אור הרעיון

פרק יב- נקמה

[[קיט]]

פרק יב

נקמה

 

האהבה במקומה - וכן השנאה. השלום במקומו - וכן המלחמה. הרחמנות במקומה - וכן האכזריות והנקמה. והתורה חוגרת שק על סילוף וזיוף המושג של נקמה, שהפך למטרה לחיצי כל המתייוונים והסוגדים לאלילי התרבות הזרה, כאילו הנקמה היא דבר שלילי ורע במהותו. ונהפוך הוא! אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה במקומה, בזמנה, בעתה. הקב"ה בעצמו מכוּנה "נוקם", שנאמר (נחום א:ב): "א-ל קנוא ונוקם ה', נוקם ה' ובעל חמה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו". ועוד אמרו חז"ל (ברכות לג.): "אלא מעתה, גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר (תהלים צד:א): 'א-ל נקמות ה''? אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היא". וז"ל רש"י שם: "במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא".

 

"דבר גדול הוא"! מצוה רבה היא לנקום את נקמת הצדיק והשפל מאת הרשע, ומי שמוותר על זה או שולל את הנקמה, אכזרי הוא, וכופר בעיקר. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נח:יא): "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע, ויאמר אדם: אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ". זהו סוד גדלותה של נקמה, קדושתה של נקמה, מצוותה של נקמה וסיבת שמחת הצדיק וחדוותו כאשר הוא חוזה נקם. כי כאשר נעשה עוול בעולם, והרשעות ומלכות הזדון שולטות וחומסות ומדכאות את הצדיק והנקי, אך טבעי לאדם להרהר ולשאול את הקב"ה, אַיכָה! בתקופה של הסתר פנים, צצים הספק והכפירה ח"ו, כמו שכתוב (דברים לא:יז): "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ואין נראה מה שפירשו רוב המפרשים, שמדובר כאן בחזרת ישראל בתשובה, שהרי א"כ קשה, מדוע מיד כתוב שוב "ואנכי הסתר אסתיר פני?" אלא הפירוש הוא, שישראל יפרש את חוסר נוכחותו של הקב"ה לא כהסתר פנים בכוונה, אלא כעדות כביכול שהוא אינו מסוגל לעזור או אינו קיים, ח"ו. נצחון הרשע הוא חילול השם הנורא ביותר, כי מנצחון הרע והרשע, משתמעות תבוסתו או אי-יכולתו של הקב"ה ח"ו. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מד:כג-כה): "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה תישן ה', הקיצה אל תזנח לנצח, למה פניך תסתיר...".

 

לכן, כאשר הקב"ה אכן שם קץ להסתר פניו ואכן מתעורר, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עח:סה-סו): "ויקץ כישן ה', כגבור מתרונן מיין ויך צריו אחור, חרפת עולם נתן למו", כאשר אכן נוקם הקב"ה את נקמת עמו ואת נקמתו שהן אחת, בנקמה זו ובנצחון זה הוא מקדש את שמו, בזה שהוא מוכיח לעולם שאכן יש אלקים בישראל, שהוא חי וקיים. כי נצחון העוול והרשעות הוא הוכחה לכאורה להעדרו מן העולם ח"ו, ואין חילול השם גדול מזה, ואילו נצחון הקב"ה ונקמתו על אויביו הרשעים מוכיחים לעולם שאכן "יש אלקים שופטים בארץ!"

 

רק בנקמה, כביכול מתרונן ומתעורר - ולמעשה מחייה - הקב"ה את עצמו. כך, במעשה המרגלים, כאשר אמר הקב"ה (במדבר יד:יא-יב): "עד אנה ינאצוני העם [[קכ]] הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אכנו בדבר ואורישנו", טען משה בפניו (שם:טו-טז): "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם". ואמרו על זה חז"ל (ברכות לב.): "'מבלתי יכולת ה'...' אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל". והקב"ה הודה לו ואמר (במדבר שם): "ואולם חי אני", ואומרים על כך חז"ל (ברכות שם): "מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך". אילו לא אמרום חז"ל לא היינו מעיזים לומר דברים אלו, אך אמת ואמונה הם. חילול השם,  נצחונם של הגוים ותבוסתם של היהודים, נצחונם של הרשעים ומפלתם של הצדיקים, מוציאים כביכול את הקב"ה מן העולם - כי כאשר גבורתו איננה, היכן הוא? וכך שאל גדעון את המלאך (שופטים ו:יג): "בי אדוני, ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו...". ובזה שמנע משה את השמדת עם ישראל שתתפרש בעיני הגוים כחולשה של ה' וכהוכחה לאי-קיומו, הוא אכן "החיה" את הקב"ה.

 

גדולה נקמה כי היא מחייה את ה', היא מוכיחה את קיומו, היא משפילה גאים רשעים, כדי שהצדיקים והעולם ישמחו ויכריזו (תהלים נח:יב): "אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ!" ובענין זה אמרו חז"ל (תנחומא, מטות ד): "משה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה על כך שיראם בעיניו, ועליו נאמר (תהלים נח:יא): 'ישמח צדיק כי חזה נקם'". "משה מתאוה" כתוב כאן, לא רק רוצה או חפץ או מקוה, אלא מתאוה, כלומר, תאוות הצדיק היא לראות בנקמת הרשע, כי אז רואים ש"יש אלקים שופטים בארץ".

 

לעומת זאת, מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה, שהרי מי שקם נגד עם ישראל, למעשה קם כנגד אלקי ישראל, בזה שהוא מראה שאינו חושש שהקב"ה יעניש אותו. כך אמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' (במדבר לא:א-ג). להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן (ספרי, מטות קנז): "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב) 'א-ל קנוא ונוקם ה''".

 

ובכן, ויתור האדם על הנקמה, פסול ותועבה הוא! כי אין כאן ענין של נקמה אישית שלגביה אכן לא רק שמותר לוותר אלא אסור לנקום, וכמו שנאמר (ויקרא יט:יח): "לא תקום ולא תטור את בני עמך", שהרי אמרו חז"ל על זה (תו"כ, קדושים ד:יב): "נוקם אתה ונוטר לאחרים [כלומר ללא-יהודים]". וגירסת הילקוט שמעוני (שם) היא: "לא תקום ולא תטור את בני עמך, [אבל] נוקם אתה ונוטר לגוים".

 

ודאי שלגבי ישראל נקמה היא שלילית, מכיון שאז האיבה באה רק על רקע אישי, וכבר הטיפו חז"ל לוותרנות על פגיעה אישית, כמו שאמרו (יומא כג.): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה:לא): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". וכן (שם): "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו". אם כן, ודאי שיהודי שמאייב את הזולת על רקע אישי, מצוה עליו לוותר על נקמתו, כי הרי בוודאי מצוה לכוף את היצר על ענין אישי. אבל לגבי [[קכא]] גוי ששונא את ישראל ומעיק לישראל, אפילו אם יש כאן ענין אישי, עצם העובדה שאינו חושש מלהתגרות בישראל, בנו בכורו של הקב"ה, היא כבר התגרות בהקב"ה וחילול השם. על אחת כמה וכמה אם מדובר בגוים שיצאו נגד עם ישראל, שהוא חילול השם ומלחמה על הקב"ה ולא ענין אישי, ומי יעֵז "לוותר" על חילול שמכוון כלפי שמיא? כבר אמרו חז"ל (ב"ק נ.): "מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו ["צדיקים הדבקים בו" - רש"י] אפילו כחוט השערה. אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יוותרו חייו".

 

זאת הסיבה שנענשו ישראל כאשר יצאו להעניש את אנשי גבעה על התועבה שעשו עם הפילגש (עיין שופטים יט), שבתחילה הובסו על ידי שבט בנימין ונפלו ארבעים אלף מהם. אמרו חז"ל (סנהדרין קג:): "ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה. אמר להן הקב"ה: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם?". פירוש: באותה תקופה היה פסל מיכה הקבוע במקום ששמו גרב, ואמרו חז"ל (שם): "מגרב לשילה [מקום המשכן] ג' מילין. והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה", ולא מיחו ישראל על פסל מיכה, ועל זה נענשו, שלא התקוממו נגד חילול השם.

