (שם:ב,ד): "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו [כי בית האבל מחזיר את האדם לָאמת היסודית בחיים, שהחיים קצרים ויום המיתה הוא סופו של כל אדם, ואל יהרוס את חייו הקצרים על ידי הוללות והבלי בית המשתה]... לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה" (ועיין תנחומא ריש ויקהל). וז"ל הילקוט שמעוני (קהלת ז, תתקעג): "'באשר הוא סוף כל האדם' - הוא סופא דכולא. אם בא לאוהבך משתה וקרי לך ולא הלכת, יכול את לומר לו נבא אצלך במילה, ואם באת לו מילה ולא הלכת, יכול אתה לומר לו נבוא אצלך באבל...". והמבין יבין ויתבונן, כי זה כל האדם.

 

ואם בחוקותיו לא ילך האדם, אין שום סיבה וטעם לחייו, וכמו שאילו ישראל לא היו מקבלים את התורה לא היתה סיבה ולא היה טעם לקיום העולם. כי כפי שכתבנו לעיל, העולם כולו וכל אשר בו לא נבראו על ידי הקב"ה אלא כדי להגשים בפועל את המחשבות ואת המידות ואת הרעיונות המעולים והנשגבים והנהדרים של הקב"ה, וכדי שהאדם ימליך את ה' למלך על כל הארץ ועל עצמו, ובכך ישעבד ויכוף את יצרו ואת גאוותו ויתרומם ויתגדל ויתקדש, וכל זה על ידי דבקות בתורת ה'. ואם אין עולם או אומה המוכן לקבל את התורה ולקיימה, אין שום סיבה לקיומו של העולם ושל בני האדם, וכדברי חז"ל (שבת פח.) שהבאנו: "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

 

גם לגבי כל אדם בישראל כפרט, כל מטרת בריאתו היא אך ורק כדי שידבק בה' וילך בדרכיו ובחוקותיו. ואם אינו עושה כן, אין סיבה לחייו, ובשביל מה נברא, ולשם מה צריך אותו הקב"ה? ויותר מזה: חייו כבר אינם נקראים חיים, גם אם הוא עוד לא מת והוא עדיין נע בעולם, כחי לכאורה.

 

דוד המלך ע"ה אמר (תהלים כו:ד-ה): "לא ישבתי עם מְתֵי שָוְא ועם נַעֲלָמִים לא אבוא, שנאתי קהל מְרֵעים ועם רשעים לא אשב". מזה שהמרעים והרשעים נקראים מתי שוא ונעלמים, למדנו יסוד גדול לגבי חיי האדם בעוה"ז. הקב"ה נפח באפיו של אדם את החיוּת של החיים, כמו שנאמר (בראשית ב:ז): "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". וכל מטרת החיות הזאת של האדם, היתה רק כדי שהאדם יתעלה ויתקדש ויתדמה לבוראו. חיות זאת נקראת חיים רק כאשר האדם מפעיל אותה לשם כך. אך אם יוריד האדם את עצמו למדרגה של בהמה וחיה, וחייו יתבססו על טומאה ועל אנוכיות ועל חמדנות ועל רשעות, אזי כמו שיש לחיה חיות אך אין לה חיים, כלומר, יש לה חיות וע"י זה היא נעה והולכת, אך חיים אין [[קג]] לה, כי בריה שכל ימי חיותה אינם אלא לאכילה ולשתייה ולצרכי הגוף ולתאוותיו, אין לה חיים, כך באדם שמתנהג כחיה. כי מה בין החיה לבין המת? וכי משום שהמת אינו אוכל ואינו שותה ואינו מתאווה ואינו עושה מעשה בהמה, ואילו החיה עושה את כל אלה - וכי יש הבדל מהותי ביניהם? הרי החיה אינה מסוגלת להתעלות ולהתקדש יותר מהמת, וא"כ החיות של החיה אינה עולה באופן מהותי על המיתה של המת.

 

החיים נבראו בשביל דברים מסויימים, אדירים ומיוחדים, כמו שנאמר (משלי י:טז): "פעולת צדיק לחיים", וכן (שם ח:לה): "כי מוצאִי מצא חיים". הקב"ה נותן את החיות ואת הדרך להפוך אותה לחיים, כמו שנאמר (תהלים טז:יא): "תודיעני אורח חיים", וכן (שם לו:י) "כי עמך מקור חיים", וכן (משלי יד:כז) "יראת ה' מקור חיים", וכן (תהלים קטז:ט): "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". עצם החיות אינה חיים, ולא כל הנע בעולם נקרא חי. יש ארצות חיים, ואורחות חיים, ומקורות חיים, ורק מי שמכיר את האורח והמקור יגיע לחיים, וידור בארץ החיים.

 

הם החיים מיוחדים לבריה האחת והיחידה המסוגלת לנצל את החיות שלה לפעולות מרוממות וקדושות ונעלות - והיא האדם. רק האדם יכול להפעיל את החיות לשם חיים, כלומר, לשם התעלות וקדושה והתרוממות הנפש והנשמה. לכן, נפש האדם נקראת "חיה", כמו שנאמר (תהלים קמג:ג): "כי רדף אויב נפשי, דִכָא לארץ חַיָתִי", כי האדם מסוגל להפוך את החיות לחיים, לנפש, וכך הוא רצון קונו. לשם כך נברא; לכך ולא לשום מטרה אחרת. וא"כ, כאשר האדם אינו עושה את רצון קונו, אלא משתמש בחיות שניתנה לו לא לשם חיים אלא כדי לנוע בעולם כחיה או בהמה, חיוּת ללא חיים, לא יתכן שייקרא "חי" במובן שרצה הקב"ה. מבחינת תפקידו בעולם מת הוא, וכבר נעלם בתור אדם, ואינו אלא כחיה או בהמה בדמות אדם. והסיבה לכך פשוטה: כי הקב"ה הוא אלקים חיים, הוא הסמל של החיים, הוא יוצר החיים. הוא הוא החיים. וכך נאמר (דברים ה:כג): "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש...". וכן בירמיהו (י:י): "הוא אלקים חיים ומלך עולם". ומשום כך התורה נקראת חיים (דברים ל:טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב". ומשום כך א"י נקראת חיים, שנאמר (יחזקאל כו:כ): "ונתתי צבי בארץ חיים", ותירגם יונתן: "ואתן חדוא בארעא דישראל". ולכן רק מי שדבק בהקב"ה, במקור החיים, נקרא חיים, כמו שנאמר (דברים ד:ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ד:ד): "שמור מצותי וחיֵה", כלומר, שאם לא תשמור את מצוותי, אינך חי אלא מת הנע בעולם.

 

משום כך, נקראו הרשעים והרעים מְתי שוא ונעלמים. כי כמו "מת" שבחילופי אותיות הוא "תם", דהיינו נגמר, כלה - כך הרשע, אע"פ שלכאורה הוא חי, למעשה אינו כן, וה"חיים" שלו כבר תמו, כבר הפך אדם זה לחיה שרק נעה עם החיוּת שבה, אבל חיים של נפש וגדלות אין לה.

 

גם המלה "מְתים" שפירושה: אנשים, קשורה כמעט תמיד במקרא לרשעים או למלחמה או לצרות או למיעוט. לגבי סיחון נאמר (דברים ב:לד): "ונַחרִם את כל עיר מְתים והנשים והטף", פירוש, שהחרימו את כל אנשי העיר, כולל נשים וטף. וקראם "מְתים", כי בגלל רשעותם היה להם כבר דין של "מֵתים", של אלה שמגיעה להם מיתה, ולכן הרי הם כאילו כבר מתו. וכך נאמר גם לגבי עוג (דברים ג:ו), עיין שם. וכן כאשר צופר הנעמתי מוכיח את איוב על תרעומותיו נגד ה', הוא אומר (איוב יא:ג): "בדיך מְתים יחרישו ותלעג ואין מכלים", פירוש: דבריך הכוזבים משתיקים [[קד]] את המְתים, האנשים, וללעגך כלפי ה' אין אדם שקם להכלים אותך. ומכיון  שאיוב משפיע כך על האנשים, הוא מביא אותם לידי כפירה, ובזה הם נקראים "מְתים". וכן בישעיהו (ג:כה): "מְתַיִך בחרב יִפֹלו", פירוש: האנשים הרשעים ביניכם יפלו בחרב. וכן קשורה לשון זו לצרות, כמו שנאמר (ישעיהו ה:יג): "לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מְתי רעב...", כלומר, אנשי רעב, בגלל חטאם וגלותם. וכן בעונש הגלות אמרה התורה (דברים ד:כז): "ונשארתם מְתי מספר בגוים", היינו מיעוט מסכן ומפחד, שתמיד חושש מהמיתה, בגלל חטאותיהם.

