אור הרעיון

פרק יז- מסירות נפש

פרק יז

מסירות נפש

 

הבטחון בה' מצד עם ישראל חייב להיות בלתי מסוייג, מלא, תמים, טהור, ללא שמץ של ספק וללא רבב של פחד ויראה מהגוי. כי הגוי המאיים על ישראל מחלל השם הוא, והאדם בישראל שמפחד מהגוי נכנע לחילול השם והופך לחלק ממנו. כל נסיגה, כל כניעה, כל השפלה של עם ישראל בפני הגוי הוא חירוף וגידוף ונאצה וחילול שמו של הקב"ה. על כן, ישראל בתור עם, והאדם בישראל כחלק מהעם, כשהוא עומד בפני אתגר מצד הגויים, הוא חייב להיות מוכן ללכת למלחמה ולמסור את נפשו, כי אין בקידוש השם ובחילול השם שום פטור מצד פיקוח נפש, ואדרבה, חייב אדם למסור את נפשו על קדושת השם כאשר המצוה קובעת כך (כפי שנבאר בע"ה), ובמלחמת מצוה שהיא באה להדוף כל נסיון של הגוי להצר לישראל, ברור שאדם חייב ללכת אליה ללא כל פחד, ויהי מה.

 

כבר הבאנו את דברי רבינו בחיי בכד הקמח (ערך בטחון): "ומצינו שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות, הוא שכתוב (דברים כ:א): 'כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם', וכתיב (שם:ח): 'מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו', לפי שגברה עליו יראת העם והוא חרד בראותו רוב מחניהם, ויתכן שהוא מאמין באמת כי הכל ביד השם יתעלה, אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הבטחון, מפני זה רך לבבו וניחת טבעו, וציוה עליו לחזור בו. וזהו שכתוב (משלי כט:כה): 'חרדת אדם יתן מוקש'. יאמר: החרדה שיחרד מן האדם הוא חטא לנפשו, ונותנת לו מוקש ומגברת האויב עליו ומקרבת הצרה אליו, כי ראוי לו לאדם שלא יירא מזרוע בשר ודם. 'ובוטח בה' ישוגב' (משלי שם) מן הצרה בשכר הבטחון, אע"פ שהיתה הצרה ראויה לבא עליו. ואין הספק כי הירא מזרוע בשר ודם בשפלות הנפש הוא, והירא מן האדם הוא שוכח ה' יתברך".

 

כפי שהבאנו לעיל, כאשר הושלך אברהם אבינו לכבשן האש, וכאשר עמד בפני מלחמת מצוה להציל את לוט, הלך בבטחון בה' כי כך היה חייב לעשות. לא משום שידע והיה בטוח שיינצל, אלא משום שבטחון בה' פירושו, שאם הקב"ה קבע מצוה וגזרה מסויימת, אין ספק שהיא אמת, וחייבים לקיימה למרות הסכנה, ואם יפול ח"ו, יפול, אך יפול באמונה ובמסירות נפש של קידוש השם, וכמו שכתבנו לגבי חנניה, מישאל ועזריה. וז"ל חז"ל (בראשית רבה מג:ב): "אברהם הוריק פנים כנגדן [פירוש, פחד], אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום". וכן על הפסוק (ישעיהו מא:ז) "ויחזק חָרָש את צורף", אמרו חז"ל (בראשית רבה מד:ז): "זה אברהם שצירפו הקב"ה בכבשן האש". ועוד אמרו (שם מד:א): "'הא-ל תמים דרכו' (תהלים יח:לא) - זה אברהם, שנאמר (נחמיה ט:ח): 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך'. 'אמרת ה' צרופה' (תהלים שם) - שצרפו הקב"ה בכבשן אש, 'מגן הוא לכל החוסים בו' (שם) - 'אל תירא אברם, אנכי מגן לך' (בראשית טו:א)". כך הוא הבטחון האמיתי - אהבת ה' עזה ומסירות נפש מלאה.

 

וכן ראינו במצרים, שהקב"ה דרש מבני ישראל בטחון מלא כדי לקדש את שמו בעולם, וכך ציוה להם (שמות יב:ג,ו-ט): "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית [[רכד]] אבות, שה לבית... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבַיִם; ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף... ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו; אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו".

 

כל המצוה הזאת של קרבן פסח במצרים, עניינה בטחון בה' וקידוש שמו מול סכנה איומה ונוראה. הרי השה היה אליל מצרים, "יראתו", פולחנו וקדוש לו, ואפשר לתאר את זעמם כאשר ראו איך לוקחים בני ישראל את אלילם, ומבזים אותו בקשירה למִטה מהעשירי בחודש ועד לי"ד בחודש, ואחר כך שוחטים אותו ואוכלים אותו בחגיגיות. על פי כל כללי ההגיון היו צריכים המצרים לעלות על בני ישראל ולחסלם. יתבונן כל אחד מישראל השוהה בגלות, מה היו עושים הגויים לישראל הגרים בארצותיהם תחת שלטונם, אילו היו מבזים בפרהסיה את אמונתם? אך דוקא אמונה ובטחון אלו דרש הקב"ה מבני ישראל - אמונה ובטחון שהוא יוכל להגן עליהם מפני אויביהם ושונאיהם. וז"ל המכילתא (בא, מסכת דפסחא ה): "'והיה לכם למשמרת' (שמות יב:ו) - למה נאמר? לפי שנאמר (שם:כא): 'משכו וקחו לכם צאן' וגו', אמרו לו ישראל למשה רבינו, 'הן נזבח את תועבת מצרים [לעיניהם ולא יסקלונו]' (שם ח:כב)? אמר להן: מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו [כלומר, בבזיון שאתם עושים לאלילם במשיכה וקשירה לארבעה ימים, והם לא יוכלו לעשות כלום], אתם יודעים מה בשחיטתו". וכן אמרו חז"ל (לקח טוב, שמות יב:ו): "'והיה לכם למשמרת' - לפי שהיו ישראל במצרים מניחין את המילה, כדי למצוא חן בעיני המצריים, לפיכך 'הפך לבם לשנוא עמו' (תהלים קה:כה). כיון ששחטו את פסחיהן היו המצריים חורקין עליהם שיניהם, ולא היו יכולין לומר כלום, כי נפל פחדם עליהם. מיד אמר להם משה רבינו: 'וכל ערל לא יאכל בו' (שמות יב:מח). אמרו, מה נעשה אם נניחנו שלא לקיים מצות הקב"ה, הרי המצריים הורגים אותנו על ששחטנו את תועבותם. מיד מלו כולם, והיה מתערב דם פסחיהם ודם הברית, לקיים מה שנאמר 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי' (יחזקאל טז:ו) - דם מילה ודם פסח".