 

ואם כלפי יהודים נאמר איסור זה של ויתור, על אחת כמה וכמה כלפי גוים ארורים שיצאו נגד עם ה', עם ישראל. כך אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פ' ז): "כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, מגלגל ומעביר ואינו משמר קינאה ונקמה כדי לעשות משפט עליהם על ישראל... כך הקב"ה משמר נקמה בלבבו כדי לעשות משפט ברשעים" (אך אמת היא, שגם כלפי ישראל שכופרים ומורדים יש ענין של נקמה, וכפי שנראה להלן בע"ה).

 

הקב"ה אינו מוותר על נקמתו ברשעים, על כך שקמו נגדו ונגד עמו. אמרו חז"ל (ראש השנה כג.): "וא"ר יוחנן, אוי להם לגוים שאין להם תקנה, שנאמר (ישעיהו ס:יז): 'תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל'. תחת ר"ע וחבריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר (יואל ד:כא): 'ונקיתי דמם לא נקיתי'". ופירש רש"י שם: "אם באתי לנקות את הגוים משאר עוונות, לא אנקה מדמם של ישראל". אין וויתור, אין שכחה לפני כסא כבודו על רשעותו של הגוי כלפי ישראל - רק נקמה.

 

בוא וראה, איזה חוסר אהבה ורעות יש בלבו של המתייוון המורד באלוקי ישראל ובמידותיו, והמתיימר להיות יותר "מוסרי" ויותר צדיק מבוראו! מי שיודע שנשפך דם יהודי, ויודע גם את הסבל ואת הצער הנגרם לאחיו היהודים על ידי צר ואויב אכזרי - הגוי הרע הזה - ואינו דורש את נקמת דמם וסבלם, רשע ואכזרי הוא, וחסרים בלבו הכעס והשנאה כלפי רשעות ואכזריות, שהם מצות ה' של "ואהבת לרעך - היהודי - כמוך". לא מוסרי ורחמן הוא זה שמדבר נגד נקמה, אלא אכזרי ושותף לרוצחים. במדרש (קהלת רבה ח:[ד], בראשית רבה נה:ג) נאמר: "'באשר דבר מלך שלטון' (קהלת ח:ד) - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, כתבת בתורתך 'לא תקום ולא תטור', ואת נוקם ונוטר שנאמר 'נוקם ה''... א"ל הקב"ה: אני כתבתי בתורה 'לא תקום ולא תטור את בני עמך', אבל נוקם ונוטר אני (נ"א את) לגוים, 'נקום נקמת בני ישראל'. לקיים מה שנאמר 'כאשר דבר מלך שלטון'". ועל זה נענש אחאב, אחרי שבן הדד מלך ארם עלה על שומרון, ובחירוף ובניאוץ ובבוז אמר לאחאב  (מלכים א כ:ו): "כי אם כעת מחר אשלח את עבדַי אליך וחפשו את ביתך... והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולָקָחו". ואם לא די בכך שבפשטות מדובר בהשפלה של מלך ישראל ושל עם ישראל, עוד אמרו חז"ל (סנהדרין קב:): "מאי 'מחמד עיניך', לאו ספר תורה". ולמרות חילול השם הזה ובזיון עם ישראל, נהג אחאב בוותרנות. ה' נקם את נקמתו והבטיח לו נצחון, [[קכב]] כמו שנאמר (שם:כח): "ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה'", והודות לחסדי ה' הביס ישראל את ארם, וחובה פשוטה היתה לנקום את נקמת בני ישראל מהם. כך הכתוב מודיענו  שאחאב לא נקם אלא ויתר (שם:ל-לד): "ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשינו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבואו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי ויאמר העודנו חי אחי הוא. והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו ויאמרו אחיך בן הדד ויאמר בואו קחוהו ויצא אליו בן הדד ויעלהו על המרכבה. ויאמר אליו הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב וחוצות תשים לך בדמשק כאשר שם אבי בשומרון ואני בברית אשלחך ויכרת לו ברית וישלחהו".

 

כתגובה לוותרנות הזאת, לרחמנות הטפשית מצד אחאב, אומר לו אחד מבני הנביאים, שיש אומרים שהיה מיכיהו (שם:מב): "כה אמר ה', יען שלחת את איש חרמי מיד - והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". ופירש רד"ק: "'איש חרמי' - רוצה לומר שהיה חייב הרג, וכן תירגם יונתן: גברא דחייב קטול". לא רחמן היה אחאב, ולא איש חסד וצדק - אלא טיפש שריחם על רשע, בעוד הצו האלוקי היה לנקום את נקמת ה' ואת נקמת בני ישראל.

 

דוקא מי שנוקם את נקמת ה' זוכה לברית עולם ולברית שלום. כך נאמר (במדבר כה:יא-יב): "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כִליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום".

 

קנאה היא מידת ה', כמו שכתוב (שמות כ:ה): "כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא". אך מכל מקום, זוהי מידה שהפכה  למדה מגונה בעיני הגוים והמתגוים של תרבות הזרה ובמחשבותיהם. שוב מופיעה הסתירה בין תורת ה' התמימה לבין התרבות הזרה שנכנסה להיכל. קנאה היא מדה של הקב"ה, וקנאה היא מדה של כל יהודי המקנא לשם ה'. ואין הקנאה אלא נקמה, כמו שפירש רש"י (במדבר כה:יא): "בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף; כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר". ועל זה שיבח והילל הקב"ה את פינחס.

 

נקמה היא קנאה לטוב, ובהיפוך אותיות - לקנאות היא לנקות, שמי שמקנא לה' מנקה את הרשע ע"י נקמתו, ועד שהוא מתנקם ומנקה אותו, אין הרשע נקי. הקב"ה הוא גם "א-ל נקמות" (תהלים צד:א), וכן "א-ל קנא", כמו שנאמר (שמות לד:יד): "כי ה' קנא שמו, א-ל קנא הוא", וכן א-ל שלא ינקה עד הנקמו באויביו, כמו שנאמר (שם:ז): "ונקה לא ינקה".

 

אך יותר משמילא פינחס אחרי צו ה', הוא גם הציל את ישראל מכלייה, שהרי עליהם היתה החובה לנקום את הנקמה -- ויתור על הקנאה ועל הנקמה ההלכתית הוא חטא ופשע נורא עד כדי כך, שהמסרב לנקום חייב כלייה! וזאת כוונת דברי דוד המלך ע"ה (תהלים קו:ל): "ויעמוד פינחס ויפַלֵל ותֵעָצַר המגפה". ולא קיימוה. וכך כתב הספורנו (במדבר שם): "בקנאו את קנאתי בתוכם שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם". והאבן עזרא (שם) כתב: "כי הוא קנא כקונו, וכתוב על ה' כי הוא א-ל קנא בע"ז, ולולי הוא שקינא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי".

 

הנקמן הזה, פינחס, זכה לא רק לברית שלום, אלא זכה גם שמתנות כהונה נקבעו על שם מעשיו. כך אמרו חז"ל (חולין קלד:): "דורשי חמורות היו אומרים: הזרוע כנגד היד [של פינחס], וכן הוא אומר (במדבר כה:ז): 'ויקח רומח בידו'; ולחיים כנגד תפילה, וכן [[קכג]] הוא אומר (תהלים קו:ל): 'ויעמוד פינחס ויפלל'; קיבה כמשמעה, וכן הוא אומר (במדבר שם:ח): 'ואת האשה אל קבתה'". ומכיון שמגלגלים זכות על ידי זכאי, אחרי שנקם פינחס את נקמת ה' מזמרי בן סלוא וכזבי בת צור, שלח משה את צבאות ה' לנקום את נקמתו במדין בהנהגת פינחס, כמו שנאמר (במדבר לא:ו): "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא". וכן פירש הרמב"ן (במדבר כה:יא): "והזכיר (פסוקים יד-טו) 'ושם איש ישראל המוכה... ושם האשה המוכה', להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלקיו. ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק ציוהו להיפרע מן הרשעים ואמר לו: צרור את המדינים".