 

וכמו שהמונח "מְתים" אצל הרשעים מורה על זה שהרשע כאילו שבק חיים והפך למת במובן של חיי האדם, והוא רק נע עם החיוּת של חיה או בהמה, כך המונח "נעלמים" אצל הרשע מורה על זה שבגלל רשעותו כבר נעלם ויצא מן העולם. ובדומה אמר הנביא (נחום ג:יא): "גם את תשכרי, תהי נעלמה", ופירש שם הרד"ק: "כלומר, כאילו לא היית, על דרך: 'ושתו ולעו והיו כלא היו'", וכוונתו לפסוק בעובדיה (פסוק טז), ושם פירש הרד"ק את המלה "ולעו": "יבלעו, כמו (משלי כ:כה):  '[מוקש אדם] יָלַע קֹדש'", שפירושו, שאדם שנכשל בעבירות, משחית ובולע ומעלים את הקודש. וכן באיוב (ו:ג) נאמר: "על כן דברי לעו", ופירש שם האבן עזרא: "כמו 'ושתו ולעו', כלומר נסתרו, כאילו נבלעו". מכאן ראינו שרשע משחית את הקודש ומסתיר אותו ובולעו ומעלימו מן העולם. על כן גם הוא נקרא נעלם, שגם הוא נבלע מן העולם של אלה שנקראים חיים ונוכחים, בעוד הוא כאילו נעלם וכלה מן העולם.

 

את זה לימד הקב"ה את בני ישראל ואת זרעם אחריהם כלקח עולמי, כאשר החליט להעניש את קורח ועדתו במיתה משונה של אדמה שפצתה את פיה ובלעתם, "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" (במדבר טז:לג). כי קורח ועדתו נקראו רשעים, כי כולם היו בעלי מחלוקת, ודתן ואבירם בנוסף לזה היו גם עזי פנים. ואמרו חז"ל (במדבר רבה יח:יב): "ארבעה נקראו רשעים: הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו... והלווה ואינו משלם... ומי שיש בו עזות פנים... ומי שהוא בעל מחלוקת". יתר על כן: קורח גם כפר בתורה מן השמים, כמו שאמרו (תנחומא, קורח ח): "וכך קורח נחלק על משה ואמר: מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברים האלה". משום כך, רצה הקב"ה ללמד את הלקח של "מתים" ו"נעלמים", שהרשעים כבר בחייהם נבלעים ונעלמים וכאילו מֵתים. על כן ציווה על האדמה לפצות את פיה (במדבר שם): "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל". ואמרו חז"ל (תנחומא, שם ט): "יש אומרים חיים נדונין עד עכשיו". ובכך, יצר הקב"ה לקח ממשי וחי לעיני כל העדה, שהרשעים, שלכאורה הם חיים, נבלעים תחת לאדמה שעליה היו צריכים לחיות ולהתעלות ולהתקדש, והם חיים נבלעים ונעלמים, כסמל לכך שאיבדו את החיים וכאילו כבר מתו ונבלעו בקבר.

 

זאת ועוד: הרשע מנסה להתעלם מתפקידו וממשימתו בעולם, ובזה שהוא מתעלם, הוא פורק עול עולם, והקב"ה צווח "לא תוכל להתעלם" (דברים כב:ג). הפסוק מדבר באבידה, שהרואה אותה חושב שיוכל להתעלם ממנה כאילו לא ראה אותה (כמו שכתב שם רש"י: "לכבוש עינך כאילו אינך רואה אותו"), ועל זה מכריז הקב"ה "לא תוכל להתעלם" - "לית לך רשו [רשות] לאתכסאה" (אונקלוס), אך יותר מזה שאין לך רשות, לא תוכל, ממש, כי הקב"ה יודע נסתרות ומחשבות נעלמות. וכן אצל הנותן זרעו למולך נאמר (ויקרא כ:ד-ה): "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא... ושמתי אני את פני באיש ההוא". וכן נאמר (יחזקאל כב:כו): "ומשבתותי העלימו עיניהם וָאֵחַל בתוכם". אין מנוס ואין בריחה מהקב"ה, כמו שאמרו חז"ל [[קה]] על הפסוק (ויקרא יט:לו) "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", וז"ל (ב"מ סא:): "אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית ["מלוה מעותיו לישראל ברבית, ואומר של נכרי הם" - רש"י, ועיין תוס' שם ד"ה שתולה], וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו [צבע הדומה לתכלת, ורמאי הוא]... ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל". כלומר, גם עבירה שהיא בסתר ושהאדם חושב שהעלים אותה, הקב"ה רואה ויודע. ולא רק שלא יוכל האדם להתעלם מתפקידו, אלא בזה שהוא מנסה להתעלם, הוא נעלם מן העולם.

 

ומשום כך קרא הקב"ה לחטאים "עלומים", שנאמר (תהלים צ:ח): "שַתָ עֲוֹנותינו לנגדך, עלֻמנו למאור פניך". פירוש: שמת לנגדך את העוונות שניסינו להסתיר ממך, ואת עלומינו - החטאים שניסינו להעלים - שמת למאור פניך, כי אין כל נסתר ונעלם מנגד עיניך, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם מד:כב): "כי הוא יודע תעלומות לב". על כן כינה הקב"ה את הרשע המנסה להתעלם מתפקידו בעולם, "נעלם". הוא, שניסה להתעלם, כבר אינו נחשב כנוכח בארץ החיים. נעלם הוא ונבלע.

 

>תורתנו הקדושה חידשה לנו חידוש גדול ועצום: צדיק אפילו במיתתו נקרא חי, ורשע אפילו בחייו נקרא מת, כי תורתו של הצדיק ומעשיו הטובים נשארים לעולם לדוגמה ולמשל. כך אמרו חז"ל על הפסוק (קהלת ט:ה) "כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה", וז"ל (ברכות יח.): "'כי החיים יודעים שימותו' - אלו צדיקים, שבמיתתן נקראו חיים... 'והמתים אינם יודעים מאומה' - אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים, שנאמר (יחזקאל כא:ל): 'ואתה חלל רשע, נשיא ישראל' [על צדקיהו המלך נאמר, כשעוד היה בחיים]. ואי בעית אימא מהכא: 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת' (דברים יז:ו); חי הוא, אלא המת מעיקרא [שנחשב כמת עוד מקודם]".

 

כבר ראינו את לשון "חלל" אצל ה"מת", אך בפסוק הזה יש בזה שינוי מהותי. כל אדם שמת, גופתו נקראת "חלל", כי אדם שמת הוא פטור וחפשי מהמצוות. אך כאן הוסיף הקב"ה, בדברי הנביא, וכינה את הרשע החי "חלל רשע". וכן אמרו חז"ל (תנחומא, יתרו א): "'וישמע יתרו' - זה שאמר הכתוב 'ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו' וגו' (קהלת ח:י). וכי יש רשעים קבורים באים ומהלכים? רבי סימון אומר: אלו הרשעים שהן מתים וכקבורין בחייהן, שנאמר (איוב טו:כ): 'כל ימי רשע הוא מתחולל'. מה הוא מתחולל? מת חולל".

 

עוד אמרו חז"ל (תנחומא, וזאת הברכה ז): "'הן קרבו ימיך למות' (דברים לא:יד)... וכי ימים הם מתים? אלא אלו הצדיקים אע"פ שהן מתים, ימיהן בטלים מן העולם, אבל הם עצמן קיימים, שנאמר (איוב יב:י): 'אשר בידו נפש כל חי'... וכי נפשותיהן של חיים הן מסורין בידו והמתים אינן מסורין בידו? אלא אלו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין חיים, שנאמר (שמואל ב כג:כ): 'ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל' וגו', וכי כולי עלמא בני מתי הוו? אבל הרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים, שנאמר (יחזקאל כא:ל): 'ואתה חלל רשע' וגו'. וכן הוא אומר (דברים יז:ו) 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת'. וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת? אלא רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך 'יוצר אור', שוקעת ואינו מברך 'מעריב ערבים', אוכל ושותה ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין. ולא בחייהם בלבד, אלא אפילו במיתתן מברכין ומודין לפני הקב"ה, שנאמר (תהלים קמט:ה-ו): 'יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם'".

[[קו]]

ואם כך הדבר ברשעי ישראל שנקראים "מתים", על אחת כמה וכמה בגוים, שמכיון שאינם דבוקים לה', אלקים חיים, הם במהותם קרויים מתים. וז"ל חז"ל (תנחומא, אמור ב): "'וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים הלוא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים' (ישעיהו ח:יט) - אמר הקב"ה לישראל, אם יאמרו לכם הגוים הַניחו אל האלקים שבשמים ודִרשו אל האובות, אמרו להם: 'הלוא עם אל אלהיו ידרוש', כמו שאמר אליהו לאחזיהו (מלכים ב א:ו): 'המבלי אין אלקים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון'. למה לנו להניח חי העולמים. 'וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם' (ירמיהו י:י), ונדרוש אל המתים. 'פה להם ולא ידַבֵרו עינים להם ולא יראו' (תהלים קטו:ה). אנו כתיב בנו: 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום' (דברים ד:ד). לפיכך נדרוש באלקים חיים, אבל אלהות של גוים: 'כמוהם יהיו עושיהם' (תהלים שם:ח)".

