אור הרעיון

פרק יד- קידוש השם

פרק יד

קידוש השם

 

מצוה על כל יהודי, הן כפרט והן כחלק מעם ישראל, העם הנבחר, לעמוד באמונתו ובבטחונו אע"פ שיסתכן בנפשו, ולהפיץ את הרעיון שה' הוא האלקים ומלך מלכי המלכים, בכל העולם, עד שיקבלו אותו כל בני האדם, והוא הנקרא קידוש השם. כך  אומר הכתוב (ישעיהו מג:כא): "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". ועוד אמר (שם:ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". ודוד המלך ע"ה תיאר את תכלית העולם באחרית הימים כך (תהלים צו:א,ג-ד,ז,ט-י): "שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ... ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו, כי גדול ה' ומהולל מאד, נורא הוא על כל אלהים...  הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז... השתחוו לה' בהדרת קודש, חילו מפניו כל הארץ, אִמרו בגוים: ה' מָלָך...!"

 

קבלת עול מלכות שמים, האמונה והידיעה הברורה שאכן ה' הוא האלוקים - זאת היא תכלית האדם, יחיד ועם, יהודי וגוי; זה הוא ה"שיר חדש" שהזכיר דוד, והוא חלק מהתכלית הגדולה של קידוש השם. רש"י (שם) פירש: "בכל מקום 'שיר חדש' על העתיד". כוונתו היא, שכל מקום שכתוב בתנ"ך "שיר חדש", הכוונה לעתיד, שהגוים עתידים לקבל את מלכות ה', כי זאת תכלית העולם. אך זה אמור רק לגבי הגוים, שאילו ישראל כבר שרו "שיר חדש" וכבר קידשו שם שמים, כאשר קיבלו על עצמם את עול מלכות השם בצאתם ממצרים ובעמדם על ים סוף, ששם נגלה ה' אליהם בכל גבורתו ומלכותו, כמו שנאמר (שמות יד:לא): "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ומיד אחר כך (שמות טו:א): "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'...". ושירה זו של ישראל נקבעה בתפילה היומית של עם ישראל ע"י אנשי כנסת הגדולה, בנוסח זה: "שירה חדשה שיבחו גאולים לשמך הגדול על שפת הים, יחד כולם הודו והמליכו ואמרו: ה' ימלוך לעולם ועד".

 

השיר החדש, השירה החדשה, הוא ידיעת ה' וקבלת עול מלכותו - ה' הוא האלקים, הוא המלך! את השיר החדש כבר שרו ישראל כשנגאלו ממצרים וכאשר המליכו את ה' למלך, וייעוד העולם כולו הוא להגיע לעתיד של "שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ", שכל העולם ימאס בשקר של אדונים ואלילים ומחשבות זרות, ויזניחו כל הגוים את עצביהם ואת הבליהם, וישתחוו לה' בהדרת קודש על הר קדשו, ויקבלו את אדנותו ואת מלכותו ואת דרכיו ואת מחשבותיו, שהן אמת. אז יתקיימו דברי דוד המלך ע"ה (תהלים צז:א): "ה' מָלָך, תגל הארץ, ישמחו איים רבים". וזה החזון הגדול של אחרית הימים, שעליו ניבא ישעיהו (ב:ג): "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". זאת היא תכלית העולם: ידיעת ה' וקבלת מלכותו, וקבלת דרכיו ואורחותיו, שהן אמת.

 

קבלה זו של מלכות ה', ההכרה "כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" (דברים [[קנב]] ד:לה) - היא הקרויה קידוש השם. המלה "קדוש", מלבד משמעותה במובן של קודש וטהרה, באה גם במובן של  "הזמנה", כמו שכתוב (יואל ב:טו-טז): "תִקעו שופר בציון, קַדשו צום, קִראו עצרה; אִספו עם, קדשו קהל". כמו כן, במעמד הר סיני, אמר הקב"ה למשה (שמות יט:י): "לך אל העם וקדשתָם היום ומחר...", ופירש רש"י שם: "וזימנתם...". וכן נאמר (שם:יד): "וירד משה... ויקדש את העם". גם המובן הראשון של קידוש הוא מלשון הזמנה, משום שאנו מתכוננים ומכינים את עצמנו כדי להזמין את הקב"ה ואת הקדושה לתוכנו.

 

משום כך קבע הקב"ה בלשון הקודש לענין זה את המלים "קודש" ו"חול", כי מי שמקדש את ה' בעצם מזמין אותו לעולם, מזמין אותו כדי שהעולם יהיה קדוש, זך וטהור, ומי שמחלל את השם כביכול מוציא אותו מן העולם, ואז נשאר העולם חולין, חול, סרק - ללא שום אפשרות לגדל את הפרי הקדוש של דרכי ה' הקדושות, והעולם הוא כמו חול על שפת הים, שאינו מגדל ואינו מצמיח, אדמת סרק. ועוד: חילול השם הוא היפוכו של קידוש השם, כביכול הוצאת הקב"ה מן העולם, כאשר העולם הופך לחלל ריק בגלל היעדרו, כביכול.

 

קידוש השם הוא המצוה העליונה, היסודית, עמוד התווך שעליו נשען העולם. מקור מצוה זו בפרשת אמור (ויקרא כב:לב-לג): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדִשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'". וכך אומר הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה:א): "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: 'ולא תחללו את שם קדשי'".

 

על זאת אני בוכה ועיני יורדה מים, על עיוות המושג של חילול וקידוש השם בזמננו, ועל בלבול המוחות שהוליד את הבלבול בהבנת רעיונות ומדות ה'. כי בעוונותינו הרבים, דוקא המושג הגדול והיסודי הזה של "קידוש השם" הוזנח וסוּלף, ובעקבות סילוף זה, איבדנו את המצפן העיקרי שיכול להוביל את ספינת ישראל לנמל המנוחה והנחלה. ובכן, הסכת ושמע ישראל, להסבר המושגים של קידוש השם וחילול השם מבחינת הכלל והעם.

 

מצות קידוש השם ניתנה גם ליהודי כפרט, כיחיד, וגם לעם ישראל בתור עם וכלל. וגם אצל היחיד נחלק הענין של חובת קידוש השם ומניעת חילול השם, לשניים: האחד, קידוש השם שהוא תמיד ענינו הפרטי, חובתו בתור פרט ויחיד, והשני, קידוש השם של היחיד כשהוא חלק מקידוש השם של הכלל.

 

המצוה לקדש את שם ה' ולמנוע את חילולו במובן הראשון שהבאנו כאן, היא לגבי יחיד שמבזה בשאט נפש את המצוות ללא שום פחד מהקב"ה, והרי הוא מחללו, בזה שעושה את העולם חולין, חלל ריק, כאילו הקב"ה אינו קיים בו ח"ו. הדוגמאות הבולטות לכך הן עבודה זרה ושבועת שוא בשם ה'. בשתיהן כתוב "חילול": בשבועה כתוב (ויקרא יט:יב) "ולא תישבעו בשמי לשקר, וחיללת את שם אלקיך", ובע"ז של המולך, שהוא הניאוץ הנורא ביותר, כתוב (שם כ:ג): "למען טמא את מקדשִי ולחלל את שם קדשי". כאן מדובר ביחיד שמחלל את השם ע"י ביזוי מצוותיו, ללא כפייה, בזדון ובמחשבה צלולה, רח"ל. כמו כן, הכופרים והמומרים להכעיס והאפיקורסים, מחללי השם הם, באשר אינם יראים לרמוס את מקדש ה' ואת קדושת התורה והמצוות, כי הם כופרים בה' בכלל, במציאותו, או ביכולתו לנקום בהם, או בצו האלוקי לשמור את התורה.

 

דוגמה נוספת של חילול השם וחוסר קידוש שמו לגבי היהודי הפרטי, מובאת בדברי רבינו בחיי (כד הקמח, ערך חילול השם): "כן יש בגדולי בני אדם והחשובים שבהם שיעשו [[קנג]] מעשים שאינם חושבין לחטוא בהם, ומתוכם יתבזו התורה והמצות בעיני הבריות, וזה נקרא חילול השם, והוא שדרשו רז"ל במסכת יומא (פו.): 'היכי דמי חילול השם, אמר רב: כגון אנא דשקילנא בישרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמיה לאלתר; ור' יוחנן אמר, כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. רב נחמן בר יצחק אמר, כגון דאמרי אינשי: שרא ליה מריה לפלניא. רב יצחק דבי רב ינאי אמר, כגון שהיו חבריו בושין משמועתו'. נמצאת למד כי העוון הזה חמור הרבה מאד, ויותר בתלמידי חכמים, כי מי שהוא תלמיד חכם והבריות חושדים אותו בעבירה ומרננין עליו, אע"פ שהוא נקי ממנה ואין הדבר אמת, הנה יש בזה חילול השם, לפי שהמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו, וכמה פתאים המאמינים לכל דבר, מטילין דופי עליו ועל תורתו, וכדי בזיון וקצף, על אחת כמה וכמה אם אמת הדבר, כי הבריות למדין ממנו, ומעשה העבירה אינה בזויה בעיניהם, ונמצא שם שמים מתחלל".

 

בעיני המון העם, חילול השם וקידוש השם הם מה שכתב רבינו בחיי, ותו לא. אך יש חלק שני לחילול השם ולקידוש השם של היחיד, הפרט בישראל, ולפעמים הוא מופיע בלבוש ממלכתי, של הכלל, של עם ישראל כולו. וחבל שבגלל הגלות שנכנסה לתוך עצמותינו, כל הענין של ממלכתיות נִטשטש ונתעוות, ותלמידי חכמים לא מעטים נתקלים בו ואינם יודעים במה נתקלו. חובה עלינו לברר את הענין של קידוש השם מעבר לבוּרוּת של ההמון. לגבי היחיד בישראל כלל הוא,  שהקב"ה ברא את האדם מישראל כדי לחיות חיים של קבלת עול מלכות שמים, ע"י קיום מצוות ה' הכופות את יצרו והכובלות את האנוכיות ואת ה"יש" שבו, ובכך הוא ממליך עליו את הקב"ה כמלך ומפרסם את שמו בעולם, ולכן חייב הוא לחיות כדי לקיים את תפקידו בעולם, כמו שכתוב (ויקרא יח:ה): "וחי בהם", ודרשו (יומא פה:): "ולא שימות בהם". ומשום כך אמרו חז"ל (סנהדרין עד.): "נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג - חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים". וגם אם היחיד רוצה ליהרג ולא לעבור, אסור לו להחליט שימות במקום שחייב לעבור על מצוה מסויימת, כמו שכתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה:א), ע"ש. אך לגבי העבירות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהן יסודי עולם, גזר הקב"ה שלא יעבור האדם עליהן אפילו במחיר של נפשו, ובשביל היחיד, זה נקרא קידוש השם היסודי. אך בגמרא (שם) קבעו עוד כללים בקידוש השם בשביל היחיד בישראל, והרמב"ם שם (הל' ב) כללם, וז"ל: "במה דברים אמורים [שיש הבדל בין ע"ז, ג"ע ושפ"ד לשאר עבירות], בזמן שהגוי מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת... אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל ייהרג. ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר המצוות בלבד". בוא ונתבונן בזה ובמה שכותב הרמב"ם להלן, כך שנבין כמה יסודות בענין של קידוש השם.

 

אם הגוי מתכוון לפגוע במצוה בתור מצוה, יש בכך אבק חילול השם, אך לא חילול השם גמור, מכיון שמדובר בגוי יחיד, בעוד חילול השם גמור הוא רק כשגוים בתור עם (או עמים) גוזרים גזירה או נלחמים נגד עם ישראל. הכרזת מלחמה מצד העמים נגד הקב"ה הוא חילול השם האמיתי, שיסודו הוא הפרסום בעולם של חירוף וגידוף נגד אלקי ישראל. מכל מקום, מכיון שיש אבק חילול השם גם בגוי יחיד הבא לפגוע במצוה, לכן אם החילול הוא רק בין הגוי לבין היהודי ואין לזה פרסום, אין זה קרוי חילול השם שמצריך ליהרג על המצוה; אך אם האונס הוא בפרהסיא, בפני עשרה מישראל, מכיון שיש כאן פרסום של אבק חילול השם, ייהרג ואל יעבור. והנה מה שאמרנו שהפרסום כאן, בפרהסיא, הוא בעשרה [[קנד]] מישראל, קצת קשה, שהרי לכאורה, חילול השם הוא בקרב הגוים הלועגים להקב"ה רח"ל, וא"כ גדר "פרהסיא" היה צריך להיות תלוי בפרסום בקרב הגוים? התשובה היא, שחילול השם יכול להיות גם בקרב הגוים וגם בקרב ישראל. לגבי גוים, חילול השם הוא החירוף והגידוף וההשפלה כביכול של הקב"ה בזה שהם בזים למצוותיו או לעמו ישראל, והוא כביכול אינו מסוגל לעזור, וזה קיים בגזירה נגד כלל ישראל, כי בזה יש חירוף. לעומת זאת, לגבי ישראל, החילול הוא בהשפלה ובבושה שהם מרגישים מתוך זה שהם חייבים לעמוד בחוסר אונים מול השפלת המצוות והשפלת עם ישראל, בעוד הקב"ה כביכול אינו נמצא, וזה מכניס ללבם ספקות וחששות, שמא צודקים הגוים בלעגם כלפי הקב"ה, רח"ל. ומכיון שמדובר כאן באדם יחיד מישראל ולא בגזירה נגד עם ישראל, אין כל כך חילול השם לגבי הגוי, כי שם ה' אינו מתחלל כל כך בעיני הגוי כאשר רק יהודי אחד נאנס והוכרח לעבור על מצוה. אבל לגבי עם ישראל, החרפה והבושה כאשר הם רואים איך גוי כופה על יהודי לחלל אחת מן המצוות, הן משפילות מאד, והחילול לגביהם הוא חילול שלם, ולכן קבע הקב"ה אצל חילול השם של היחיד, "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

 


הרמב"ם ממשיך ואומר (שם, הל' ג): "וכל הדברים האלו - שלא בשעת הגזירה, אבל בשעת הגזירה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות, ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות; בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין הגוים". מה שכתב הרמב"ם שבשעת הגזירה חייב ליהרג אפילו על אחת מכל המצוות, אין כוונתו דוקא למצוה, אלא אפילו למנהג חשוב ונפוץ, כמו שהביא ההגהות מיימוניות, על הרמב"ם שם (אות ד): "ואמרינן בגמרא ברדיפת הדת, אפילו ערקתא דמסאנא אסור לשנויי וייהרג ואל יעבור, פירוש - רצועות מנעל שנהגו ישראל לשנותן משל גוים משום צניעות ומנהג יהדות. ומכאן כתב רא"ם שאפילו אינה מצוה אלא מנהג רק שהונהג לתרבות ויהדות [כלומר, והפך לחלק יסודי של החיים של יהודים], אם יעברנו נראה כעובר מצוה ועוקרה, וייהרג ואל יעבור".

