אור הרעיון

פרק יג- מלחמה ושלום

פרק יג

מלחמה ושלום

 

בסיום מסכת עוקצין, שהוא סוף התלמוד, אמרו חז"ל: "אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט:יא): 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'". עוד אמרו (במדבר רבה יא:ז): "גדול השלום, ששמו של מקום קרוי שלום". וכן (ויקרא רבה ט:ט): "גדול השלום, שכל הברכות כלולות בו". וכן (תנחומא, צו ז): "גדול שלום, שאין חיתום ברכת כהנים אלא שלום". וכן (במדבר רבה שם וחולין קמא.): "גדול השלום, שהשם שנכתב בקדושה, אמר הקב"ה: ימחה [בסוטה] על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו". וכן (אבות א:יח): "על שלשה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום". וכן (תו"כ, בחקותי פרק א:ח): "'ונתתי שלום בארץ' (ויקרא כו:ו) - שמא תאמרו, והרי מאכל, הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר, 'ונתתי שלום בארץ' - מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר (ישעיהו מה:ז): 'עושה שלום ובורא רע', מגיד שהשלום שקול כנגד הכל" (ועיין במדבר רבה יא:ה-ז). וכן (תענית כב.): "ר' ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, הוה שכיח אליהו גביה. א"ל: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי [בן עוה"ב]? א"ל: לא... אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי, א"ל: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו, א"ל: מאי עובדייכו? א"ל: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא". וכן, לא פחות מארבע מסכתות (ברכות, יבמות, נזיר, כריתות) מסתיימות במלים "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד:יג): 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך'" (ועיין סוף ברכות). וכן אמר הלל (אבות א:יב): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום...".

 

המחסום העיקרי בפני השלום הוא הגאוה והאנוכיות, כאשר אדם אינו מוכן לוותר על עלבונו או על כעסו. ועל זה אמרו חז"ל (גיטין לו:): "הנעלבים ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה:לא): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". ועוד אמרו (ברכות יז.): "מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה, אמר הכי: אלקי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה; ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה...". ודוקא תפלה זו קבעו חז"ל לדורות לומר בסיום תפילת העמידה. כי הגאוותנות של האדם והאנוכיות שבו מונעות ממנו מלהעביר על מדותיו ולשכוח את מה שהוא רואה כעלבונו. גס הרוח, הרואה את עצמו כמרכז העולם ומרגיש שהוא במרומי קרת, לא יסלח לזולת על מלה בוטה, או על פחיתת כבודו. וזאת כוונת דברי חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קמעא עוכרתו".

 

כעס הוא נחלתו הקבועה של הגאוותן, כעס ההופך לרוגז ולזעם כלפי כל מי שבעיניו פגע בו. ועל זה אמרו חז"ל (נדרים כב:): "כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו", וכן (שם כב.) "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו". ואילו העניו והשפל מוותר על כבודו, מעביר על מדותיו והולך בדרך שאמרו חז"ל (אבות ד:י): "הוי שפל רוח בפני כל אדם". ולכן אמרו חז"ל (שם א:יז): "שמעון בנו [של רבן גמליאל] אומר: [[קלז]] כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה... וכל המרבה דברים מביא חטא". וכן (שם ג:יג): "ר"ע אומר:... סייג לחכמה - שתיקה". והעיקר: "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת המריבה" (חולין פט.).

 

כמה גדול הוא השלום, עד שאמרו חז"ל (ברכות יז.): "אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק".

 

אך אם השלום חשוב כל כך, מתעוררת השאלה למה נכתבו בתנ"ך כל סיפורי המלחמות של שופטים ומלכים צדיקים? ובכלל, למה יש מצוה ללכת למלחמה, דהיינו מלחמת מצוה? אלא, כמו שהבאנו למעלה, כבר אמר שלמה המלך ע"ה בקהלת (ג:א,ח,יא): "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים... עת מלחמה ועת שלום... את הכל עשה יפה בעתו". ודאי שגדול השלום, אך דוקא בזמנו, בעתו, וכמו בכל המדות, "הכל עשה יפה  בעתו" דוקא. ואם משתמשים במדה חוץ למקומה וחוץ לזמנה - פיגול הוא. כך גם בשלום ובמלחמה: לשניהם עת, והעת נלמדת מהלכות המלחמה ומהלכות השלום הנמצאות פזורות בתורתנו הקדושה. ומכיון שהשלום מוגבל לעת שלו, א"כ בעת השייכת למלחמה, כל המדות של אהבה וחסד ורחמים שייכות למלחמה, כלומר, שאז חסד ורחמים הוא לצאת למלחמה נגד הרשעים. כך למדנו (קהלת רבה ג:[ח]א): "'עת להרוג' - בשעת מלחמה, 'ועת לרפוא' - בשעת שלום, 'עת לפרוץ' - בשעת מלחמה, 'ועת לבנות' - בשעת שלום... 'עת לבקש' - בשעת שלום, 'ועת לאבד' - בשעת מלחמה... 'עת לקרוע' - בשעת מלחמה, 'ועת לתפור' - בשעת שלום... 'עת לאהוב' - בשעת שלום, 'ועת לשנוא' - בשעת מלחמה, 'עת מלחמה' - בשעת מלחמה, 'ועת שלום' - בשלום".

 

דברי אלקים חיים! וכמה שייכים הם לימינו: "עת מלחמה - בשעת מלחמה, ועת שלום - בשלום"! ולכאורה תמוה הדבר. וכי צריך לומר לנו: עת מלחמה בשעת מלחמה? וכי יחשוב אדם שעת מלחמה היא בשעת שלום? אלא, באו חז"ל ללמדנו, שאכן יכול מישהו לחשוב כך, במיוחד כאשר התרבות הזרה המטורפת אוחזת בשבי חלקים מהעם בידיה המגואלות. וכבר הבאנו את דברי חז"ל (תנחומא, שופטים טו): "'כי תצא למלחמה על אֹיְבך' (דברים כ:א)... מהו 'על אויבך'? אמר הקב"ה: צאו עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם". צריך לדעת שהגוי שיוצא למלחמה על ישראל הוא אויב ולא אוהב, וכמה חסר כלל גדול ופשוט זה בימינו! ועוד אמרו חז"ל (ספרי, שופטים קצב): "על אויביכם [אתם יוצאים למלחמה] ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון ולא שמעון על יהודה שאם תפלו בידם ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמים עליכם".