 

וזאת כוונת דברי חז"ל (תנחומא, שמיני ו): "רבי תנחומא בן חנילאי אמר, התיר להם [הקב"ה לגוים] את האיסורים ואת השקצים ואת הרמשים. משל למה הדבר דומה? לרופא שהלך לבקר שני חולים. ראה אחד מהם שהיה בסכנה, אמר לבני ביתו, תנו לו כל מאכל שהוא מבקש. ראה האחד שעתיד לחיות, אמר להם, כך וכך מאכל יאכל, כך וכך לא יאכל. אמרו לרופא: מה זה, לזה אתה אומר יאכל כל מאכל שהוא מבקש, ולאחר אמרת לא יאכל כך וכך? אמר להם הרופא, לזה שהוא לחיים אמרתי לו זה אכול וזה לא תאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי להם כל מה שהוא מבקש תנו לו, שאינו לחיים. וכך הקב"ה התיר לגוים השקצים והרמשים, אבל ישראל שהם לחיים אמר להם: 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני' (ויקרא כ:כו), 'אל תשקצו את נפשותיכם' (שם יא:מג), 'את זה תאכלו' (שם:ט), ו'את זה לא תאכלו' (שם:ד), 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' (שם:מג), למה? שהם לחיים, שנאמר (דברים ד:ד): 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כֻלכם היום'".

 

מכל מקום, אף הרשע בישראל נקרא מת בחייו, וכל זמן שהוא בעולם מטמא הוא אותו. כמו ההלכה שקבע הקב"ה, שמת מטמא במגע ובמשא ובאוהל, כך הרשע, שנקרא מת אף בחייו, מטמא את אוהל העולם ואת כל אשר בו, בעצם נוכחותו. ויש שמחה וברכה לעולם כאשר הקב"ה ממית אותו למעשה, וכפי שהבאנו לעיל מדברי חז"ל (סנהדרין עא:): "שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם... שקט לרשעים רע להן ורע לעולם...". מיתה זו, שגם מפסיקה את הטומאה וגם עוזרת לרשע להפסיק את רשעותו, טובה היא והנאה היא. אהבת ה' מטרידה אותו מן העולם, כדי להפסיק את רשעותו. ומשום כך אמרו חז"ל (סנהדרין מה. ובמקומות נוספים בתלמוד): "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט:יח) - ברוֹר לו מיתה יפה". מדובר ברשע שחייב מיתה בב"ד, ועל זה אמרה תורה: "ואהבת לרעך כמוך". גם המתת הרשע היא אהבה, בזה שמוציאים אותו מן העולם, ולא ירשיע עוד, וגם אופן גרימת המיתה צריך להיות באהבה.

 

>הקב"ה ברא את האדם למטרה מסויימת, וברגע שהחליט לברוא את האדם, החיים שנוצרו הפכו לציווי, לגזירה. "וחי בהם" (ויקרא יח:ה) אינו סתם ברכה ורשות, אלא מצוה, והיא למעשה המצוה היסודית ביותר שאפשר לקבוע, כי הרי החיים הם תנאי מוקדם לעשיית כל שאר המצוות. על כן גזר וציווה הקב"ה על האדם את החיים, ואסר עליו באיסור חמור כל נסיון לברוח מהתפקיד של החיים. על כן, החמירה התורה במי שמתאבד לדעת ופסקה שאין מתאבלים עליו (שו"ע יו"ד שמה:א).

 

אך יותר מזה. גם בחייו אסור לאדם לבזבז ולבטל את זמנו, ובכך להרוג את הרגעים המועטים שניתנו לו כדי למלא את תפקידו. כל רגע ורגע מחייו חייב להיות מוקדש [[קז]] לתפקידו בעולם, דהיינו להתקדש ולהתגדל במצוות ה', להידמות לו ע"י דבקות ובמחושבותיו וברעיונותיו, וכל אדם המבטל מזמן חייו ע"י פעולות שמטרתן לסייע לו לברוח מן העולם ומתפקידו, כגון שתיית יין ושינה וכדומה, הורס את עצמו ומועל בתפקידו, וגדול עוונו מנשוא.

 

כך אמרו חז"ל (סנהדרין עא:): "יין ושינה לרשעים, הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם". והכוונה היא, שלצדיק, השינה והיין וכל דבר שהוא משתמש בו לברוח מתפקידו בעולם, ומהחיים שנצטוו עליו, רעים הם לו ולעולם. אך מי שכבר הפך לרשע, וכל פעולותיו הן רעות לעולם, הרי כאשר הוא מתפנה לשינה וליין ולכל פעולה שגורמת לו לברוח מן העולם ובכך לא לעשות רע ולא להשחית את תפקידו ואת העולם, ברור שטוב לעולם וגם לו, כי זה מונע ממנו מלהוסיף על רשעותו.

 

הקב"ה ברא את השינה לאדם כסמל מעשי של הפסקת ה"חיים". כי בשעה שהאדם ישן, אינו מסוגל לקיים את המצוות ובכלל אינו בתפקיד של "חיים", של התעלות והתגדלות. ומוסר השְכֵל הוא, על כן ימעט האדם בשינה כמה שאפשר לו באופן שלא יפגע בבריאותו, כי כל שעה שהוא ישן פוחת הוא מהחיים שלו, ממילוי תפקידו בעולם, ומשנה הוא את תפקידו. לכן קבע הקב"ה את תקופת הזמן של "שָנה" והמלה "שֵינה" באותו לשון, כמוסר השְכֵל אחד של קפֵידה על בזבוז הזמן. העצל שישן הרבה, יוצר אוסף גדול של זמן בשינה, ההופך לקובץ של שנים: שנים של חוסר "חיים", התבטלות מתפקידו בעולם. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ו:ד,ו-יא): "אל תתן שֵנה לעיניך ותנומה לעפעפיך... לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם; אשר אין לה קצין שוטר ומושל; תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה; עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך; מעט שֵנות, מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רֵאשך ומחסורך כאיש מגן". אמרו חז"ל (רות רבה ג:ג): "אמר להם [הרשע בעוה"ב]: הניחוני שאלך לעשות תשובה. והן משיבין לו ואומרין: שוטה שבעולם! אין אתה יודע שעולם זה [כלומר, עוה"ב] דומה לשבת ועולם שבאת ממנו דומה לערב שבת, אם אין אדם מתקן בערב שבת מה יאכל בשבת?" לך לנמלה, אדם, ולמד ממנה איך להכין בערב שבת, בפרוזדור, עד שלא תגיע לשבת, לָאולם, שאז יהיה מאוחר מדי. עוד אמרו (אליהו רבה יג): "ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה, שנאמר (משלי כג:כא) 'וקרעים תלביש נוּמה'. לפי שאין לך מידה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש". והכוונה היא, שבית הכנסת ובית המדרש מסמלים את תפקידו ואת מגמתו של האדם בעולם, ואיך יתנמנם שם ויבזה בזה ויברח מתפקידו האלוקי?

 

>המושג והענין והמציאות של זמן נוצרו ע"י הקב"ה למסגרת החיים. החיים כולם הם זמן מוגבל, שבתוכו יש לאדם לפעול, ובתום הזמן נגמרות האפשרויות וההזדמנויות שיש בתוך החיים. וכסמל ואזהרה לאדם, ברא הקב"ה מגבלות והגבלות של זמן לגבי מצוות מסוימות.

 

למשל, מצות השבת היא כולה ענין של זמן. הרי המלאכות האסורות בשבת אינן אסורות מצד עצמם, כי הרי אותה מלאכה, רגע ושנייה לפני כניסת השבת מותרת ואולי גם מצוה לעשותה, ואילו בכניסת השבת, כאשר נכנס זמן השבת, אסורה היא. ושמעתי מפי הגאון הרב יוסף דוב בר סולובייצ'יק פירוש נפלא על דברי חז"ל (ויקרא רבה י:ה): "כיון שיצא [קין] פגע בו אדם הראשון, א"ל: מה נעשה בדינך? א"ל, עשיתי תשובה ונתפשרתי. כיון ששמע אדם הראשון כך, התחיל טופח על פניו, א"ל: כל כך היא כחה של תשובה ולא הייתי [[קח]] יודע. באותה שעה אמר אדם הראשון (תהלים צב:א): 'מזמור שיר ליום השבת'". ולכאורה תמוה, מה הקשר בין קין ותשובתו לשבת? ופירש הגאון, שהשבת מסמלת את המושג של זמן. רגע לפני כניסתה מותר לאדם לעשות מלאכה, האפשרות בידו לפעול, אך בכניסת השבת כבר נבצרת ממנו עשיית המלאכה והפעולה. ומוסר השכֵל הוא לגבי תשובה ולגבי חייו של האדם בכלל, שיֵדע שהחיים שלו מוגבלים, ורק בתוך מסגרת חייו אלה יש לאדם הזמן לפעול ולעבוד את ה', כי כאשר תשקע שמשו, ישקעו חייו וההזדמנות שלו למלא את התפקיד שבעבורו נברא.

 

גם לגבי שאר מצוות, קיים הרעיון של "עבר יומו בטל קרבנו", כגון בתפלה (עיין ברכות כו. ותוס' שם ד"ה טעה) ובקרבנות. אמרו בספרי (פנחס קמד): "'עולת שבת בשבתו' (במדבר כח:י) - ולא עולת ערב שבת בשבת; 'עולת שבת בשבתו' - ולא עולת שבת זו בשבת אחרת. הרי שלא הקריב לשבת זו, שומע אני יקריב לשבת הבאה? תלמוד לומר 'עולת שבת בשבתו', מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו". וכן ברמב"ם (הל' תמידין ומוספין ח:כ): "כל קרבן ציבור שעבר זמנו בטל קרבנו".