 

המידה של נקמה מושרשת אצל ישראל ואצל מנהיגיהם הגדולים. כך מצאנו בשמשון. אחרי אשר "ויך אותם שוק על ירך מכה גדולה" (שופטים טו:ח), באו אנשי יהודה השפלים למוסרו לפלשתים, כשהם טוענים בפחד (שם:יא): "הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו". ושמשון ענה להם (שם): "כאשר עשו לי כן עשיתי להם". והלא שמשון הוכתר בשם "צדיק", וכמו שאמר אביי (סוטה ט:): "ידעה בו [דלילה] באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה". ועוד אמרו (שם י.): "שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים". וכן (שם): "אמר שמשון לפני הקב"ה: רבש"ע, זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום". ושמו היה מעין שמו של הקב"ה, כמו שאמרו (שם): "שמשון מעין שמו של הקב"ה; מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו [על ידי השמש] אף שמשון מגין בדורו על ישראל". עד כדי כך היה גדול, עד שיעקב אבינו חשב ששמשון יהיה המשיח, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה צח:יד): "לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו [את שמשון] וסבור בו שהוא מלך המשיח. כיון שראה אותו שמת, אמר: אף זה מת - 'לישועתך קויתי ה'' (בראשית מט:יח)".

 

וצדיק זה, כל חייו עד יום מותו קינא לבני ישראל ונקם את נקמתם, כמו שנאמר (שופטים טז:כח): "ה' אלקים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים". ואפשר לומר שביקש נקמה רק על אחת משתי עיניו שניקרו הפלשתים, כי ידע שחלק מהמעשה בא כעונש על מעשיו, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ט:): "שמשון בעיניו מרד שנאמר (שופטים יד:ג): 'ויאמר שמשון אל אביו, אותה קח לי כי היא ישרה בעיני', לפיכך נקרו פלשתים את עיניו". מכל מקום, הקב"ה נענה לבקשה זו של שמשון לנקמה באויבי ישראל ובאויבי ה', כי "א-ל נקמות ה'".

 

כמו כן, שמעון ולוי נקמו את נקמת דינה, ובכלל את נקמת ישראל. ומי שאומר שהמעשה שלהם בשכם היה חטא אינו אלא טועה ותועה, כי הנה ציוה הקב"ה לאמר (במדבר ב:ב): "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", ואמרו חז"ל (במדבר רבה ב:ז): "סימנים היו לכל נשיא ונשיא, מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן... כל שבט ושבט נשיא שלו צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו... שמעון פטדה ומפה שלו צבוע ירוק ומצוייר עליו שכם". ואילו היה מעשה שמעון בשכם חטא, איך יתכן שהקב"ה יצוה להניף ולפרסם את החטא הזה על דגלו! מה עוד, שמהרז"ו מפרש שם: "שכם - על הגבורה ומסירת נפשם בשכם, ואף שלוי היה אתו, שמעון היה הגדול והעיקר וזהו שבחו על שקינא על הזנות".

 

גם בפרקי דר"א שיבחו את שמעון ואת לוי, וגינו רק את נשיא שבט שמעון שזנה עם המדינית, וז"ל (פ' מז): "שמעון ולוי קינאו על הזנות, שנאמר (בראשית לד:לא) 'הכזונה יעשה את אחותנו'. והנשיא של שבט שמעון לא זכר מה שעשה זקנו ולא גער בבחורי ישראל, אלא הוא בעצמו בפרהסיא בא בזנות על המדינית". הרי שוב שבח לשמעון ולוי על מה שעשו.

[[קכד]]

א"כ, ודאי שבשכם לא היה חטא אלא מסירות נפש על נקמה במקומה ובזמנה הנכון. ומי שמעיין היטב במקרא יראה שאף יעקב לא נזף בשמעון ובלוי בטענות של מוסר כאילו המעשה היה בלתי מוסרי. יעקב אבינו פחד רק מתוצאות המעשה והסכנה שתצא ממנו, כמו שכתוב (בראשית לד:ל): "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתֵי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". והם אמנם ענו לענין (שם:לא): "ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותנו?!" כלומר, ודאי שאין כאן מעשה של חטא, כי נקמנו את נקמת אחותנו שעשו אִתה מעשה שלא ייעשה; ולגבי מה שאתה מפחד מהגוים, הרי בחילול השם חייב אדם למסור את נפשו. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה פ:יב): "אמר רב יהודה בר סימון: [אמרו]: עכורה היתה החבית וצללנו אותה. 'ויאמרו, הכזונה', אמרו: מה הם נוהגים בנו, כבני אדם של הפקר!" ואכן לאחר שענו לו בניו, אין זכר בפרשה לתשובה מיעקב לטענתם, אלא הפרשה ממשיכה: "ויאמר אלקים אל יעקב: קום עלה בית אל...".

 

כמו כן, המפרשים הראשונים הצדיקו את מעשה שמעון ולוי בשכם. הרמב"ם כתב (הל' מלכים ט:יד): "ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו ייהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". והרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית לד:יג) חולק על הרמב"ם, וז"ל: "אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להינקם מהם בחרב נוקמת. והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתם...".

 

אך אם כך, מתעוררת השאלה מדוע קיללם יעקב אבינו (בראשית מט:ה-ז) ואמר: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכֵרֹתיהם... כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"? התשובה היא זו: בודאי, אחרי שהשיבו שמעון ולוי את מה שהשיבו ליעקב - "הכזונה יעשה את אחותנו" -- זו מכירתו של יוסף". הוא שתק וקיבל את טענתם, מכל הסיבות דלעיל. ובודאי לא היה בהריגת שכם שום חטא, ואדרבה, היתה זו מצוה גדולה של נקמה ומסירות נפש, ומשום כך חרט הקב"ה לדורות את דמות העיר שכם על דגלו של שמעון. אך לאחר מכן, שמעון ולוי ניסו להתנכל ליוסף, וחשבו אף להרגו, וכמו שאמרו חז"ל (לקח טוב, בראשית מט:כג): "'וימררהו ורֹבו' (בראשית שם), אלו אחיו; 'וישטמוהו בעלי חצים' (שם), אלו שמעון ולוי, דכתיב (שם לז:יח): 'ויתנכלו אותו להמיתו'". וכן (תנחומא ישן, וישב יג): "'ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו', מי הם [איש אל אחיו]? שמעון ולוי". וכן (בראשית רבה פד:טז): "'ויקחֻהו וישליכו אותו הבורה' (בראשית לז:כד), ויקחהו כתיב. מי היה זה? שמעון. ואימתי פרע לו? להלן (בראשית מב:כד): 'ויקח מאתם את שמעון'". ובסופו של דבר הם שקבעו את מכירתו של יוסף, כמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, בראשית מט:ה): "'כלי חמס מכרותיהם'

 

וכאשר שמע יעקב אבינו את כל זה, נדהם, והבין שעל אף שהמעשה שעשו בשכם היה מעשה של נקמה ומצוה וחובה, אך הגורם,  המניע שלהם בעשיית המעשה, היה מכוער, ושורשו היה ברשעות של כעס, שהוא דבר כה מגונה עד שאמרו חז"ל (נדרים כב.-כב:): "כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו... אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו... [אף] משכח תלמודו ומוסיף טפשות". ועוד אמרו חז"ל (פסחים סו:): "אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו", עיי"ש; והכל בגלל גאוה וגסות הרוח.

 

מזה הבין יעקב אבינו שמעשי שמעון ולוי נובעים מכעס, ונכון שבשכם עשו מעשה טוב, אבל מכיון שהמניע שלהם היה כעס, הגיעו גם למצב שניסו להרוג צדיק [[קכה]] כיוסף. והבנה זו של יעקב, שמעשה שכם היה טוב והנסיון לעקור את יוסף היה רע, משתקפת מתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית מט:ז) על דברי יעקב אבינו "ארור אפם כי עז", שפירשם לא כקללה לשמעון ולוי אלא לעיר שכם, וז"ל: "ליט הוה כרכא דשכם כד עלון לגוה למחרבה ברוגזיהון דתקיף, וחמתהון על יוסף ארום קשיא". הנה רואים  בעליל שמעשה שכם לא היה ראוי לקללה, ורק המעשה ביוסף היה ראוי לקללה.

 

זאת היתה כוונתו של יעקב באמרו: "כי באפם הרגו איש", שפירשו חז"ל (בראשית רבה צח:ה): "זה חמור אבי שכם". ומה שאמר אחר כך "וברצונם עקרו שור", כוונתו ליוסף, כלומר, שרצונם היה לעקור את יוסף שנקרא שור, כמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, בראשית מט:ו): "'וברצונם עקרו שור', זה יוסף דכתיב ביה (דברים לג:יז): 'בכור שורו הדר לו...'". וכן בלקח טוב (בראשית שם): "'עקרו שור' - זה יוסף, שנאמר (בראשית לז:יט): 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא', אלו שמעון ולוי שנקראו אחים. וראיה לדבר שהרי במצרים לא לקח יוסף לאסור אותו אלא לשמעון... וכתיב (שם מב:כז): 'ויפתח האחד את שקו' - זה לוי שנשאר יחיד, כי נותר לשם שמעון ושמו לו כספו בפי אמתחתו [של לוי] כדי לבהלו".