 

ובכן, המלחמה בעתה היא מצוה וחובה וחסד וצדק לעולם. על הקב"ה שהוא רחום וחנון וארך אפים ורב חסד - מסיים הפסוק "ואמת", שנאמר (שמות לד:ו): "ה', ה', א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת". וכבר בארנו שלא יתכן- הוא מעל לכל אלוקי אמת. כמו כן, נאמר עליו (שמות טו:ג): "ה' איש מלחמה, ה' שמו", והכוונה היא, שעל אף שה' שמו -- מכל מקום ה' איש מלחמה. אותו ה' של רחמים הוא גם איש מלחמה נגד הרשעים. וכן אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכת דשירה ד): "יש גבור במדינה שמשקנאה וגבורה לובשתו, אפילו אביו ואפילו אמו ואפילו קרובו - הכל מכה בחמה והולך לו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא: 'ה' איש מלחמה, ה' שמו' (שמות שם). 'ה' איש מלחמה' - שהוא נלחם במצרים; 'ה' שמו' - שהוא מרחם [[קלח]] על בריותיו, שנאמר (שם לד:ו): 'ה', ה' א-ל רחום וחנון...'". אמת ואמונה. עת למלחמה ואכזריות ועת לרחמים ולחנינה ולחסד. והכל לפי הלכות ה', הלכות מלחמה על פי איש המלחמה. ואמרו חז"ל (מכילתא שם): "'ה' איש מלחמה, ה' שמו' - ר' יהודה אומר: הרי זה מקרא עשיר במקומות הרבה. מגיד שנגלה עליהם הקב"ה בכל כלי זין: נגלה עליהם כגבור חגור חרב... נגלה עליהם כפרש... נגלה עליהם בשריון וכובע כגבור... נגלה עליהם בקשת ובחצים... נגלה עליהם בצנה ומגן... שומע אני שהוא צריך לאחת מכל המדות האלו, ת"ל: 'ה' איש מלחמה, ה' שמו'. בשמו הוא נלחם ואינו צריך לאחת מכל המדות הללו. אם כן למה הוצרך הכתוב לפרט כל אחד בפני עצמו, אלא שאם נצרכו לישראל הקב"ה עושה להם מלחמות, ואוי לאומות מה הם שומעים באזניהם, שהרי מי שאמר והיה העולם עתיד להילחם בם". "רחום וחנון ורב חסד" בלי "אמת", וכמה פעמים מצאנו את צירוף החסד והאמת, ללמדנו שאותו ה' שהוא רחום וחנון ורב חסד מדת הרחמים

 

יוצא מדברינו, שהקב"ה הכריז מלחמה על הרשעים, ותיאר את עצמו כאיש מלחמה, שיש להתדמות לו במלחמה כמו שמתדמים לו ברחמנות וחנינות וכו'. ותיפח רוחם של תפוחי הרוח, המורדים בה' ובמדותיו וברעיונותיו, התועים ומתעים כאילו הם צדיקים יותר מבוראם, החסידים השוטים המתחסדים והשוללים את המלחמה ברשעים וברשע ומקרקרים שלום בעת שצריכים מלחמה, והמזייפים ומעוותים את תורת ה' והלכותיה של מלחמת חובה נגד הרשעים, ועליהם כבר נאמר (ישעיהו מח:כב): "אין שלום אמר ה' לרשעים". מי שקיבל "ברית שלום", שכר נצחי של שלום, היה דוקא פינחס שקינא את קנאת ה', שנקם את נקמתו, שהיה משוח מלחמה ראשון, כמו שנאמר (במדבר כה:יב): "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום". יש כאן מדה כנגד מדה - מי שעוזב את השלום ואת השלוה ומוסר את עצמו למלחמת ה' ולנקום את נקמתו, זוכה דוקא לשלום הנצחי, ומי שמורד בה' ומבזה ומתעב את מצותו להילחם ולבער את הרע ואת הרשעים, לעולם לא יהיה לו שלום, כי אין שלום לרשעים, פורקי עול.

 

והנה, קמו עלינו לכלותנו אנשים שנוגעו בצרעת התרבות הזרה, וביניהם לאסוננו גם תלמידי חכמים ויודעי ספר, וקבעו שלהלכה אין מלחמה בינינו לבין הישמעאלים הדרים בארצנו ולכן אסור לנו להתנהג אִתם כאויבים. הם אף הרחיקו לכת ופסקו שישמעאלי שניסה לתקוף ואף להרוג אדם מישראל על ידי אבן או כלי נשק, וברח, אסור להורגו, ומותר רק לתופסו ולהעבירו לשלטונות, למלכות הזלה אשר טוב סופה מקיומה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל", ופירש רש"י (שם): "שלא תהא להם שום שולטנות לישראל, אפילו שולטנות קלה ודלה". ובתיקוני זהר (דף קמד) נקראת מלכות ישראל שתהיה בעקבות משיחא "השלטון של הערב רב" (ועיין מה שנכתוב בזה בע"ה לקמן בפרק על הגאולה).

 

מי שקובע להלכה שאין מלחמה בינינו לבין הישמעאלים אשר בתוכנו, ושאנו חייבים להתנהג אִתם ברחמים, ושאסור להרוג אחד מהם אפילו לאחר שניסה לתקוף ולהרוג יהודי, אינו אלא רודף, המסייע לגוים לרצוח יהודים. ועל כאלה דיברה תורה בענין עגלה ערופה, שנאמר (דברים כא:א,ו-ז): "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה נופל בשדה, לא נודע מי הכהו... וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". ואמרו על זה חז"ל (סוטה מו:): "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה". כלל גדול לימדונו חז"ל כאן בענין אהבת ישראל וחובת האדם בישראל לזולת: לא מספיק שאדם בישראל לא יהרוג, לא ירצח. בודאי שהחובה של "סור מרע" שרירה וקיימת כאן, אך חובה הרבה [[קלט]] יותר כבדה מוטלת על האדם בישראל: חייב הוא לעשות את כל שבידו להציל את הזולת מסכנה; חייב הוא לדאוג לחסל כל סכנה וכל פגע רע וכל אויב וצר המסכן את ישראל, לפני שיפגע בו ח"ו.

 

גוי שניסה לתקוף או להרוג אדם בישראל חייב להיענש, ואם יברח כדי להנצל מהעונש, ברור שלא רק שמותר אלא אף מצוה וחובה לירות בו ולהורגו. ומי שמתנגד לכך, ונותן הוראה שיתנו לאויב לברוח, וע"י זה יוכל ח"ו שוב בעתיד להרוג יהודים, לעולם לא יוכל לקום ולהצהיר: ידי לא שפכו את הדם הזה, כי הרי הוא מסייע לרודף, חבר לרוצחי עם ישראל, ו"נע ונד יהיה בארץ" ההלכה (מה עוד, שברור שגוים אלה לא רק שלא קיבלו עליהם מסים ועבדות וריבונות ה' וישראל על ארץ ישראל, אלא הם אף מכריזים מלחמה על היהודים ותוקפים אותנו ורוצחים אותנו, וחל לגביהם מעמד של מלחמת מצוה, ובני מוות הם, כמו שנכתוב בע"ה לקמן).

 

אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט:יז): "נודע ה' משפט עשה". כלומר, הגוים יֵדעו את ה' ואת כבודו רק כאשר יעשה משפט ודין במלחמתו בהם. ועוד אמר (שם כד:ח): "מי זה מלך הכבוד, ה' עִזוז וגבור, ה' גבור מלחמה". מלחמות ה' שנצטוו ישראל להילחם אינן מתוך אנוכיות וסתם חמדנות לארצות ולכבוד עצמי, אלא מלחמות לקדש שם שמים, ולהשפיל את הרשעים, שחומסים ולוחצים את הישרים. וכמו שכל דבר שהוא חלק מחיי ישראל חייב להיות בקדושה - כך גם המלחמה צריכה להיות מלחמת קודש. ואע"פ שיש דין של מלחמת רשות, שכתב על זה הרמב"ם (הל' מלכים ריש פ"ה) שהיא באה גם כשמטרתה רק "להרבות בגדולתו ושמעו" של המלך, הרי כל מלחמת רשות חייבת להיות רק על פי ב"ד של שבעים ואחד, כמו שאמרו במשנה (ריש סנהדרין, ושם כ:), ורק על ידי אורים ותומים (בזמן שישנם), כמו שאמרו בסנהדרין (טז.): "ונמלכין בסנהדרין [רש"י: "נוטלין רשות מהן"] ושואלין באורים ותומים". כלומר, מלחמת הרשות היא מלחמה שרשאים לצאת אליה רק כאשר ניתנה רשות מהסנהדרין, וברור שבעיני גדולי הדור מלחמת רשות אינה מילתא זוטרתא.