 

עוד מצאנו את הדין של פיגול, דהיינו מחשבה לעשות בקרבן חוץ למקומו או לזמנו. נאמר לגבי זבח שלמים (ויקרא יט:ו-ח): "ביום זבחכם יאכל וממחרת, והנותר עד יום השלישי באש ישרף; ואם הֵאָכֹל יֵאָכל ביום השלישי פִגול הוא, לא יֵרצה, ואֹכליו עוונו ישא כי את קֹדש ה' חִלל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". מדובר כאן במחשבה לאכול את הזבח חוץ למקומו, וזה נקרא פיגול, דהיינו מתועב, כמו בפסוק (יחזקאל ד:יד): "ולא בא בפי בשר פגול", שתירגם יונתן: "בסר מרחק", דהיינו מתועב, וכן (ישעיהו סה:ד): "האוכלים בשר החזיר ומרק פיגולים כליהם". וכן לגבי מחשבה לאכול את הזבח חוץ לזמן, נאמר (ויקרא ז:יח): "ואם הֵאָכֹל יֵאָכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי... פגול יהיה". כאן ראינו שוב את היסוד הגדול של מצוה בזמנה, אלא שכאן הוסיפה התורה את הכלל, שלעתים כשמצוה של קדושה נעשית מחוץ למסגרת של זמנה היא עבירה חמורה, והכל כדי להחדיר לתוך לב האדם את המושג של זמן, כמסגרת של האדם בעוה"ז.

 

גם כשאדם מפסיק לפעולות חיוניות לחייו, כגון לאכול ולישון, יעשה את הכל במחשבה ובכוונה ברורה וצלולה, שכל מטרתו בעשיית פעולות אלו אינה אלא כדי להתחזק, ולתת מִחְיה לנפשו, וכדי שיוכל לקיים את המצוות ביתר שאת. ואם תשאל, א"כ מדוע בכלל ברא הקב"ה את האדם כך שהוא צריך לאכול ולישון? התשובה היא, שהקב"ה רצה להראות לאדם את חולשתו ואת מוגבלותו ואת סופיותו, שיֵדע שאינו כמלאכי השרת, ובודאי שלא כמו הקב"ה, שאין אכילה ושינה לפניהם, ויֵדע כמה חלש ומוגבל הוא, שכל חייו תלויים באכילה ובשינה.

 

>החיים ניתנו בתור הלוואה לאדם, הלוואה שחייבת להיפרע בבוא הזמן, והלוואה שאין אדם רשאי לסרב לקבלה, כמו שאמרו חז"ל (אבות, סוף פ"ד): "שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

 

מעשה, שמתו שני בניהם של רבי מאיר ואשתו ברוריה. חז"ל מתארים איך נהגה ברוריה לפני שגילתה את האסון לבעלה (ילקוט שמעוני, משלי לא, תתקסד): "הקריבה לפניו לאכול. לאחר שאכל, אמרה לו: רבי, שאלה יש לי לשאול. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון, ועכשו בא ליטול, אחזיר לו או לאו? אמר לה: בתי, מי שיש לו פקדון אינו צריך להחזיר לרבו?! אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו. [[קט]] מה עשתה? תפשה אותו בידו והעלתו לחדר והקריבה אותו למטה, נטלה הסדין מעליהם וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבי רבי: בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין עיני בתורתן. באותה שעה אמרה ליה: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר פקדון לרבו? כך (איוב א:כא): 'ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך'".

 

החיים אינם אלא גזירה ופקדון. גזירה לחיות לתקופה מסוימת, ובתוך תקופה זו למלא את התפקיד המוטל על האדם. וצריך לדעת שכל החיים אינם אלא הלוואה ופקדון, וככל שומר פקדון צריך האדם לשמור על החיים, שלא להזיק להם ושלא למעול בהם, ובבוא הזמן להחזירם לבעל הפקדון. אדם המקבל לידו את הפקדון של חיים, תחילת דינו כשומר שכר, שחייב אם שלח בהם יד או אם פגע בהם להזיקם או לאבדם, ואף על גניבתם ואבידתם. אך  לאחר שקיבל את פקדון החיים, מתאוה הוא לו וחושק לחיות, כמו שאמרו "ועל כרחך אתה מת", ובכך הופך לשואל שחייב גם על האונס מכיון שנהנה מהפקדון וביקש שיהיה אצלו, ופטור רק אם מתו ונגמרו החיים מחמת מלאכתו הנאמנה, היינו מילוי תפקידו. ואם אכן חי האדם את חייו כהוגן ומילא את התפקיד שהטיל עליו בעל הפקדון, גדול שכרו מאד.

 

ועתה ידידי, הסכת ושמע דברים בענין החיים בעוה"ז, חיי אדם, דברים שעומדים ברומו של עולם. החיים שניתנו לאדם בעוה"ז קצרים קצרים הם, וכהרף עין הם עוברים. מחד גיסא, מצד איכותם, גדולים ועצומים הם החיים שניתנו לנו בעוה"ז, כי רק דרך חיים אלה יכול האדם למלא את התפקיד שבשבילו נוצר. אך מאידך גיסא, כמה קצרים הם, וכמה ארעיים; משולים כחרס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כצל עובר, כענן כלה, כרוח נושבת, כאבק פורח וכחלום יעוף. והחיים האמיתיים והנצחיים הם בעולם הבא, ולא בעוה"ז, שאינו אלא פרוזדור לעוה"ב, כמו שאמרו חז"ל (אבות ד:טז): "העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין".


ומכאן נובעים גם כללים מעודדים וגם כללים קשים, ואת כולם חייבים להבין ולאמץ, והכל בקבלת עול מלכות שמים טהורה. ברגע שאדם מבין את תפקידו בעולם, ומבין שהחיים ניתנו רק כדי למלא תפקיד זה, וברגע שאדם מבין כמה קצרים וארעיים הם החיים בעוה"ז וכמה הבל וריק מסובבים אותם, מיד מגיע הוא להכרה שאין לפחד כלל לא מיום המיתה ולא משעתה, כל זמן שהאדם הולך בדרך החיים ובונה את ארץ החיים לעצמו בעולם הזה על ידי קבלת עול מלכות שמים ונכונות תמידית לקדש שם שמים על ידי מסירות נפש. כי אדם שהגיע לחיים נצחיים ע"י עשיית רצונו של מקום - מה יפסיד אם פתאום יצא מן העולם הזה? הרי כבר נגזר על כל אדם למות בעטיו של נחש. וחוץ מזה, כבר אמרו חז"ל (בראשית רבה ט:ה): "ראוי היה אדם הראשון שלא לטעום טעם מיתה [אפילו לאחר שחטא], ולמה נקנסה בו מיתה? אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלוהות, ולפיכך נקנסה בו מיתה". המיתה היא גזירה מלפני ה', ואי אפשר לברוח ממנה, וא"כ כמה שנים בכלל יוכל האדם לצפות לחיות? שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה או אפילו עד מאה ועשרים, וגם זה עם מחלות ויסורים. ואם ימות תינוק בן יומו, מה ההפרש בין מיתתו לבין מיתתו של זקן חלש וחולה? החיים המירביים של האדם הם רק קצת יותר ארוכים ממה שקוראים "מיתה שלא בזמנה". אורך החיים אינו אלא אשליה, כאשר העיקר הוא איכותם: איך חי האדם, האם אמנם הגיע האדם לחיים האמיתיים כפי שהוגדרו ע"י הקב"ה? וכאשר האדם מתקיים בעולם ללא קבלת עול מלכות וללא מוכנות למסור את נפשו על קידוש השם, הרי אין לו בכלל "חיים", אלא החיות של הבהמה, ואילו מי שחייו נקטפו באִיבָם ע"י מסירות נפשו אכן היה חי ועדיין חי וקיים, [[קי]] ולעולם יישאר בחיים לעוה"ב. א"כ, האדם הנבון והמבין את דרכו של הקב"ה והתורה, לעולם לא יפחד, ולעולם יהיה מוכן למסור את נפשו למען קידוש השם, ודוקא בזה להמשיך לחיות. וזאת כוונת המקרא (משלי ג:כא-כו): "בנִי אל ילֻזו מֵעֵיניך, נצֹר תֻשיה ומזִמה; ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך; אז תלך לבטח דרכך... אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך; אל תירא מפחד פתאֹם ומשואת רשעים כי תבֹא; כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד".

 

עוד פתח פיך, ידידי, ואמלאהו כלל גדול אך קשה בתורת החיים: מכיון שהחיים בעוה"ז אינם אלא פרוזדור לאולם שהוא העוה"ב, רק מכשיר של הקב"ה כדי להביא את האדם ואת העולם לקדושה ולעול מלכות, ומכיון שהחיים האמיתיים אינם אלא בעוה"ב, עולם האמת, א"כ כדי להגיע למטרה זו וכדי ללמד לבני אדם לקחים יסודיים, לפעמים מקצר הקב"ה את חייהם של בני אדם כדי להשיג מטרות אלה. ולפעמים, אלה שנפטרים מן העולם הם צדיקים או אנשים נקיים מפשע ואף ילדים ותינוקות, והטיפשים וה"מתים" הנעים בינינו רואים בזה רק אכזריות וחוסר רחמנות או אפילו חוסר הגיון וכיוון והנהגה בעולם.