 

משום כך, לא קילל יעקב ח"ו את שמעון ואת לוי, אלא הוא קילל את אפם, את כעסם, שהיה המניע הרע שהביא אותם לחמס. ולכן נאמר  "ארור אפם כי עז", ודרשו חז"ל (בראשית רבה צט:ו): "לא קילל אלא אפם". וכן (לקח טוב, בראשית מט:ז): "'ארור אפם כי עז'... תתבצר אפם ותתמעט, ועברתם תקטן". כלומר, הקנאות והנקמנות דברים גדולים הן, אבל זאת אך ורק אם הן נעשות לשם שמים, כמו בפינחס ובאליהו וכדומה. אולם אם המניע והשורש של הקנאות ושל הנקמה הם רעים, ובאים מתוך כעס וחמס, יש לגנותם. עצם הדחיפה לקנאות ונקמה יש בה דבר גדול, אלא שצריך לרכך אותן ולמעטן כדי שיהיו תמיד לשם שמים, וצריך שנדע גם מתי לא להשתמש בהן.

 

על כן אמר יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". מצד אחד, הפרידם זה מזה, ומצד שני לא נתן להם מקום קבוע, כדי שלא תהיה להם נחלה קבועה, ויהיו זקוקים לחסדי הזולת וירגישו יסורים, שכל אלה ממעטים את הגאוותנות ואת האנוכיות שהן שורש הכעס. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה שם): "כל מי שמסבב על הפתחים, משבטו של שמעון. אמר הקב"ה: אף לוי יהא מסבב". וכן (בראשית רבה צח:ה): "'אחלקם ביעקב' - זה שבטו של לוי... 'ואפיצם בישראל' - זה שבטו של שמעון, הדא אמרה, רובן של עניים משבט שמעון היו".

 

מכל מקום, רוח הקנאות שהיתה בהם, הביאה את הקב"ה לתת לשמעון את התפקיד להעמיד סופרים ומלמדי תורה, שיתפרנסו בדוחק, אך תהיה בהם הדחיפה להתמסר, וכמו שתירגם יונתן (בראשית מט:ז): "אפליג ית שבטא דשמעון סברין מלפי אורייתא בכנשתא דיעקב". ולשבט לוי נתן את הכהונה, כי דוקא עקשנותם לדבוק בה' הביאה אותם שלא לעבוד ע"ז במצרים ובעגל הזהב, וכן לאזור אומץ ומסירות נפש להרוג את יקיריהם. אמרו חז"ל (במדבר רבה טו:יב): "'קח את הלוים' (במדבר ח:ו) - זה שאמר הכתוב (תהלים יא:ה): 'ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו'... אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה... אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה, שנאמר (דברים לג:ט): 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו', זו המילה, ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר (שמות לב:כו): 'ויעמוד משה בשער המחנה [ויאמר מי לה' אלי] ויאספו [[קכו]] אליו כל בני לוי'. כיון שאמר להם משה: 'שימו איש חרבו על ירכו [עִברו ושובו משער לשער במחנה והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו]', מה עשו? שֹמו, ולא נשאו פנים. וכן משה מברכם (דברים לג:ט): 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו...'". איזו מסירות נפש ואיזו קבלת עול מלכות שמים! רק אדם שיש בו נפש גבוהה עם אהבת ה' ואהבת צדקת ה', ושנאת הרשע ושנאת הרשעות, מסוגל להגיע למעלות כאלו. לוי ושמעון, שכללו בתוכם את מידת הקנאות והאהבה העזה לה' עם מידת הנקמה ברשעים וברשעות, אחרי שהקב"ה צרפם בכור ומיעט את הגאוה והשנאה שלהם - יצאו כמנהיגי עם ישראל וכקדושיו.

 

אכן "במקום שצריכה נקמה, דבר גדול היא".

 

הנה, בתקופת בית שני קבעו ישראל את יום י"ג באדר כיום טוב בשם "יום ניקנור". כך אומרת הגמרא (תענית יח:): "מאי ניקנור... ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר: אימתי תפול בידי, וארמסנה. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידים שהיו מניפות על ירושלים - תיעשה בהם נקמה". יום ניקנור, יום נקמה, יום טוב להנציח את הנקמה, כדי לזכור את החירוף ואת הגידוף נגד ה' ונגד עירו, וכדי לזכור את הנצחון, כשהצליחו למגר את השונא ולתלות את בהונות ידיו ורגליו בשערי ירושלים, כך שכל העם, אנשים, נשים וטף, יראום וידעו כי "אך פרי לצדיק, אך אלקים שופטים בארץ".

 

>הקב"ה אינו רק "א-ל נקמות" ו"א-ל קנוא ונוקם". גם הגאולה השלמה תבוא מתוך זה שהקב"ה יקום בזעמו לנקום את נקמת חילול שמו ואת דם עבדיו השפוך. כך אומר ילקוט שמעוני (עובדיה תקמט): "אוי למלכות רביעית שהקב"ה נוקם בעצמו ממנה". וכך ביקש דוד המלך ע"ה (תהלים עט:יב): "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפָתם אשר חרפוך ה'". והנה ירמיהו הנביא לא אמר כדוד "שבעתיים", אלא אמר (איכה ג:סד): "תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם". ובפסיקתא רבתי (פרק יב) אמרו: "ר' יהודה ור' נחמיה, ר"י אמר: אמרו ישראל, רבון העולמים! מה שעשו לנו תשיב להם כמעשה ידיהם, ומה שעשו במקדשך 'השב לשכנינו שבעתים אל חיקם'... ור' נחמיה אומר... מה שעשו בנו תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם, ועל ששרפו תורתך 'השב לשכנינו שבעתים אל חיקם'". בודאי, גם במה שעשו הגוים לישראל יש חילול השם, כפי שנראה באריכות בע"ה, ובגלל זה מגיע להם עונש, אך כאשר בגלוי ובפירוש הם מדברים נגד ה' ומחרפים ומגדפים אותו, על זה בא עונש שבעתיים, כי הנה לפנינו חילול השם גלוי ומחוצף, במצח נחושה. זוהי מלחמה גלויה בה'.

 

זה הסוד של עניין עמלק, מדוע חרה אפו של הקב"ה באומה זו יותר מבשאר האומות: כי שאר האומות היוצאות למלחמה נגד ישראל מחללות את השם בעקיפין, שבזה שהן לוחמות בעם ה', איגלאי מילתא שאינם נרתעים מהקב"ה, ואכן זהו חילול השם שלא יכופר, אך אינו דומה לחילול שבו יוצאים גוים בהכרזה גלויה (כגון גלית) נגד הקב"ה. וזה היה החטא הנורא של עמלק, שעל זה נאמר (שמות יז:טז): "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ושעל זה אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דעמלק פרשה ב): "רבי אלעזר המודעי אומר: נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו, אם אניח נין ונכד של עמלק תחת כל השמים, שלא יהו אומרים גמל זה של עמלק, רחלה זו של עמלק". וכן (פסיקתא רבתי, פרק יב): "'כי יד על כס י-ה' - אמר ר' לוי בשם ר' חמא בי רבי חנינא: כביכול כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם [[קכז]] שלם [כי כתוב "י-ה" ולא השם המלא] ולא הכסא שלם [שהרי כתיב "כס"]. נעקר זרעו של עמלק הכסא שלם והשם שלם. אמר דוד (תהלים ט:ז): 'האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה', מה כתיב אחריו? 'וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו'".

 

עמלק בא להשמיד את ישראל, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא ישן, יתרו ד): "למה נקרא שמו עמלק? עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב". הוא בא ראשון, ובכך סלל את הדרך לכל שאר האומות, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, תצא ט): "'אשר קרך בדרך' - רבנן אמרי קרך, הקרך לפני אחרים. אמר רבי חוניא, משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אע"פ שנכוה - הקירה לפני אחרים. אף כאן, כיון שיצאו ישראל ממצרים הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות, שנאמר (שמות טו:טו): 'אז נבהלו אלופי אדום' וגו'. כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן, הקירן לפני אומות העולם".