 

מקרא מלא בתורה עוסק בהלכות מלחמות ה' (דברים כ:א-ט): "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. ודיברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם".

 

הדין שאלו חוזרים מעורכי המלחמה, הוא דוקא במלחמת רשות שאינה לקדש שם שמים ולנקום נקמת ה' וישראל ברשעים, ולכן התירה התורה למי שאירס אשה ולא לקחה, לבונה בית ולא חנכו, או לנוטע כרם וכו' לחזור מהמערכה. ואפילו לאיש הירא ורך הלבב התירו לחזור, כדי שלא ימס את לבב אחיו, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מד:): "שתחילת נפילה, ניסה". אבל במלחמת מצוה, במלחמת קידוש השם, אמרו חז"ל (שם): "במה דברים אמורים במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ז:ד).

[[קמ]]

אך לגבי כלה כתב שם הרדב"ז: "והא כתיב 'כל כבוּדה בת מלך פנימה' (תהלים מה:יד)? וי"ל דהכי קאמר: כיון שחתן יוצא מחדרו, כלה יוצאת [ממילא] מחופתה, שאינה נוהגת ימי חופה. ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן, וכן המנהג היום בערביות". הסיבה שאסור לאשה לצאת למלחמה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ב:): "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה",  ואפילו למלחמת מצוה, היא, שמחנה מלחמה מטבעו הופך למקום מופקר מבחינת המוסר, כמו שנאמר (דברים כג:י,טו): "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע... כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". "להצילך ולתת אויביך לפניך" פירושו, שראשית כל יצילך מעצמך, שמזהיר אותך מכל דבר רע כדי שתהיה קדוש, ורק אז יתן אויביך לפניך, יצילך מהם. וז"ל הספרי שם (רנח): "'להצילך ולתת אויביך לפניך' - אם עשית כל האמור בענין סוף שהוא מצילך ויתן את אויביך בידך". המחנה של ישראל שיוצא למלחמה חייב להיות קדוש, כיאה למלחמה על קידוש השם. ואין לך דבר המשלהב את היצרים יותר ממלחמה, כאשר הותרו דברים שבדרך כלל אסורים. וכיון שניתן ליצר להתגבר, מנסה הוא להשתלט על האדם, ואין לך הפקר ופיתוי יותר גדול מהערוה והעריות. ואם ניתן לנשים להשתתף במחנה המלחמה, יצא שכרה של מלחמת מצוה בהפסדה, כי אין מנוס מהפקרות ומזנות (כמעשים בכל יום בצבא של ימינו, רח"ל, כאשר מדינת היהודים לא קיבלה על עצמה את הלכות מלחמות ה'), ובזה יהפוך רח"ל ממחנה קדוש ונקי מן הטומאה ומן המיאוס (עיין ספורנו שם) למחנה של הפקר מוסרי. אם יהיה כך, מלחמה שבאה לקדש את השם, תהפוך לגילוי עריות שהוא השיא של חילול השם. על כן לא תצא האשה עם הגברים למלחמה.

 

כך פירש הרמב"ן שם: "והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, ויגזלו ויחמסו, ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו, יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב: 'ונשמרת מכל דבר רע'". ובספרי (שם) נאמר: "מלמד שהעריות מסלקות את השכינה". א"כ, גילוי עריות מסכן את החיילים, כי בלי השכינה לא יהיה נצחון, ועל כן אסרה התורה השתתפות נשים במלחמה ביחד עם גברים, ואפילו במלחמת מצוה, כדי שלא להפוך את המצוה לעבירה, לערוה.

 

גם תלמיד חכם לא יֵצא למלחמה ואפילו למלחמת מצוה. כך אמרו חז"ל (נדרים לב.): "אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא [מס הגוף] בתלמידי חכמים, שנאמר (בראשית יד:יד): 'וירק את חניכיו'". ודע, שתלמיד חכם אינו אלא מי שתורתו היא אומנותו ושקוע הוא יומם ולילה אך ורק בתלמוד תורה, ואינו יוצא ממחיצתה לשום דבר אחר בעולם, ושהדור צריך אותו ואת תורתו, כמו שאמרו חז"ל (שבת יא.): "חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה, א"ר יוחנן: לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקים לקריאת שמע ולתפילה. והתניא: כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לקריאת שמע? כי תנא ההוא בעיבור שנה, דאמר רב אדא בר אהבה... כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקים לא לקריאת שמע ולא לתפילה" (רש"י: "שהיו עולים שבעה לעלייה ונושאין ונותנין אם השנה ראויה וצריכה להתעבר"; תוספות: "שלא יתקלקלו המועדות"). פירוש: שני מיני ת"ח הם. האחד, שתורתו אומנותו, ששקוע ראשו ורובו - כולו - בתלמוד תורה, ואינו יוצא ממחיצתה. ת"ח כזה אינו מפסיק אפילו למצות עשה שבגופו ושעוברת, [[קמא]] אם היא מדרבנן, כגון תפלה לרוב הפוסקים, ומפסיק רק למצוה דאורייתא, כגון קריאת שמע. ויש ת"ח אחר שאין תורתו אומנותו, ות"ח כזה מפסיק לכל מצות עשה שבגופו ושעוברת, ואפילו מדרבנן. כמו כן, במצוה שאינה מצוה שבגופו, שאינה מצוה פרטית החלה על היחיד, אלא היא מצוה של הכלל, חייב ת"ח שאין תורתו אומנותו להפסיק את לימודו ולהתעסק בה, אע"פ שאינה מצוה שבגופו. כך מצינו במצות עיבור השנה, שהיא מצוה שכל עם ישראל תלוי בה, שעל פיה קובעים את המועדות ואת קדושת עם ישראל, והלכה היא שמי שכבר מתעסק בה אינו מפסיק לשום מצוה, ואפילו לק"ש שהיא דאורייתא, ובגופו, ועוברת, כלומר, חשיבות מצות הכלל עולה על חשיבות מצות היחיד; וכשם שאסור להפסיק מצוה גדולה כזו שמא לא יגמרנה בזמן, כן כשצריך להתחיל אותה, חייבים להפסיק את לימוד התורה שמתעסק בו, וכמו שראינו שהיו עולים שבעה תלמידי חכמים לעבר את השנה. אך כל זה בת"ח שאין תורתו אומנותו, משא"כ ת"ח שאינו מש מאהלה של תורה, שמכיון שאפשר לעשות מצוה זו על ידי אחרים ולא על ידי אלה שהדור צריך את תורתם, לא יפסיקו.