 

אך דוד המלך כבר אמר (תהלים קטז:טו): "יקר בעיני ה' המָוְתה לחסידיו", והתכוון למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט:ה): "בתורתו של ר"מ מצאו כתוב 'והנה טוב מאד' (בראשית א:לא) - והנה טוב מוות". כלומר, שהמוות טוב מאד לצדיק שאינו מפחד ממנו, כי הוא יודע שהוא רק חלק מהחיים הנמשכים, ויתר על כן, הוא פתיחת השלב של החיים האמיתיים והנצחיים והמתוקים. "טוב מוות" לאדם שמבין שהחיים ממילא אינם אלא צל עובר מהר מהר, "דרך קצרה שהיא קצרה", ולכן לפעמים כדי ללמד את העולם לקחים גדולים ואדירים, מקצר הקב"ה עוד יותר את חיי האדם, ובזה אין אכזריות אלא רחמנות לעולם ורחמנות לאדם שהובא מוקדם לעולם האמת של הנאת זיו השכינה.

 

כאשר הקב"ה רוצה להפגין את גדלותו ואת נוראוּת שמו, וגם את טהרת צדקתו ומשפטו, אינו נושא פנים אפילו לצדיקים. הוא המית את שני בני אהרן, נדב ואביהוא, שצדיקים היו (ולא רק שהמית אותם, אלא אף לקח את נשמתם ביום השמחה הגדול והמקודש ביותר, יום חנוכת המשכן), וכמה צער נגרם לאהרן אביהם ולאלישבע אמם! עיקר חטאם היה שמתוך התלהבותם ושמחתם נכנסו לפנַי ולפנים, לקודש הקדשים, והקריבו אש זרה לקטורת, והכל בכוונה לשבח את ה' ולשמוח בו. כך אמרו חז"ל (תורת כהנים, שמיני, מכילתא דמילואים לב): "'ויקחו בני אהרן' (ויקרא י:א) - אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה [כמו שנאמר שם (ט:כד) "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח... וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם"], עמדו להוסיף אהבה על אהבה [כלומר, להוסיף עוד אש כדורון לה', מתוך אהבתם את ה']. 'ויקחו' --- כיון שראו אביהם נכנס הוא ומשה, והקטירו קטורת ויצאו ונראית שכינה וירדה אש מן השמים, אמרו: אף אנו נעשה כן ותרד אש על ידינו...". אין קיחה אלא שמחה" (כמו שנאמר [ויקרא כג:מ, בענין חג הסוכות]: "ולקחתם לכם ביום הראשון", וכמו ש"קיחה" בסוכות היא רק בשמחה, כך "קיחה" אצל בני אהרן). וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה כ:ח): "בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה [לפנַי ולפנים], ועל ההקרבה [של קטורת שלא נצטוו], על אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה". וכל מה שעשו עשו מתוך התלהבות ואהבת ה' ורצון להיות קרובים אליו. וכך אמרו במדרש הגדול שם: "'ויקריבו לפני ה' אש זרה' (שם י:א)

[[קיא]]

אך הקב"ה ידע שאין מדה יותר גדולה ויסודית לישראל ולאדם בישראל לשם הבנת וביצוע תפקידו בעולם, יותר מיראת ה'. על יראת ה' נבנה המבנה של תורת ה', ומי שיזלזל ביראת ה' ומי שלא יעמוד ברעדה וברתת ובזיע לפני הקב"ה, לעולם לא יגיע למדרגות של קבלת עול מלכות שמים, ואהבת ה', וקדושה וכו' שהן מדות האדם כפי שרצה הקב"ה לבוראו. משום כך, ציווה הקב"ה (כפי שכבר בארנו) לבנות משכן ומקדש שיהיה סמל ממשי ומוחשי, שיראו אותו וירגישו אותו, ושיהיה בתוכם, כדוגמת העולם האמיתי כפי שרצה הקב"ה ליצור אותו. לשם כך, ציווה הקב"ה לעשות את קודש הקדשים, ששם יהיה מקום שכינתו וששם יצמצם את כבודו ואת נוכחותו כביכול בעולם הזה. כמה היה צריך האדם לרעוד ולפחד לגשת אל מקום כבודו! מורא המקדש הזה היה יסוד בבנין המשכן ולאחר מכן בבית המקדש. משום כך, ציווה הקב"ה גם על הלויים וגם על הכהנים להיות שומרי המחנות, לבל יגיע זר למקום הקודש האסור עליו. וגם הלויים היו מוגבלים, וגם הכהנים, עד שרק לאדם אחד, הכהן הגדול, היה מותר להיכנס לקודש הקדשים, מקום נוראוּתו של הא-ל הנורא, ואף הוא רק פעם אחת בשנה. מורא מקדש זה היה הסמל המוחשי והמעשי למושג האדיר של יראת ה', שבלעדיה לא יכולים עולם והאדם ולקיים את תפקידם: קידוש השם וקבלת מלכות שמים. לכן ציווה ה' על שבט לוי במדבר את השמירה על מורא המשכן, כמו שנאמר (במדבר א:נ-נא): "ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו... וסביב למשכן יחנו; ובנסֹע המשכן יורידו אֹתו הלוים ובחנֹת המשכן יקימו אֹתו הלוים, והזר הקרב יומת". ופירש האבן עזרא (שם:נג): "שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות, וזה טעם 'ולא יהיה קצף' (שם) כעוזא שנגע בארון". ועוד נאמר (במדבר ג:ז): "ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבֹד את עבֹדת המשכן". ואמרו חז"ל (במדבר רבה א:יב): "יכול המצוה על הלויים אבל אם עשו ישראל רשות? תלמוד לומר 'והזר הקרב יומת'". וכן הכהנים נצטוו לשמור את משמרת הקודש ואת משמרתם, כמו שנאמר (במדבר יח:ז): "ואתה [אהרן] ובניך אתך תשמרו את כהֻנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרֹכת ועבדתם... והזר הקרב יומת". ותירגם יונתן (שם א:נא): "וחלוני דיקרב יתקטיל באישא מצלהבא מן קָדָם ה'".

 

מורא זה הפך למוחשי ונוראי עוד יותר, ע"י זה  שהמחיש הקב"ה את המושג האדיר של יראת ומורא ה' במסגרת ארון ה' שהיה קוטל מבני קהת שהיו ממונים עליו. כך נאמר (במדבר ד:יז-כ): "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: אל תכריתו את שבט משפחֹת הקהתי מתוך הלוים; וזאת עשו להם וחיו ולא ימֻתו בגשתם את קדש הקדשים, אהרן ובניו יבֹאו ושמו אותם איש איש על עבֹדתו ואל משאו; ולא יבֹאו לראות כבלע את הקֹדש ומתו". ואמרו חז"ל (ירושלמי, ביכורים ב:א): "עשו להם דבר של תקנה, שלא יזונו עיניהם מבית קודש הקדשים". וכן (תנחומא, במדבר כב): "'אל תכריתו את שבט' - זה שאמר הכתוב... (משלי כב:כב) 'אל תגזָל דל כי דל הוא', מדבר בשבטו של לוי. וכי דלים היו?... שהיו דלים מן המנין. למה? שהיה הארון מכלה אותן. לפיכך הקב"ה מצוה את משה ואומר: 'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי'". וכן (במדבר רבה ה:ט): "רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתין בני קהת? צא ולמד מן המקרא הזה: 'ולא יבואו לראות כבלע [את הקֹדש ומתו]', מלמד כשהיו באין לטעון את הארון היו מפרקין את הפרוכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון...".

 

ואמנם כך היה עם אנשי בית שמש, אחרי שהחזירו הפלשתים את ארון ה' שנשבה, כמו שנאמר (שמואל א ו:יט-כ): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש [כלומר, שבעים איש שכל אחד שקול כחמשים אלף, כמו שפירשו [[קיב]] חז"ל בסוטה לה:]... ויאמרו אנשי בית שמש: מי יוכל לעמוד לפני ה' האלקים הקדוש הזה". הנה, לפני כן לא יראו מהארון, והסתכלו בו (וכמו שתירגם יונתן: "דחזו ארונא דה' כד גלי"), ואף נהגו בו בבזיון, כמו שאמרו חז"ל (סוטה לה.): "קוצרין ומשתחוים", כלומר, לא הפסיקו את עבודתם אלא המשיכו לעבוד, ודרך אגב גם השתחוו. ואילו אחרי המכה הגדולה הזאת, פחדו ויראו. מכאן אנו למדים שני כללים: שהמכה הנוראה מכניסה יראת ה' באדם, ושהיה צורך שיתמנו הלויים על המשכן לשָמרו מכל זה, ורק הלויים יכלו להתקרב לעבודת הפריקה והטעינה ולכל מלאכת המשכן המוטלת עליהם, ולא איש זר מישראל.

 

עוד אמרו חז"ל (במדבר רבה שם): "'ולא יבואו לראות כבלע' וגו'... אם רואין בארון כבלע הזה שהוא נופל מן העין [כלומר, כהרף עין], מיד הם מתים. תדע מאנשי בית שמש... הוֵי, לא הרג... אותם אלא אנשי בית שמש על שראו בארון". כל כך חמורה היא יראת ה', עד שהקב"ה הנציח את המושג הזה באופן ממשי ומוחשי, בעונש שהגיע עד כדי מיתה של ישראל שלא נזהרו בה.