 

כאן קבע לנו הרמב"ם על פי הגמרא את ההגדרה של חילול השם הלאומי (לא ליחיד אלא לעם, וכן ליחיד בתור חלק מהעם), ואת חובת עם ישראל למוחקו מעלי אדמות כדי לקדש שם שמים ברבים. חובת קידוש השם הלאומי, של עם ישראל, היא כאשר הגוים, בתור עם (או עמים), מכריזים מלחמה על הקב"ה באופן ישיר - דהיינו נגד תורתו, נגד מצוותיו ונגד חוקיו - או נגד עם ישראל, שהוא עמו של הקב"ה, אלוקי ישראל, כגון בגזירה על מנהג ישראל, שאינו מצות ה' ממש.

 

על הסוג השני כתב דוד המלך ע"ה (תהלים פג:ב-ו): "אלקים, אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקט א-ל; כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש; על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך; אמרו, לכו ונכחידם מגוי, ולא יזָכֵר שם ישראל עוד; כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו". הנה כתב שהגוים אמרו על ישראל "לכו ונכחידם", וסיים "עליך ברית יכרותו", להודיענו שמי שקם נגד עם ישראל, למעשה קם נגד אלקי ישראל, כי הוא מראה בזה שאינו מפחד ממנו ומכחו ומגבורתו כלל, ואין לך חילול השם גדול מזה, כפי שנראה לקמן, בע"ה.  כמו כן, על הכתוב (במדבר לא:א-ג): "וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין", אמרו חז"ל (תנחומא, מטות ג): "הקב"ה אמר 'נקמת בני ישראל', ומשה אמר 'נקמת ה''... אמר משה: רבון העולם, אם היינו ערלים, או עובדי עבודה זרה או כופרים במצוות, לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה שנתת לנו, לכך הנקמה שלך". כלומר, הנקמה היא [[קנה]] עבורך, עבור עמך. וודאי וודאי, שכאשר בפירוש ובגלוי לוחמים הגוים נגד תורת ה', הרי זה חילול השם בלתי נסבל שמחייב מחיקת החילול, וקידוש שמו.

 

א"כ, כאשר מדובר על גזירה של הגוים נגד תורת ה', זהו חילול השם לאומי, וחובת עם ישראל היא לקדש את השם, כי גוים אלה קמו נגד ה' ונגד משיחו, ואין חילול השם יותר גדול מזה, אם ישראל ייכנע ויקבל אותו, ואין זה כגזירה נגד יחיד שבתנאים מסויימים מותר לו לעבור ולא ליהרג. גזירה נגד תורת ה' היא חילול השם ברבים, ועל זה אין כניעה והכנעה - וייהרג ואל יעבור. וכן, כפי שנראה, מלחמה או איבה נגד עם ישראל ונגד ארץ ישראל הן בדיוק אותו חילול השם, ומשום כך גם אז אסור להיכנע, במיוחד אם מדובר בתביעה מצד הגוים שישראל יעבור על אחת ממצוות התורה.

 

לפעמים,אותו מעשה ועניין לגבי היחיד הוא קידוש השם, בעוד שלגבי הכלל, לגבי עם ישראל, אינו אלא חילול השם. לדוגמא: יהודי שנרצח בגלל יהדותו בשעת גזירה על עם ישראל, והלך בגאוה למיתתו על כך, בודאי ובודאי נחשב שמת על קידוש השם, וקידש שם שמים. אך אותה הגזירה כלפי עם ישראל, כאשר העם נרמס ונרצח, אינה אלא חילול השם לאומי. וכל כך למה? כי חולשתו של עם ישראל, בזיונו והשפלתו, רמיסתו והשמדתו על ידי הגוים, נראים לשונאי היהודים ולעולם כולו כחולשה של הקב"ה, אלוקי ישראל, כאילו אינו יכול להגן על עמו ולהצילם מיד צר ח"ו. הגוי לא יבין שהצרות הלאומיות והגלות הנוראה באות כעונש מהקב"ה על עמו, ושהוא - הגוי - שמענה ושרוצח את ישראל אינו אלא מכשיר בידי הקב"ה, כמו שאמר ישעיהו על אשור (ישעיהו י:ה,ז): "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי... והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב...". וכך אמר הקב"ה בפרשת האזינו (דברים לב:כו-כז) בנמקו, מדוע לא "אשביתה מאנוש זכרם": "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו, פן יאמרו: ידנו רמה, ולא ה' פעל כל זאת". ולכן, חולשה זו כביכול של הקב"ה, בעיני הגוי, מביאה לידי חירוף וגידוף, בוז וניאוץ, כאילו אלוקי ישראל אינו קיים ח"ו, כי לפי ראות עיני הגוי, אילו אכן היה קיים, לא היה נותן לו - לגוי - להציק לעמו. זאת כוונת דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים עט:ט-י): "עזרֵנו אלקי ישענו על דבר כבוד שמך... למה יאמרו הגוים איה אלקיהם...". ופירש הרד"ק (שם): "'על דבר כבוד שמך' -- וזהו החילול". וז"ל מצודת דוד (שם): "למה תניחנו בגלות שיאמרו הגוים: איה אלקיהם! אם אלקים הוא, יריב ריב עמו!" עוד נאמר (תהלים קטו:א-ב): "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד... למה יאמרו הגוים: איה נא אלקיהם". ופירש הרד"ק (שם): "ואף על פי שאין אנו ראויים, אל תעשה לנו, כי אם לשמך... שלא יחולל בגוים". וכן ביואל (ב:יז-יח): "חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים, למה יאמרו בעמים: איה אלקיהם! ויקנא ה' לארצו, ויחמול על עמו". וכן כאשר נגזרה גזירה ע"י רומי שלא ישמרו ישראל את המצוות, אמרו חז"ל (תענית יח.): "הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים...". ובתוס' שם (ד"ה הלכו) כתבו: "פירוש שמים, להקב"ה היו צועקין: למה יאמרו הגוים איה אלקיכם...". שהוא מחולל בגוים, ואחר שתעזרנו יהיה מכובד. 'למה יאמרו הגוים'

 

ובכן, שמע ידידי, וקח אֲמָרַי וקשור על גרגרותיך, כי הכלל הזה הוא המפתח לגאולה הסופית בימינו בהדר ובתפארת: בעיני העמים, שפלותו של ישראל וחולשתו בקרב הגוים, היא שפלותו וחולשתו של אלוקי ישראל, אשר - בעיני הגוים -[[קנו]] אחד ואין שני לו, הכל יכול. ולא משנה אם בשעת גזירה או שנאה נגד עם ישראל, הלכו יהודים כיחידיםעם ישראל, ובעיני הגוים, שפלותם של ישראל בידי הגוים מוכיחה כביכול על חולשתו של הקב"ה, מכחישה את מציאותו  ח"ו, וזה הוא חילול השם הלאומי, שבעיני הגוים מוציא את ה' מן העולם, והוא נשאר ריק ממנו, כחלל. "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא" - ואין חירוף וגידוף יותר נוראים מזה.

אינו מסוגל להציל את עמו, וזה הוא חילול השם לאומי! וכך אמר רש"י (יחזקאל לט:ז): "שפלותם של ישראל, חילול שמו הוא". חילול השם בעיני הגוים הוא הניגוד המוחלט לבריאת העולם, שכל מטרתה היתה לקדש את שם ה' על ידי הכרת ה' והידיעה שהוא למות על קידוש השם. גם אז, לגבי

 

עוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'וינוסו משנאיך' - וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר: 'וברוב גאונך תהרוס קמיך' (שמות טו:ז), וכי יש קמים לפני המקום? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל כאילו קם על המקום, וכן הוא אומר: 'אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד' (תהלים עד:כג). מפני מה? 'כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש' (שם פג:ג) מפני מה? 'על עמך יערימו סוד' (שם:ד), 'כי הנה רחקיך יאבדו' (שם עג:כז), 'הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי' (שם קלט:כא-כב). וכן הוא אומר: 'כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו' (זכריה ב:יב), בבת עין לא נאמר אלא בבת עינו של מקום, כביכול כלפי מעלה אלא שכינה הכתוב... וכל העוזר לישראל כאילו עוזר למקום, שנאמר: 'אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים' (שופטים ה:כג)... פרעה שנגע מה עשיתי לו? 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים' (שמות טו:ד), סיסרא שנגע מה עשיתי לו? שנאמר, 'מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא' (שופטים ה:כ). סנחריב שנגע מה עשיתי לו? 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור' (ישעיהו לז:לו; מלכים ב, יט:לה), נבוכדנצר שנגע מה עשיתי לו? 'ועִשבא כתוֹרין יֵאכֻל' (דניאל ד:ל). המן שנגע מה עשיתי לו? 'ואותו תלו על העץ' (אסתר ח:ז). וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משתעבדת, שנאמר 'ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר' (שמות כד:י), וכן הוא אומר 'בכל צרתם לו צר' (ישעיהו סג:ט)... וכן הוא אומר: 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו' (שמואל ב ז:כג)... ר"ע אומר אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום, פדית את עצמך. אתה מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם, שנאמר: 'הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה' (שמואל א ב:כז). גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר: 'למענכם שִלחתי בבלה' (ישעיהו מג:יד). גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר 'מי זה בא מאדום' (שם סג:א). וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עמהם, שנאמר: 'ושב ה' אלקיך את שבותך' (דברים ל:ג), 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב ה'', ואומר, 'אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי' (שיר השירים ד:ח)".

 

למדנו מכאן שני כללי יסוד בקידוש השם ובתורת ה': א) קידוש השם וסילוק חילול השם באים אך ורק ע"י הוכחה לעמים שאכן הקב"ה הוא כל יכול, מלך מלכי המלכים, ואת זה אפשר להוכיח לגוים רק ע"י גבורותיו ונוראותיו של הקב"ה. ב) ההוכחה לגויים של גבורתו או ח"ו חולשתו כביכול באה רק על ידי נצחונו או נפילתו של ישראל, כי שפלותם וחולשתם של ישראל שהוא עם ה', היא, בעיני הגוים, שפלותו וחולשתו של הקב"ה. ואת שני הכללים האלה זכור, ואל תשכח!

 

אפשר להבין וללמוד מכאן עוד כלל, שראוי לחרוט ולכתוב אותו על לוח לבו של כל אדם בישראל: חילול שמו של הקב"ה הוא דבר כה נורא ואיום, כה מנוגד לכל מטרת בריאת העולם, שהקב"ה, כדי למנוע את זה, לא רק שאינו משמיד את עם ישראל על אף שמגיע לו עונש כלייה, אלא שהוא אף מוכן להביא את הגאולה השלמה והסופית, על אף שאין אנו ראויים לה - רק כדי למנוע את חילול שמו. וכך הכתוב [[קנז]] אומר (ירמיהו ל:יא): "כי אתך אני נאום ה' להושיעך, כי אעשה כָלָה בכל הגוים אשר הפִצותיך שם, אך אותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך". כלומר, על אף שמגיעה לעם ישראל כלייה, על כפירתו ועל סירובו לקבל עול מלכות שמים, ועל מאיסתו בחוקות ה', מכל מקום לא יעשה ה' אותו כלה, כי דבר כזה ייראה בעיני הגוים כהוכחה כביכול לחולשתו ולאי-יכולתו למלוך בעולם. מה שאין כן בגוים שהכעיסו אותו - בודאי יכלה אותם על חירופם וגידופם.