 

אך יותר מזה: עמלק בא בגלוי לחרף, לגדף ולמחות ח"ו את שם ה'. כך אמרו חז"ל על הפסוק (שמות יז:ח) "ויבא עמלק", וז"ל (מכילתא, שם א): "שבא בגלוי פנים, לפי שכל הביאות שבא, לא בא אלא במטמוניות... אבל ביאה זו לא בא אלא בגלוי פנים...". ובגסות גלויה הדגיש עמלק את חילול השם הגלוי הזה. וז"ל חז"ל (תנחומא, תצא ט): "מה היו בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרים: בזה בחרת, טול לך מה שבחרת! זהו מה שכתוב (תהלים עט:יב): 'חרפָתָם אשר חרפוך ה''".

 

חטאו של עמלק היה המלחמה הגלויה והחצופה שפתח בה נגד הקב"ה, ועל זה גזר הקב"ה (שמות יז:יד): "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". ופירש המכילתא שם (פרשה ב): "'מחה' בעולם הזה, 'אמחה' לעולם הבא". הוא פשט את ידו בכסא ה', כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, תצא יא): "כתוב אחד אומר (דברים כה:יט): 'תמחה את זכר עמלק', וכתוב אחד אומר (שמות יז:יד): 'כי מחה אמחה'. כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא - 'תמחה', כשפשט ידו בכסא - 'מחה אמחה'. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקב"ה? אלא ע"י שהחריב ירושלים שכתוב בה (ירמיהו ג:יז): 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'', לפיכך - 'מחה אמחה'". פירוש: החטא של עמלק הוא מלחמה גלויה וחצופה בהקב"ה, כפי שעשה כאשר יצאו בני ישראל ממצרים. אך גם כל אומה אחרת וכל גוי אחר המחרף ונלחם בהקב"ה - נדבק בו חטאו של עמלק, והוא כעמלק. הרי לא עמלק העם החריב את ירושלים, ומכל מקום אמרו חז"ל שבזה פשט עמלק ידו בכסא, אלא מכאן למדנו שכל הפושט ידו בכסא נקרא עמלק. והבן וזכור כלל זה לימינו אלה (ובסמוך נראה בע"ה איך בחורבן ירושלים, חוץ מעצם החורבן, היה חילול השם בגלוי ובזדון, במיוחד בדרך שהאויב, דהיינו טיטוס, ניאץ וחירף בתוך קודש הקדשים).

 

הקב"ה קבע כלל, שכל זמן שיש לישראל מלכות וממשלה וכח למחות את זכר עמלק - חובה ומצוה לעשות זאת, ומשום כך אמרו חז"ל (ספרי, ראה סז): "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק. ואיני יודע איזה יקדים, תלמוד לומר 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' (שמות יז:טז) - כל שישב מלך על כס י-ה אתה מכרית זרע עמלק. ומניין ש'כסא י-ה' זה המלך? שנאמר (דברי הימים א כט:כג): 'וישב שלמה על כסא ה' למלך'". רק אחרי שחרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם וממדינתם, ולא היתה להם האפשרות למחות את זכר עמלק, אמר הקב"ה: עתה, אני מחה אמחה את זכר כל עמלק שגילה פנים נגד ה' (ויש להבין שהיום, שאכן החזיר אותנו הקב"ה בחסדו לארצנו ולשלטוננו, [[קכח]] שוב עלינו להשתתף אתו במחיית עמלק, אם יתברר לנו שיש בפנינו ענין של עמלק).

 

יוצא מדברינו, שהגאולה תבוא בעקבות רצון ה' לנקום את נקמתו, שזאת תהיה קידוש שמו הגדול והנורא. וכן נאמר (דברים לב:לד-לה,לז,מא-מג): "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי, לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו... ואמר אי אלקימו צור חָסָיוּ בו... אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה, מראש פרעות אויב, הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".

 

הקב"ה יֵצא לנקום את נקמת שמו הגדול המחולל בגוים, וכן את נקמת עם ישראל שדרכם - דרך שפלותם ומצוקתם בידי הגוים - חוּלל שמו. בעת הנקמה של גאולה, הוא יתעורר כביכול כמי שמתרונן מיין, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עח:סה): "ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין". כל משך הזמן שגזר ה' גלות ושעבוד על ישראל, הוא התאפק, ומשום כך חשבו האוילים שאינו קיים ח"ו, ולעגו לישראל, כמו שנאמר (תהלים קטו:ב): "למה יאמרו הגוים: איה נא אלקיהם". אך שתיקתו מול חילול שמו היתה גבורתו, כמו שאמרו חז"ל (גיטין נו:): "'אי אלקימו צור חסיו בו' - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפס זונה בידו ונכנס לבית קודש הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליו עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [כינוי לאלקים ח"ו], שנאמר (תהלים עד:ד): 'שאגו צורריך בקרב מועדך, שמו אותותם אותות'. אבא חנן אומר: 'מי כמוך חסין י-ה' (תהלים פט:ט), מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: 'מי כמֹכה באלים ה'' (שמות טו:יא), מי כמֹכה באלמים".

 

אך הקב"ה, על אף שתיקתו, לא שכח את החירוף ואת הגידוף, כי אין שכחה לפני כסא כבודו, והנקמה כמוסה עמו וחתומה באוצרותיו, ולו נקם ושילם. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים עה:ט): "כי כוס ביד ה' ויין חָמַר מלא מסך ויַגֵר מִזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ". הקב"ה, שחירפוהו וניאצוהו הגוים כי הוא נראה להם כישן מיין, יתרונן וישקה בנקמתו את הגוים שחלילו את שמו. הספרי אומר (האזינו שכד): "מאותה טיפה שתו ממנה אנשי דור המבול, ואנשי דור הפלגה, ואנשי סדום ועמורה, ופרעה וכל חילו, סיסרא וכל המונו, נבוכדנצר וכל חילו, סנחריב וכל אגפיו, ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי עולם עד סוף כל הדורות".

 

זאת נקמת ה', ונקמה של מצוה היא, נקמה של שמחה; אומר הספרי (שם שכו): "כשהמקום דן את האומות שמחה היא לפניו". אכן שמחה היא, כי (משלי יא:י): "ובאֲבֹד רשעים רִנה". ואע"פ שבעוה"ז אין הקב"ה בעצמו שֹשֹ במפלת הרשע, אך כאשר הוא בא למחוק את חילול השם הנורא ביותר שהיה בגלוי ובבוז על ידי הגוים, שמחה היא לפניו.

 

נקמה זו נעשית ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך, כמו הגאולה הראשונה במצרים. כך אומר הספרי (שם שכה): "'לי נקם ושלם' - אני בעצמי פורע מהם, ואיני פורע מהם לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח". וכך מנבא הנביא על נקמת ה' בגוים לעתיד לבוא (ישעיהו סג:א-ו): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדוּר בלבושו צועה ברב כחו, אני מדבר בצדקה רב להושיע. מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת; פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, וְיֵז נצחם על בגדַי וכל מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני; ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי ואוריד לארץ נצחם". ורש"י שם אומר: "נתנבא הנביא על שאמר הקב"ה שעתיד לעשות נקמה באדום והוא עצמו בכבודו יהרוג את [[קכט]] שר שלהם תחלה". ופירוש "אגאלתי" שאמר הנביא הוא: ליכלכתי ותיעבתי בדם. ולא בכדי קבע הקב"ה בלשון הקודש את השורש גאל" גם במובן של גאולה, דהיינו ישועה ופדות, וגם במובן של לכלוך בדם - כי גאולת ישראל תבוא רק בדם הגוים שחיללו את השם בדיכויָם את ישראל.

 

עוד זועק הנביא (שם:טו): "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך; איה קנאתך וגבורתך...". ומפרש הרד"ק: "שהיית מקנא בראות עוני עמך ומראה גבורתך בעמים - איה הם עתה".

 

הקב"ה יֵצא בנקמה נגד הגוים על גאותם נגדו. כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ו): "'תהרוס קמיך' (שמות טו:ז) - הרסת קמיך אין כתיב כאן, אלא 'תהרוס קמיך', לעתיד לבא, שנאמר 'אלקים הרס שנימו בפימו' (תהלים נח:ז). מפני מה? 'כי לא יבינו אל פעֻלֹת ה' ואל מעשה ידיו יהרסֵם ולא יִבנֵם' (שם כח:ה), יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא. 'תשלח חרונך' - שלחת חרונך אין כתיב כאן, אלא 'תשלח חרונך', לעתיד לבא, שנאמר 'שפוך עליהם זעמך' וגו' (שם סט:כה). ואומר 'שפֹך חמתך על הגוים', מפני מה? 'כי אכלו את יעקב' וגו' (ירמיהו י:כה). 'יאכלמו כקש' - אכלמו כקש אין כתיב כאן אלא 'יאכלמו כקש', לעתיד לבא, שנאמר 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה' (עובדיה פסוק יח)". הגאולה הראשונה היא אכן סימן למה שיהיה בגאולה האחרונה.