 

הקשר בין יראת ה' למורא הארון והמשכן והמקדש ברור מדברי חז"ל (במדבר רבה שם): "אמר הקב"ה: כשם שעשיתי לבני קהת על שהיו יראים אותי, כיבדתים וחילקתי להם כבוד והזהרתי עליהם להציל ממוות נפשם, כך כל מי שהוא מתיירא ממני אני מכבדו ואיני מכרית שמו מן העולם". הרי שיש מידה כנגד מידה: מי שירא את ה', ייזהר שלא להיכנס למקום יראתו, וכן דוקא מי שירא את ה' נבחר להיות זה ששומר על המשמרת ושנכנס למקום שאסור לזר מישראל להיכנס לתוכו. ומשום כך נבחרו הלויים למשימה זו, כי הם היו יראי ה' במובן המלא והשלם של המלה, בזה שיראו מהקב"ה ולא עבדו ע"ז במצרים, ובזה שמסרו את נפשם על קידוש שמו כאשר לא היססו להרוג את קרוביהם במעשה העגל, כמו שאמר להם משה (שמות לב:כט): "מלאו ידכם היום לה'". ואכן מלאים היו ביראת וקידוש השם. וז"ל חז"ל (במדבר רבה א:יב): "'ואתה הפקד את הלוים' (במדבר א:נ)... שכל מי שהוא מקרב אותי אני מקרבו. הם קירבו עצמן לי, שנאמר (שמות לב:כו) 'ויאמר [משה] מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי'. הן קירבו אותי ואני מקרבן, 'והיו לי הלוים' (במדבר ג:יב). ולא עוד, אלא לפי שנמצאו עמי נאמנים, ששמרו אזהרתי 'לא יהיה לך אלהים אחרים' וגו' (שמות כ:ג), לפיכך הן ראויין שיהיו נאמני ביתי, 'ואתה הפקד את הלוים' וגו'. וכן הוא אומר (תהלים קא:ו): 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי'. את מוצא, כל מי שנדבק בדבר, המקום אוהבו לעולם. שכן אתה מוצא ביהושע שנדבק בעמלק ועשה בו כתורה וכמצוה.... ואף השבט הזה בדקתיו ונמצאו שמורים ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר (שמות לב:כז-כח) 'שימו איש חרבו... ויעשו בני לוי כדבר משה...'. [וכן] (דברים לג:ט) 'האומר לאביו ולאמו'. אף כן אני מקרבן ועושה אותן בני פלטירי ואני מאמין קדושתי ותשמיש ביתי עליהם". משום כך, הופקדו בני לוי למשמרת גם במקדש, כמו שאמרו חז"ל במדרש לקח טוב, על הפסוק (במדבר א:נ) "המה ישאו את המשכן... והם ישרתוהו": "'ישאו את המשכן' - במדבר; 'והם ישרתוהו' - בא"י".

 

פרשת נדב ואביהוא נקבעה ע"י הקב"ה לאזהרה נצחית ולזכרון עולם למורא מקדש וליראת ה'. לשם כך, לפני פרשת מינוי הלויים לשמור את משמרת המשכן, נסמך הפסוק (במדבר ג:ד): "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'...". וז"ל חז"ל (במדבר רבה ה:ד): "'וידבר ה' אל משה ואל אהרן' (במדבר ד:א) - אמר ר' לוי, מה עסקו של אהרן נזכר כאן? אלא שהוא נותן רמז לבני קהת ואומר להם: תנו דעתכם שלא לנהוג בקלות ראש ולהיכנס אצל הארון. אם נהגתם בו בקלות ראש, לִמדו מבני [[קיג]] אהרן. אמר, בני אהרן בשביל שנכנסו שלא ברשות מה כתיב בהן? 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם' (ויקרא י:ב). אף אתם תנו דעתכם שלא יגיע לכם כשם שהגיע לבני אהרן. לפיכך הוא כתב: 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן'". כלומר,ה הפסוק בא להודיענו את סיבת מותם, שלא מתו אלא על שנכנסו לקודש הקדשים והקריבו שם אש זרה, ולא יראו ברתת ובזיע מלהיכנס למקום קדשו. ועשאם הקב"ה זכר עולם לחומרת מורא ויראת ה', על ידי זה שהוציאם מן העולם, וכל העם יראו וייראו. אמרו חז"ל (מדרש הגדול, ויקרא י:ב): "'וימותו לפני ה'' - איסי בן יהודה אומר: לא מתו בני אהרן אלא כדי לקדש שמו שלמקום, ושלא ליתן פתחון פה לכל באי העולם, שלא יאמרו שלא שרתה שכינה באוהל מועד אלא בערפל, שהרי נדב ואביהוא נכנסו לפני ולפנים ולא הוזקו. משל למה הדבר דומה, למלך שבנה פלטורין ושיכללה וקבע כסא בתוכה. נכנס אחד מבני פלטין, נטל כתר ונתן בראשו וישב לו על כסאו. אמר המלך: אם אני מאריך פני עם זה, עכשיו כל בני פלטרין שלי עושין לי כך, ונמצא כבודי מתמעט. מיד אמר לספקלטור וחתך את ראשו ונפלה חלושה. במקורבין, ק"ו במרוחקין. כך, כיון שנכנסו נדב ואביהוא לפני לפנים, אמר הקב"ה: אם אני מאריך פני עם אלו, עכשיו כל אחד ואחד מישראל עושין לי כך ונמצא כבודי מתמעט, אלא ימות נדב ואביהוא ומאה כיוצא בהן ואל יתמעט כבודי אפילו שעה אחת... במקורבין, קל וחומר במרוחקין. ועליהם ועל כיוצא בהן נאמר (איוב לד:יט): 'אשר לא נשא פני שרים ולא נִכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כולם'".

 

בוא וראה, ידידי, את חומרת יראת ה', וכן את הכלל היסודי בחיים שכבר ביארנו: לפעמים, כדי ללמד לבני אדם מושג ורעיון אדיר ויסודי שיקדש את שמו, מקצר הקב"ה את חייו של אדם וממית אותו, ואין בזה אכזריות כלל וכלל. כי מחד גיסא, החיים בעוה"ז קצרים וחולפים מהר מהר, ואינם אלא חיי שעה ולא חיי עולם, ומי שנפטר בגיל צעיר, למרות שזהו יגון ואסון לקרוביו וליקיריו, למעשה אין זה אלא יציאה מן העולם שנים מועטות לפני שהיה צריך לצאת ממילא. ומאידך גיסא, מי שהקב"ה ממית אותו כדי ללמד לדורו ולעמו ולָעולם לקח אלוקי שיקדש את שם ה', מתעלה במיתתו וזוכה לדברים גדולים. כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה ב:א): "עשרה נקראו יקרים... מיתתן של חסידים מנין? 'יקר בעיני ה' המָוְתה לחסידיו' (תהלים קטז:טו)". הרי, שחסידיו המתים לקדש שמו יקרים הם ויקרה מיתתן. וצער גדול היה לו להקב"ה על כך שהמית את נדב ואביהוא שהיו צדיקים, כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה ב:כג): "'וימת נדב ואביהוא לפני ה'' (במדבר ג:ד) - בכמה מקומות נכתבה מיתת נדב ואביהוא; מלמד שהיה צער לפני המקום עליהם, שהיו בני אהרן חביבים, וכן הוא אומר: 'בקרובי אקדש' (ויקרא י:ג)". וכן (ויקרא רבה כ:י): "מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה כפליים מאביהן". וכן (ספרי, פנחס קלז): "ר"א המודעי אומר: בא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקב"ה, שבכל מקום שמזכיר מיתתם שם מזכיר סרחונם, וכל כך למה? לפי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר לפיכך מתו, וכך, בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן מזכיר סרחונם, להודיע שלא היה בהם אלא זו בלבד".

 

ודע, שבכל ארבעת המקומות שהזכיר ה' את סרחונם של נדב ואביהוא, הוא מצביע על האש הזרה שהקריבו בקודש הקדשים, שזה היה חטאם, כפי שראינו מדברי חז"ל שהבאנו למעלה. א"כ מה יאמר מי שסובר (ויקרא רבה יב:א): "ממה שמצוה את אהרן ואמר לו (ויקרא י:ט) 'יין ושכר אל תשת' אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין", וכן מי שסובר (עירובין סג.): "לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש? 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח' (ויקרא א:ז); אמרו, אע"פ [[קיד]] שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" (ולזה התכוונו חז"ל במדרש שהבאנו לעיל "שלא נטלו עצה זה מזה", שלא נטלו עצה לא ממשה רבם, ואף לא התייעצו ביחד על חומרת הענין)? התשובה היא, שמ"מ הכל קשור לחטא העיקרי של כניסה לפני ולפנים לשם הקטרת האש הזרה, שכל מה שעשו היה בגלל להט השעה, ששמחו והתלהבו ורצו גם הם להיות מאלה הנכנסים למקום כבודו. אותו היום היה יום שמחה כיום בריאת שמים וארץ (מגילה י:), ושתו יין לקידוש ולקדושה ולשמחה, כמו שנאמר (תהלים קד:טו): "ויין ישמח לבב אנוש". וכאשר ראו את האש יורדת, התלהבו ופעלו לפי ההלכה שמצוה להביא גם מן ההדיוט, ובזה רצו להדגיש את הקשר בין קדושת ה' לקדושת האדם. וכל זה בא מתוך רצון להיכנס למקום כבודו ולהתייחד בקודש הקדשים ולהקטיר לה' קטורת לרצון, וכמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, שמיני י:א): "כיון שראו אביהם נכנס הוא ומשה והקטירו קטורת, ויצאו ונראית שכינה וירדה אש מן השמים, אמרו: אף אנו נעשה כן ותרד אש על ידינו...". מ"מ, למדנו שעיקר המעשה שעליו מתו היה הכניסה לקודש הקדשים כדי להקטיר שם את האש הזרה, וכל שאר הדברים שעשו נבעו רק מהרצון לעשות מעשה זה.