 

עוד נאמר, באליהו רבה (פ"ו): "'וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון' וגו' (יחזקאל א:ד). מאחר שהראהו [הקב"ה ליחזקאל את כבודו] אמר לו [הקב"ה]: בן אדם זהו כבודי שהגבהתי אתכם למעלה מאומות העולם. כלום פחות כבודי ובית שבניתי לכם, שנאמר: '[אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית...] ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו' וגו' (שם מג:י-יא). שמא תאמר אין לי מי שעובד אותי? והלא כבר יש לי ארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבות של מלאכי השרת, שהן עומדין לפני ומקדישין את שמי הגדול בכל יום תמיד, מיציאת החמה ועד שקיעת החמה, ואומרים לפני 'קדוש קדוש קדוש' (ישעיהו ו:ג), ומשקיעת החמה ועד יציאת החמה אומרים 'ברוך כבוד ה' ממקומו' (יחזקאל ג:יב), ואין צריך לומר שבעים לשונות שבארץ. מפני מה אתם עושים דרכים מכוערין ודברים שאינן ראוין. מבעטין אתם ביסורין הבאים עליכם? אבל מה אעשה, הריני עושה למען שמי הגדול שנקרא עליכם, שנאמר: 'ואעשה למען שמי לבלתי החל [לעיני הגוים]' וגו' (שם כ:יד)".

 

על זה קרא דוד המלך ע"ה (תהלים מד:כד): "עורה למה תישן ה', הקיצה - אל תזנח לנצח". וכבר הבאנו לעיל את המשנה (סוטה מז.): "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררין", שעליה אומרת הגמרא (שם מח.): "מאי מעוררים? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לויים על דוכן ואומרים: 'עורה למה תישן ה''. אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום. והלא כבר נאמר (תהלים קכא:ד): 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'? אלא בזמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בנחת ושלוה - לכן נאמר 'עורה למה תישן ה''" (ועיין שם בתוספתא פי"ג, ובמעשר שני ה:טו, ובמלאכת שלמה שם). הכוונה היא, שכאשר ישראל שרויים בצער ואומות העולם בשלוה, אין חילול השם גדול מזה, כי נראה בעיניהם כאילו אלוקי ישראל אינו קיים ח"ו, או כאילו מחוסר יכולת להציל את עמו הוא עומד ח"ו בחוסר אונים, והם לועגים לו, כמו שלעג אליהו לנביאי הבעל (מלכים א יח:כח): "ויהתל בהם אליהו ויאמר: קִראו בקול גדול כי אלהים הוא... אולי ישן הוא ויקץ". ועל זה צעק דוד המלך ע"ה ואח"כ הלויים, "עורה, למה תישן ה'!" כלומר, למה לא תתעורר כגבור מיין (עיין תהלים עח), כי הרי כאשר ישראל שרויין בצער נראה לגוים כאילו אתה ישן או ח"ו לא קיים, והרי זה חילול השם שאין כמותו. וכבר בארנו, שמנהג המעוררים מבוסס על דברי ישעיהו הנביא (סב:ו-ז): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו, המזכירים את ה', אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ", שאמרו על זה ומנחות (פז.): "מאי אמרי [השומרים]? הכי אמר רבא בר רב שילא: 'אתה תקום תרחם ציון' (תהלים קב:יד)". אולם, על אף שביטל יוחנן כ"ג את המעוררים, מ"מ בזמן של חילול השם, כאשר ישראל בצרה והגוים בשלוה, ראוי לצעוק ולקרוא: עורה, למה תישן, כדי לשים קץ לחילול שמו.

 

כללים אלה של קידוש וחילול השם צריכים להיות נר לרגלנו, בדרכנו להבאת הגאולה השלמה. ומה נאמר ומה נדבר, כאשר נר חכמים ידעך, ונשארנו בחושך של מבוכה, "כי גמר חסיד ופסו אמונים מבני אדם". ובעוונותינו הרבים, גבר עלינו הטשטוש של הגלות, ותורת קידוש השם משתכחת מישראל רח"ל. ומי יתן לנו את הכח [[קנח]] הנפשי לעמוד בענוה וביראת כבוד, כדי להחזיר את העטרה ליושנה, כדי שנבין את הארועים הגדולים והעליונים הבאים עלינו, והמזמינים אותנו לנצלם כדי להביא גואל צדק.

 

אך לפני שנלמד על הבאת הגאולה האמיתית בזמננו, ולפני שנבין מה פשר הקמת מדינת היהודים ועלייתן של עדות שלמות לארץ ישראל, ומה קשרן לגאולה הסופית, עלינו ללמוד בבקיאות ובעיון את המושג ההלכתי של קידוש וחילול השם מהמקורות הקדושים, את הכללים היסודיים הנ"ל, כדי שיהיה נעול וקבוע בלבנו "וכמשֹמרות נטועים" (קהלת יב:יא). שהרי מפני חטאינו גלינו מארצנו, והגלות הארורה והארוכה שיבשה וסילפה את הרעיון היהודי האמיתי, ודחקה את כל המושג של "עם" ואת כל הענין של קידוש השם וחילול השם לאומיים לקרן זוית. ועל זיוף זה שילמנו ומשלמים אנו מחיר יקר. לכן, צריך לחזור למקורות, כדי להחזיר קהילות ושבטים ועדות למושג המקורי של עם ואומה, וכדי להפסיק את הטשטוש ואת הזיוף שהביאו למושגים ולהלכות מסולפים לגבי הישיבה בגלות, לגבי מסירת שטחי ארצנו הקדושה לגוים, ולגבי מהותה של מדינת ישראל בכלל.

 

דוד המלך ע"ה אמר (תהלים ט:יז): "נודע ה' משפט עשה...". כלומר, עמי העולם יֵדעו ויכירו שה' הוא האלקים רק ע"י המשפט והדין שהוא עושה בעולם. רק כאשר יראו את גבורתו ואת כוחו, יחדרו לתוכם הפחד והיראה ממנו יתברך, ואז, ורק אז, יקבלו עליהם את עול מלכותו. על פסוק זה אומר ילקוט שמעוני (תהלים ט, תרמג): "א"ר אבהו, זה אחד מחמשה מקראות שישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה... 'נודע ה' משפט עשה' - [נודע] בדין שעשה במצרים, שנאמר (שמות יד:ד): 'וידעו מצרים כי אני ה'', [וכן נאמר (תהלים כא:יד): 'רוּמה ה' בעֻזך, נשירה ונזמרה גבורתך']". כלומר, הקב"ה כביכול שפל ונמוך בשעת שפלותם של ישראל, ואיך יקום ויתרומם? רק ע"י עוזו וגבורתו, ואז נשיר ונזמר, כי רק זה יביא את הגאולה. וכן נאמר (שם מו:יא): "הַרפו ודעו כי אנכי אלקים, ארוּם בגוים, ארום בארץ", כלומר, תדעו שאני אלקים, כאשר אתרומם ואתגדל ע"י נקמתי בגוים, ע"י זעמי על הארץ. וכן נאמר (שם נט:יד): "כַלֵה בחֵמה, כלה ואֵינֵמו - ויֵדעו כי אלקים מושל ביעקב לאפסי הארץ, סלה". כלומר, כאשר תקום לנקום בגוים ותכלה את הרשעים בחֵמה, הם ידעו "כי אלקים מושל ביעקב" ובישראל. וכן מצינו בילקוט שמעוני (תהלים נט, תשעז) על פסוק קודם (פס' ו) באותו פרק: "'ואתה ה' אלקים צב-אות אלקי ישראל, הקיצה לפקוד כל הגוים, אל תחון כל בוגדי און' - לפי שבעולם הזה הקב"ה עושה עצמו ישן, למה? שאין הדין נותן שייגאלו [כלומר שאין ישראל ראויים לגאולה], שנאמר (שם עח:סה) 'ויקץ כישן ה'', אבל לעתיד לבא כשיגיע הקץ, כביכול הקב"ה ננער עליהם, שנאמר: 'הקיצה לפקוד כל הגוים'. באותה שעה - 'אל תחון כל בוגדי און סלה'".

 

עוד נאמר (שם סו:ג): "אִמרו לאלקים, מה נורא מעשיך, ברוב עֻזך יכַחֲשו לך אֹיביך". כלומר, דוקא במעשיך הנוראים, כשתביא נקמה וחמה על הגוים,  מתוך עוזך הרב, יודו הגוים שאכן אתה הוא האלקים, ויכחישו ויפסלו וישללו את אמונתם. חז"ל דרשו על פסוק זה (בראשית רבה לב:ג): "מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו, שנאמר: 'אמרו לאלקים מה נורא מעשיך'; שלא בפניו אומר (שם קלו:א): 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'". פירוש: הקב"ה הוא גם כל יכול, שיא הגבורה והכח, וגם יודע ומבין הכל, שיא המדות והטוב; וגדולתו האמיתית היא במדותיו, שהוא כולו טוב ומקור הטוב ושיא הטוב. אלא שהגוים אינם מבינים את גדולתו מתוך מידותיו, ואין להם הוכחה מהן שאכן הוא האלקים, מלך מלכי המלכים. הגוים מבינים [[קנט]] ויבינו אך ורק את שפת הכח והנוראוּת, ולכן בעוה"ז, הדגש הוא על גבורתו ועל כוחו, כי רק בזה יִכָחשו הגוים ויודו במלכותו.

 

עוד נאמר (שם סה:ו): "נוראות בצדק תעננו", כלומר, הנוראות שתביא על הגוים הם בצדק, עונש על כך שניאצו אותך וחיללו את שמך ביסורים שגרמו לנו. ופסוק זה נדרש בילקוט שמעוני (תהלים סה, תשפט): "רבי חגי בשם רבי יצחק: נוראות שאתה עתיד לעשות בעוה"ב [דהיינו, לגוים בגאולת המשיח] בשביל יסורין שאתה מביא עלינו בעוה"ז". כלומר, אתה נותן לגוים ליסרנו בעוה"ז בעבור חטאינו, אך הם רק רואים את חולשתך כביכול, ומפני חילול השם הזה אתה גואלנו למרות שאין אנו ראויים לגאולה.

 

עוד אמרו חז"ל על הפסוק הנ"ל (סוף אסתר רבה, י:טו): "הדא הוא דכתיב (תהלים סו:ג): 'אמרו לאלקים מה נורא מעשיך' - מה דחילין אינון מנגנות שלך! הנהרגים הורגין את הורגיהם [כלומר, ישראל שהיו נהרגים ע"י הגוים, עכשיו הורגים אותם], והנצלבים צולבין את צולביהם, המשוקעין בים משקעין את משקיעיהן. הוי, 'ברוב עזך יכחשו לך אויביך'". נקמת בני ישראל בגוים היא ההוכחה לכך שאכן יש להקב"ה העוז והגבורה והנוראוּת. וכן נאמר (שם:ז): "מושל בגבורתו עולם", כלומר, רק בגבורתו והוכחת כוחו, נקרא הוא ומוּכָר הוא כמושל עולם. ועוד הכתוב אומר (שם צח:א): "מזמור, שירו לה' שיר חדש, כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו", כלומר, עד שמראה הקב"ה את ימינו וזרוע קדשו לגוים, אין הם מאמינים בו, והם מחרפים אותו ומזלזלים בו ומחללים את שמו, ובזה הוא כאילו מושפל ושבוי, וכאילו גם הוא בגלות. ואכן כך נאמר (שם צא:טו): "עִמו אנכי בצרה", ואמרו חז"ל (תענית טז. וילקוט שמעוני תהלים תתמג): "אפר מקלה היו נותנין על גבי התיבה משום 'עמו אנכי בצרה'". וכן בתנחומא (שמות יד): "ולמה מתוך הסנה [נגלה הקב"ה למשה], ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקב"ה: כתבתי בתורה 'עמו אנכי בצרה', הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים". כלומר, אף הקב"ה כביכול בצרה, בשעבוד, כי שמו מתקדש ומתפרסם על ידי נצחונם של ישראל, ומחולל ע"י צערם ושפלותם. לכן רק ימינו וזרוע קדשו יכולה להושיע את עצמו כביכול מהגלות.

 

גם בילקוט שמעוני נאמר (תהלים צא, תתמג): "'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי' (תהלים צא:טז) - אמר רבי אבהו: זה אחד מן המקראות הקשין, שישועתן של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה". כלומר, לא כתוב "ואראהו [לישראל] בישועתו", אלא "ואראהו בישועתי", כביכול בישועה שלי, של הקב"ה. ומכאן למדנו שישועת ישראל היא ישועת ה' כביכול, כי שפלותם של ישראל היא חילול שמו. וכן נאמר (ישעיהו נט:טז): "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמָכָתהו". הפסוק מודיע לנו שגם אם אין איש וצדיק בישראל, וישראל אינו ראוי לגאולה מצד זכויותיו, אעפ"כ יושיעם למען שמו (ונרחיב בזה להלן, בע"ה). ומכל מקום, גם מכאן רואים שהקב"ה צריך כביכול להושיע את עצמו מהשפלות ומהחילול, וזאת ע"י "ימינו וזרוע קדשו".