 

אם כן, מלחמת מצוה, שהיא מצוה כללית, ושעתידו של ישראל תלוי בה, כל ת"ח שאין תורתו ממש אומנותו - שאינו יושב יומם ולילה על התורה בלי לעבוד, להתפרנס ובלי לנפוש בתקופות נופש כל שהן - חייב לבטל ולהפסיק את מצות תלמוד תורה כדי להתעסק במלחמת מצוה; וברור שיעשה דוקא מתוך קדושה ודוקא במסגרת של מחנה קדוש, כדי שלא ייתפס ח"ו לעבירה ולתועבה. רק ת"ח אמיתי שתורתו אומנותו כולה, פטור מלהפסיק ממצוה זו, משום שהיא יכולה להיעשות ע"י אחרים. אך שִמעו נא אחי וזִכרו: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. מי שאינו ראוי לאיצטלא דרבנן ומתעטף באצטלא זו, ונוטל את השם של ת"ח שתורתו אומנותו כאשר אינו ראוי לכך, רק כדי להתחמק מקיום מצוה של מלחמה לקדש את השם ולנקום את נקמתו ולעזור לישראל מהצר הבא עליו, שופך דמים הוא וגדול עוונו מנשוא. כך אמר הרמב"ם על מי שמצוּוה להילחם (הל' מלכים ז:טו): "אם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל". ואם כן, מה נאמר על מי שמחויב להילחם ולא לחם כלל.

 

מלחמת מצוה של עם ישראל, לא כמלחמות הגוים היא, אלא הורתה ולידתה בקדושה. כך כתב הרמב"ם (הל' מלכים ז:א): "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות, ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה, ומושחין אותו בשמן המשחה, וזהו הנקרא משוח מלחמה". ואמרו חז"ל (יומא עג:): "'ולפני אלעזר הכהן יעמוד... [ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה]' (במדבר כז:כא). 'הוא' - זה מלך, 'וכל בני ישראל אתו' - זה משוח מלחמה, 'וכל העדה' - זו סנהדרין". ופירש רש"י: "וכל בני ישראל אתו - מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו". בני ישראל יוצאים למלחמה אחרי משוח המלחמה. הוא מגדיר וקובע את מהות המלחמה; הוא מקדש אותה על ידי דבריו לעם, והוא דואג לזה שיצאו למלחמה בקדושה ובבטחון בה'. אמרו חז"ל במשנה (סוטה ריש פרק ח): "משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר שנאמר (דברים כ:ב): 'והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן', זה כהן משוח מלחמה, 'ודבר אל העם' (שם), בלשון הקודש, 'ואמר אליהם שמע ישראל' וגו' (שם:ג). על אויביכם, ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם, כמה שנאמר (דברי הימים ב כח:טו): 'ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל [[קמב]] ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון' וגו'. על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם. 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו' וגו' (דברים שם), 'אל ירך לבבכם' - מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, 'אל תיראו' - מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין, 'אל תחפזו' - מקול קרנות, 'אל תערצו' - מפני קול צווחות. 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם' (שם:ד), הם באין בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן, 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להילחם לכם' וגו', זה מחנה הארון".

 

הרמב"ם כותב (הל' מלכים ז:טו): "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם'. ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'. והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח:י): 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם'. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה. ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א כה:כח): 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך'".

 

כך היא מלחמתו של ישראל! היא מבוססת על קדושה, ונוצרת באמונה ובבטחון בה', שמי שנלחם את מלחמות ה', לא תמצאהו רעה, כי על קדושת השם הוא לוחם.

 

הקב"ה ציווה עלינו את מצות המלחמה ואת הלכותיה. שני מיני מלחמות נאמרו בתורה, האחד מלחמת מצוה והשני מלחמת רשות. ולצערנו נשתבשו ונתבלבלו המושגים האלה בפי תלמידים שהורגלו לגלות - גם אלה שיושבים בתוך הגולה וגם אלה שיושבים בארץ ישראל, שכן אלו ואלו נכנסה הגלות לתוכם. הם בורים ועמי הארץ בענין זה, עד שאין להם מושג מה זאת מלחמת מצוה, ומה הן הגדרותיה, ואם קיים היום המושג של מלחמת מצוה בכלל. והתורה חוגרת שק.

 

כתב הרמב"ם (הל' מלכים ה:א): "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

 

המקור לכך שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצוה, הוא בירושלמי סוטה, סוף פרק משוח מלחמה, ואין ראשון החולק על הרמב"ם בזה (ועיין שם בירושלמי בגרסאות השונות של המפרשים). הגאון בעל הערוך השלחן, בספרו ערוך השלחן העתיד (שכְתָבו לפני שקמה מדינה יהודית שהפכה הלכות אלו לממשיות ועכשוויות ומציאותיות), כתב (הלכות מלכים סימן עד, סעיף ד): "והרמב"ם שכתב עזרת ישראל מיד צר כוונתו ג"כ כשיש חשש שיבואו עלינו, דזהו ג"כ מקרי עזרת ישראל כמובן". אך הגאון בעל שירי הקרבן על הירושלמי שם, סובר שכאשר קיים רק חשש, שרק חוששים שברוב הימים יעשו מלחמה, ומשום כך מחליטים לצאת נגדם למעטם ולהחלישם, אין זאת נקראת מלחמת מצוה. אולם גם הוא קובע בהחלטיות: "מי איכא למאן דאמר דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם לאו מצוה היא! דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו..." ע"ש.

[[קמג]]

העיקרון ברור, שלכולי עלמא עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, היא מלחמת מצוה. הרי אפילו ספק פיקוח נפש נחשב פיקוח נפש, כמו שאמרו במשנה (יומא פג.): "החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת". וזה לא רק לענין שבת, שכן אמרו (שם פב.): "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים". אם כן ברור, שעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואפילו בספק, היא מלחמת מצוה, והמפקפק בזה שופך דמים הוא, שנותן לאויב לבוא עלינו ולרצוח יהודים. הרי חז"ל אמרו לגבי מלאכות שבת במקום ספק סכנת נפשות (יומא פד:): "מפני שספק נפשות דוחה את השבת, ולא [רק] ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל. תנו רבנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין". ובירושלמי (יומא ח:ה) אמרו: "הזריז [הרי זה] משובח... והשואל הרי זה שופך דמים".

 

ומפני חטאינו, שמחמתם גלינו מארצנו, נשתבשו ונתבלבלו הלכות מלחמה בידי רבים וטובים מהתלמידים, עד אשר הבורות בנידון עברה כל גבול. יש שאינם מבינים כלל וכלל מה זאת מלחמת מצוה, ובעיוורונם שואלים אם המלחמה בין עם ישראל והישמעאלים היום היא מלחמת מצוה; ואוי לאוזניים השומעות זאת! ויש שחושבים שכדי לצאת למלחמת מצוה צריכים כהן גדול וסנהדרין, משום שלא ראו מעולם הלכות אלה. הנה הרמב"ם (הל' מלכים ריש פרק ה) כותב: "במלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשותאינו מוציא העם אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". הרי הלכה לפניך. וברור שגם אין צורך במלך, שהרי השופטים שהיו לפני שאול לא היו מלכים, וגם החשמונאים, כאשר קמו נגד היוונים, לא היו מלכים. וכדי בזיון וקצף.