 

אע"פ שנדב ואביהוא היו צדיקים ורצו להתקרב להקב"ה, מ"מ התוצאה של המעשה שלהם היתה פיחות ביראת וכבוד ה'. והקב"ה עשה אותם דוגמה נצחית וזכרון עולם ליסוד הגדול של יראת ה' ע"י מורא המקדש. ועל זה נאמר (ויקרא י:ג): "הוא אשר דִבר ה' לאמר, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידֹם אהרן". ואמרו חז"ל (זבחים קטו:): "דכתיב (שמות כט:מג) 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי', אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדי'. דבר זה אמר הקב"ה למשה [שהוא יחנוך את המשכן בקידוש השם ע"י מכובדיו] ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן אמר לו [משה]: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה [רש"י - "להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו"]. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל שכר". הקב"ה אמר לו שיחנוך את המשכן בקידוש השם, וכוונתו, שהוא החליט לקבוע את היסוד הגדול הזה של יראת שמו ושנורא הוא על יראיו, ע"י מורא המקדש, כמו שנאמר (תהלים סח:לו): "נורא אלקים ממקדשיך". ה' כבר ראה, כאשר נתגלה בהר סיני, שהיה צורך לחזק את המידה של יראת ה', כי גם שם היתה פירצה בזה, גם שם בגלל ההתלהבות ולהט השעה. שם אמר הקב"ה (שמות יט:כא-כב): "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב; וגם הכהנים הנִגשים אל ה' יתקדשו פן יפרֹץ בהם ה'". ופירש המכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ד): "שמא ידחקו לראות". הרי שכבר במעמד הר סיני קבע הקב"ה סמל ממשי ומוחשי ליראת ה', ושם הקדיש את ההר כסמל למורא מקדש. ומ"מ כתוב אח"כ (שמות כד:י-יא): "ויראו [נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל] את אלקי ישראל... ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו". ואמרו על זה חז"ל (ויקרא רבה כ:י): "אמר ר' תנחומא, מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה". ועוד אמרו (שם): "'ואל אצילי בני ישראל [לא שלח ידו]' - מכאן שהיו ראויין להשלחת יד". ובמדרש הגדול (שם): "אלא אמר הקב"ה: ביום שמחת תורה יהיה אֵבל? אלא הריני ממתין להם עד שהוקם אוהל מועד, באותו היום השכיב נדב ואביהוא, וזקנים מתו בתבערה". הרי שכבר בסיני, כאשר פרצו פירצה ביסוד של יראת ה', נטלו "פיפסון" (פסק הדין) שלהם, והקב"ה המתין עם זה, כדי לחנוך את המשכן, שהוא סמל העולם בטהרו ובקדושתו, בקידוש השם.

 

אף לדורות נקבעה יראת ה' במורא מקדש, כאשר בית המקדש, מקום השכינה, נעשה הסמל הנצחי של העולם בטהרו. כך אומר הרמב"ם (הל' בית הבחירה ז:א): "מצות [[קטו]] עשה ליראה מן המקדש, שנאמר (ויקרא יט:ל) 'ומקדשי תיראו'. ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציווה על יראתו". והוא ע"פ הגמרא (יבמות ו.-ו:): "'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו' - נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ואי זו היא מורא מקדש? לא ייכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מק"ו...".

 

מורא זה שאמרו הוא מורא כללי לכל אדם, ויש עוד הגבלות ותחומים המגבילים את האדם לתחומים מסויימים, והכל לפי האדם: אם הוא ישראל טהור, או טמא - הכל לפי הטומאה, אם הוא כהן הדיוט (ויש בו גם הגבלה של בעלי מום ופרועי ראש וקרועי בגדים), או כהן גדול - בכניסה לקודש הקדשים פעם אחת בשנה. ואע"פ שהטעם להגבלות אלה הוא דרגות הקדושה שבתחומים אלה, מ"מ הכניסה בניגוד לקדושה היא חוסר יראת ה', כי הקדושות הללו נקבעו בעיקר כדי שתהיה יראת ה' ומוראו על האדם. וז"ל הרמב"ם שם (הלכות טו-כב): "הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם. ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם. החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם. עזרת הנשים מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם. ואיסור זה מדבריהם אבל מן התורה מותר לטבול יום להיכנס למחנה לויה. וטמא מת שנכנס לעזרת הנשים אינו חייב חטאת. עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים, שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם. וטמא שנכנס לשם חייב כרת. עזרת הכהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולכפרה ולשחיטה ולתנופה. בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין לשם. ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים. בית קודש הקדשים מקודש ממנו, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביוה"כ בשעת העבודה".

 

העיקרון היוצא מכל זה הוא, שהקב"ה שנתן את החיים, נתנם לשם תפקיד מסויים, וברא את בני האדם כדי שימלאו תפקיד זה ויביאו לעולם קדושה, טהרה, ענוה, יראת שמים וקבלת עול מלכות ה'. אם כן, כאשר יש צורך שעה, הוא גם לוקח מהאדם את החיים ומוציא אותו מן העולם, כדי ללמד את בני האדם מושג ורעיון מסויים. ואין להתאבל על זה, אלא יש לעמוד דום כמו אהרן הכהן, לקבל את הדין, להתעלות על הצער הטבעי ולשמוח בנפשו הנעלה. אמרו חז"ל (זבחים קטו:): "וכן בדוד הוא אומר 'דום לה' והתחולל לו' (תהלים לז:ז), אע"פ שמפיל לך חללים חללים, אַת שתוק. וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג:ז): 'עת לחשות ועת לדבר'. פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדיבור. והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מאי דכתיב (תהלים סח:לו) 'נורא אלקים ממקדשיך', אל תקרי 'ממקדשיך' אלא 'ממקודשיך'. בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל". גם קדושיו מתעלים ומתהללים בזה, כי ע"י כך סיימו את תפקידם בעולם העלוב הזה בקדושה ובקבלת עול מלכות שמים, ואין דבר גדול מזה. אין יציאה מן העולם יותר נעלה מזאת.

 

>כמו כן, הקב"ה מביא יסורים ויגון על בני אדם, והכל לטובתם, כדי ללמדם לקח, כמו שאמרו חז"ל (אליהו רבה יג): "וכך אמר הקב"ה לאדם: בני, מיום שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים ותלמוד תורה, והצל עצמך מן הגזל ומן העבירה ומן דבר מכוער. לכך נאמר (קהלת ז:יד): 'ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה', ראה מה שעשית, לפיכך באו עליך יסורין, שאין יסורין באין על אדם אלא לטובתו, להוציא מידיו כל מה שעשה".

[[קטז]]

רבותינו ז"ל הקדישו סוגיא שלמה לנושא היסורים (ברכות ה.): "אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג:מ) 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה''. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שנאמר (תהלים צד:יב) 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'. ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג:יב) 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נג:י) 'וה' חפץ דכאו החלי'. יכול אפילו לא קיבלם מאהבה? תלמוד לומר 'אם תשים אשם נפשו' (שם), מה אשם לדעת אף יסורין לדעת. ואם קיבלם מה שכרו? 'יראה זרע יאריך ימים' (שם), ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר (שם) 'וחפץ ה' בידו יצלח'. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר אלו הם יסורין של אהבה: כל שאין בהן ביטול תורה, שנאמר 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'. וחד אמר אלו הם יסורין של אהבה: כל שאין בהן ביטול תפילה, שנאמר (תהלים סו:כ) 'ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי'. אמר להו רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא, הכי אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: אלו ואלו יסורין של אהבה הן, שנאמר 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח', אלא מה ת"ל 'ומתורתך תלמדנו'? אל תקרי 'תלמדנו' אלא 'תלמדֵנו', דבר זה מתורתך תלמדנו, ק"ו משן ועין: מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם, על אחת כמה וכמה. והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רשב"ל, נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, נאמר ברית במלח, דכתיב (ויקרא ב:יג): 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר ברית ביסורין, דכתיב (דברים כח:סט): 'אלה דברי הברית', מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין, שנאמר 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'. ארץ ישראל, דכתיב (שם ח:ה): 'כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך', וכתיב בתריה (שם:ז) 'כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה'. העולם הבא, דכתיב (משלי ו:כג): 'כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר'. תני תנא קמיה דר' יוחנן, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עוונותיו. אמר ליה רבי יוחנן... קובר את בניו מנין? תנא ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי: אתיא עון עון, כתיב הכא (משלי טז:ו) 'בחסד ואמת יכופר עון', וכתיב התם (ירמיהו לב:יח) 'ומשלם עון אבות אל חיק בניהם'. א"ר יוחנן, נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה... ובנים לא, היכי דמי? אילימא דהוו להו ומתו, והא א"ר יוחנן, דין גרמא דעשיראה ביר, אלא הא דלא הוו ליה כלל והא דהוו ליה ומתו".