 

בהמשך לפסוק הנ"ל  (תהלים צח:ב) נאמר: "הודיע ה' ישועתו, לעיני הגוים גילה צדקתו", כלומר, הקב"ה מודיע את ישועתו דרך גבורתו וכחו, "ימינו וזרוע קדשו", ובזה הוא מגלה לגוים את צדקתו. ושלא כמו הטפשים המתייוונים, המתיימרים להצטייר כאנשי מוסר באמרם שהכח והנקמה הם עוול, אומר כאן דוד המלך ע"ה שישועתו של הקב"ה דרך ימינו וזרוע קדשו היא צדקה. והמשכיל יבין שאמר "וזרוע קדשו", משום שהזרוע והכח נגד הרשעים הם קודש, משום שרק בזרוע ובכח מביאים את קידוש השם. וכן (תהלים כד:ח): "מי זה מלך הכבוד, ה' עזוז וגבור, [[קס]] ה' גבור מלחמה...". הכבוד וקידוש שמו באים אך ורק כאשר אומות העולם רואים שהוא עיזוז וגיבור, גיבור מלחמה. ועוד נאמר (תהלים כט:ד-ה): "קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים". כלומר, הגוי החרש והאטום, שאינו מבין את גדלות ה' דרך תורתו וחכמתו, מסוגל לשמוע רק את קול ה' בכח!

 

עוד אמרו חז"ל (תנחומא, בשלח ז): "'ואכבדה בפרעה' (שמות יד:ד) - מגיד שכשיפרע הקב"ה מן האומות שמו מתגדל בעולם". וכן אמרו (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי פ' א): "'ואכבדה בפרעה' - מגיד הכתוב שכשהמקום פורע מן האומות שמו מתגדל בעולם, שנאמר (ישעיהו סו:יט) 'ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלֵיטים אל הגוים תרשיש פוּל ולוד מושכי קשת'. וכתיב (שם מה:יד), 'כה אמר ה' יְגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה עליך יעבורו ולך יהיו אחריך ילכו בזִקים יעבורו ואליך ישתחוו אליך יתפללו, אך בך א-ל ואין עוד אפס אלקים'. ואחריו מה הוא אומר? 'אכן אתה א-ל מסתתר אלקי ישראל מושיע' (שם:טו). ואומר: 'ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית' וגו' (יחזקאל לח:כב), ואח"כ: 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'' (שם). וכתיב: 'ויהי בשלם סוּכו ומעוֹנתו בציון' וגו' (תהלים עו:ג), ואומר: 'שמה שיבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה', מהו אומר 'נודע ביהודה אלקים בישראל גדול שמו' (שם). 'וידעו מצרים כי אני ה'', לשעבר לא היו יודעין את ה', אבל כאן: 'וידעו מצרים כי אני ה''".

 

אין לנו מקור מגולה מזה, שקידוש השם וחילול השם נעוצים בכחו, או, כביכול, בחולשתו, משום שרק גילוי גבורתו וכחו, נקמתו ועשיית דין בגוים מוכיחים לעולם שאכן ה' הוא האלקים. וכן בתהלים (פג:ב-ו) נאמר: "אלקים אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט א-ל. כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך; אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד; כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו". אם "על עמך יערימו סוד", הרי: "עליך ברית יכרותו". כאשר כוונת הגוים לשאת ראש על עמך ושלא ייזכר שם ישראל עוד, הופכים הם לאויביך ולמשנאיך, כי עליך ברית יכרותו.

 

 

וכן אמר הנביא (ישעיהו ו:ג): "קדוש, קדוש, קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו". כלומר, מתי יהיה כל הארץ מלא כבוד ה' ויכירו כל הגוים את מלכותו? כאשר יקדש את שמו ויהיה קדוש ע"י זה שהוא ה' צב-אות. וידוע שצב-אות הוא כינוי השם לגבורתו וכחו נגד הגוים, וכמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ג:ו): "אמר ליה הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. פעמים שאני נקרא בא-ל ש-די; בצב-אות; באלקים; בה'. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים; וכשאני עושה מלחמה ברשעים, אני נקרא צב-אות; וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל ש-די; וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא ה'...". ואם תשאל, כל כך למה? מפני שהקב"ה רצה לקבוע ולגזור שהוא בעל המדות - הוא יוצרן והוא גוזרן, ומדת הרחמים ומדת הנקמה והמלחמה, שתיהן מפי א-ל, ומי האדם שיעיז לחלוק עליו בטענה אווילית של "מוסר", שלמעשה הוא ענין של רחמנות של טפשים?

 

מ"מ רואים מכאן שהכינוי "צב-אות" הוא הכינוי לגבורתו ולכוחו, ומשום כך קבעו חז"ל את הסמיכה של גאולה לתפילה במלים "ה' צב-אות שמו, קדוש ישראל", ועל פי הפסוק: "קדוש, קדוש, קדוש...", כלומר, כאשר ה' יהיה "צב-אות" בכוחו ובגבורתו, אז יהיה "קדוש ישראל", אז יקדש את שמו. ואותו יסוד היסודות ניתן לראות בפסוקים אין ספור, כגון (תהלים צו:ו): "עוז ותפארת במקדשו", וכן (שם צט:ג): "יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא", וכן (שם סג:ג): "כן בקודש חזיתיך, לראות עֻזך וכבודך". קדושת ה', קידוש [[קסא]] שמו בגוים, קשור תמיד לעוזו ונוראותו, כי רק באלה יכנעו הגוים ויבינו כי ה' הוא האלקים.

 

וכן (דניאל ט:יז-יט): "ועתה שמע אלקינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם, למען ה'; הטה אלקי אזנך ושמע, פקח עיניך וראה שוממותנו והעיר אשר נקרא שמך עליה... למענך אלקי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך". ושוב, הבקשה מהקב"ה לגאול את ישראל למען ה', למען שמו! כי שמו נקרא על ירושלים, על ארץ ישראל, על עם ישראל, וא"כ חולשת ושפלות ישראל הן חולשת ושפלות הקב"ה, כביכול.

 

ועצם הורתו של עם ישראל היתה בחילול השם יתברך, ולידתו בקידושו. כאשר בפעם הראשונה באו משה ואהרן אל פרעה ודרשו (שמות ה:א): "כה אמר ה' אלקי ישראל, שלח את עמי ויחֹגו לי במדבר", נאמר (שם:ב): "ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". הנה, בראשית יצירתו של ישראל כעם, הפגין פרעה הרשע חירוף וגידוף כלפי מעלה, כשהכחיש את מציאותו של ה' אלקי ישראל באמרו: "מי ה'... לא ידעתי את ה'". תיגר זה של ניאוץ ה' מהווה חילול השם בגלוי ובחוצפה, שכמוהו תיגר לעצם מציאות ה' בעולם. ועל כן, אמר הקב"ה למשה רבנו (שמות ז:ד-ה): "והוצאתי את צבאותי, את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים, וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם".

 

והכוונה היא, שאותו פרעה שחירף וגידף ולא ידע את ה', בעצם העובדה שהוא שיעבד ועינה באכזריות את בני ישראל בלי שתהיה התערבות או הצלה מצד אלוקי ישראל, ועל כן אין הרשע יודע את ה' וברור לו באיוולתו שאין אלקים בישראל - פרעה זה מסוגל לדעת את ה' ולהודות שאכן ה' הוא האלקים, אך ורק כאשר ייווכח בעיניו בכח ה' ובגבורתו, כאשר הוא מתנקם בפרעה ובמצרים בשפטים גדולים ובמורא גדול. לא מוסר ולא תחנונים ולא נסיון לשכנע - כי אם עשר מכות איומות, המשברות וממוטטות את מצרים ומחדירות אימת מוות בתוך העם המצרי. את זה מבין הגוי; זה- זה שאמר הכתוב (תהלים קמט:ח): 'לאסור מלכיהם בזיקים' - ומהו 'מלכיהם'? א"ר תנחומא: אלו הם מלכי עובדי כוכבים [ממש], 'ונכבדיהם בכבלי ברזל' - [[קסב]] אלו שריהם של מעלה, שאין הקב"ה פורע מאומה עד שפורע משרו [למעלה] תחילה". ולכן היכה הקב"ה את היאור תחלה, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ט:ט): "אכה אלוהו תחלה ואח"כ עמו" (וכן עיין שמות רבה כא:ה, כג:טו). ששבר את פרעה, גס הרוח והגאוותן, והביאו על ברכיו. וכן הפסוק אומר במופת האחרון, ה"מכה בפטיש", טביעת חיל פרעה בים סוף (שמות טו:א): "אשירה לה' כי גאה גאה". ועל זה אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דשירה פרשה ב): "מתגאה הוא על כל המתגאים, שבמה שאומות העולם מתגאים לפניו, בו הוא נפרע מהם...". עיין שם באריכות. וכן במכת הברד כתוב (שמות ט:יד): "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". ותמוה הדבר: מה היה במכת ברד שלא היה בשאר המכות, שהקב"ה אמר דוקא כאן, "את כל מגפותי אל לבך"? והתשובה נובעת מזה שהקב"ה אמר לפרעה (שם:יט): "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה", כלומר, תאסוף ותכניסם מחמת הברד. ואכן, "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שם:כ). הנה, בפעם הראשונה נתן הקב"ה אפשרות למצרים להינצל ממכה, וכל זה למה? כי אם וכאשר ישמעו לו וייראו ממנו, יכירו ויודו שאכן ה' הוא אלקים, ושהוא לבדו מושל בחוקי תבל, וזאת תהיה התחלת ההתמוטטות של האומה בתועבת העבודה זרה והשיקוץ, וכמו שאמרו חז"ל (שיר השירים רבה ח:[יב]): "אין הקב"ה פורע מאומה למטה עד שמשפיל שריה מלמעלה". וכן (דברים רבה א:כב): "'ראה החילותי' (דברים ב:לא)

 

המטרה של המכות במצרים היתה כדי לקדש שם שמים, ולהוכיח לעולם שאכן ה' הוא האלקים, כל יכול וקונה הכל. המכות באו להשפיל את פרעה, שבז לה' באמרו (שמות ה:ב): "מי ה'... לא ידעתי את ה'", על ידי זה שמשפיל ופורע מהע"ז של מצרים. ולכן בזה שהקב"ה הזהיר את המצרים שהוא מביא עליהם מכת ברד, ולא יוכלו שרי מצרים ואליליה למנוע את זה, ויינצלו רק אם יעזבו המצרים את אמונתם בשקוציהם, וייכנעו לו ע"י אמונה בו, המתבטאת בבריחת עבדיהם ומקניהם לתוך הבתים, בזה נהרסה האמונה בע"ז ומתקדש השם, והרי זאת כל מטרת המכות. ובכן נכונים הם דברי ה' שמתארים ומגדירים את מכת הברד במלים: "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך" (שם ט:יד), כי מכת הברד שהיתה תחילת התמוטטות האמונה של מצרים בע"ז שלהם, סימלה את המטרה של כל המגפות - דהיינו להשפיל את הע"ז ולקדש את שם ה'. ושוב, קידוש השם בא אך ורק על ידי הוכחת כחו וגבורתו של הקב"ה.

 

ודע, שהנושא הזה של תבוסת הרשעים הגאוותנים שחיללו את השם בגאוותם ובחרופם ללא פחד מהקב"ה, הוא עיקר השירה בשירת הים. והראיה, כי כאשר מרים יצאה עם הנשים, מה נאמר? "ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו:כא). הרי זאת התמצית של שירת הים: קידוש שמו של השם שגבר על פרעה הגאוותן, שחירף וחילל את השם.

 

בכלל, כל המושג של "אז" הוא ענין של נקמה. המושג של "אז" במדות ה' דומה למלה "עַז" ו"עוז", ודוד המלך ע"ה רמז לזה בפרק שהוא אחד המקורות של קידוש השם וגדולתו הבאים דרך נקמתו בגוים, וכך אמר (תהלים עו:ח): "אתה נורא אתה ומי יעמוד לפניך מאז אפך". יש כאן שתי כוונות: האחת, מהזמן של "אז", של נקמת הגוים, וכמו ב"אז ישיר", כלומר, מי יעמוד לפניך בזמן של אפך. אך שנית, רמז הוא - שכל זמן שנאמר "אז", שהוא מושג של נקמה - מדובר ב"עז", בכח ה'; כאשר הקב"ה בא ב"עז", אז הוא מתגדל ומתקדש.

 

וכדי למחוק לגמרי ולחלוטין את הכתם של חילול השם, הביא הקב"ה על המצרים את העונש שסוף סוף יחליף את חילול השם בקידוש השם, כך שלא יתכן עוד שלא ידעו מצרים כי ה' הוא האלקים, השופט בארץ. וכך נאמר (שמות יד:ד): "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואִכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'...". אין מדה כנגד מדה יותר גלויה מזה. זה שאמר "לא ידעתי את ה'", נאמר עליו הפעם: "וידעו מצרים כי אני ה'", ידיעה נצחית. זה "שהכביד את לבו", הגיע לבסוף על ידי קריעת ים סוף לידי "ואכבדה בפרעה ובכל חילו"; כבדות לבו של הרשע שהיא שיא חילול השם, הביאה לידי תבוסתו בים וכבוד ה' - קידוש שמו.

 

ודאי וודאי, שבני ישראל נגאלו שלא בזכותם! כך אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים מד, תשמו): "'למנצח לבני קֹרח משכיל, אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו [פעל פעלת בימיהם]...' (תהלים מד:א-ב). זה שאמר הכתוב (ישעיהו סג:יב): 'מוליך לימין משה [זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם, לעשות לו שם עולם]'. מכאן אתה אומר שלא היו ביד ישראל מעשים לא לגאולה ולא לקריעת ים סוף, אלא על מה נגאלו? לעשות לו שם עולם. וכן הוא אומר (שם:יד): 'כבהמה בבקעה תרד, רוח ה' תניחנו, כן נהגת עמך לעשות לך שם [[קסג]] תפארת'. א"ר אלעזר, אמר להם משה: לא במעשיכם אתם נגאלים, אלא 'ולמען תספר באזני בנך' וגו' (שמות י:ב), וליתן שבח להקב"ה, לספר גדולתו ותהלתו בין הגוים, וכן הוא אומר (תהלים צו:ג): 'ספרו בגוים כבודו', וכן בני קרח אומרים: 'אלקים באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו' (שם מד:ב)".