 

כך, כפי שנאמר כאן, ינקום הקב"ה לעתיד לבוא מן הגוים את נקמת בני ישראל שהיא נקמתו, וכמו שאמר הנביא (זכריה ב:יב): "כי כה אמר ה' צב-אות אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו". ובמכילתא (שם): "כביכול כלפי מעלה דבר הכתוב אלא שכינה הכתוב".

 

עוד אמר הנביא (יחזקאל לה:ה-טו): "יען היות לך איבת עולם ותַגֵר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם בעת עון קץ. לכן חי אני נאם ה' אלקים כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך; ונתתי את הר שעיר לשִממה וּשמָמָה, והִכרַתי ממנו עובר ושב; ומלאתי את הריו חלליו, גבעותיך וגיאותיך וכל אפיקיך חללי חרב יפלו בהם. שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה, וידעתם כי אני ה'; יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה' שָם היה; לכן חי אני נאם ה' אלקים ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשיתה מִשִנאתיך בם ונודעתי בם כאשר אשפְטך; וידעת כי אני ה' שמעתי את כל נאצותיך אשר אמרת על הרי ישראל לאמר שָמֵמו, לנו ניתנו לאכלה; ותגדילו עלי בפיכם והעתרתם עלי דבריכם, אני שמעתי. כה אמר ה' אלקים כשמֹח כל הארץ שממה אעשה לך; כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שָמֵמה כן אעשה לך, שמָמָה תהיה הר שעיר וכל אדום כֻלה וידעו כי אני ה'". וכן (יחזקאל לו:ה-ו): "לכן כה אמר ה' אלקים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כֻלָא, אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש למען מגרשה לבז; לכן הִנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, כה אמר ה' אלקים הנני בקנאתי ובחמתי דברתי יען כלימת גוים נשאתם".

 

אמרו חז"ל (ספרי, האזינו שלג): "'כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו' (דברים לב:מג) - שתי נקמות. נקם על הדם ונקם על החמס. ומנין אתה אומר שכל חמס שחמסו אומות העולם את ישראל מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו? שנאמר (יואל ד:ב): 'וקבצתי את כל הגוים' וגו'" (עיין שם).

 

הנה עובדיה הנביא היה גר אדומי, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין לט:): "עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה איבא ניזיל ביה נרגא", ופירש רש"י: "מעצמו של יער ייכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער, וכן עובדיה לאדום ודוד למואב והוא [[קל]] [דוד] יצא מרות המואביה". ומי כמוהו שהיה גוי יודע את שנאת הגוים לישראל! והוא אמר על הגאולה (עובדיה פסוקים ח-טז): "הלוא ביום ההוא נאם ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו; וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל; מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרתָ לעולם; ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאחד מהם; ואל תרא ביום אחיך ביום נכרו ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם ואל תגדל פיך ביום צרה; אל תבוא בשער עמי ביום אידם אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו ואל תשלחנה בחילו ביום אידו; ואל תעמד על הפרק להכרית את פליטיו ואל תסגר שרידיו ביום צרה; כי קרוב יום ה' על כל הגוים כאשר עשית יֵעשה לך, גמולך ישוב בראשך; כי כאשר שתיתם על הר קדשי ישתו כל הגוים תמיד ושתו ולעו והיו כלוא היו".

 

השנאה של הגוים לישראל תביא עליהם את הקנאה של הקב"ה, קנאה טובה של מצוה. הנביא אומר (זכריה ח:ב): "כה אמר ה' צב-אות, קנאתי לציון קנאה גדולה וחמה גדולה קנאתי לה'". ולפני כן אמר (שם א:יד-טו): "קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה, וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". בזה מבהיר הנביא מדוע יתנקם הקב"ה בגוים, אע"פ שלמעשה גלותם של ישראל היא עונש מן השמים. וז"ל רד"ק שם: "אני קצפתי על ישראל מעט להגלותם מארצם, ומעט הוא כנגד מה שהרעו הם לישראל אחר גלותם; עזרו לרעה - להרע להם יותר מדי, וכן אמר בישעיהו (מז:ו): קצפתי על עמי חללתי נחלתי, ואתנם בידך [ביד כשדים]; לא שמת להם רחמים...". ועוד נרחיב בזה בע"ה, על הקשר בין זה לשלש השבועות שמעלים רבים וטובים כטענה נגד מדינת היהודים.

 

לא יהיו רחמים על הגוים לעתיד לבוא כאשר ינקום הקב"ה את נקמתו בהם. הנביא מתחנן לפני הקב"ה לנקמה, ואומר (ירמיהו י:כה): "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ואכלֻהו ויכלֻהו ואת נוהו הֵשַמו". וכן כתב דוד המלך ע"ה (תהלים עט:ו-ז): "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קָרָאו; כי אכל את יעקב ואת נָוֵהו הֵשַמו". וגדולי ישראל ראו לנכון להכניס קריאה זו להגדה של פסח, לאומרה בליל הסדר. הגדיל לנבא דוד המלך ע"ה (תהלים קלז:ח-ט): "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו; אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". ומזמור זה, עם הקריאה הבולטת לנקמה, קבעו גדולי ישראל לומר כהקדמה לברכת המזון של חול. וכן נאמר (ירמיהו נא:כ,כב,כד): "מַפֵץ אתה לי כלֵי מלחמה ונפצתי בך גוים והשחתי בך ממלכות... ונפצתי בך איש ואשה ונפצתי בך זקן ונער ונפצתי בך בחור ובתולה...  ושילמתי לבבל ולכל יושבי כשדים את כל רעתם אשר עשו בציון לעיניכם, נאום ה'".

 

מצוה גדולה לשמוח בנקמת ה' בגוים שחירפו את שמו, שהיא גם כדי לבער את הרע ואת הרשעים מן העולם, כי ביעור הרשעים מן העולם צדקה גדולה וחסד הוא. ולכן נאמר בהלל הגדול (תהלים קלו) "כי לעולם חסדו", לא רק על כך שה' נותן לחם לכל בשר, אלא גם שרים ומהללים את חסד ה' בזה "שהיכה בכורי מצרים", וכן "היכה גוים רבים", וכן "ניער פרעה וחילו בים סוף" - גם על כל אלה מהללים "כי לעולם חסדו". וכל כך למה? לפי שנאמר (משלי כט:טז): "ברבות רשעים ירבה פשע וצדיקים במפלתם יראו". וזה ברור, כי לתת לרשעים לנַצֵח ולהתרבות הוא להרבות פשע בעולם, הפשע הגדול ביותר - הבאת רע לעולם שהיה מיועד להיות רק טוב, ובכך לחרף ולקרוא תיגר על הקב"ה. ועל חירופם זה ראויים הם שימותו.

 

משום כך, על אף שאין מזכירים פסוקים של פורענות בראש השנה במלכויות, זכרונות [[קלא]] ושופרות, מותר להזכיר פסוקים של פורענות הגוים. כך כתב הרמב"ם (הל' שופר ג:ט): "אין מזכירין זכרונות, מלכויות ושופרות של פורענות.. כגון 'בחמה שפוכה אמלוך עליכם' (יחזקאל כ:לג)... ויש לו להזכיר פורענות של הגוים, כגון: 'ה' מלך ירגזו עמים' (תהלים צט:א), 'זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים' (תהלים קלז:ז)...". ואפשר לדייק מזה שכתב הרמב"ם: "ויש לו להזכיר", שבאלה יש יותר מצוה.