 

>אהבת ישראל שהיא מיסודי התורה, גוזרת על היהודי ללכת ולהציל את חייו של כל אחד מישראל הנתון בסכנה. דבר זה הוא מצוה על היחיד ועל אחת כמה וכמה לגבי הכלל. היא כלולה במצוה של "ואהבת לרעך כמוך", אך יש גם מצוה פרטית (ויקרא יט:טז): "לא תעמוד על דם רעך".  חז"ל דרשו מזה (סנהדרין עג.): "מנין לרודף אחר חברו להרגו שניתן להצילו בנפשו, ת"ל 'לא תעמוד על דם רעך'". וכן (שם): "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל, 'לא תעמוד על דם רעך'". וכן מצוה אף לחלל שבת כדי להציל את נשמתו של יהודי, כמו שפוסק המחבר (שו"ע או"ח, סימן שו:יד): "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות" (ומפרש המשנה ברורה: "היינו, אף דיש בזה איסור דאורייתא לאיזה פוסקים, והוא הדין אם יצטרך לחלל שבת על ידי זה באיזה מל"ט מלאכות, ג"כ שפיר דמי", ועיין בבית יוסף ובמגן אברהם שם; וכן מה שכתב המחבר "בתו", אינו בדוקא, אלא אורחא דמלתא נקט, והוא הדין לכל אדם מישראל שחייב לחלל עליו את השבת כדי להצילו - עיין משנה ברורה שם). ומסיים המחבר: "ואי לא בעי, בית דין גוזרין עליו", כי חסיד שוטה הוא.

 

המצוה להציל את היהודי מתוך אהבת ישראל, וכן המצוה לנקום נקמת יהודים, נקמת הצדיק מהרשע, ולבער את הרע ואת חילול השם מהארץ, נכללות במושג של מלחמת מצוה. וכבר קיים מצוה זו היהודי הראשון, אברהם אבינו, כמו שנאמר בענין [[קמד]] מלחמת ארבעת המלכים עם חמשת המלכים ושבייתו של לוט (בראשית יד:יב-טו): "ויקחו את לוט ואת רכושו, בן אחי אברם... ויבא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן... ויכם...".

 

אברהם אבינו, שמידתו המיוחדת היא חסד, יצא למלחמה ושפך דמים. ויש להעיר כאן כמה נקודות במקרא: מדוע בתחילה נקרא לוט "בן אחי אברם", כפי שאמנם היה (כי הרי היה בן הרן, אחי אברהם, שמת באור כשדים), ובסוף כתוב "וישמע אברם כי נשבה אחיו"? וכן, מה ראה הכתוב לכתוב דוקא כאן בפעם הראשונה את הכינוי "אברם העברי"? אלא, דברים גדולים מלמד אותנו הכתוב, בענין אהבת ישראל בכלל ובענין מלחמת מצוה בפרט. בודאי לוט היה בן אחי אברהם, אך לגבי המצוה של "לא תעמוד על דם רעך" היה "אח", כמו שכל יהודי ויהודי הוא אח לענין זה של ערבות ואהבת ישראל. ומשום כך שינה הכתוב, וכאשר שמע אברהם כי נשבה לוט, חל הגדר של "כי נשבה אחיו". מיד "וירק את חניכיו", אע"פ שהיו בסך הכל שלוש מאות ושמונה עשר, מספר פעוט ומגוחך לעומת ארבעת המלכים שזה עתה הביסו חמשה מלכים, ואם כן, היה מקום לפסוק הלכה שבמצב כזה של התאבדות כמעט ודאית, שב ואל תעשה עדיף. וקשה, איך העֵז אברהם לצאת למלחמה, מה עוד שהוא וקבוצתו הקטנה היו היחידים בעולם שנשאו את האמת שה' הוא האלקים היחיד? ולהדגיש את זה, הזכיר הכתוב דוקא כאן את המושג של "אברם העברי", שפירשו חז"ל (בראשית רבה מב:ח): "רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". וזה רק מעמיק את הקושיא: מדוע סיכן אברהם את עצמו, כאשר הריגתו ח"ו היתה שמה קץ לאדם ולקבוצה היחידה בעולם שעמדו בעבר הנכון והאמיתי?

 

התשובה היא, שכאשר יהודים נמצאים בסכנה, מצוה לעם ללכת "לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ומכיון שאברהם וקבוצתו היו כל "עם ישראל" דאז, ואברהם היה לו דין שר ומלך עליהם, הוא ידע שיש כאן ענין של מלחמת מצוה, ששורשה ומקורה ובסיסה הוא הרעיון של קידוש השם, כי כל זמן שגוי קם נגד ישראל, הוא קם גם נגד אלוקי ישראל בפרהסיא, ואין חילול השם גדול מזה, ועל זה חייבים לצאת למלחמת מצוה, ואין מקום לפטור בזה מטעם פיקוח נפש. וכך אמרו חז"ל (בראשית רבה מג:ב): "'וישמע אברם כי נשבה אחיו' - הדא הוא דכתיב (ישעיהו לג:טו): 'אוטם אזנו משמוע דמים [ועוצם עיניו מראות ברע הוא מרומים ישכון...]'. 'וירק את חניכיו' - רבי יהודה ורבי נחמיה: ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם, אמרו: חמשה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם? רבי נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן. אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום!" כלומר, אברהם אמר: מלחמת מצוה היא, שהקב"ה ציווה לצאת למלחמה להציל את לוט למרות הסכנה, כי מדובר בקידוש השם, א"כ אצא, ואם ח"ו לא יהיה מנוס, אפול על קידוש שמו. וזה הבסיס לכלל שבמלחמת מצוה לא שייך כל הפטור של פיקוח נפש, כפי שנראה בע"ה.

 

עוד יש להעיר, שחז"ל בתחלת מדרש זה הביאו את הפסוק "אוטם אזנו משמוע דמים וכו'", שבפשטות פירושו הוא, שאדם שסותם את אזנו ועוצם את עיניו מלשמוע ולראות רע, הוא מרומים ישכון. וכאן הרחיבו חז"ל מידה זו, כפי שפירש כאן מהרז"ו: "וכוונת הדרשה, שהיה אוטם אזנו מלשמוע שפיכת דם נקי אלא נזדרז לרדוף ולהציל". כלומר, שלא רצה לשמוע על שפיכת דם נקי בלא להגיב. אך יותר מזה: הוא גם לא רצה לשמוע את הסילוף ששפיכת דם בכלל היא דבר רע ומגונה, ואטם את אוזנו ועצם את [[קמה]] עיניו, כי הוא ידע שהשופך דם רשעים מצוה תיחשב לו, אם הוא עושה זאת לקדש שם שמים. אומר הפסיקתא רבתי (הוספה פרק ב, ויהי בחצי הלילה דף קצו:): "'ויחלק עליהם לילה'... אותה השעה אמר הקב"ה לאברהם: אתה יגעת עמי בהריגת המלכים חצי הלילה, חייך אני פורע לבניך במצרים, שנאמר (שמות יב:כט): 'ויהי בחצי הלילה'". ואמנם, לאחר מעשה חשש אברהם, והקב"ה הניח את דעתו. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה מד:ד): "לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר אותן אוכלסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד. משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך, ראה חבילה של קוצים, וירד ונטלה. והציץ המלך וראה אותו, התחיל מטמן מפניו, א"ל [המלך]: מפני מה אתה מטמן? כמה פועלים הייתי צריך שיקישו אותה, עכשיו שקששת אותה בוא וטול שכר. כך אמר הקב"ה לאברהם: אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו. הדא הוא דכתיב (ישעיהו לג:יב): 'והיו עמים משרפות שֹיד קוצים כסוחים [באש יִצַתו]'".