 

הרי לפנינו שוב, שכח ה' וישועתו את ישראל מתחת עול הגוים הם ההוכחה לשלטונו ולמציאותו ולאלקותו, דהיינו קידוש שמו. ולמדנו כאן, שאפילו כאשר ישראל אינם ראויים לגאולה מצד עצמם, הקב"ה בא ומושיעם כדי לשים קץ לחילול שמו, ולקדשו. וכך אמר הנביא (ישעיהו מח:ט,יא): "למען שמי אאריך אפי, ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך...  למעני למעני אעשה כי איך יחל, וכבודי לאחר לא אתן". כך אומר ילקוט שמעוני (תהלים קז, תתסו): "'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר' (תהלים קז:א-ב) - למה 'אשר גאלם מיד צר'? זה שאמר הכתוב (ישעיהו מח:יא): 'למעני למעני אעשה [כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן]'. למה 'למעני למעני' שני פעמים? אמר הקב"ה: כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי שלא יתחלל בגוים, הדא הוא דכתיב (שמות ו:ז): 'וידעתם כי אני ה''. אף מאדום [הגאולה האחרונה] איני עושה אלא למען שמי, שנאמר (תהלים קו:ח): 'ויושיעם למען שמו [להודיע את גבורתו]'. אמר רבי הונא הכהן: הוא שמשה מוכיחן בסוף משנה תורה (דברים ט:ה): 'לא בצדקתך וביושר לבבך [אתה בא לרשת את ארצם]'. הרי שאמר הקב"ה: לא עשיתי לא בזכות אברהם יצחק ויעקב, אלא בשביל שמי הגדול. אמר דוד: הואיל ובשביל שמו עשה, נקלס להקב"ה: 'הודו לה' כי טוב...'".

 

וכן בשושן הבירה, כאשר קם המן להשמיד להרוג ולאבד את היהודים, אמרה אסתר לפני הקב"ה (ילקוט שמעוני, תהלים כב, תרפה): "לא כן עשית להם במצרים, כיון שקראו לך, שמעתם, שנאמר (שמות ג:ז): 'ואת צעקתם שמעתי'... אבל כאן להשמיד להרוג ולאבד. אותם צעקו ונענו, אנו צמנו והתפללנו - ולא עניתנו, אם אין בנו מעשים עשה בשביל קדושתך".

 

וכן נאמר (תהלים סח:לה): "תנו עוז לאלקים על ישראל גאוותו", כלומר, מכיון שגאוותו וגדולתו מתגלות ע"י הנצחונות והתפארת שהוא עושה דרך ישראל, א"כ תנו לו את האפשרות לעזור לנו ע"י עוזו וכחו. וכן (תהלים כב:כט): "כי לה' המלוכה ומושל בגוים", וכן (עובדיה פסוק כא): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה". כלומר, המלוכה של ה' תהיה ניכרת לכל כאשר ימשול בגוים, והממשלה בגוים תבוא דרך נצחון בני ישראל עליהם. וכן כל המידה של נקמה, שכתבנו עליה לעיל, היא רק כדי לקדש שם שמים - זכור אל תשכח.

 

והנה מקרא מלא הוא (יחזקאל כ:ה,ז-ט): "ואמרת אליהם כה אמר ה' אלקים ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואִוָדַע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלקיכם... ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תִטַמָאו אני ה' אלקיכם; וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו, ואֹמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים; ואעש למען שמי לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים". וכן (שם:יג-יד): "וימרו בי בית ישראל במדבר בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואת שבתותי חיללו מאד, ואומר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם; ואעשה למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר הוצאתים לעיניהם". וכן (שם:כא-כב): "וימרו בי הבנים בחקותי לא הלכו ואת משפטי לא שמרו לעשות אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם את שבתותי חללו ואֹמַר לשפך [[קסד]] חמתי עליהם לכלות אפי בם במדבר; והשיבֹתי את ידי ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר הוצאתי אותם לעיניהם".

 

דברי יחזקאל האחרונים שהבאנו לעיל, על חטאות ישראל במדבר ועל החלטת הקב"ה שלא להשמידו אך ורק כדי שלא יחולל שמו, מכוונים לחטא העגל ולחטא המרגלים.

 

חטא העגל גדול עוונו מנשוא, וחלק מעונשו מצטרף לכל עונש ועונש המובא על בני ישראל, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קב.): "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר (שמות לב:לד): 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם'". חרה אפו של הקב"ה על עם אשר, פחות מארבעים יום לאחר התגלותו בהר סיני וקבלת התורה בנעשה ונשמע, המירו את כבודם "בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו:כ). ועלה בדעתו של הקב"ה להשמיד את הגוי החוטא הזה, כמו שנאמר (שמות לב:י): "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם...", וכן (דברים ט:יד): "הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים". משה, באהבתו האינסופית לעם ישראל, התנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה בתפילות ובתחנונים, לקרוע את רוע הגזירה, ולא עלו בידיו כל תחנוניו וטענותיו - כי אם אחת! כך נאמר (דברים ט:כה-כט): "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, כי אמר ה' להשמיד אתכם; ואתפלל אל ה' ואומר: ה' אלקים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה. זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו; פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דיבר להם ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר; והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה".

 

"מבלי יכולת"! משה רבנו ע"ה, הרועה הנאמן שמסר את נפשו על אהבת ישראל, מתחנן על עמו וזועק את תקוותו האחרונה. מה יאמרו הגוים, בלעג ובקלס! הלא יחרפו ויגדפו בבוז: "מבלי יכולת ה'..."! ואכן, בגלל זה ואך ורק בגלל זה, מאחר שבני ישראל הם זרעם של אברהם יצחק ויעקב, שנבחרו לסגולה וקדושה, והם מיוחדים להקב"ה, והשמדתם תהיה הפרת הברית בגלל חוסר יכולת לקיימה - "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב:יד).

 

"מבלי יכולת"! עצם חילול השם שבקריאה זו של הגוים הביא להצלת בני ישראל מהשמדה גם בחטא המרגלים. כאשר בני ישראל נתנו את קולם: "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד:א), בלילה של בכייה לחנם ובכייה לדורות, כאשר "וימאסו בארץ חמדה" כי "לא האמינו לדברו" (תהלים קו:כד), וחרון אף ה' עלה, "ויאמר ה' אל משה: עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אכנו בדבר ואורישנו"! (במדבר יד:יא-יב), אזי שוב: "ויאמר משה אל ה': ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו; ואמרו אל יושב הארץ הזאת, שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה; והמתה את העם הזה כאיש אחד, ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (שם:יג-טז). וז"ל חז"ל (ברכות לב.): "'מבלתי יכולת ה'' - 'יכול ה'' מיבעי ליה! אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע! עכשיו יאמרו אומות העולם, תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל...! אמר ר' יוחנן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר (שם): 'ויאמר ה', סלחתי כדברך'". ומיד לאחר המלים "סלחתי כדברך", אומר הקב"ה (שם): "ואולם חי אני...". ועל זה אומרים חז"ל (ברכות שם) דברים שאלמלא אמרום אי אפשר לאומרם, וז"ל: "'ואולם חי אני', אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך"! והכוונה ברורה: אילו [[קסה]] באמת היה הקב"ה מפעיל את זעמו ומשמיד את בני ישראל, היו הגוים אומרים שתשש כחו כנקבה והוא אינו כל יכול ואינו אלקים רח"ל, וזה העיקר של חילול השם, שהוא מוּצָא מן העולם שנשאר חלל ריק כי הוא מרוקן ממנו, וכאילו הוא לא קיים, ומת, ח"ו. ובכן, בגלל תפילת משה שביקש ממנו לסלוח לישראל ולא להשמידו, ניצַל כביכול הקב"ה מחילול שמו, מ"מיתתו" כביכול, וכאילו החייהו משה. באה וראה כמה חומרתו של חילול השם!

 

ועוד ראייה לחילול השם הלאומי שנעוץ בתבוסת ישראל על ידי הגוים: אחרי התבוסה של ישראל במלחמה עם עי (בגלל חטאו של עכן), נאמר (יהושע ז:ו-ט): "ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב... ויאמר יהושע: אהה, ה' אלקים... בי ה', מה אומַר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו; וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונָסַבו עלינו והִכריתו את שמֵנו מן הארץ, ומה תעשֵה לשמך הגדול!" כלומר, אם שמו של ישראל מושפל ונכרת, מה תעשה אתה ה' לשמך הגדול, שהרי בשמך נקראים אנחנו וחרפתנו היא חרפתך!

 

וז"ל חז"ל (ירושלמי, תענית ב:ו): "'ומה תעשה לשמך הגדול', רבן שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי [אמר] שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל. [משל] למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא [תיבה] קטנה. אמר המלך, אם אני מניחה כמות שהיא אבודה היא, אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקב"ה, אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הן בין האומות, אלא הריני משתף שמי הגדול בהם והם חיים. מאי טעמא? 'וישמעו הכנעני... ומה תעשה לשמך הגדול', שהוא משותף בנו".

 

פעם נוספת אנו רואים את הכלל של נצחון על הגוי כקידוש השם, כאשר תבוסת היהודי על ידו היא בטוי מחריד של חילול השם, אצל השופט יפתח הגלעדי שהיה השופט בזמנו, כמו שאמרו (ר"ה כה:): "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (וכן מצאנו שם את הכלל שקידוש השם לאומי דוחה פיקוח נפש). בימי יפתח עלו עמון על ישראל, ונאמר (שופטים יא:יב-יג): "וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר, מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי; ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח: כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים, מארנון ועד היבק ועד הירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום". ויפתח, לאחר שטען כי הארצות האלו כבר נכבשו על ידי סיחון מלך האמורי מידי עמון, אמר (שם:כג-כד): "ועתה, ה' אלקי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל - ואתה תירשנו! הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו - אותו נירש".

 

שוב, מדובר במלחמת מצוה שבה משתקפים קידוש השם וחילול השם, וברור שעל אף נכונותו של מלך בני עמון לשלום תמורת השטחים, ידע יפתח שמאחר שכאן מדובר בעימות של ה' אלקי ישראל מול כמוש האליל של עמון, כל נסיגה ונפילה לפני הגוי - חילול השם היא. ולכן יצא יפתח למלחמה על אף הסכנה (וגם על זה עוד נדבר בע"ה במקומו).

 

וכן, כאשר שלח דוד המלך ע"ה את יואב ואת כל צבא הגבורים נגד עמון (שמואל ב י:ט,יא-יב), "וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור [מצד אחד בני עמון ומצד שני צבאות ארם]... ויאמר [יואב לאחיו אבישי]: חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו".

 

ויש לשאול: מדוע הוסיף יואב "ובעד ערי אלקינו", ובכלל מדוע קרא להן "ערי אלקינו"? וז"ל הרד"ק שם: "'ובעד ערי אלקינו' - שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו עלינו וינצחונו. ואם יעשו כן, לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלהים [[קסו]] אחרים". מתוקים מפז הם דברי הרד"ק. כל תבוסה של ישראל חילול שמו הוא, ואיבוד ערי ישראל לאויב הופך את הערים האלו מערי ה' לערי אלהים אחרים, כלומר, חילול השם! ועל זה אמר יואב: אם כן, עלינו להתחזק ולהילחם למרות הסכנה הגדולה והצבא הגדול שמולנו, כי העיקר הוא שנילחם לקדש את שמו, וקביעת התוצאה היא רק בידי ה', שיעשה את הטוב בעיניו.

 

וכן בימי שאול, כאשר הפלשתים ערכו מלחמה לקראת ישראל והגיא ביניהם, יצא הענק ושמו גלית מקרב המחנה, וכך נאמר (שמואל א יז:ד-יא): "ויצא איש הביניים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת, גבהו שש אמות וזרת; וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת; ומִצחת נחושת על רגליו וכידון נחושת בין כתפיו; ועץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, ונושא הצינה הולך לפניו. ויעמוד ויקרא אל מערכות ישראל, ויאמר להם: למה תצאו לערוך מלחמה הלוא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול, ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להילחם אתי והיכני והיינו לכם לעבדים, ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו. ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה, תנו לי איש ונלחמה יחד. וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה, ויחתו ויראו מאד". ועוד נאמר (שם:טז): "ויגש הפלשתי השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום". ואחרי שהגיע דוד, נאמר (שם:כו): "ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו לאמר, מה יֵעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל, כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים".

 

ויש להבין, מדוע גלית אמר: "אני חרפתי את מערכות ישראל", ואילו דוד אמר: "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים"? וכן יש להבין, איך העֵז דוד לצאת נגד גלית, כאשר, כטענת שאול אליו (שם:לג): "לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו, כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו"? איך הכניס דוד את עצמו לסכנת חיים?