 

לעתיד לבוא יצעד הקב"ה בעצמו למלחמה נגד הגוים בלבוש צבא, וינקום את נקמת בני ישראל. כך אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים תתמז): "'ה' מלך גאות לבש' (תהלים צג:א): א"ר חנינא, יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו, או לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו, אבל הקב"ה נאה ללבושו ולבושו נאה לו שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש', וכן הוא אומר (ירמיהו י:ז): 'מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה'. שבעה לבושין לבש הקב"ה, אחד במלחמת הים, 'ה' מלך גאות לבש', זה הלבוש כנגד מלחמת הים, שנאמר (שמות טו:א): 'אשירה לה' כי גאה גאה'. ואחד בסיני, 'לבש ה' עוז התאזר', כנגד עוז שנתן לעמו בסיני (תהלים כט:יא): 'ה' עוז לעמו יתן'. ואחד כנגד בבל שנאמר (ישעיהו נט:יז): 'וילבש בגדי נקם', וכן הוא אומר (ירמיהו נא:יא): 'כי נקמת ה' היא נקמת היכלו'. ואחד כנגד מדי שנאמר (ישעיהו שם): 'וילבש צדקה כשִריָן', וכן הוא אומר (אסתר ח:טו): 'ומרדכי יצא מלפני המלך'. ואחד כנגד יוון שנאמר (ישעיהו שם) 'ויעט כמעיל קנאה', כך היו בני חשמונאי לובשין בגדים של קנאה. ואחד כנגד אדום שנאמר (ישעיהו סג:א): 'מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה'. ואחד לימות המשיח שנאמר (דניאל ז:ט): 'לבושֵה כִתלַג חִוָר ושעַר ראשֵה כעמר נקֵא'".

 

לעיל הבאנו את  הפסוק (ישעיהו סג:א): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים", שמדבר ברמיסת הגוים על ידי הקב"ה כדורך בגת. ופירש מצודת ציון (שם): "חמוץ - ענין צביעה ואין לו דומה, ויתכן שהוא הפוך מן 'תמחץ רגלך בדם' (תהלים סח:כד)...". וכן כתב הרד"ק (תהלים שם): "למען תמחץ רגלך - תאדם. כמו הפוך תחמץ מן חמוץ בגדים, שפירושו אדום בדם".

 

>שלמה המלך ע"ה כתב (משלי כ:כח): "חסד ואמת יִצרו מלך וסעד בחסד כסאו". והכוונה היא, שהקב"ה קבע מידות וערכים, וכולם הם חסד. אבל אין זה כחסד המדומה של תרבות הזרה ושל המתייוונים, שהם כביכול הקובעים מה זה חסד, שהם כביכול בוראים את העולם ואת חוקיו בצלמם ובדמותם. החסד של הקב"ה הוא "חסד ואמת", חסד של אמת - חסד של רחמנות כלפי מי שמגיעה לו רחמנות, ושל אכזריות כלפי מי שמגיעה לו אכזריות על רשעותו. וכאשר יש "חסד ואמת" ביחד, אז "וסעד בחסד כסאו".

 

כלל גדול בתורה הוא זה: אם אין אמת, אין חסד אמיתי. חסד, רחמנות, יושר, אהבה, חמלה - הכל צריך להיות במסגרת של אמת. והקב"ה בעצמו נקרא "רב חסד ואמת" (שמות לד:ו). אמרו חז"ל (סנהדרין לז.-לז:): "כיצד מאיימין את העדים? על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן; שמא אי אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה; הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר (בראשית ד:י): 'דמי אחיך צועקים'. אינו אומר 'דם' אחיך אלא 'דמי' אחיך, דמו ודם זרעותיו. דבר אחר, 'דמי אחיך', שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים [[קלב]] נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא; ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך; ושלא יהו המינים אומרים, הרבה רשויות בשמים; ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו; לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, והלא כבר נאמר (ויקרא ה:א): 'והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו'. ושמא תאמרו, מה לנו לחוב בדמו של זה, והלא כבר נאמר (משלי יא:י): 'ובאבוד רשעים רנה'".

 

הרי החסד, הרי הנקמה ברשע - הרי החסד של אמת. כמה פעמים קבע הקב"ה את הזיווג הזה של חסד ואמת יחד בכתובים! מצאנו (תהלים כה:י): "כל ארחות ה' חסד ואמת", וכן (שם סא:ח): "חסד ואמת מַן יִנְצְרֻהו", וכן (שם פה:יא): "חסד ואמת נפגָשו", ורבים רבים כאלה.

 

"כי ברחמנות הטיפשים יאבד כל משפט". אלה דברי הרמב"ן (דברים ז:טז), העומדים מול צבא המתייוונים, שאימצו את רעיונות הגוים, רעיונות התרבות הזרה. ודאי שנקמה ואלימות והריגת בני אדם, כל אלה דברים חמורים הם, וכאשר הם נעשים סתם לשם כבוד המלך או האומה, או לשם נקמה אישית - פשע ורשעות הם. אך מי שהולך בפקודת ה' ודבק במצוותיו ובמדותיו כראוי ברחמנות ובחסד ובשלום, במקומן ובזמנן, ובאכזריות ובנקמה ובמלחמה במקומם ובזמנם, עובד את ה' יתברך.

 

הנה התורה הקדושה, תורת חיים ותורת חסד, מסרה לנו מצוה של עיר הנידחת, ובה נצטוינו על ידי אבינו אב הרחמן, שאם נשמע על עיר שהודחה על ידי בני בליעל, והלכו יושבי העיר ועבדו ע"ז, עלינו ללכת ולהשמיד את העיר ואת כל יושביה ורכושה, עד שתישאר תל עולם. כך נאמר (דברים יג:טז-יט): "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב... ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך... ונתן לך רחמים ורחמך והרבך... כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור את כל מצוותיו... לעשות הישר בעיני ה' אלקיך". ועל הפסוק "כליל לה' אלקיך", אומרים חז"ל (סנהדרין קיא:): "אם אתם עושים דין בעיר הנידחת מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני...".

 

והרי לפי מחשבותינו הדלות והצרות נשמע דבר זה כשיא האכזריות ח"ו! אך "א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות", ותורת ה' תמימה, וכולה אמת ויושר, חסד ורחמים. ואם כן, כל כך למה? התשובה הצלולה נמצאת בסיום המשנה (שם), וז"ל: "שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם". ועל משנה זו אומרת הגמרא (שם, סוף המסכת): "ת"ר, רשע בא לעולם, חרון בא לעולם, שנאמר (משלי יח:ג): 'בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה'. רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר (שם יא:י): 'ובאבוד רשעים רנה'".

 

ברור, כמו שאמרנו לעיל, שדבר זה חייב להיות אך ורק לשם מצות ה', וללא שום הנאה אישית או נגיעה פרטית. וכך כותב  רש"י (דברים יג:יז): "לה' אלקיך - לשמו ובשבילו". וכן כתב האבן עזרא (שם): "כליל - כלה לה' אלקיך, בעבור כבוד השם תשרפנה באש". ודעת זקנים (שם) כתב: "כדי שיוודע לכל שלשם הקב"ה חרבתם העיר ולא ליהנות מממונם".

 

בענין זה כתב אור החיים הקדוש שם (פסוק יח): "כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנידחת לנקמה אנושית, יש מקום להנמשך מהדבר; משא"כ עתה, שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו: 'כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור את כל מצוותיו', כי כשעושים משפט בעיר הנידחת כאילו קיימו כל מצוות ה' כאומרם ז"ל". דבר עצום לימדנו פה קדוש. הרי אין מצוה בתורה יותר קשה על היהודי מאשר להשמיד עיר שלמה של יהודים, וכל טבעו מורד נגד צו זה. ואם בכל זאת [[קלג]] הוא מתגבר על אנוכיותו וכופה את יצרו לה' במצוה זו, כמה גדול שכרו; כמה המליך עליו את מלך מלכי המלכים; כמה קיבל עליו את עול מלכותו! אכן, הרי זה כאילו קיים את כל מצוות ה'.

 

הספרי  אומר על זה (ראה צו): "'כי תשמע בקול ה' אלקיך' (דברים יג:יט) - מכאן אמרו: התחיל אדם לשמוע קמעה, סופו משמיעים לו הרבה... 'לעשות הישר בעיני ה' אלקיך' - זו שאמר רבי ישמעאל: הישר בעיני שמים". כלומר, ולא הישר בעיניך. ואמר בעל הטורים (שם:יח): "שלא תדאג לומר: החרבתי עיר ויושביה, לכן מבשרך לומר שלא תדאג וירחמך וירבך". ושוב נביא מדברי דעת זקנים (שם): "בשכר שלא ריחמת על מכעיסיו, הוא ירחם עליך".