 

שני כללים יסודיים למדנו מכאן. האחד הוא, שאין לחשוש משפיכת דמם של רשעים, ואדרבה, מצוה היא, שבזה מכלים את הקוצים מהגן. ובדיוק כך למדנו לגבי דוד המלך ע"ה, בפסיקתא רבתי (פרק ב): "'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' (תהלים ל:א): בוא וראה, שלמה בונה את הבית והוא נקרא לשמו של דוד? אלא, דוד היה ראוי לבנותו ובשביל דבר אחד לא בנה אותו, ואע"פ שחשב לבנותו בא נתן הנביא ואמר לו, לא תבנה לי הבית. למה? 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני' (דברי הימים א כב:ח). כיון ששמע דוד נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. אמר רבי יהודה בר אלעאי, אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא, חייך כך הם לפני כצבי ואיל. לכך נאמר: 'שפכת ארצה', ואין 'ארצה' אלא צבי ואיל, שנאמר 'הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל, רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים' (דברים יב:טו-טז). [דבר אחר] אמר לו הקב"ה: חייך, כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות, שכן כתיב: 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני'. אמר ר"ש בן יוחאי, אין לפני אלא קרבנות, שנאמר: 'ושחט את בן הבקר לפני ה'' (ויקרא א:ה). אמר לו דוד, א"כ ולמה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה, שאם אתה בונה אותו הוי קיים ואינו חרב. אמר לו, והרי יפה? אמר לו הקב"ה, גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין, שכן כתב, 'באוהל בת ציון שפך כאש חמתו' (איכה ב:ד). אמר לו הקב"ה, חייך, הואיל וחשבת לבנותו אע"פ ששלמה בנך בונה אותו, לשמך אני כותבו: 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'".

 

דמם של רשעים במלחמת מצוה אינו אלא כדם שאין בו ממש, לא כדם של מי שנברא בצלם אלקים, אלא, בגלל שהשחיתו את הצלם, דמם אינו אלא כמים, וכדם של חיות, כגון הצבי והאיל, שאינם כשרים למזבח, ואין להם אפילו הקדושה של בהמות הראויות להיות קרבנות. וכך אמר דוד המלך ע"ה על הרשעים (תהלים עג:כ): "בעיר צלמם תבזה", ותירגם יונתן: "ברגז דמותהון תבסר", ופירש רד"ק: "וצלמם תפרש אם תרצה על הגוף או על הרוח כמו 'בצלמנו כדמותנו' או על שניהם". וגישה אפשרית אחרת היא, שדמם של הרשעים הוא כקרבן, שמיתתם היא מצוה, ומי שהורג אותם כאילו מביא קרבן, וכמו שהבאנו לעיל לגבי פנחס, שאמרו חז"ל (תנחומא, פנחס א): "'ויכפר על בני ישראל' (במדבר כה:יג) - וכי קרבן הקריב שנאמר בו 'כפרה'? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן". דברי חז"ל אלה הם תשובה מוחצת למסלפים ולבורים, המזייפים את דברי הקב"ה לדוד שלא הוא יבנה את בית המקדש משום "כי דמים רבים שפכת ארצה", ובכך מנסים להוכיח שדוד חטא במלחמותיו משום ששפך בהן דמים. אך אווילותם עולה על רשעותם, שהרי אפילו בלי דברי חז"ל הנ"ל, האם יש בר בי רב שיחשוב שדוד - שכל חייו התעסק במלחמות ה' - חטא? שאדם זה שמלכות ישראל [[קמו]] נקבעה לזרעו, ושמשיח צדקנו יֵצא ממנו, חטא במלחמות ובשפיכת דמים? כסילותם עולה על זיופם.

 

ברור שגם בלי דברי חז"ל הנ"ל, הסיבה הפשוטה שלא רצה הקב"ה שדוד יבנה את בית המקדש היא, משום שבית המקדש סימל את העולם השלם והתמים ושכולו טוב שהקב"ה חשב לעשות בעולם הזה, ובעולם כזה בודאי אין מלחמה כי אין רע, ואין שפיכות דמים כי אין רשעים, ויש רק שלום ואהבה. ומשום כך, אע"פ שמצוה רבה לצאת למלחמה נגד הרשעים ולשפוך את דמם במקום ובזמן הראוי והנכון, מ"מ אין לזה מקום בסמל של העולם שכולו טוב, דהיינו בית המקדש. ומשום כך אמר הכתוב (שמות כ:כב): "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה". ואמרו חז"ל (מכילתא, יתרו, מסכתא דבחדש יא): "המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם; אינו רשאי להניף המקצר על המאריך" (אך גם זה אינו אלא רמז לרעיון של שלום, כי הרי איסור זה היה רק במזבח, אבל בהיכל ובקודש הקדשים אכן בנו בכלי ברזל, כפי שאמרו במכילתא (שם): "בו [במזבח] אי אתה בונה גזית, אבל אתה בונה בהיכל ובקודש הקדשים גזית"). מכל מקום, ברור שדוד המלך היה צדיק עולם, ומלחמותיו היו למען השם ועל קידוש שמו, ואין אפילו כקליפת שום של רצינות בדברי המזייפים.

 

הכלל השני היוצא מדברי הקב"ה לאברהם שחשש שמא בין כל הרשעים שהרג היה איזה צדיק, ש"אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו" - הוא, שלמרות שיתכן שיש כמה ישרים בקרב עם של רשעים, איננו חוששים להם, משום שהיה להם להוציא את עצמם מן הכלל, ולא לשבת בין הרשעים ובכך להיות חלק מהם, אלא היה להם לקום ולהוכיחם ולברוח מהם. וכך אמרו חז"ל (סוטה יא.): "שלשה היו באותה עצה [של "הבה נתחכמה לו"]: בלעם, ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג; איוב ששתק נידון ביסורין; יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית". הרי מפורש ששתיקה למעשי הרשעים "כהודאה דמי", אפילו אם בתוך עצמו מתנגד השותק לרשעות, ועל שתיקתו הוא נענש. זה היה בידי שמים, וכאשר אין כח להענישו על ידי בשר ודם. אך כאשר יש כח ואפשרות בידי ישראל להעניש אומה רשעה במלחמת מצוה, ודאי שבמהלך הקרבות אין מבחינים בין מי שהיה רשע בפועל לבין מי ששתק ולא מחה, כאשר שתיקתו וחייו היומיומיים מעודדים ומחזקים את המלכות ואת ממשלת הזדון, ומאפשרים לה להמשיך ברשעותה. ואמנם, משום כך נתחייבו כל אנשי שכם מיתה אחרי חרפת דינה, כמו שכתבנו לעיל.

 

המושג הזה, של עונש קבוצתי לאזרחי אומה רשעה, מושרש בהלכות התורה, במצוות ה' יתברך וברעיונותיו. הרי לא מתקבל על הדעת לומר שכל מצרי או כל עמלקי או כל מואבי ועמוני או כל אדומי היה רשע, ושלא היו ביניהם כמה וכמה ישרים, ואף לא מעט כאלה. ומכל מקום, משום שלא מחו, נגזר גם עליהם העונש הכללי, כי נתפסו בעוון הרשעים שישבו ביניהם, ובכך עשו את עצמם חלק מהאומה הרשעה. על כן גזרה התורה על מחיית כל עמלקי ועמלקי, וגזרה על כל עמוני ומואבי, שנאמר (דברים כג:ד): "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". וכן, אע"פ שהזהירה התורה (שם) שלא לתעב אדומי ומצרי, כי על אף שנאתו לישראל מכל מקום האדומי הוא "אחיך", מבני עשו, והמצרי אירח לזמן מסויים את ישראל בארצו, מכל מקום בגלל פשעיהם רק "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'". עונש קבוצתי הוא יסוד בהלכה, מהטעם שאמרו חז"ל (ע"ז יח.): "כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו". ובע"ה עוד נרחיב ברעיון היסודי הזה של תוכחה.