 

הנה, מדברי חז"ל ברור, שהיסוד של כל המעשה של גלית היה נסיון לחלל שם שמים בגלוי ובחירוף ובגידוף. כך אמרו חז"ל (סוטה מב:): "גלית... שעמד בגלוי פנים לפני הקב"ה, שנאמר (שמואל א יז:ט): 'ברו לכם איש וירד אלי'. ואין 'איש' אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו:ג) 'ה' איש מלחמה'". ועוד אמרו חז"ל (שם): "'ויגש הפלשתי השכם והערב' (שמואל א שם:טז) - א"ר יוחנן: כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית". כלומר, כל כוונתו של גלית היתה לחרף ולגדף את ה', לחלל את שמו ולהורידו ממעמד של ה"אחד". ולכן, כל בוקר וערב יצא כדי ללעוג להם בזמן של קריאת שמע, שהיא המלכת הקב"ה על ישראל כמלך. וכן אמרו חז"ל (שם): "'ויתיצב ארבעים יום' (שמואל א שם), א"ר יוחנן, כנגד ארבעים יום שניתנה בהן תורה". וכוונתו ברורה גם בזה.

 

ואם כן, ניתן להבין בבירור, שדוד אחז בכלל היסודי של חילול השם, היינו, ששפלותם של ישראל היא חילול שמו, והבין שכאשר הפלשתי התגאה בזה שחירף "מערכות ישראל", התוצאה הישירה מזה היא "כי חרף מערכות אלקים חיים". ומשום כך, כתשובה לטענה של שאול המלך כי לא יוכל להתגבר על הפלשתי וכי פיקוח נפש דוחה עימות עם הגוי, ענה דוד (שם:לו): "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, כי חרף מערכות אלקים חיים". והכוונה ברורה - מדובר כאן בחילול השם, וחילול השם וקידושו דוחה סכנה ופיקוח נפש. וז"ל חז"ל (מדרש שוחר טוב פ' לו): "היה דוד מסתכל בגלית הפלשתי ורואה אותו גבור [[קסז]] מזויין בכל מיני כלי זיין, אמר: מי יכול לזה! כיון שראה אותו מחרף ומגדף, אמר: עכשיו אני יכול לו, [מאחר] שאינו מפחד מהקב"ה!"

 

קידוש השם שעשה דוד נעים זמירות ישראל הוא אור לנתיבתנו, ודבריו חייבים לבקוע חלוני אור לגרש מתוכנו את החושך של בלבול, טשטוש וסילוף. וכך הוא אומר (שם:מה-מז): "ויאמר דוד אל הפלשתי: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צב-אות אלקי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יְסַגרך ה' בידי והִכתיך והסִרותי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל; וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידנו".

 

כמה טרחו חז"ל להחדיר בנו את העיקרון הזה שקידוש השם הוא ערך עליון, וששפלותם ותבוסתם ונסיגתם ורציחתם של ישראל, הן הן חילול שמו, ושהקב"ה מגן על ישראל ואינו מכחידם אפילו כאשר אין זכויות בידיהם, אך ורק כדי ששמו לא יתחלל. הנה, על הפסוק (שמות יז:טז): "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אומרים חז"ל (פסיקתא רבתי, זכור פ' יב): "'על כס י-ה' - ה' אינו אומר כן, אלא 'י-ה' [כלומר, לא כתוב השם מלא ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, אלא חצי השם, "י-ה"]. א"ר לוי בשם ר' חמא בי רבי חנינא: כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם [שהרי כתוב "כס" ולא "כסא"]. נעקר זרעו של עמלק, הכסא שלם והשם שלם".

 

וכן אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים מז, תשנד): "כל זמן שהרשעים שולטים בעולם כביכול אין הקב"ה יושב על כסאו". כלומר, נצחונה של רשעות, וכל שכן מפלתם של ישראל לפני הרשעים, הוא היפוכה של גדלות ומלכות ה'. הוא חילול השם, כאשר בעיני הגוים נראה אלקי ישראל כחלש ו"מבלי יכולת".

 

ומכאן הקביעה המזעזעת של חז"ל שישועתן של ישראל היא ישועתו כביכול של הקב"ה, כי "עמו אנכי בצרה", כלומר, גם הוא כביכול בצרה, בשעבוד, בחילול. וכבר הבאנו את דברי חז"ל (תענית טז. וכן ילקוט שמעוני תהלים צא, תתמג): "'עמו אנכי בצרה' (תהלים צא:טו) - אפר מקלה היו נותנים על גבי התיבה משום 'עמו אנכי בצרה'... א"ר יודן משל למה הדבר דומה, לאשה עוברת [מעוברת] שהיה לה כעס עם אמה, ועלתה אמה למעלה, ובשעת לידתה היתה צווחת מלמטה והיתה אמה שומעת קולה מלמעלה והיתה אף היא צווחת כנגדה, והיו שכנותיה אומרות לה: מה טיבך, וכי את יולדת עמה? אמרה להן: בתי יולדת בצער, אע"פ שהכעיסתני איני יכולה לסבול צווחתה, אלא הריני צווחת עמה. כך אמר הקב"ה: ביתי חרב ובני שלולין בקולרין ואיני מצר? וכן הוא אומר (ישעיהו נב:ה): 'ועתה מה לי פה נאם ה' כי לֻקח עמי חנם'. וכן אתה מוצא, למה נגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה ולא מתוך אילן אחר? אמר הקב"ה: הם נתונים בשעבוד ואני נגלה מתוך אילן אחר? לפיכך מתוך הסנה שכולו מלא קוצים. 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי' (תהלים שם:טז), א"ר אבהו זה אחד מן המקראות הקשין, שישועתן של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה".

 

במשנה במסכת סוכה (מה.) אמרו: "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא'. ר' יהודה אומר: אני והו הושיעה נא". ורש"י ז"ל פירש: "אני והו - בגימטריא אנא ה'. ועוד - משבעים ושתים שמות הן וגו'" (ע"ש). ובתוספות (ד"ה אני והו): "ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני: משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א:א): 'ואני בתוך הגולה', [[קסח]] וקרא דכתיב בירמיה (מ:א): 'והוא אסור באזיקים', כביכול הוא [הקב"ה] בעצמו. והיינו 'הושענא', שיושיע לעצמו".

 

ואמנם, משום כך קבעו את נוסח התפלה בהקפת הבמה בבתי הכנסת בימי הסוכות "הושענא למענך אלקינו וכו'". וכן אומרים אז: "כהושעת מאמר והוֹצאתי אתכם, נקוב והוּצאתי אתכם".

 

עוד אמרו חז"ל (גיטין נו:): "'ואמר אי אלקימו, צור חסיו בו' (דברים לב:לז): זה טיטוס הרשע שחרף וגידף כלפי מעלה, מה עשה? תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר 'שאגו צורריך בקרב מועדך שמו אותותם אותות' (תהלים עד:ד). אבא חנן אומר, 'מי כמוך חסין י-ה' (תהלים פט:ט) - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: 'מי כמוכה באלים ה'' (שמות טו:יא), מי כמוכה באלמים".

 

וכן בפסיקתא רבתי (ותאמר ציון, לא): "'אם אשכחך ירושלים' (תהלים קלז:ה) - כשגלו ישראל אף השכינה גלתה עמהם. אמרו לו מלאכי השרת: רבונו של עולם, כבודך במקומך, אל תבזה שכינתך. אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא דברים של תנאים הם? כך התניתי עם אבותיהם, שבזמן שהם בטובה ואני עמהם ואם אחרת כבודי עמהם, שנאמר 'עמו אנכי בצרה' (תהלים צא:טו). אמר רבי אבוהו בשם רבי שמעון בן לקיש: אתה מוצא כשראה הקדוש ברוך הוא את ישראל מכופתין לאחוריהם, 'השיב אחור ימינו' (איכה ב:ג), וכל ימים שישראל ממושכנים בעולם הזה אף ימינו של הקדוש ברוך הוא ממושכנת עמהם. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה אתה סבור, שאין דוחק לפניך לקרב את הקץ, בשבילנו אינו דוחק אלא בשביל ימינך עשה. עד מתי תהא ימינך ממושכנת, למען 'יֵחָלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני' (תהלים ס:ז). לפיכך כשאמרה ציון עזבני ושכחני, אמר לה הקדוש ברוך הוא: יכול אף אני לשכח אותך. ימיני ממושכנת בשבילך ואני שוכח אותך! ואם שוכח אני אותך ימיני אני שוכח, 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'". וכן להלן (פסיקתא שם): "כשגילה הקדוש ברוך הוא לדניאל את הקץ מהו אומר לו בסוף? 'ואתה לך לקץ, תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין' (דניאל יב:יג). מהו 'לקץ הימין'? כשתעורר קיצה של ימין. אמרו לו ישראל: כשתגאול אותנו משיעבוד מלכויות ותושיע את ימינך, עלינו לומר שירות וזמירות על הפלאים שאתה עושה לנו ועל הישועות שאתה עושה לימינך - 'מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו' (תהלים צח:א), הוי: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'".

 

וכן בברכות (ג.): "אמר לו אליהו הנביא זכור לטוב לר' יוסי: בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמו הגדול מבורך', הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו...". ע"ש. ומהרש"א עומד על שינוי השמות, שפתח ב"מלך" וסיים ב"אב", וז"ל: "ובזמן שבית המקדש קיים קראו להקב"ה מלך, אבל בזמן שגלו, קראו אב ולא מלך. כביכול שאינו מלך, שאין הכסא שלם אז...". הוי, כמה נכונים דברי הגאון! ושוב יש הוכחה לכלל ההלכתי ששפלותם של ישראל חילול שמו הוא, ושהגלות היא המשפילה את הקב"ה ומחללת את שמו, בזה שהגוי לועג לו ומבזה אותו ומנאץ ומחרף. ובכך, כביכול, אינו מלך ונשאר רק אב, ואין לך חילול השם גדול מזה.

 

וזאת גם כונת דברי חז"ל בברכות (ז.): "א"ר ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צב-אות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו [[קסט]] רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותיכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו".

 

והדברים קשים להבנה: ראשית כל, מדוע נקט ר' ישמעאל דוקא בכינויים אלה של הקב"ה, "אכתריאל", "י-ה", "ה' צב-אות"? ויותר תמוהה היא בקשת הקב"ה לברכה: וכי צריך הקב"ה ברכה מהדיוט ביום הכיפורים, כאשר הוא שופט את העולם ומולך עליו כולו? ועוד יותר מוזרה ברכתו של ר' ישמעאל, מנין ידע שזאת הברכה שיחפוץ בה הקב"ה?

 

אלא כך נראה לי לפרש: ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, היה כ"ג אחרון לפני החורבן (כי הרי הוא נמנה בין עשרת הרוגי מלכות, שנהרגו על ידי אדרינוס הרשע, ופרשה זו אירעה בערך ששים וחמש שנים לאחר החורבן). וברור היה לר' ישמעאל בקדושתו וברוח הקודש שבו, שהקב"ה עומד לשפוך את חרון אפו על עמו ועל ארצו ועל בית מקדשו. ובכן, כאשר ביקש ממנו הקב"ה ברכה, כביכול, הבין מיד ר' ישמעאל את פשר הבקשה, כי הרי כאשר עם ישראל נמצא בארצו ובית מקדשו עומד על מכונו, אזי מתקדש שם ה', כי הוא מלך. וזה מה שראה רבי ישמעאל כאשר נכנס לפני ולפנים, לקודש הקדשים. ראה את הקב"ה יושב כמלך על כסאו, רם ונשא, ומוכתר דוקא בכינויים של מלכות וגבורה! אכתריאל - הא-ל שנבחר בכתר כמלך. י-ה - שגם זה כינוי לגבורה וכח וחוסן, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סח:ה): "שירו לאלקים, זמרו שמו, סולו לרוכב בערבות - בי-ה שמו..." - הרי זה שרוכב בערבות שהוא הרקיע השביעי, כמו שאמרו חז"ל (חגיגה יב: ע"ש), מכונה "י-ה". וכן (תהלים פט:ט): "ה' אלקי צב-אות מי כמוך חסין י-ה..." - שוב הענין של חוסן וכח קשור לכינוי "י-ה". וכן ה' צב-אות - שהוא כינוי ידוע לכחו וגבורתו.

 

מזה הבין רבי ישמעאל שמאחר שהקב"ה עמד על סף חורבן בית מקדשו וגלות בניו, דבר שיביא לידי חילול השם נורא כי אז - בלעג הגוים אשר יחרפו ויצחקו: "איה נא אלקיהם" - כבר לא יהיה מלך כביכול, אלא יהיה גם הוא בגלות ובשעבוד כביכול, לכן הקב"ה רוצה בשעת האפס, ברגע האחרון, פתרון שלא יצטרך לחלל שמו על ידי גלות בניו וחורבן ביתו. ולכן ידע רבי ישמעאל בדיוק איזו ברכה לברכו, והיא: שעל אף שממידת הדין מגיע לבניך חורבן וגלות - תיכנס להם לפנים משורת הדין, ותתנהג עמם במדת הרחמים, כדי שלא יגלו, ואז תשאר מלך ללא חילול השם. ואכן, נענע לו בראשו הקב"ה, וכדברי רש"י שם: "כמודה בברכתי ועונה אמן".