 

וכן במדרש הגדול ובמכילתא דרשב"י (שמות שם): "'והיה לכם [למשמרת]'... שיהיו קשורין בכרעי המטה ומצריים נכנסין ורואין אותן ונפשם יוצאה שהיו יראים [עובדים] לטלאים, וכן הוא אומר (שמות ח:כב): 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו'". וכן בפסיקתא דרב כהנא (פרשת החודש דף נה): "מלמד שהיו קשורים לכרעי מטותיהם של ישראל מבעשור, והיו המצריים נכנסין ורואין אותם, ונפשם פורחת מעליהם. רבי חייא בריה דרב אדא דמן יפו אמר: 'משכו וקחו לכם צאן [למשפחותיכם]' (שם) - שיהא כל אחד ואחד מכם מושך אלוהות של מצרים ושוחטו לפניו [לפני המצרי], ודרגיש ליה ימלל [כלומר, מי שרגיש וכועס, ידבר]".

 

ולזכר הבטחון וקידוש השם הזה, ובזכותו, קרע להם ה' את הירדן, וזכותו עמדה להם בימי המן, שכל אלה היו סמלי בטחון בה'. וז"ל פסיקתא דרב כהנא (שם): "לקיחתו [של השה] עמדה להם בירדן, ואכילתו עמדה להם בימי המן". יתר על כן: הקב"ה קבע את תהליכי קרבן הפסח לזכר הבטחון הגדול ביותר שהיה יכול להיות - נכונות אברהם אבינו לשחוט את בנו יצחק בעקדה. וז"ל מדרש חדש על התורה (רכ, מובא בתורה שלמה שמות יב:ו, אות ע): "כשם שעשה באברהם אבינו, שאמר לו (בראשית כב:ב): 'קח נא את בנך', קשר לו את האיל מאותה שעה [כלומר, כאשר ראה הקב"ה שאברהם אבינו מוכן לבטוח בו ולשחוט את בנו, כבר הכין את האיל במקום יצחק וקשרו], ונתאחר ג' ימים, שנאמר (שם:ד): 'ביום השלישי'. לפיכך אמר להם הקב"ה: הקדימו אתם [[רכה]] וקִשרו את הפסח מבעשור, כדי שתהיו נזכרין לפני כאבותיכם...". הרי, שהבטחון האמיתי בהקב"ה על ידי עם ישראל, קשור אך ורק במסירת נפש מול סכנת המוות.

 

דבר זה מתבטא גם במה שציווה ה' לתת את דם השה על שתי המזוזות ועל המשקוף, שיש בזה מחלוקת אם נתנו מבפנים או מבחוץ, כמו שמצאנו במכילתא (שם ו), שרבי ישמעאל ורבי נתן מפרשים שנתנו את הדם מבפנים, בבית, אך רבי יצחק חולק וז"ל: "לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואין ומיעיהן מתחתכין". ויונתן תירגם לפי רבי יצחק, וז"ל (שמות יב:ז): "ויסבון מן דמא ויתנון על תרין סיפייא ועילוי מסקופא עלאה מלבר". וכל זה להגדיל את בטחוננו בהקב"ה כאשר היינו מתגרים במצרים.

 

זאת גם הסיבה לאופן האכילה שציוותה עליה התורה (שמות יב:ט): "אל תאכלו ממנו נא... כי אם צלי אש", כמו שמסביר הזהר (ח"ב יח., בתרגום עברי): "'ובאלהיהם עשה ה' שפטים' (במדבר לג:ד)... אמר רבי אלעזר: אלוה של מצרים שה היה, וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים לשרוף אותו באש כמה דאת אמר (דברים ז:כה): 'פסילי אלהיהם תשרפון באש', כדי שיהא ריחו נודף. ועוד 'ראשו על כרעיו ועל קרבו' (שמות יב:ט)...". וז"ל דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות שם): "פירש ראב"ע, דלפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צרכו פן ירגישו בו המצרים - ת"ל 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה - ת"ל 'ובשל מבושל'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת - ת"ל 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'".

 

הכלל ברור: הקב"ה רצה לקבוע לישראל את היסוד של בטחון בו מול כל כח בשר ודם שבעולם; שאין כח בעולם שיכול לעמוד נגד ישראל כשעושה את רצונו של מקום, ושאין לפחד כלל מהגויים, ולא משום מלך ומלכות ולוּ החזקים ביותר. בטחון בה' מורכב משני חלקים: האחד, שהקב"ה הוא כל יכול ואין דבר היכול לעמוד בפני רצונו; השני, שחייבים להאמין בו ולהשליך רק עליו את יהבֵנו, ואסור באיסור האיסורים לסמוך על בשר ודם. וז"ל רבינו בחיי בכד הקמח (ערך בטחון): "ומענין הבטחון - שלא יבטח באדם כלל. ויֵדע באמת כי אין בשר ודם יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור ה' יתברך, כענין שנאמר: 'ארור הגבר אשר יבטח באדם' (ירמיהו יז:ה), וכתיב: 'ברוך הגבר אשר יבטח בה'' (שם:ז), וכתיב: 'חִדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא' (ישעיהו ב:כב). ואין בשר ודם יכול להצילו או להרע לו, כענין שאמר דוד ע"ה: 'באלקים בטחתי לא אירא' וגו' (תהלים נו:יב), וכתיב: 'ה' אורי וישעי ממי אירא' (תהלים כז:א)".

 

>כאשר עמדו בני ישראל על ים סוף ורדפו אחריהם צבא פרעה, רכבו ופרשיו, והקב"ה חיכה לישראל לבטוח בו ולרדת לתוך הים, נחשון בן עמינדב משבט יהודה הפגין בטחון בו וקפץ לים, ועל כן זכה יהודה למלכות, בזכות הבטחון בה'. כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ה): "באיזו זכות זכה יהודה למלכות? אמר להם [רבי טרפון]: כשעמדו שבטים על הים, זה אומר: איני יורד תחלה, וזה אומר: איני יורד תחלה... מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות... אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים יבוא וימשול על ישראל...".

 

מפרשת ים סוף למדנו עוד כלל גדול בבטחון, והוא, שאם הולכים בבטחון בה' ועושים את כל מה שציוה, גם אם המצב ממשיך להתדרדר, אין לאדם מישראל להתייאש. כך אמרו חז"ל (שמות רבה כא:ב): "'ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה' (שמות יד:כב) - אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים? אלא מכאן אתה למד, שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן, ואח"כ נעשה להם יבשה". עד הרגע האחרון, על היהודי לבטוח בה' ואל יתייאש. וכן מצינו בדברי חז"ל (ברכות י.): [[רכו]] "'בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו, כה אמר ה', צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה' וגו' (מלכים ב כ:א) - מאי 'כי מת אתה ולא תחיה'? 'מת אתה' בעולם הזה, 'ולא תחיה' לעולם הבא. אמר ליה, מאי כולי האי? אמר ליה, משום דלא עסקת בפריה ורביה. א"ל, משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. א"ל, בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד. אמר ליה, השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. א"ל, כבר נגזרה עליך גזירה. א"ל, בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. איתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג:טו) 'הן יקטלני לו אֲיַחֵל'".

 

פשע לא יכופר הוא, שאדם בישראל יאבד את תקוותו ויתייאש, וכפירה לאומית היא לישראל לפנות לזרוע בשר ודם, לבעלי ברית גויים, ולהישען עליהם תוך מאיסה ביכולתו של הקב"ה לעזור, כי אין דבר העומד בפני התפילה והדמעה עד לרגע האחרון. החובה הלאומית של ישראל לבטוח בה' היא היסוד של קידוש השם. חובה קדושה היא למחוק מעלי אדמות את חילול השם הלאומי, שהיא המשמעות המרכזית של גויים העולים על ישראל להצר להם, וכמו שנכתוב בהרחבה בע"ה להלן, והבטחון בה' יביא את ישראל למלא תפקיד זה.

 

דוד המלך ע"ה, לפני שישב על כסא מלכותו, הפגין בצורה בולטת וברורה כשמש את המושג של בטחון בה', וכן את ההגדרה האמיתית של העקרון ש"אין סומכין על הנס". כבר כתבנו למעלה את ההסבר האמיתי של מעשה דוד וגלית, והוא, שגלית חילל את השם בצורה בוטה של חירוף וגידוף גלוי ומכוון. ומכיון שדוד ראה שמלכות ישראל (שאול) וצבא ישראל, שעליהם החובה הלאומית ההלכתית למחוק את החילול, פחדו, הוא לקח על עצמו את האחריות להתקומם נגד נאצת ה', אע"פ שאין ליחיד חובה להסתכן (כמו שנכתוב בע"ה בשם בעל החינוך), כי דוד ידע, שאם מול חירוף וגידוף גלוי ומכוון וזדוני זה, לא יקום אפילו אחד מישראל למחות, א"כ חילול השם יהיה כה איום עד שימוטו מוסדות ארץ. זאת היתה גם הסיבה לכך שחנניה, מישאל ועזריה לא התחמקו מנבוכדנצר, ואדרבה, הופיעו בגלוי לטקס ההשתחויה לצלם, כדי שבפומבי יסרבו להשתחוות, ובכך יקדשו שם שמים ברבים. כמו כן, מרדכי התעקש להופיע יום יום בשער המלך בלא להשתחוות להמן, כדי שלא יחשבו בני אדם שכל ישראל השתחוו להמן ולצלם שלבש.

 

ומכל מקום יש לשאול: וכי מותר לאדם להכניס את עצמו למיתה ודאית, כמו שעשה דוד הנער מול גלית המנוסה והוותיק במלחמה? הרי רק נס היה יכול להצילו, וכבר למדנו שאין סומכין על הנס, כמו שאמרו חז"ל (קידושין לט:) לגבי הבן ששלחו אביו לעלות על סולם ולהביא לו גוזלים, ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים, כך שקיים גם מצות כיבוד אב וגם מצות שילוח הקן, שנאמר בשתיהן שכר של אריכות ימים, ואעפ"כ נפל ומת. ושאלו בגמרא, מדוע לא הגנו עליו המצוות, והרי שליח מצוה היה, ושלוחי מצוות אינן ניזוקין? וענו: "סולם רעוע הוה, דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב (שמואל א טז:ב): 'ויאמר שמואל, איך אלך [למשוח את דוד למלך] ושמע שאול והרגני'". כלומר, אפילו כשהלך שמואל כשליחו של מקום, פחד, כיון שהיתה סכנה קבועה ושכיחה, והיה צריך להמציא עילה למה בא לשם, ומשם רואים שאין סומכין על הנס במקרה של סכנה.

[[רכז]]

התשובה היא: ודאי שאסור ליחיד להכניס את עצמו לסכנה, ואין לו לסמוך על נסים. אך כל זה כאשר אין מדובר בענין של חילול השם. אבל במקום שיש חילול השם, חייב אפילו היחיד להיות מוכן למסור את עצמו על קידוש השם, ובכלל אל יתחשב בנסים, אלא אם יינצל מה טוב, אבל אפילו לא יינצל, חובה עליו למסור את עצמו. במצב של קידוש השם "רגיל", כביכול, זה אמור דוקא כשאינו יכול למנוע את עצמו ממציאות האונס ולהתחמק מהמצב, אבל אם יכול היחיד לצאת ממצב שבו הוא נתון לכפייה של חילול השם, בודאי חובה עליו לברוח ממנו. אך כאשר מדובר בחילול השם גלוי ובוטה ומכוון על ידי הגויים, שכל כוונתם היא לחלל ולחרף ולגדף ולהכלים את ה', ואין ממשלה ואין צבא ואין גוף ממלכתי - שמן התורה חובה עליהם לצאת ולמחוק את החילול - קיימים, או שישנם אך אינם מוכנים למלא את חובתם, אז בודאי חובה על היחיד להיכנס לתפקיד של הגוף הממלכתי, ולהכניס את עצמו לסכנה כדי למחוק במסירות ובמחאה את החילול. וכאן, אין בכלל שאלה אם סומכין על הנס או לא סומכין, ובמצב כזה אין היחיד צריך להתחשב בזה בכלל, כי כאן אין חשבון אם יש סכנה או אין, אלא בודאי יש סכנה ומ"מ חייבתו התורה להסתכן, ואם ימות ימות, והעיקר שיקדש את השם. כי במצב כזה מעמדו של היחיד הוא בדיוק כמו זה של המלך, הממשלה, הצבא, הגוף הכללי, כמו שאמרו חז"ל (אבות ב:ה): "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש", והכוונה היא גם שבמקום שאין כלל של "אנשים", חייב אתה, למרות שאתה יחיד, להיות האיש שבא במקומם. והרי בשביל עם ישראל, בשביל הכלל, כל מלחמה, כל פעם שהצר בא על ישראל, חילול השם הוא ומלחמת מצוה היא. א"כ, כאשר החילול מרוכז במעשה אחד מכוון ובוטה וגלוי בפרהסיא, ואין עם ואין כלל, על היחיד להכניס את עצמו לסכנה, להיות מוכן למסור את עצמו למען קידוש השם, ולא להתחשב כלל וכלל בשאלה של "סמיכה על הנס". וכך עשה דוד המלך עם גלית, וחנניה, מישאל ועזריה עם הצלם בבבל, ומרדכי בשושן הבירה.

 

מ"מ, גם כאשר מצוה להסתכן וללכת למלחמה, חובה על האדם ועל האומה להשתדל ככל האפשר להתכונן על פי דרך הטבע, ומשום כך ראינו שדוד יצא עם הנשק היעיל ביותר בשבילו, זה שידע להפעילו בצורה הטובה ביותר, ולא סתם יצא בתפילה. וכן בכל מלחמת מצוה, חייבים לא רק להתפלל להקב"ה לעזרה, אלא חייבים גם ללכת בדרך ההשתדלות, כלומר, לעשות את כל שניתן לעשות בדרך הטבע להילחם. אך ברור שהעם אינו חייב לחכות עד שיגיע למצב של החזקת נשק בכמות ובאיכות שיבטיח לו מההיבט הטבעי שינצח, אלא ינסה לעשות את המירב במה שיש לו. וכך הכלל גם ליחיד, שאכן יש עליו חובה שלא לסמוך על הנס, אבל אין זה אומר שהוא חייב להגיע למצב כזה שיהיה בטוח מבחינת הטבע שינצח ושיינצל, שהרי אז אין כאן בטחון בה' כלל וכלל, אלא סמיכה על האמצעים הטבעיים בלבד, אלא שאפילו יחיד חייב לעשות את כל מה שאפשר באופן טבעי כדי להגיע לסיכוי סביר של הצלה ונצחון, ואז ללכת בבטחון בה'.

 

>כלל יסודי בענין הבטחון הוא, שהאמונה השלמה, הבטחון השלם - כוללים נכונות של האדם למסור את עצמו, את נפשו, למען קידוש השם, במקום שיש חובה כזאת. והרבה אנשי בטחון, צדיקים ויראי שמים שאמנם בטחו בה', נכשלו בענין זה של שלמות בבטחון, דהיינו הנכונות למסור נפש על בטחון זה. גם אהרן הכהן, קדוש מרחם, הכהן הגדול הראשון בישראל, שהיה סמל האמונה והבטחון, [[רכח]] כפי שנראה בע"ה, נכשל בענין של מסירת נפש, כך שהיה צריך תיקון למלא את החסר.

 

כאשר יצא יהושע להלחם בעמלק, נאמר (שמות יז:י-יב): "ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה; והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק; וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו, וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש". ועל זה אמרו חז"ל (ר"ה כט.): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך - כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים".

 

הרי, שידי משה היו הסמל של אמונה ובטחון, ואהרן וחור שנבחרו על ידי משה לתמוך בהן, היו לחלק מהסמל של אמונה ובטחון, שוים לכאורה: "מזה אחד ומזה אחד". ומכל מקום הפרש ופער גדול היה ביניהם, על פי מה שאמרו חז"ל (שמות רבה מא:ז): "אותה שעה [שביקשו בני ישראל לעשות להם אלהים כי בושש משה], עמד עליהם חור ואמר להם: קציעי צואריא [כרותי ראש שאין זוכרים אותם, או מורדים שמגיע לכם עונש מות בחתיכת הצואר]! אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה? מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרן... ואמרו לו: כשם שעשינו לזה כך אנו עושים לך. כיון שראה אהרן כך, נתיירא, שנאמר (שמות לב:ה): 'וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו'. מהו 'מזבח'? מן הזבוח שלפניו". כלומר, מזה שראה את חור זבוח לפניו, שרצחו אותו, פחד והחליט לבנות מזבח בשבילם.

 

זה ההבדל המהותי בין אהרן לבין חור. ודאי ששניהם בטחו בה', אך לחור היה בטחון שלם, אמונה שלמה. כי הבטחון השלם כולל מסירות נפש, הנכונות להסתכן ולהקריב את עצמו בבטחון שלם למען שם ה' ולמנוע את חילולו. חור תפס את האמונה והבטחון הזה והוביל אותו עד השלימות: הוא מסר את נפשו על קידוש השם; ואילו אהרן פחד כאשר ראה מה שעשו, ולא היה מוכן להסתכן, שמא יזבחו גם אותו. ועל אף שאהרן עשה את זה בגלל סיבה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ז.): "ראה חור שזבוח לפניו, אמר: אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומיקיים בי 'אם יֵהרג במקדש ה' כהן ונביא' (איכה ב:כ), ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה", מכל מקום חטא אהרן בזה, כמו שאמרו חז"ל (שם): "דאמר רבי תנחום בר חנילאי, לא נאמר מקרא זה ["ובוצע ברך נאץ ה'", תהלים י:ג] אלא כנגד מעשה העגל". כלומר, פירוש הפסוק הוא שמי שבוצע, שמתפשר במדות ה', מנאץ ומחרף אותו, וזה מה שעשה אהרן. אע"פ שכוונתו היתה טובה, מ"מ היה חייב ללכת עד הסוף מול חילול השם הזה, וליהרג על קידוש השם, כי זאת השלמות של הבטחון בו.

 

רבי מאיר גינה גם את יהודה על שלא קיים מצוה בשלמותה, וז"ל (שם ו:): "לא נאמר 'בוצע' אלא כנגד יהודה, שנאמר (בראשית לז:כו): 'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו'. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ". כלומר, על אף שיהודה הציל את יוסף ממיתה, מכל מקום היה צריך גם להחזירו לאביו, ואת זה הוא לא עשה. ואם כן אין לשבחו, כי אם יש בידו של אדם לעשות את כל המצוה ואינו עושה, גנאי הוא לו ולא שבח.

 

בזה שאהרן לא גמר ולא השלים את מצות הבטחון בה' ומחיקת חילול השם שבעשיית העגל, על ידי נכונות למסור את נפשו, הוא חטא, ולכן כעס עליו משה ואמר (שמות לב:כא): "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה". ומקרא מפורש הוא [[רכט]] (דברים ט:כ): "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא", וז"ל רש"י (שם): "לפי ששמע לכם". הרי, שזה שאהרן לא עמד מולם ולא סירב לדרישתם ולא היה מוכן למסור את עצמו על קידוש השם, היה חטא, והיה בו חרון אף ה', למרות העילה והסיבה שהעלה כדי להצדיק את מעשהו. כי ודאי שאין הצדיק נכשל במזיד בהיעדר שלמות בטחון ח"ו, אלא הוא מאמין באמת שיש סיבה שלא למסור נפש ושלא להסתכן למען בטחון בה' וקידוש שמו. ומכל מקום טועה הוא וחוטא. וזה כמו שחטא יעקב בפחדו מעֵשָו, לאחר שהקב"ה הבטיח לו (בראשית כח:טו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", ומ"מ "ויירא יעקב" (בראשית לב:ח). וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ד.): "אמר [יעקב]: שמא יגרום החטא". הרי שהיתה לו סיבה, ומ"מ אם הקב"ה מבטיח דבר - צריך לבטוח בו ובהבטחתו, ולא לירא מכל סיבה אחרת. וודאי וודאי, שכאשר הקב"ה אינו רק מבטיח, אלא גוזר לעשות איזו פעולה או איזה מעשה, אין לאדם לחפש סיבות ולוּ הצדקניות ביותר שלא לעשותם, אלא אם הקב"ה, או ד' אמות של ההלכה שלו, גזרו עליך גזירה - קדש את שמו ומסור את נפשך, כי השלמות של קידוש השם והבטחון בו הוא מסירות הנפש. כך אמרו חז"ל על הפסוק (ויקרא כב:לב-לג): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים...", וז"ל (תורת כהנים, אמור פרק ט:ד): "מסור את עצמך וקדש שמי", וכן (שם): "על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתמסרו עצמכם לקדש את שמי".

 

מסירות הנפש - היא ההוכחה וההשלמה של בטחון בה', שלמותו של בטחון ואמונה בה'. ואל ינסה אדם בישראל להתחמק מחובתו זו, בטענה שהיום אין התגלות השכינה או בת קול או רוח הקודש שיוכלו לגזור לעשות פעולה של מסירות נפש. הלא כל התורה ומעשה אבות ושופטים ונביאים ודברי חז"ל ניתנו כדי להיות נר לרגלינו, וכדי שנדע את הדרך אשר נלך בה. ומעשים אלה ודרכי ה' נקבעו במדרש כהלכה לדורות, וכציווי וחובה לנו איך להתנהג כאשר אין התגלות ה'.

 

מאחר שאהרן הכהן נכשל בהיעדר שלמות הבטחון, היה צריך לתיקון של מילואים. כי לכאורה קשה, מדוע נקראה חנוכת המשכן "מילואים"? הרי היה צריך שייקראו ימי "חנוכה" או "חינוך"? מה, איפוא, הפשר של "מילואים", שמשמעו למלא דבר שחסר? וכי מה היה חסר שהוצרך מילוי? אין ספק שעניינם של המילואים אכן היה למלאות ולהשלים דבר שהיה חסר, ומה שהיה חסר כאן היה מסירות נפש וקידוש השם, שהם השלמות של בטחון בה'. ואין לך ראייה גדולה יותר לפירוש זה, מלשון הפסוק במעשה העגל עצמו. כאשר ראה משה את חילול השם האיום של מעשה העגל, שבו "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו:כ), הבין מיד שרק מסירות נפש וקידוש השם יצילו את ישראל מחרון אף ה'. ולכן נאמר (שמות לב:כו-כז,כט): "ויאמר [משה] מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר להם: כה אמר ה' אלקי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו... והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו... ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה". וז"ל הרמב"ן (שם:כו): "כי כיון שראה את העם שהיו לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חילול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול: מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל, כדי שיישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החילול שעשו". קידוש השם הזה נועד כדי שיגיעו ישראל לשלמות הנפש, במקום החסרון הקיים בזה שאדם אינו מוסר את נפשו לקדש את השם, כדברי הספורנו שם (פסוק כט): "'מלאו ידכם' - הקנו שלמות לידכם היום, שתהיינה מוכנות לעבדו במקדשו". כלומר, לא יתכן [[רל]] שמי שנבחר להיות המכהן במקדש, לא תהיה לו נפש שלמה בבטחון ה', ע"י מסירת נפש וקידוש השם. וז"ל רש"י שם: "'מלאו ידכם' - אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום". וכן כתב רש"י (ויקרא ז:לז) על המלה "ולמלואים": "ליום חינוך הכהונה". ובגלל מסירות נפש זו וקידוש השם הזה של הלויים, שהפגינו את שלמות הבטחון בה', החליף הקב"ה את הבכורים שנבחרו בתחילה להיות הכהנים לה', בלויים, כמו שנאמר (במדבר ח:יח): "ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל". וכל זה רק משום שהגיעו לשיא מסירות הנפש וקידוש השם, כשהיו מוכנים להרוג את קרוביהם ואת אהוביהם, ובכך הפגינו שאהבת ה' עומדת למעלה אפילו מאהבת הקרוב האהוב ביותר.

 

אור החיים הקדוש (שמות שם) מתייחס להריגת בני ישראל על ידי הלוים, וז"ל: "ויש לחוש בזה לחסרון האושר וסי' הגריעות שיחסרו אורות נשמת העושה כזה... זה יגיד האכזריות שהיא בחינת הרע, לזה בא איש האלקים ואמר להם: מלאו ידכם, אין פירושו לשון ציווי, אלא פירושו הודעה כי הן היום יהיו מלואכם ידכם, פי' כחכם לה', ואין במעשה זה הכרת חוסר האושר, אלא אדרבא מילוי אורות הנפש, והטעם הוא 'כי איש בבנו' וגו', וזה הוא מעשה המצויין לאברהם אבינו שבו היה לו השלימות, דכתיב (בראשית כב:י): 'וישלח אברהם את ידו' וגו', וכתיב (שם:יב): 'עתה ידעתי' וגו', 'כי ברך אברכך' (שם:יז), והוא אומרו (שמות לב:כט): 'ולתת עליכם היום ברכה', מלבד שבזה השגתם שלימות יד הקודש, עוד לתת עליכם ברכה".

 

הרי ששיא מצות הבטחון בה' הוא מסירת נפש וקידוש השם, ושיא זה, השלמות המושלמת, הוא קידוש השם על ידי נכונות להעלות את אהבת ה' מעל לאהבת האהוב. זה מה שעשה שבט לוי, ובזכות שלמות זו, נבחרו הם במקום הבכורות לכהן במקדש. אך אהרן שנבחר להיות הכהן ממש, היה מחוסר שלמות ומילוי זה, ועל כן זקוק היה לתיקון של "מילואים", הוא ובניו הכהנים שישרתו את ה' במקדש איתו, ויקריבו את הקרבנות החייבים להיות שלמים, תמימים, בלי מום, כמו שנאמר (ויקרא כב:כא): "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'... תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו".

 

על הפסוק (שמות כט:ט): "ומילאת יד אהרן ויד בניו", אמרו חז"ל (מדרש הגדול שם): "דברים הללו מילואים לאהרן ולבניו". וכן נאמר (ויקרא ח:כב): "ויקרב את האיל השני, איל המילואים", וז"ל רש"י (שם): "איל השלמים, שמילואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם". וכן בתורת כהנים (צו, מכילתא דמילואים, אות כ): "'איל המילואים' - שמושלם על הכל, מלמד שהמילואים שלמים לאהרן ולבניו". ובפירוש קובע תורת כהנים את הקשר בין המילואים לבין חטא אהרן בעגל, על הפסוק (ויקרא ח:א-ב): "וידבר ה' אל משה לאמר: קח את אהרן ואת בניו אתו...", ששם מדובר על המילואים, כמו שכתוב בלקח טוב (שם): "זו פרשת המילואים". וז"ל תורת כהנים (שם אות א): "לפי שהוא אומר (שמות לב:לה): 'ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן', היה במשמע שנתרחק אהרן. כשהוא אומר: 'קח את אהרן ואת בניו אתו' היה במשמע שנתקרב אהרן. מנין שידע משה שנתרחק אהרן? שנאמר (דברים ט:כ) 'ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא'. ולא נאמר 'וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא'. כשהוא אומר 'קח את אהרן ואת בניו אתו', ידע משה שנתקרב אהרן".

 

כלומר, חטא העגל הרחיק את אהרן, והיה צורך לקרבו על ידי המילואים שהשלימו אותו, וההשלמה היתה צריכה להיות באותה מסירות נפש והקרבה וקידוש השם, שהם מהווים את השלמות והמילואים של בטחון בה', שהראו הלויים בעגל. ולכן, דוקא בשמחת חנוכת המשכן בשמיני למילואים, אירע האסון של מות בני אהרן, נדב [[רלא]] ואביהוא. כל המפרשים מתפלאים ומקשים: מדוע הרס הקב"ה את השמחה הגדולה של חנוכת המשכן באסון כזה? גם אם אמנם חטאו בני אהרן, וכי לא היה צריך הקב"ה להמתין להענישם עד לאחר חנוכת המשכן?

 

אך עכשיו אפשר להבין היטב את כוונת הקב"ה ואת גדלות מחשבתו. התיקון של החסרון של אהרן, שלא הלך עד הסוף בבטחון בה' על ידי מסירת נפש וקידוש השם, כמו שעשה חור, היה יכול להיות רק על ידי שלמות ומילוי דומה. ובכן, כאשר חטאו נדב ואביהוא, קבע הקב"ה שמיתתם תהיה דוקא בשמחת חנוכת המשכן, ובעיקר דוקא במילואים של אהרן הכהן ובניו, שיקבלו בשתיקה ובעול מלכות את מיתת אהוביהם, ובכך יתקרבו למסירת נפש ולקידוש השם, שרק באלה יוכלו להיות שלמים ומלאים בבטחון ה', שהוא עמוד התווך של מי שמכהן במקדש ה'.

 

הקב"ה רמז זאת בסוף פרשת המילואים (שמות כז), כפי שאמרו חז"ל (זבחים קטו:): "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (שמות כט:מג) - אל תקרי 'בכבוֹדִי' אלא 'במכובדי' [ויש גורסים: "בִכבוּדַי"]. דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו [למי התכוון הקב"ה] עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה [ויש גורסים: כבודו של מקום]. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל שכר [על שתיקתו], שנאמר (ויקרא י:ג): 'וידום אהרן'". כלומר, בודאי לא היה הקב"ה ממית את בני אהרן אילו לא חטאו, אך הוא קבע את עונשם דוקא בקשר לימי המילואים, כדי שזה יסמל את מסירות הנפש וקידוש השם שהיה חסר לאהרן בחטא העגל, ועתה מילא את חסרונו.

 

מאחר שהמילואים נועדו להביא את אהרן הכהן לשלמות המירבית של קדושה, לכן ציווה עליו הקב"ה שלא לצאת מפתח אהל מועד כל שבעת ימי המילואים, לא ביום ולא בלילה, כמו שאמרו חז"ל (סוכה מג. עיי"ש), כדי שכל כולו יהיה באהל הקדושה, שהאהל, המשכן והמקדש מסמלים את הקדושה הכוללת-כל בעולם. אהרן, שהיה צריך למלא את חסרונו, נצטווה לשבת בתוך האהל כל ימי המילואים, לכפר על חסרונו. וזהו שנאמר (ויקרא ח:לג-לד): "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם... כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם".

 

>עליך להבין, שהשאור שבעיסה, והוא הגאווה והאנוכיות שבאדם, הוא שמביא אותו לחסרון ואי-שלמות. אפילו בצדיק שבצדיקים, האנוכיות שבו חוסמת לו את הדרך למילואים ולשלמות. משום כך, בקרבן המילואים קבע הקב"ה דברים שנרמז בהם המאבק נגד השאור ונגד האנוכיות. כך נאמר (שמות כט:א-ג): "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי [בימי המילואים], לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים; ולחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן... ונתת אותם על סל אחד". הפר בא לכפר על העגל, כמו שאמרו (תנחומא תצוה י): "לכפר על העגל שהוא פר". שני האילים גם הם היו רמז לחטא העגל, שבעטיו של חטא זה נשברו הלוחות, כמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, שמות כט:א): "'ואילים שנים [תמימים]' - בשביל שני לוחות ששיבר משה. 'תמימים' - שהיו תמימים, שנאמר (תהלים יט:ח): 'תורת ה' תמימה'". האילים באו גם כרמז לכפרה שהיתה צריכה לבא על ידי מיתת נדב ואביהוא. וז"ל המדרש (שמות רבה לח:ט): "א"ר פנחס הכהן בר חמא, הדא הוא דכתיב (ישעיהו מו:י): 'מגיד מראשית אחרית'. 'פר אחד' - זה אהרן [לכפר על חטאו בעגל שהוא פר]; 'ואילים שנים' - זה אלעזר ואיתמר. רמז נתן לו ששני בניו עתידין למות ואינן משמשין אלא שנים". ולכאורה קשה, שבתנחומא (שם) אמרו: "'ואילים שנים' - כנגד שני בניו שעתידין [[רלב]] למות...". נ"ל שההסבר הוא, שהלא כל החטא של אהרן שהוצרך בגללו "מילואים" היה שהיתה חסרה בו שלמות הבטחון, והייעוד והתפקיד של האדם בעולם הם להיות מלא, שלם, תמים, כדי להידמות לבוראו ולתורתו. הרי הקב"ה נקרא תמים, כמו שנאמר (דברים לב:ד): "הצור תמים פעלו", והתורה נקראת תמימה, כמו שנאמר (תהלים יט:י) "תורת ה' תמימה", ותפקיד האדם בישראל הוא להיות תמים, כמו שנאמר (דברים יח:יג): "תמים תהיה עם ה' אלקיך". והכוונה היא, שמכיון שהקב"ה ותורתו תמימים הם, "כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול" (דברים לב:ד), אם כן האדם חייב להאמין באלקים שהוא תמים, ללא עוול וללא שגיאה. אך אצל הקב"ה להיות תמים הכוונה היא שהוא מושלם בכל מצב שיכול להיות, ואילו לגבי האדם להיות תמים הכוונה היא שמכיון שכך הוא הקב"ה, על האדם לנקוט באמונה תמימה. ומשום כך נאמרה אצל הקב"ה המלה "אמונה" ("א-ל אמונה ואין עול"), שמשמעותה שהוא א-ל שכולו אמת ויושר ואיתן במה שהבטיח, ומשום כך גם אצל האדם יש "אמונה", דהיינו שצריך להאמין באלקים שכזה. גם אברהם נקרא תמים, שנאמר (בראשית יז:א): "התהלך לפני והיה תמים". אברהם הוכיח את תמימותו רק בזה שהיה מוכן למסירות הנפש הגדולה ביותר שיכולה להיות, והיא עקידת בנו, כי מסירות נפש היא שלמות הבטחון בה', התמימות האמיתית. לכן נ"ל שאיל המילואים היה לזכר איל העקדה (ואמנם, אמרו חז"ל, בתנחומא תצוה יג: "ואילים שנים - יצחק ויעקב").

 

זה גם הטעם לענין המצות, שאסור היה שהלחם יהיה חמץ, כי חמץ הוא סמל הגאווה, כמו שכתבנו לעיל, והמצה היא סמל הענוה, שרק דרכה אפשר להגיע לבטחון בה' הדורש מן האדם שפלות והכרת קטנותו.

 

וכן, משום כך, גזר הקב"ה שיקח משה מדם איל המילואים ויתן על תנוך אוזנם הימנית, ועל בוהן ידם ורגלם הימניות של אהרן ושל בניו. המדרש הגדול אומר (ויקרא ח:כד): "וכי מתן בהונות היו אהרן ובניו טעונין? אלא כל כך ללמדן היאך יהו מטהרין את המצורעין", שהרי גם במצורע, נותנים דם על תנוך אוזנו הימנית ועל בוהן ידו ורגלו הימניות. אך מדוע דוקא כאן במילואים קבע הקב"ה את הלימוד הזה? התשובה היא, שגם במצורע מצאנו את חשיבות  השפלות, שהיא תנאי לבטחון בה', שהרי נגע צרעת בא על עשרה דברים (ויקרא רבה יז:ג) או על י"א דברים (במדבר רבה ז:ה), וביניהם גסות הרוח וחילול השם. ומפני שאהרן לא היה שפל דיו ללכת בבטחון מלא ובמסירות נפש למחוק את חילול השם, עשהו הקב"ה כאילו נצטרע בגלל גסות הרוח וחילול השם. והמתבונן יראה שהמלה "מום" והמלה "תמים" באות מאותו שורש, ואעפ"כ הן הפוכות, כדרכו של הקב"ה בלשון הקודש. וזה בא ללמד שמי שלא יהיה תמים, בלי מום נפשי, ילקה במום בגופו, ובזה רמז הקב"ה לאהרן: בגלל שלא היית תמים, נזקק אתה למילואים. ובנוסף - חייב אתה להתנהג כמצורע שלקה במום גופני על שלא התנהג כתמים בנפשו. וכן באמת מצאנו שחז"ל לומדים שנגעים באים על חילול השם, ממעשה גיחזי, נער אלישע, שלקח מתנות מהגוי נעמן, לאחר שאלישע סירב לקחתם כדי לקדש שם שמים, וז"ל (במדבר רבה ז:ה): "ועל המחלל שם שמים, זה גיחזי, שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון, שנאמר (מלכים ב ה:כא) 'וירדוף גיחזי אחרי נעמן' וגו'. אלישע קידש שמו של הקב"ה, שלא רצה ליטול מנעמן כלום, וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון. נמצא זה מחלל שם שמים, מה שקידש אלישע. אמר לו הקב"ה לגיחזי, רשע, אתה אמרת (שם:כ) 'חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה'. נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל: 'וצרעת נעמן תדבק בך' (שם:כז)".

[[רלג]]

בא וראה כמה גדולה היא מסירות נפש כדי לקדש שם שמים. אמרו חז"ל (ברכות כ.): "אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי, וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין, האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים, אמר, הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא; ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".

 

הרי לפנינו, לבושתנו ולחרפתנו, סיבת הצרות והאסונות הפוקדים את ישראל, למרות ריבוי לימוד התורה והישיבות: הקב"ה דורש בטחון מלא, בטחון המתבטא לא בשיעורי מוסר גרידא, אלא במעשים של מסירות נפש והקרבה על קידוש השם, כדי להוכיח את אמונתנו ואת בטחוננו בו. ואוי לדור יתום, שאף תלמידי חכמיו למדו איך להתחמק ממסירות נפש על קידוש שמו, בטענה העלובה של "סכנה" או "פיקוח נפש". בזה כבר קבעו בנפשנו את פחד הגוי ואת פחד הסכנה, ולמעשה ביטלו את הצורך ואת החובה להסתכן ולמסור נפש למען שמו. ואין הוכחה יותר גדולה מזו לחולשת הבטחון ולקטנות האמונה השוררות בדור יתום זה, של "יתומים היינו ואין אב" (איכה ה:ג). לדאבוננו, הפכו המצוות לפולחן, כשהן נעשות בניתוק מהמחשבות ומהרעיונות ומהמדות, שהם העיקר. כי המצוות המעשיות - שבודאי חייבים לשמרן כקטן כגדול, ולדקדק בהן כחוט השערה ובאימה וביראת ה' - למעשה באו רק כדי לסמל את המחשבות ואת הדעות ואת המדות ולהמחיש אותן, ובלעדיהן נעשות המצוות ריקות ונטולות תוכן של התעלות והתרוממות. ועל זה נאמר (ישעיהו כט:יג-יד): "ויאמר ה', יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כִבדוּני ולבו רִחַק ממני, ותהי יראתם אותי מצוַת אנשים מלֻמדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר".

 

נראה לי שהפירוש הנכון הוא, שהקב"ה קובל על התורה ועל לימודה ועל מצוותיה, שהפכו בפי לומדיה להרגל, שעושים את המצוות כדבר יום-יומי, כאילו מעצמן, ללא מחשבה והגות, ובלא לב לחשוב על המחשבה, המדה והרעיון שעומדים מאחורי המצוה. ומשום כך, נשכחו מושגים ומחשבות יסודיים. המלה "מלומדה" פירושה "הרגל", כמו בהושע (י:יא): "ואפרים עגלה מלומדה", פירוש, שהורגלה ללכת בדרך מסויימת ולא יותר, וכן (ירמיהו ט:ד): "לִמדו לשונם דבר שקר". גם בזמננו, הפך הלימוד להיות כהרגל של מצות אנשים מלומדה, כדבר נוח, וללא רוח חיים של הקרבה ומסירת נפש שמבטאות את הבטחון האמיתי.

 

>גם בזוג אחר שסימלו שניהם את מידת הבטחון, הופיע ביניהם פער של חוסר שלמות. אלו הם יהושע וכלב, שני המרגלים שדחו את עצת הרוב, ועמדו על זה שיש לבטוח בה' ולעלות לארץ ישראל, כמו שאמרו (במדבר יד:ז-ט): "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו... אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צִלם מעליהם, וה' אתנו, אל תיראום". גם יהושע וגם כלב הפגינו כאן בטחון בה'. ומכל מקום, כאשר הקב"ה נשבע שלא ייכנסו ישראל לארץ, נאמר (שם:כד): "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה...". מדוע לא הוזכר כאן שמו של יהושע, שגם הוא עמד בבטחון בה'? ועוד נאמר (דברים א:לו): "זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה... יען אשר מילא אחרי ה'", ושוב קשה, מדוע לא הוזכר יהושע, בן זוגו של כלב באמונה ובטחון?

[[רלד]]

התשובה נעוצה במה שאמר הקב"ה על כלב: "וימלא אחרי", וכן "מילא אחרי ה'". כאן למדנו שוב את הצורך להיות מלאי- ולא יהושע - היה הראשון לקום כדי לנסות למחוק את חילול השם, ובזה הסתכן, והיה מוכן למסור את עצמו. אכן, "וימלא אחרי". ואכן "מילא אחרי ה'", ובזה עלה על יהושע וזכה להיות מוזכר לבדו על ידי הקב"ה. בטחון, ללא שום חסרון, בטחון מלא שמתבטא בנכונות האדם למסור את עצמו על קידוש השם, ואת זה עשה כלב ולא יהושע. שהרי אחרי שעשרת המרגלים הוציאו דיבה רעה על הארץ, והסיתו את העם, נאמר (במדבר יג:ל): "ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה...". כלומר, כלב השתיקם, והתחיל לדבר מול העם הזה, דברים שבסוף נגדו את דברי הרוב, ולא היסס, אע"פ שידע את לב העם ואת קשיות ערפו ואת מה שעשו לחור. הוא

 

באותה זכות בחר הקב"ה דוקא בבצלאל לבנות את המשכן, מקום השלמות והתמימות בעולם. ודאי שבצלאל לא נבחר בגלל אומנותו ובקיאותו, שהרי אז היה בסך הכל בן י"ג שנה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין סט:), ולא היה לנער הזה נסיון באומנות, אלא כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה מח:ד): "'ואמלא אותו [רוח אלקים]' (שמות לא:ג) - כל החכמה הזה מנין? מן הקב"ה, רוח אלקים... וכל הבינה שהיתה בבצלאל משל ש-די היא...". אלא, הוא נבחר בזכות סבו חור, שמסר את נפשו על קדושת השם, ובכך הפגין את האמונה השלמה והתמימה, ולכן זכה נכדו לבנות את המקום השלם והתמים שבו הצטמצמה השכינה. זאת הסיבה שנאמר (שמות לא:ב): "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", אף שדבר נדיר הוא, שנכתב גם שם האב וגם שם אבי האב (ואם כבר כותבים את שם אבי האב, בדרך כלל זה כדי לייחס את האדם, ואז מזכירים את כל היחוס, כגון [במדבר טז:א]: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", אבל לכתוב גם את שם אבי האב ובזה לסיים, דבר נדיר הוא). אלא הסיבה לכך היא, שהיה צורך להזכיר את שמו של חור, כי רק בזכותו נבחר הנער בן הי"ג להיות אדריכל המשכן. וכן אמרו בדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות לא:ב): "לכך הזכיר בבצלאל אבי אביו, מה שלא הזכיר באהליאב אלא אביו, לפי שחור נהרג על מעשה העגל, והמשכן בא לכפר על מעשה העגל לכן נזכר כאן במשכן".

 

גם בתנחומא (ויקהל ד) נאמר: "'ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור [למטה יהודה]' (שמות לה:ל) - מה צורך לחזור להזכיר כאן [כלומר, הרי זה כבר נאמר בפרשת כי תשא, לא:ב]? אלא שנתן [חור] נפשו להקב"ה, בשעה שביקשו לעשות את העגל, עמד כנגדם וגער בהם ועמדו עליו והרגוהו. א"ל הקב"ה: חייך, אני פורע לך... כל בנים שיצאו ממך אני מגדלן בעולם...". יש להעיר שפירוש זה מתחזק לפי דברי חז"ל שחור היה בנו של כלב, כמו שאמרו (שמות רבה מ:ד): "מהו 'ואחר מות חצרון בכלב [אפרתה]' (דברי הימים א ב:כד)? משמת חצרון בא כלב אל אפרת, זו מרים... ותלד לו את חור וחור הוליד את אורי ואורי הוליד את בצלאל".

 

גם בגדי הכהונה, בגדי השש והבד, שהם סמל הבטחון, כמו שביארנו לעיל, נועדו להשלים ולמלא את הכהנים, כנגד חטאם אשר חטאו שלא מיחו עד כדי מסירת נפשם על קידוש השם. כך אמרו חז"ל (מדרש הגדול שמות כח:מא): "'ומלאת [את ידם וקדשת אותם וכהנו לי]' (שמות שם) - עשה להן מילואים [לבני אהרן] כדרך שעשית לאביהם". וז"ל הספורנו (שם): "'ומלאת' - תשלים אותה בענין שתהיה שלמה וראויה לעבוד עבודת הקדש".

 

הכלל הגדול היוצא מדברינו: הבטחון השלם והמלא הוא רק זה שמביא את האדם לנכונות למסור את נפשו על קדושת השם. ואילו רק לא זכינו להיות דור הראוי [[רלה]] לזה היה די בושה וחרפה, אך כאשר באים לסלף את הרעיון הזה על ידי פסקי דין המסרסים את כל הערך של הרעיון, מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק?

 

מסירות נפש מביאה את האדם לידי קידוש השם שנובע, ואף טומן בחובו, את המידה של מסירות נפש, הנכונות והרצון לקדש את שמו ואפילו במחיר של נפשו, כמו שנאמר (דברים ו:ה): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", שעל זה אמרו חז"ל (ברכות נד.): "אפילו הוא נוטל את נפשך". מסירות נפש זו היא שיא הבטחון, כמו שאמרנו, וממנו נובע קידוש השם. קידוש השם הוא מידה שאין למעלה ממנה, ומשום שאברהם אבינו ע"ה היה מוכן לקדש את שמו של ה' יתברך ואפילו במחיר חייו, זכה להיבחר כבן הנבחר של הקב"ה, שממנו יצא זרע סגולה נקדש ועליון, וכן זכה לדברים בעוה"ז שלא יזכו בהם צדיקים עד לעולם הבא. וז"ל חז"ל (אליהו רבה ה): "מפני מה זכה אברהם לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה, מה שעתיד ליתן לצדיקים לעולם הבא? מפני שמסר עצמו על כבוד שמים למיתה באור כשדים. וכל המוסר את עצמו על כבוד שמים למיתה נותנין לו חיים לעולם הזה וחיים רבים וארוכים לעולם הבא שאין להן סוף... נמרוד יושב וכל דור הפלגה יושבין. נכנס והעמידו באמצע. ירד ודיבר את דבריו. אמר לו, אם לאו למי אעבוד. אמר לו, לאלקי האלקים ואדוני האדונים שמלכותו קיימת בשמים ובארץ ובשמי שמים העליונים. אמר לו, ואני אעבוד לאלוה של אש והריני משליך אותך בתוכה, יבא א-לוה שאתה אומר עליו ויצילך מתוך כבשן של אש. מיד כפתוהו ועקדוהו ונתנוהו על גבי הארץ... מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וירד משמי שמים העליונים ממקום כבודו גודלו ותפארתו קדושת שמו הגדול, והציל את אברהם אבינו מתוך אותה בושה ומתוך אותה כלימה ומתוך כבשן אש, שנאמר 'אני ה' אשר הוצאתיך' וגו' (בראשית טו:ז)".

[[רלו]]