[[קמז]]

>רחמנות על האכזרים מביאה אך ורק לאכזריות על ישראל. הנה, כאשר חלה אלישע את חליו אשר ימות בו, אמר למלך יואש לפתוח את החלון קדמה מול ארץ ארם שהיו צרים לישראל, וכך ציווה לו (מלכים ב יג:יז): "ויאמר אלישע: ירֵה, וַיוֹר, ויאמר: חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם והכית את ארם באפק עד כלה". כלומר, החץ הזה שירית נגד ארם הוא חץ ה', כי מלחמת מצוה היא ללכת נגד צריהם של ישראל. וממשיך אלישע (שם:יז-יח): "ויאמר, קח החצים, ויקח; ויאמר למלך ישראל: הך ארצה, ויך שלש פעמים ויעמד. ויקצוף עליו איש האלקים ויאמר: להכות חמש או שש פעמים - אז הכית את ארם עד כלה, ועתה שלש פעמים תכה את ארם". כאשר מדובר בשונאי ישראל הבאים עלינו והצרים לנו והחפצים בהשמדתנו, בודאי חייבים אנו להכות אותם עד כלה. מצוה היא; מלחמת מצוה.

 

הלכה ברורה היא, שלגבי עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, שזאת נקראת מלחמה מצוה, אין מדובר רק בצר שבא להשמיד ולאבד יהודים, אלא גם על כל נסיון לצער את ישראל ולחמסו - ואפילו במיטלטלין, ואין צריך לומר אם הוא בא לדרוש חלק מארץ ישראל, שהרי יש איסור גמור לתת חלק מא"י לגוי, כפי שנראה בע"ה. כך למדנו בעירובין (מה.): "ובעיר הסמוכה לסְפָר אפילו לא באו [גוים] על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת". ופירש רש"י: "שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". כוונת רש"י היא, שמשום כך יוצאים אפילו בשבת, אבל לעצם הדין של עזרת ישראל מיד הצר שבא עליהם, בודאי מצד עצם זה שהגוים דורשים אפילו רק תבן וקש או ממון ומסים, אין שומעים להם, ויוצאים עליהם, והיא מלחמת מצוה. כמו כן, ברור שאסור באיסור חמור מדאורייתא לתת לגוי לגזול אפילו חלק כל שהוא מארץ ישראל. הרי יש איסור אפילו למעט את אזור הטהרה שבארץ ישראל, כפי שאמרו חז"ל (מועד קטן ה:): "ואין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל".

 

הנה הרמב"ם (הל' תעניות ב:א) כתב: "אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם: על הצרת שונאי ישראל לישראל...". ובהלכה ג (שם) פירט: "על הצרת שונאי ישראל לישראל, כיצד? גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם גזירה אפילו במצוה קלה...". כאן אומר הרמב"ם בפירוש שהצרת ישראל ע"י שונאיהם כוללת נסיון לקחת אדמה או אפילו ליטול מס, וא"כ אלו הן סיבות מספיקות למלחמת מצוה. ונרחיב בזה בע"ה כשנדבר על א"י ועל האיסור להפקיר חלק ממנה אפילו כשיש סכנת נפשות.

 

ואם מצוה גדולה היא לשנוא את הרע ואת הרשעים ואפילו ללכת למלחמה אתם, מצוה גדולה כפולה ומכופלת היא לאהוב את הטוב ואת הצדיקים, דהיינו את מי שהקב"ה הגדיר אותם כטוב וכצדיקים. וכבר כתבנו על גדולת השלום, והבאנו שאפילו שמו של הקב"ה הוא שלום. ומצוּוים אנו להידמות להקב"ה, כי הוא שיא הטוב והמדות הטובות, ועלינו להידבק בו ולהגיע לרמת הטוב הגבוהה ביותר שאפשר.

 

על הפסוק (שמות טו:ב) "זה א-לי ואנוהו", אומרים חז"ל (שבת קלג:): "אבא שאול אומר: 'ואנוהו' - הוי דומה לו; מה הוא חנון ורחום אף אתה היֵה חנון ורחום". והכוונה היא, שכמו שהוא חנון ורחום, כך תהא אתה חנון ורחום, באותם אופנים. והנה הקב"ה מתעלה על כל העולם בשתי דרכים: האחת, בחכמתו ובטובתו שאין דומה להן, והשניה, בגבורתו שאין ערוך לה. משום כך, אנו ממעטים בשבחיו של הקב"ה, כי אילו פינו מלא שירה כים, אין אפשרות לקלסו ולתארו, כפי שאמרו חז"ל (ברכות לג:): "ההוא דנחית קמיה דר' חנינא, אמר: הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ [[קמח]] והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים. כי סיים, א"ל: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי, אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת. משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו".

 

במדותיו ובשבחיו של הקב"ה יש תמיד שילוב של גבורה ומדות טובות, כמו שאמרו (מגילה לא.): "אמר ר' יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים י:יז): 'כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים', וכתיב בתריה: 'עושה משפט יתום ואלמנה'. שנוי בנביאים (ישעיהו נז:טו): 'כה אמר רם ונישא שוכן עד וקדוש [שמו]' וגו', וכתיב בתריה: 'ואת דכא ושפל רוח'. משולש בכתובים, דכתיב (תהלים סח:ה): 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', וכתיב בתריה (שם:ו): 'אבי יתומים ודיַן אלמנות'". השילוב הזה בין רחמים לדין הוא טבעו של הקב"ה. הגבורה מייצגת את מה שהוא עושה ברשעים, וענוותנותו היא הטוב והרחמים לישרים. משום כך הוא הופיע אל בני ישראל בדמויות שונות, כמו שאמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ד): "לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה, שנאמר (שמות טו:ג) 'ה' איש מלחמה', נגלה בסיני כזקן מלא רחמים...".

 

כל אדם חייב לשלב את מדת הדין עם מדת הרחמים כפי שעשה הקב"ה, כי כך נברא העולם, כמו שאמרו (בראשית רבה יב:טו): "כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין (ופי' מהרז"ו: "והרשעים יקלקלו העולם ויתמידו תמיד בטובה ורחמים ולא יענשו על חטא"); במדת הדין, היאך העולם יכול לעמוד? אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים - והלואי יעמוד!" וכן אמרו על דוד המלך ע"ה (מועד קטן טז:): "'הוא עדינו העצני' (שמואל ב כג:ח) - כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". אשרי אדם שיבין את דרכי ה' הללו, ויֵדע מתי להשתמש בהן כראוי. כי למלחמות ה' חייב אדם ללכת בגאווה ובה"ניצבות", ואילו  כלפי עצמו חייב הוא לשבור את האנוכיות שלו בענוותנות ובשפלות.

 

ואע"פ שאמר הכתוב (ישעיהו מ:יח) "ואל מי תדמיון א-ל", ניתן להכיר את דרכי ה' ע"י לימוד מידותיו המפורשות באגדה ובתנ"ך. יש ייחוד לחסדיו ולרחמיו, כי מדות ה' של רחמנות, חסד וכו' הן יסוד העולם, כמו שכתוב (תהלים פט:א-ג): "משכיל לאיתן האזרחי, חסדי ה' עולם אשירה, לדור ודור אודיע אמונתך בפי, כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם". ותירגם יונתן: "ארום אמרית עלמא בחסדא יתבני שמיא תתקן קושטך בהון". כל כך גדול החסד, עד שמי שרוצה להשכיל את דרכי ה' ימצאן באמצעות החסד. כך אומר הילקוט שמעוני (תהלים תתמ): "'משכיל לאיתן האזרחי חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור' וגו'. זה שאמר הכתוב (ירמיהו ט:כג): 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹעַ אותי' וגו', אמר איתן אני השכלתי, 'משכיל לאיתן האזרחי'. אמר הקב"ה: השכלת כי באלה חפצתי, מי שהוא מקלסני אל יקלסני אלא באלה, וכן הוא אומר (הושע ו:ו): 'כי חסד חפצתי ולא זבח'. א"ל דוד: חסד חפצת, בחסד אני מקלסך, לכך נאמר (תהלים סב:יג): 'ולך ה' חסד', ולא חסד אחד בלבד אלא חסדים הרבה, וכן ישעיה אמר (ישעיהו סג:ז): 'חסדי ה' אזכיר', וכן איתן אמר: 'חסד ה' עולם אשירה'. אמרו לאיתן, על מה העולם עומד? אמר להם, על החסד, שנאמר (שם טז:ה): 'והוכן בחסד כסא'. משל למה הדבר דומה, לכסא שהיה לו ארבע רגלים והיתה האחת מתמוטטת [שהיא קטנה], נטל צרור וסמכו; כך היה [[קמט]] הכסא של הקב"ה כביכול מתמוטט, עד שסמכו הקב"ה, ובמה סמכו? בחסד. הוי אומר: 'אמרתי עולם חסד יבנה'. וכן דוד אמר (תהלים קלו:ה): 'לעושה השמים בתבונה', על מה הם עומדים? על החסד, שנאמר: 'כי לעולם חסדו'".

 

עם ישראל הוא עם של חסד ורחמים, וכמו שאמרו (יבמות עט.): "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנים וגומלי חסדים... כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו". כלומר, גוי שבא להתגייר ואין לו מידות אלו, אינו ראוי להידבק בנו, ולכן גזר דוד על הגבעונים (שנקראו נתינים משום שנתנום לעבודת המקדש) שלא יבואו בקהל לעולם. כך כתב הרמב"ם הל' איסורי ביאה יב:כד): "ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו? לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם" (עיין שמואל ב כא). כמו כן, אומרת הגמרא (ביצה לב:): "ואמר רב נתן בר אבא אמר רב, עתירי בבל יורדי גהינם הם, כי הא דשבתאי בר מרינוס איקלע לבבל, בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה, מזוני מיזן נמי לא זינוהו. אמר הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג:יח) 'ונתן לך רחמים ורחמך'. כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו". והרחבנו בענין זה לעיל, בפרק על הרחמים.

 

קבלת עול מלכות שמים, שהיא קבלת משמעתו וציווּיָיו ופקודותיו של הקב"ה ללא סטייה וללא הרהור, היא המפתח להשגת התפקיד והיעד שהאדם נברא בשבילם. בלי קבלת עול מלכות שמים לא יתכן שהאדם יגיע לקדושה ולאמת ולידיעת ה' האמיתית והנכונה. ומשום כך הבאנו כבר בתחילת ספר זה את הענין של עול מלכות שמים. אלא, שכדי להגיע לקבלת עול מלכות שמים, חייב אדם להגיע לכמה מידות הקודמות לה, ועל ידיהן יוכל לקבל על עצמו עול מלכות בוודאות ובשמחה, ואלו הן: האמונה בה', יראת ה', ענוה והכנעה, ואהבת ה'.

 

ובכן ידידי, דע, שהאמונה בה' יתברך, ששורשה נעוץ בהתגלות הקב"ה בפני כל ישראל בהר סיני, היא היסוד של המבנה האלוקי של התורה, והיא השלב הראשון של התפקיד והתהליך שעליו מצוּוה כל אחד ואחד מישראל, ואף העם בכלל. ואם כך, חרוט נא את הכלל הזה על לוח לבך, ויהיה לך נר לרגלך בהתהלכך באורח חיי העולם הזה.

 

האמונה בה', בכל-יכולתו ובכוחו ובעוצם חזקו; בגדלותו ובחכמתו ובתבונתו עד אין חקר; באדנותו ובמלכותו על כל מָשָלָה - מביאה לידי יראת ה'.

 

יראת ה', העמידה בפני הקב"ה, מלך מלכי המלכים, באימה וביראה מול גדלותו ומלכותו וחכמתו וכוחו שאין מי שיוכל לתארם - מביאה לידי ענוה והכנעה ושפלות.

 

ענוה והכנעה ושפלות - הידיעה שאכן "במה נחשב" האדם, שאינו אלא עפר ואפר, שבא מטיפה סרוחה ושסופו לעפר, לעומת ההוד וההדר, הכח והגבורה, החכמה והתבונה של הבורא - מביאה אותו לרצון העז להידבק בבוראו ולעשות את רצונו בשמחה ובשלמות ולהידמות לו. ורצון זה ותאוה זו נקראים אהבת ה'.

 

אהבת ה' - התשוקה והתאוה והרצון העז לעשות את חפצו ולקיים את מדותיו ואת מצוותיו ולהידמות לו - מביאה לידי קבלת עול מלכות שמים.

 

קבלת עול מלכות שמים, שהיא הקבלה המוחלטת והשלמה והעליונה ביותר, קבלה של הכנעה, של עבדות לאדון האדונים, ללא הרהור וללא סטייה ממדותיו, ממחשבותיו, מרעיונותיו ומדרכיו של ה' יתברך - מביאה לידי קדושה וידיעת ה' וידיעת דרכיו האמיתיות, לאמת של תורת ה'.

[[קנ]]

קדושה וידיעת ה' מעלות את האדם מתוך הבהמיות שלו ומתוך רגשי הפחד והמוגבלות, ומביאות אותו לידי בטחון בה'.

 

בטחון, שהיא הידיעה הברורה והשלמה, והשכנוע העצמי המלא, שאם רק ילך האדם מישראל בדרכו ובציווּיָיו של ה' יתברך, יהיה לו טוב בעוה"ז ובעוה"ב, ושאין ממה לירא ואין ממה לפחד כל זמן שהוא עובד את ה' יתברך כראוי, בשלמות, ובתמימות - מביא לידי מסירות נפש.

 

מסירות נפש, שהיא הנכונות לתת את כל מה שיש לו, את ממונו ואת זמנו ואף את חייו למען הקב"ה ולמען חוקיו ומצוותיו - מביאה לידי קידוש השם.

 

קידוש השם מביא את הגאולה חיש מהר, בבחינת "אחישנה", בענני כבוד, בהדר ובגאון ובתפארת. לזה יְיַחֵל כל אדם בישראל ולזה ישים את כל כוחותיו ועמלו אשר יעמול, כדי שידע כל פעול כי ה' פְעָלוֹ ויבין כל יצור כי הוא יצרו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.

 

ואם כן ידידי, בוא והתבונן בכללים אלה ומלא בהם את פיך ויהיו לך חלב ודבש תחת לשונך.

[[קנא]]