 

רעיון זה, שהקב"ה כביכול מבקש עזרה כדי שלא יצטרך לחלל את שמו, רואים גם מדברי חז"ל (שבת פט.): "בשעה שעלה משה למרום... אמר לו [הקב"ה]: משה, אין שלום בעירך [כלומר, מדוע לא נתת לי שלום]? אמר לפניו: [רבש"ע], כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו [משה]: 'ועתה יגדל נא כח ה'' (במדבר יד:יז)". פירוש - הקב"ה גזר במדת הדין למחות את ישראל, וביקש שמשה יפתח לו דרך ופתח להציל אותם, בזה שיבקש שלא לחלל שמו, אלא שמשה עמד ביראה לפני ה' ולא העֵז. לכן פתח לו הקב"ה פתח, ואמר לו לתת לו שלום לפני שהוא --- יגדל כח ה' ולא יחלל את כחו על ידי חיסול בני ישראל. ונראה לי, שזאת כוונת הנביא, כאשר הוא [[קע]] מדבר על הגאולה שמביא הקב"ה, ואומר (ישעיהו נט:טז): "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותוֹשַע לו זרֹעו...", כלומר, ישראל יכול להחיש את הגאולה במעשים של קידוש השם, והם אינם עושים את זה, ו"אין איש". א"כ הגאולה תבא רק בבחינת "בעתה", כאשר רק הקב"ה יגאלנו, אך ביסורים של חבלי משיח רח"ל, כמו שנכתוב בע"ה. הקב"ה נותן למשה שלום, ואמר, אע"פ שהנך עבד חייב אתה לפתוח משום שזה יעזור לי. והבין משה את הרמז, ומיד פתח בפסוק שנרמז בו הענין של קידוש השם, הקשור לכחו של הקב"ה, כאשר חילול השם מתבטא בחולשתו כביכול. ובאותו פסוק השתמש משה גם במעשה המרגלים, ופירושו

 

וזאת גם כוונת רש"י בפסוק (במדבר ו:כו) "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", וז"ל רש"י שם: "יכבוש כעסו". וזה קשה, שהרי כשמדובר בשנים, אחד הכעיס את השני וננזף, מי מוריד את פניו בבושה, הלא זה שחטא והכעיס, לו בושת הפנים! הוא זה שמורידן מתוך בושה. ואם כן, כאשר הכהן מברך את העם ואומר "ישא ה' פניו אליך", ומבקש מהקב"ה ש"יכבוש כעסו" כפי שכתב רש"י, איך יתכן שהקב"ה ישא פניו, והרי הוא הכועס, וישראל שהכעיס אותו, ואיך יתכן שהכועס הוריד את פניו כך שצריך אחר כך לשאת אותן? אדרבה, ההגיון קובע שהננזף, זה שהכעיס, ישראל, יצטרכו להרים את פניהם אחרי שהקב"ה סלח להם? אלא ודאי שגם כאן הכוונה למושג "עמו אנכי בצרה", ששכינתא בגלותא, ששפלותם של ישראל חילול שמו היא, וברכת הכהן היא שאפילו אם אין ישראל ראויים לגאולה, יגאלם ה' למען שמו, כי הרי נזיפתם של ישראל היא כביכול גם נזיפת הקב"ה, וגם פניו ירודות כביכול בבושה בגלל חרפתו וחילול שמו. וא"כ, ראשית כל עליו לשאת את פניו ולהציל את עצמו כביכול, ואז יציל גם את ישראל ובכך גם הם ירימו פניהם.

 

מכל מה שהבאנו לעיל, ניתן להבין בבירור את ההגדרה האמיתית של קידוש וחילול השם בתוך הרעיון היהודי התורני האמיתי, והעיקר - כמה גדולה חובתו של עם ישראל למחוק בכל מחיר חילול השם לאומי מתחת השמים.

 

ועקרון זה מביא לכמה הלכות רעיוניות, שהן בגדר הלכה לישראל מסיני, ושחובה על כל יהודי לחורתם על לוח נפשו.

 

א. חובה על עם ישראל למחוק חילול השם ולבערו מן העולם, ואפילו במחיר של סכנת נפשות, כי אין פיקוח נפש דוחה קידוש השם.כבר הבאנו את מה שאמרה התורה (במדבר לא:א-ב): "וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך". ומיד (שם:ג): "וידבר משה אל העם לאמר: הֵחָלצו מאתכם אנשים לצבא והיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". ולכאורה קשה, שהנה הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'". וז"ל רש"י: "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה". והוא על פי הספרי (מטות קנז) וז"ל: "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב): 'א-ל קנוא ונוקם ה''". שמו של הקב"ה מתחלל כאשר ישראל נרמס ומחולל, שנקמת ישראל היא היא נקמת ה'. והחובה הברורה למחוק חילול השם מעלי אדמות, נקבעה כאן ע"י חז"ל שאמרו (ספרי שם): "'ואחר תאסף אל עמך' - מגיד שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין, ואע"פ כן הלך משה ועשה בשמחה, שנאמר (במדבר לא:ג): 'וידבר משה אל העם לאמר: החלצו...'. ואין 'החלצו' אלא איזדרזו...". וכן אמרו חז"ל (במדבר רבה כב:ב): "אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי, שאמר לו הקב"ה 'נקום ואחר תאסף', תלה הכתוב מיתתו במדין, אלא להודיעך שבחו של משה. אמר: בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?!"

 

ולכאורה, תמוהים הם דברי חז"ל. מה השבח הזה למשה על שעשה מעשה שידע בודאות שיקצר את חייו? והרי בדור יתום זה הורגלנו לשמוע את הקביעה ההלכתית שפיקוח נפש דוחה מצוות ומלחמות, ואם כן איך דחה משה את חייו ומיהר לצאת [[קעא]] למלחמה עם מדין? וכי כאשר ניתנת לאדם אפשרות לחיות עוד כמה ימים או שבועות או שנים, מותר לו לסרב? וכי אין אנו מצווים "וחי בהם" - ולא שימות בהם? אלא התשובה היא: כאשר עומד אדם בישראל בפני אפשרות של ביטול חילול השם, כמו מלחמת מצוה נגד מדין שיעצו למואב לחלל שם ה' בשיטים, אין כלל מקום להשהייה, לחשבון של "עיתוי" נכון, או של פיקוח נפש. אפילו כאשר ברור שהצעד שהאדם נוקט בודאי יקצר את חייו, אין קידוש השם סובל השהיה ולוּ לרגע. מלחמת מצוה מבוססת על היסוד של קידוש השם, כאשר חובת ישראל היא למחוק את חילול השם מן העולם. ומלחמת מצוה היא גם מלחמת ישראל וגם מלחמת ה'. משום כך היה משה מוכן לוותר על תוספת חיים, כדי לקדש את השם במלחמת מצוה, שלגביה אין בכלל חישוב של פיקוח נפש. וזאת הסיבה שהקב"ה קרא לה "נקמת בני ישראל" ומשה קרא לה "נקמת ה'", כי היינו הך. וז"ל חז"ל (ספרי, מטות קנז): "להודיע שבחן של צדיקים, שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל, שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". ואפילו בסכנה לחייהם.

 

וממעשה משה נובע כלל הלכתי שני בקידוש השם:

 

ב. אסור להשהות מחיקת חילול השם ע"י מעשה של קידוש השם אפילו לזמן קצר.

 

לא רק שחייב אדם לקדש שם שמים ולחסל את חילולו, אלא שאסור לו להשהות ולעכב את הענין בטענה של "עיתוי נכון", וכדומה. לכן כמו שראינו, אמר משה: "החלצו", ואין "החלצו" אלא "הזדרזו", שנאמר (דברים ג:יח): "חלוצים תעברו". וכן אמרו חז"ל (סוטה יג.): "כיון שהגיעו למערת המכפלה [השבטים שהלכו לקבור את יעקב], אתא עשו קא מעכב. אמר להן (בראשית לה:כז): 'ממרא קרית הארבע הִוא חברון'. ואמר רבי יצחק: 'קרית ארבע', ארבע זוגות היו -שקל קולפא, מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך, והיינו דכתיב (תהלים נח:יא): 'ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע'". פירוש: כאשר הגיעו השבטים למערת המכפלה לקבור את יעקב אבינו, בא עשיו במחאה שהקבר הוא שלו מכיון שבקבר של יעקב כבר נקברה לאה, וכאשר טענו השבטים כי מכר עשו את קברו ליעקב אבינו, דרש לראות את שטר המכירה שהיה במצרים. ובכן, שלחו את נפתלי שהיה מהיר ורץ כאיילה למצרים להביא את השטר, ובינתיים חיכו ולא קברו את יעקב אבינו. היה שם חושים בן דן שהיה חרש ולא הבין את פשר ההשהייה. וכאשר הסבירו לו, זעק: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה אבי אבא מוטל בבזיון? הרים מקל והרג את עשיו...! אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש דידי הוא. אמרו ליה: זבינתה; אמר להו: נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני. אמרו ליה: אין, דכתיב (שם נ:ה) 'בקברי אשר כריתי לי', וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה. אמר להו: הבו לי איגרתא. אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא, ומאן ניזיל, ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא, דכתיב (שם מט:כא) 'נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר'... חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה. אמר להו: מאי האי? ואמרו ליה: קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים. אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?

 

ותמוה הדבר! הרי נפתלי היה חוזר תוך זמן קצר, ומדוע לא חיכה חושים? מדוע קם והרג אדם כאשר תוך זמן קצר היו יכולים לפתור את הבעיה? אלא, כאן לימדונו חז"ל את הכלל השני הגדול לגבי קידוש השם וחילול השם. הרי עשו בא כאן לבזות ולחלל את כבודו של יעקב אבינו, של ישראל, שהוא כבודו של הקב"ה. וחילול הכבוד, חילול השם ובזיון שמו אינו סובל דיחוי כלל וכלל! כי מי [[קעב]] יעֵז לקחת על עצמו ויתור על כבודו של השם יתברך? אדרבה, אין מקום לדחייה בקידוש השם. אין ענין של "עיתוי נכון". חובה היא לחסל את החילול, לבערו מן העולם מיד! כי זריזים מקדימים לקידוש השם, ובזה אין רק ענין של הידור מצוה, אלא המצוה גופה, ועם ישראל שיש בידו לקדש שם שמים ומתרשל במצוה הזאת, גדול עוונו מנשוא.

 

וכמה נפלו מישראל על רשלנותם בזה שלא ביערו את פסל מיכה מקרבם, כדברי חז"ל שכבר הבאנו (סנהדרין קג:): "ועל דבר זה [פסל מיכה] נענשו אנשי פילגש בגבעה. אמר להן הקב"ה: בכבודי לא מחיתם [בפסל מיכה], על כבודו של בשר ודם [פילגש בגבעה] מחיתם". וז"ל רש"י שם: "על פסלו של מיכה, שלא מיחו ישראל בידו, נענשו אנשי פילגש בגבעה, שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף".

 

מחיית זכר חילול השם - חובה היא, חובה מידית שאינה סובלת דיחוי ו"עיתוי". כמה זועם הקב"ה למראה עם ישראל היושב בשאננות ובסובלנות, וסובל את קיומו של חילול השם בתוכו, כאשר בידו לבערו! וכמה נשלם ח"ו על אדישותנו זו לחירוף ולגידוף השם בימינו, כמו שנכתוב בעהי"ת!

 

והנה עוד כלל הלכתי בענין קידוש השם, עוד הלכה שנשתכחה מישראל לבושתנו ולחרפתנו:

 

ג. לא יתכן לקדש שם שמים על ידי ויתורים ופשרות. הרי המהות של קידוש השם הוא בטחון מלא בה' יתברך, ללא שמץ של פחד מבשר ודם. וברגע שהאדם מוכן לוותר, בעוד הוא מצווה להמליך את השם כמלך מלכי המלכים, ודרושה לזה הכנעה מלאה מצד הגוי, הרי ויתור זה מפחית ממלכותו השלמה של הקב"ה. ואם הוויתור בא מתוך פחד כל שהוא, גדול פשעו כפליים ושבעתיים.

 

הנה, אחרי תשע מכות שהביאו את פרעה הרשע ואת ארצו לסף ההתמוטטות, נענה ונשבר הרשע ואמר למשה רבנו (שמות י:כד): "לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם". וכי אין זו שמחה גדולה? וכי לא יסכים משה? אחרי מאתים ועשר שנים של גרות ועבדות, כאשר הרודן העריץ מתקפל ונכנע, ופותח את שערי הכלא לחבושים ואור החרות מאיר להם, היתכן שבגלל תנאי פעוט זה, "רק צאנכם ובקרכם יוצג", יתעקש משה רבנו? האם יש לדחות חרות ושלוה בגלל צאן ובקר? אם הוויתור המועט הזה הוא מחיר היציאה משעבוד לגאולה - הבה נשלם אותו!

 

אך משה רבנו השיב כך: "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלוקינו. וגם מקננו ילך עמנו, לא תשאר פרסה..." (שם:כה-כו). מטרת הגאולה ממצרים אינה בעיקרה פדות מעבדות מצרית. כוונת ה' הרבה יותר עמוקה. רצון ה' הוא להוכיח לפרעה, למלכותו ולעולמו המכריזים בגבהות לבם: "לא ידעתי את ה'" - שאכן יש אלוקים בישראל, שאכן מלכותו בכל משלה, שאכן בידו נפש כל חי. מטרת יציאת מצרים היא ששם ה' יתגדל ויתרומם. קידוש השם! ולימדַנו הכתוב, שכאשר מדובר בקידוש השם, אין פשרות ואין ויתורים. ובימינו השפלים, מי חכם ויבן אלה?

 

כלל הלכתי נוסף בתורת קידוש השם וחילול השם הוא:

 

ד. קידוש השם חייב להיעשות ביד רמה ובריש גלי, ולא יתכן קידוש שם שמים, קידוש השם לאומי, בסתר. כי עצם המושג של קידוש השם הוא כלפי עם ועדה, וכאשר המעשה של קידוש השם (כביכול) נעשה בסתר מחמת פחד, הרי הקידוש הופך לחילול, ומוטב שלא נעשה כלל וכלל.

 

הנה ראינו שלאחר שמשה רבנו דחה את הפשרה של פרעה הרשע, פקדה את מצרים המכה העשירית והנוראית, מכת בכורות. "ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית [[קעג]] אשר אין שם מת" (שמות יב:ל). בבהלה, באמצע הלילה, נכנע פרעה כניעה מלאה, וקרא למשה רבנו: "קומו, צאו מתוך עמי! גם אתם גם בני ישראל... גם צאנכם גם בקרכם קחו, כאשר דברתם..." (שם:לא-לב). אך עתה, מיד בחצות הלילה! ברור עתה שהצר הצורר נכנע כניעה מלאה. נצחון בלי תנאים. אנשים, נשים, טף, צאן ובקר - הכל.

 

לכאורה, על משה רבנו להסכים ובו במקום לצעוד בראש רבבות ישראל ולהוליכם לחרות. אך לא מחשבותינו מחשבות ה'. "אמר להם האלוקים: בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא לבני בלילה, אלא יצאו בראש גלוי, בחצי היום!" (שמות רבה יח:י). ומשה רבנו אומר לפרעה (תנחומא, בא ז): "...וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה! לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים". וכן (מכילתא, בא, מסכתא דפסחא יג): "אמר לו משה: מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר (שמות יב:כב): 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר'".

 

והעקרון הוא כה חשוב, עד שרבי עקיבא פוסק (פסחים קכ:), שקרבן הפסח - סמל הגאולה - נאכל עד הבקר, "שעת החפזון" של ישראל, כזכרון שהגאולה האמיתית היתה דוקא בבוקר, בפרהסיא. ודבר מובן מאליו הוא, שהרי קידוש השם תובע "ראש גלוי", בלי מרמה וערמומיות, שהרי פשרה וסודיות וערמומיות הן כולן היפוכו המוחלט של קידוש השם, שכל מטרתו היא להפגין לעולם ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא:ל). קידוש השם אומר בגלוי ובלעג למשנאיו: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל" (ישעיהו ח:י). ובכן בני ישראל מצווים: "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". ורק למחרת, לאור השמש: "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (שמות שם:נא). ואמרו חז"ל (ספרי, האזינו שלז): "לפי שהיו מצרים אומרים... אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם... אמר המקום: הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה!" ובכן: "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים" (במדבר לג:ג). וכך תירגם אונקלוס: "בריש גלי לעיני כל מצראי".

 

ואם ילחשך יצרך ויסיחך, שבזכות תלמוד תורה ומצוות נוכל להתעלם מחילול השם שפוקד את אלקי ישראל וארצו יום יום, דע שלא כך הדבר. הנה, לא היה דור ששקד על תלמוד תורה כמו דורו של חזקיהו המלך ע"ה, כדברי חז"ל (סנהדרין צד:): "נעץ [חזקיהו] חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה - ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ; מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". וכן על הפסוק (ישעיהו ז:כה): "וכל ההרים אשר במעדֵר יֵעָדֵרון לא תבוא שמה יראת שמיר ושָיִת", אומר רש"י וז"ל: "כי בהם יתעסקו לזרוע תבואה למאכל, שאי אפשר בלא התבואה, אבל הגפנים יהיו לבז, כי אותו הדור של חזקיהו ישובו אלי לעסוק בתורה ולא לשתות יין. וכן היתה כדאיתא בחלק: בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש שלא היה בקי בהלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה".

 

לכאורה, לא יתכן דור יותר קדוש וזכאי מזה, וכך באמת חשב הקב"ה, עד שכבר עלה בדעתו לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג! אלא שגרם החטא של חילול השם. וז"ל רש"י (ישעיהו ט:ו) ד"ה תעשה זאת: "ואמרו רבותינו (סנהדרין צד.): ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מי שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור יעשה משיח? מיד סתמו הכתוב". וכוונתו למה שנאמר (מלכים ב יח:יג-טז): "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סנחריב מלך אשור על כל [[קעד]] ערי יהודה הבצורות ויתפשם; וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמור, חטאתי שוב מעלי את אשר תתן עלי אשא, וישם מלך אשור על חזקיה מלך יהודה שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב; ויתן חזקיה את כל הכסף הנמצא בית ה' ובאוצרות בית המלך; בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' ואת האֹמנות אשר צִפה חזקיה מלך יהודה ויתנם למלך אשור".

 

יהיו אלה, ובפרט בימינו, שיתמהו: והרי זה שקיצץ חזקיה המלך את דלתות ההיכל, עשה כדי למנוע מלחמה, וכדי שישראל יוכל להמשיך ללמוד תורה. והרי ברור שמלחמה עם אשור תהיה אכזרית מאין כמוה, ושיפלו ח"ו המונים, וא"כ אולי פסק חזקיהו שפיקוח נפש דוחה דלתות ההיכל? ועל זה באו חז"ל ואמרו (פסחים נו.): "תנו רבנן, ששה דברים עשה חזקיה המלך. על שלשה הודו לו [חכמים] ועל שלשה לא הודו לו... קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו; סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו; עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו". הרי החכמים לא הסכימו לתפיסה שפיקוח נפש דוחה דלתות ההיכל, משום שחילול השם שהיה טמון במעשה זה זעק עד לשמים, ובקידוש השם אין פטור של פיקוח נפש כמו שנראה בעהי"ת. ועד כדי כך היה חילול השם גדול, בשיגור זהב דלתות בית המקדש לאשור מתוך פחד והכנעה לבשר ודם, עד שלמרות כל זכויותיו וזכויות דורו בתלמוד תורה, איבד את סיכוייו להיות משיח. עד כדי כך חמור חילול השם, שהוא דוחה אפילו דור שכולו תלמידי חכמים! ונראה לי שזאת כוונת דברי חז"ל על הפסוק (ישעיהו ט:ו): "למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'" (והמ"ם של המלה "למרבה" נכתבה סתום, היינו במ"ם סופית, אע"פ שהיא באמצע המלה), וז"ל (סנהדרין צד.): "ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח! לכך נסתתם".

 

השירה, כמו שאמרנו בתחלת הפרק, היא ידיעת ה' וקידוש שמו בעולם. וזה שחזקיה לא אמר שירה מורה על חטא של מניעת קידוש השם. ויתכן שחז"ל בסנהדרין מתכוונים למדרש שהביא רש"י הנ"ל בישעיהו פרק ט; או שהתכוונו לחטאו של חזקיהו, שאחרי שנעשו לו כל הנסים הגדולים, מכל מקום פחד משלוחי מלך בבל, והראה להם את כל אשר לו, כמו שנאמר במלכים ב, כ, ע"ש. ועל זה נענש עונש חמור, וכמו שאמר לו ישעיהו (שם:יד-יח): "ויבוא ישעיהו הנביא אל המלך חזקיהו ויאמר אליו, מה אמרו האנשים האלה ומאין יבאו אליך? ויאמר חזקיהו, מארץ רחוקה באו מבבל; ויאמר, מה ראו בביתך, ויאמר חזקיהו, את כל אשר בביתי ראו, לא היה דבר אשר לא הראיתים באוצרותי. ויאמר ישעיהו אל חזקיהו, שמע דבר ה': הנה ימים באים ונִשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה, לא יִוָתר דבר, אמר ה'. ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל".

 

ויש להקשות: כל כך למה? אלא, זה שהראה חזקיהו לשלוחי מלך בבל את כל ביתו, היה מעשה שנבע בוודאי מתוך רצון להחניף להם ולמצוא חן בעיניהם, כדי שלא יעלו עליו. ואם כן, גם זה חילול השם, שפחד מבשר ודם ולא סמך על הקב"ה, ובפרט אחרי שעשה לו הקב"ה נסים ונפלאות. ואם כן, החטא הזה הוא מאותו סוג כמו החטא שעשה כאשר קיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור, שבשניהם חילל חזקיהו את השם ולא קידש אותו. גם מה שסתם מי גיחון העליון ולא הודו לו חכמים, היה בזה חוסר בטחון בה', וכמו שכתב רש"י שם (ד"ה ולא הודו לו): "שהיה לו לבטוח בהקב"ה שאמר (מלכים ב יט:לד): 'וגנותי אל העיר הזאת להושיעה'".

[[קעה]]

מכל אלה ברור כמה אדיר היסוד של קידוש השם, וכמה חמורה החובה למחוק את הגידוף והניאוץ של חילול השם, וכמה גדול הפשע של עם ישראל המוותר על קידוש השם, והיושב בחיבוק ידים ונותן לחילול השם להיות ולצמוח בעולם. ואם מדובר בחילול השם בתוך ארץ ישראל, כאשר בידינו לחסלו, ולא רק שאין אנו מבערים אותו מקרבנו אלא אדרבה, שותפים אנו לקיומו - על זה אין כפרה, ועל זה עוד נשלם ח"ו ביסורים ואסונות שלא ראינו דוגמתם.

 

כל פיגוע ביהודי, שלא לדבר על רצח רח"ל, וכל ניאוץ וחירוף וגידוף של עם ישראל וארץ ישראל על ידי גוים, היושבים בתוכו אך ורק בגלל סרובנו לציית למצות ה' ולגרשם, מהווים חילול השם נורא ללא כפרה; וכל נסיון ובוודאי מעשה של הפקרת חלקי ארץ ישראל לגוים, גם הוא חילול מזעזע; וכל תהליך של התייוונות בה מאמצים את חוקי ומחשבות הגוים בגלוי, לרבות הדמוקרטיה והשוויון של יהודים ולא יהודים, אינו אלא חילול השם, המואס בתורת ה' ומחבק את תועבת הגוים.

 

והרי אפילו אם דיני הגוים הם כדיני ישראל, אסור להיזקק להם, וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא, משפטים ג): "'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפניהם ולא לפני גוים. מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שהגוים דנין אותו כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? ת"ל 'אשר תשים לפניהם' - לפני ישראל ולא לפני גוים. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני גוים כפר בהקב"ה תחלה ואחרי כן כפר בתורה, שנאמר (דברים לב:לא): 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים'". וכן עיין בתנחומא (שם ו) וכן בגיטין (פח:). והרמב"ם כתב (הל' סנהדרין כו:ז): "כל הדן בדייני גוים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו...". וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט, כו:א). והסיבה היא, כי בזה שהוא מקבל את המרות של הגוי או של דיני הגוי, אפילו הם כדיני תורה, עצם קבלת מרותם היא חילול השם, כי אסור לאדם מישראל לקבל על עצמו לא דין של גוי ולא דיין גוי, שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים". ופירש רש"י (שמות כא:א): "כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם".

 

והנה ראיה חותכת לאסור מינוי גוי על ישראל כדיין או שופט, ואפילו אם ישפוט לפי דיני תורה. ובתורה שלמה לפסוק זה, הביא את פירושו של רבינו יוסף בכור שור, וז"ל: "רבותינו פירשו, לפניהם ולא לפני גוים, שכשם שאמר 'מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז:טו), כן מזהיר כאן שלא תעשה גוי שופט על ישראל...".

 

ואם אסור ללכת לערכאותיהם של גוים אפילו כאשר דיניהם כדין ישראל, על אחת כמה וכמה חירוף וגידוף וחילול השם הוא לאמץ את חוקותיהם של הגוים או את מושגיהם. וז"ל התנחומא (שם): "וכן חוקות הגוים, שנאמר (ירמיהו י:ג): 'כי חוקות העמים הבל הוא', וכתיב (יחזקאל כ:כה): 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'. אבל לישראל נתתי להם מצוות וחוקים טובים שנאמר (ויקרא יח:ה): 'ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'". כלומר, מי שהולך בחוקי ה' - חי; ומי שהולך אחרי התרבות הזרה של הגוים, נחשב כמת וכמי שאבד מן העולם. וכן אמרו חז"ל (תנחומא שם): "אם עשיתם אתם את הדין ואין אתם מזדקקין לפני גוים, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין...".

 

ולא די בזיון וקצף, כי כאשר הבסיס והמניע לזיהום הרוחני הם פחד הגוי ומה יאמרו ומה יעשו הגוים, ובכך מואסים באביהם שבשמים ובוטחים בזרוע בשר ודם - אין חילול השם יותר מזעזע מזה, ואוי לנו כי המרנו את כבודנו בעשיו [[קעו]] אוכל ישראל, והפכנו את השי האלוקי - מדינה יהודית - שניתנה לנו על ידי הקב"ה ברחמים ובחסד למרות עוונותינו ופשעינו, וכדי לקדש את שמו, לסיוט של עמקי שאול ורפאים שם, רח"ל.

[[קעז]]