 

>"נקמה" באה מהשורש "קום", והקימה היא היפוכה של הנפילה, כמו שנאמר (משלי כד:טז): "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן (מיכה ז:ח): "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי, קמתי", וכן (עמוס ה:ב): "נפלה לא תוסִף קום בתולת ישראל" (ועיין ברכות ד: איך הסבירו פסוק זה בא"י). ושונאי ישראל נקראו "קמים", כמו שנאמר (שמואל ב כב:מט): "ומוציאי מאויבי ומקמי תרוממני", וכן (תהלים מד:ו): "בך צרֵינו ננגח, בשמך נבוּס קמינו". כל זמן שהאדם בנפילה לפני אויביו הקמים עליו, הרי הוא בשפלות ועליו להתעורר ולקום. על כן, במלכות המנצחת ומצליחה נזכר המושג של קימה, כמו שנאמר (שמואל א כד:כ): "וקמה בידך ממלכת ישראל". וכאשר ישראל בגלות ובשפלות ובנפילה, כביכול גם הקב"ה כך, ומשום כך עליו לקום כביכול ולהתנקם מאויביו, מקמיו, שהם אלה שקמו נגד ישראל, כמו שאמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה ו): "שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה". ולכן הנקמה חייבת להתחיל בקימה, והיא שיא הקימה מהנפילה.

 

משום כך, פעמים אין ספור קוראים אנו להקב"ה לקום כביכול. כך אומר הפסיקתא רבתי (לא): "'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שְכֵחָני' (ישעיהו מט:יד). זה שאמר הכתוב: 'קומה ה' א-ל נשא ידיך אל תשכח ענוים' (תהלים י:יב). אמר ר' פנחס הכהן בשם רבי הושיעא: חמש מעמדות [כלומר קריאות לעמוד או לקום] אמר דוד לפני הקב"ה, 'קומה ה' הושיעני אלקי' (שם ג:ח), 'קומה ה' באפך הִנשא בְעַברות צוררי' (שם ז:ז), 'קומה ה' אל יעֹז אנוש' וגו' (שם ט:כ), 'קומה ה' א-ל נשא ידיך' (שם י:יב), 'קומה ה', קדמה פניו הכריעהו' (שם יז:יג). למה חמשה? אלא ארבעה כנגד ארבע מלכויות שראה דוד אותם ברוח הקודש היאך הם עתידים לשעבד את ישראל, והוא מעמיד את הקב"ה על כל אחת ואחת קומה ה', קומה ה', ולמה חמשה [כלומר, אם כנגד ארבע מלכויות, למה חמשה מעמדות של קימה]? אלא רואה את מלכותו של גוג היאך היא באה בחזקה, התחיל מעמיד הקב"ה עליה ואומר: רבונו של עולם! אינו שלנו להזדווג לה, אלא את אפנטיסון [קדם את פניו] לה; 'קומה ה' קדמה פניו הכריעהו'". וצריך עיון, שהלא דוד אמר "קומה ה'" יותר מחמש הפעמים הללו: "קומה עזרתה לנו" (שם מד:כז), וכן (שם עד:כב): "קומה אלקים ריבה ריבך", וכן (שם פב:ח): "קומה אלקים שפטה הארץ"? ונראה שחז"ל מנו דוקא "קומה ה'" ולא "קומה אלקים" או "קומה" לבד, והטעם, כי דוד מבקש את הקימה הזאת למרות שאין לישראל זכויות, אלא במדת הרחמים ולמען שמו.

 

בדומה, מצאנו בבראשית רבה (עה:א): "'משוד עניים מאנקת אביונים, עתה אקום יאמר ה'' (תהלים יב:ו). ר' שמעון בר יונה אמר: 'עתה אקום' - כל זמן שהיא [כנסת ישראל] מוכפשת באפר, כביכול [איני קם], אלא לכשיגיע אותו היום שכתוב בו (ישעיהו נב:ב): 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלים', באותה שעה (זכריה ב:יז): 'הס כל בשר [[קלד]] מפני ה' כי נֵעור ממעון קדשו'". הקב"ה כביכול גם הוא מוכפש באפר ואינו קם, בדיוק כמו ישראל, וכמו שאמרו חז"ל  על הפסוק (במדבר י:לה): "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", וז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "כל זמן שישראל משועבדים, שכינה עמהם משתעבדת". ולכן זועקים אנו להקב"ה לקום, להתקומם ולהתנקם (תהלים מד:כד): "עורה למה תישן ה'".

 

הנה חז"ל במשנה (מעשר שני ה:טו, וכן סוטה מז.) אמרו: "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררים...". ובגמרא (שם מח.): "מאי מעוררים? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים (תהלים מד:כד): 'עורה למה תישן ה'', אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר (תהלים קכא:ד): 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'? אלא בזמן שישראל שרויין בצער וגוים בנחת ושלוה, לכך נאמר: 'עורה למה תישן ה''". ודאי שהמושג "למה תישן" קיים כל זמן שישראל שרויין בצער, ורוב העם בגלות, והמקדש בחורבנו, והאויבים מתגרים בישראל ומסכנים אותם. כמו כן, ברור שכאשר ישראל אינו עושה רצונו של מקום, כביכול ה' ישן, בהסתר פנים. כך אומר ילקוט שמעוני (תהלים תתכג): "כשישראל עושין רצונו של מקום אין שינה לפניו, שנאמר 'הנה לא ינום ולא יישן'". א"כ, בדור שפל זה, כמה צריכים לזעוק: עורה למה תישן ה'!

 

מצווים אנו לזעוק ולעורר את הקב"ה, כמו שזעק הנביא (ישעיהו סג:טו): "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך, איה קנאתך וגבורותיך...". וכן (שם סב:ו-ז): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ". ופירש מצודת דוד שם: "לא תניחו את ה' לשתוק מלבנותה, אלא תפצירו בו עד יכונן את ירושלים על כנה ובסיסה, וישים אותה לפאר ותהילה בקרב הארץ". על פסוק זה אומרים חז"ל (מנחות פז.): "מאי אמרי [שומרים אלו]? הכי אמר רבא בר בר שילא: 'אתה תקום תרחם ציון' (תהלים קב:יד)".

 

אכן הקב"ה צריך לקום ולהתנער, כמו שנאמר (תהלים עח:סה): "ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין". לקום לקנא; לקום לנקות; לקום לנקמה. וכן אמר הנביא (צפניה ג:ח): "לכן, חכו לי נאום ה' ליום קומי לעד, כי משפטי לאסוף גוים, לקבצי ממלכות, לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי כי באש קנאתי תיאכל כל הארץ". "ליום קומי לעד" - קימתו של ה' מהשִפלות ומחילול שמו, ונקמתו ברשעים, מביאות לקידוש שמו, כי רק ע"י הנקמה, במקומה ובזמנה, וע"י תבוסת הרע והרשעים, מקדש הקב"ה את שמו המחולל בגוים.

 

הכלל: מי שכובש וכופה את יצרו ואת מחשבותיו הנפסדות והסופיות, ילך לבער את הרע ולנקום ברשעים, מפני צו ה' ותוך דבקות במידותיו וללא שום נגיעה אישית - ואז ייקרא רחמן וחסיד, שביער את הרע מהעולם, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמט:ו-ז): "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים...". ואמרו על זה חז"ל (ברכות ה.): "כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, שנאמר: 'רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם'", ע"ש. וברור שכל האוחז חרב של שתי פיות חייב לקבל על עצמו עול מלכות שמים, שהוא העיקר של ק"ש, ולהיצמד להלכות מלחמה כפי שקבען הקב"ה.

 

כי לצערנו, ושוב בגין הגלות הנוראה שהיכתה אותנו בסנוורים של התרבות הזרה, נשתבשו ונתעוותו ונסתלפו מדות ה', בזדון על ידי פורקי עול, ובשגגה עגומה על ידי חלק גדול של המחנה הקדוש, עד שהענין של מלחמה ונקמה בגוים וקידוש [[קלה]] שמו על ידי נצחון יהודי ירד בכלל מן הפרק, מן הפרשה, מן הספר, ומן המסכתא. אך לפי הרעיון היהודי המקורי, בדיוק כמו שקיבלנו מסיני הלכות שבת והלכות בשר וחלב, כן ניתנו לנו הלכות מלחמה ונקמה, שהן הלכה למעשה בימינו אלה של עקבות דמשיחא ואתחלתא דגאולה.

[[קלו]]