 

הרי שהקב"ה מביא יסורים על האדם מתוך אהבה, ושתי סיבות לדבר. לא רק שיסורים מכפרים על עוונותיו של אדם ובכך הוא סובל בעוה"ז הקצר והמועט ונחסך לו סבל לעוה"ב, אלא שהיסורים - אם קיבלם מדעת ובקבלת עול מלכות שמים - מגדילים ומרוממים את נפשו. האדם הסובל והמיוסר לומד על חולשתו ועל שפלותו ועל סופיותו. היסורים מוחקים את גאוותו ואת אנוכיותו של האדם המקבלם באהבה, כי חייב הוא לשאת את עיניו לשמים ולבקש עזרה והצלה. והרי שפלות וענוה והמעטת היצר והאנוכיות - הן הן משימתו של האדם בעוה"ז. מתוך השפלות וההמעטה, גדל ומתרומם האדם בנפשו ובנשמתו. ועוד, רק ע"י יסורים מבין האדם את כאב הזולת ואת עינויו, ובכך משתתף הוא בצערו של הנצרך ושל החולה ושל הסובל, כי הרי הוא מכיר את כאבם וסבלותם, מכיון שגם הוא סובל. וככל שהסבל והיסורים חמורים וכואבים יותר, כך נשברת וניתצת יותר גאוותו של האדם.

[[קיז]]

מאותה סיבה, וגם כדי להעניש את האדם על חטאיו, לפעמים מכה הקב"ה את בניו של החוטא ומביא עליהם, ח"ו, אסון או מיתה. כי אין עונש ואין כאב ויסורים יותר מזעזעים מיסורים הבאים על בנו של האדם, או ח"ו מיתת בנו. ואילו ידע האדם שעלול הקב"ה להענישו דרך ילדיו, כמה היה נזהר מלחטוא! מיתת הילד הקטן אינה צער לילד, כי הרי כשהוא יוצא מן העולם הזה הוא מגיע לעולם שכולו טוב, אלא הצער והיגון הם של ההורים שהרשיעו. ההורים צריכים לדעת שיסורים אלו באו בגלל חטאיהם, כדי לכפר על פשעיהם, ולהחזירם למוטב, וכדי שידעו שאכן יש דין ויש דיין השופט את האנוש על מעשיו, ושלא אלמן העולם.

 

כי בתקופתנו זו, הצליחה התרבות הזרה להפוך את המושג של כח עליון, של אלקים, לדבר של מה בכך, כך שמחד גיסא רבו הכופרים והמינים, ומאידך גיסא יצרו רבים ורעים גישה צבועה, שלכאורה אינם כופרים בכח עליון, ואדרבה משלמים הם מס שפתיים לאמונה זו, אלא שהם בראו אותו בצלמם ובדמותם, כפי שרצו לדמותו. ובכן, כח עליון זה שיצרו, ותרן הוא, אינו קַנָא ואינו נוקם, הוא סבלן ומשווה קטנות וגדלות, רע וטוב, אור וחושך, מר ומתוק. המושג של חטא ועונש כמעט שאינו קיים, כי הרי המושג "חטא" כה שנוי במחלוקת, מאחר שחופש הביטוי והמעשה - כמעט כל מעשה - מתנוסס על דגל התרבות הזרה. "עונש אלוקי", בעיני סוגדי תרבות זו, הוא מושג קנאי וקיצוני ואף תמהוני ואכזרי, ועל כן, על כל אסון שבא על האדם, אין בכלל הוה אמינא להרהר, לפשפש, לחפש במעשים. ועל כפירה זו באה ומתקרבת הפורענות האלוקית שנאמני התרבות הזרה כופרים בה. אין מחשבות הקב"ה מחשבותם, ועל כן יבוא מבול האש, נקמתו וחרון אפו של הקב"ה.

 

זאת ועוד: כאשר דור שלם פורק עול, והפקר ואנדרולומוסיה באים לעולם, ומלכות ה' בזויה ונאוצה, ניתן רשות למשחית... וצדיקים נלקחים מהעולם, הן ככפרה עליו, והן בגלל שלא מיחו מספיק, והן - אם כבר נגזר הדין - כדי שלא יראו את הפורענות. ואם אין צדיקים, באים במקומם הילדים הקטנים. כך אמרו חז"ל (שבת לג:): "בזמן שהצדיקים בדור, צדיקים נתפסים על הדור; אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור". וכן אמרו (תנחומא, קרח ג): "כמה קשה המחלוקת, שב"ד של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, וב"ד של מטה מבן י"ג, ובמחלוקת של קרח תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית...". וכן על הפסוק "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו" (דברים לב:יט), אמרו חז"ל (כתובות ח:, לפי ה"איכא דאמרי" הראשון), שפירושו הוא: "דור שאבות מנאצים להקב"ה, כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים". אוי לדור שלא רק שבוחר ברע ובפריקת עול, אלא שגם בועט בעונש הבא בעקבותיהם, ואינו מוכן לקבל על עצמו את תוצאות מעשיו. אך לא יועילו כל טענותיו וגינוייו את צדקת ה'. הקב"ה הזהיר והתרה על כך כבר מימי קדם, ואמר (דברים ל:טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". הכתוב קשר את המושגים זה לזה: החיים יהיו מנת חלקו של האדם אם יבחר בטוב, כלומר, האדם הטוב יהיה בבחינת חיים, כמו שכתבנו לעיל, ואילו האדם הרע יהיה בבחינת מת גם בחייו, ויקבל גם את עונשו ויסוריו.

 

מכל מה שבארנו לעיל בענין מטרתם של חיי האדם, ברור שהאדם הממלא את תפקידו האלוקי חי תמיד - גם בעוה"ז וגם בעוה"ב, ואילו הרשע, זה שמועל בתפקידו, מת כבר בעוה"ז וגם לעוה"ב. א"כ, אדם שמבין את זה, לעולם לא יפחד מהמוות או מן היסורים, ויהיה תמיד חפשי ומשוחרר מהדיכאון ומִפחד המוות.

 

הנה אמרו חז"ל (שמות רבה מא:ט): "'והלוחות מעשה אלקים המה... חרות על הלחות' [[קיח]] (שמות לב:טז) - מהו חרות?... ר' יהודה אומר: אל תקרי 'חָרות' אלא 'חירות' מן גלויות. ור' נחמיה אומר: חירות ממלאך המוות. ורבותינו אומרים: חירות מן היסורין". וקשה, שהרי במסכת ע"ז (ה.) נקבע: "לבטל מהם מלאך המוות אי אפשר שכבר נגזרה גזירה [באדם הראשון]"? ונ"ל שהכוונה היא, שמי שמקבל עליו את התורה ומקיימה, נקרא תמיד "חי", גם בחייו וגם בפטירתו, ואינו מפחד כלל לא מהמוות ולא מהיסורים, ובזאת באמת זכה לחירות, מה שאין כן ברשע שחי רק חיי שעה בעוה"ז, שכל היסורין שעוברים עליו הורסים אותו, ויום המוות עומד לפניו כמפלצת.

 

א"כ, ידידי קח זאת ללבך, ושמח בחייך, כי מי ששומר תורה ומצוות ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, תמיד ישלוט על הפחד מיסורין וממוות. עבורו המוות אינה מפלצת ואימה, כי מצד אחד יודע הוא שאך הבל וריק הם חיי השעה של עוה"ז, לעומת החיים הנצחיים של עוה"ב, ומצד שני יודע הוא באמונה שלמה שתפקידו כאן הוא רק לחיות חיים אמיתיים, ובזה יזכה לחיי עולם של עוה"ב. וזאת כוונת חז"ל בתנחומא (ויחי ד): "ואף אברהם תבע מיתה בפיו, שנאמר (בראשית טו:ב) 'ואנכי הולך ערירי'. לכך א"ל הקב"ה 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום' (שם:טו). יצחק תבע מיתה בפיו, שנאמר (שם כז:ז) 'ואברככה לפני ה' לפני מותי'. לכך כתיב 'ויגוע יצחק וימת' (שם לה:כט). יעקב תבע מיתה, שנאמר (שם מו:ל) 'אמותה הפעם'". וברור שאין הכוונה שרצו האבות למות, וגם לא נאמר כך בפסוקים שהביאו חז"ל, אלא הכוונה היא שלא פחדו מהמוות, כי מצד אחד הכירו את ההבל של עוה"ז, ומצד שני הבינו את תפקידם בעוה"ז, שזמנו כה קצר, וידעו את השכר ואת ההדר של עוה"ב. זה הנצחון הגדול והאמיתי של צדיקים על מלאך המוות, שהם "חיים", ואין המוות שולט עליהם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.

 

על כן גזר הקב"ה על האדם את המידה של שמחה, שרק על ידיה ניתן לעבוד את ה' יתברך כהוגן, כמו שנאמר (תהלים ק:ב): "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה".