אור הרעיון

פרק יח - ארץ ישראל

פרק יח

ארץ ישראל

 

הקב"ה שברא וקבע את עם ישראל כעם קדוש, נבחר, סגולה, ועליון - כמשיחו ובחירו, שיקבל עליו את עול מלכותו, ויקדש את שמו בעולם כמלך מלכי המלכים, וכן שיכניע את גאוותו, את אנוכיותו, את ה"יש" שבו, ואת יצרו, ע"י קבלת ושמירת מדותיו, רעיונותיו וערכיו, חוקיו, מצוותיו ומשפטיו - ידע שאין עם קדוש וטהור מסוגל להתקיים בשלמותו אלא אם כן הוא נבדל ופרוש מהעמים ומתרבויותיהם הזרות והנפסדות. אם עם ישראל יהיה קשור והדוק לגוים ולתרבותם הזרה, שמירת התורה הקדושה בודאי תושפע ע"י תרבות זו וע"י גוים אלה, וכל זמן שישראל חיים בקרב הגוים יהיו קשורים והדוקים לתרבותם הזרה. רק הבדלה, רק בדלנות ושיכון לבד ולבדד, יגֵנו על העם הנבחר והקדוש מההשפעה המסוכנת והמרעילה של תרבות הגוים הזרה והטמאה. להלן נכתוב בהרחבה על המצוה הקדושה והחובה העליונה להיבדל מן הגוים, יסוד שנקבע במקרא (במדבר כג:ט): "הן עם לבדד ישכון...".

 

לכן קבע הקב"ה לעמו הקדוש ארץ קדושה, שהיא תהיה הכלי המחזיק את ישראל ואת חברתם, ואת מדינתם התורנית שחייבם הקב"ה ליצור, ושתבדילם מן הגוים התועים ומתרבותם הטועה והמתעה, שהרי המבדיל בין ישראל לעמים הוא בהכרח המבדיל בין קודש לחול. מחשבה זו עלתה בדעתו של הקב"ה מיד עם הופעתו של אברהם אבינו, בעת החלטתו של הקב"ה ליצור ממנו עם נבחר וקדוש. כבר אז, קבע הקב"ה שזרעו של אברהם יהיו מובדלים ומבודדים מהגוים בארץ שלהם. כבר אז הוא גזר על אברהם להתחיל את תהליך הבידוד, בעזיבת מולדתו ובהליכה לארץ המיוחדת, כמו שנאמר (בראשית יב:א): "לך לך מארצך וממֹלדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ומיד כשבא לארץ, הבטיח לו הקב"ה (שם:ז): "לזרעך אתן את הארץ הזאת". גם לאבות האחרים הבטיח הקב"ה את הארץ: ליצחק, כמו שנאמר (שם כו:ג): "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך"; וליעקב, שנאמר (שם כח:יג): "הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך".

 

אך זאת לא היתה רק הבטחה, אלא גם מצוה וחובה לאבות לגור שם, כדי להיפרד מהגוים ומהשפעתם, עד כדי כך שאברהם אבינו, כשציוה על אליעזר לקחת ליצחק אשה ממשפחתו בארם נהרים, גזר עליו שלעולם לא יחזיר את יצחק לשם, ויהי מה. כך נאמר (בראשית כד:ה-ו): "ויאמר אליו העבד, אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם; ויאמר אליו אברהם, השמר לך פן תשיב את בני שמה". וכן אמר הקב"ה ליעקב (בראשית לא:ג): "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", וז"ל רש"י (שם): "ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך". והוא על פי המדרש (בראשית רבה עד:א): "אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני בעצמי מצפה לך. ר' אמי בשם ר"ל אמר: נכסי חו"ל אין בהם ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך". וכן למדנו במכילתא (בא, מסכתא דפסחא, א): "ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו [[רלז]] כל הארצות... תדע שאין השכינה נגלית בחו"ל, שנאמר (יונה א:ג): 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'...'. אמר יונה: אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית... משל לעבד כהן שברח מרבו, אמר: אלך לי לבית הקברות, מקום שאין רבי יכול לבוא אחרי...".

 

הרי שארץ ישראל, מכיון שנבחרו ישראל להיות עם ה', הפכה למקום הקדוּשה היחיד בעולם, בעוד כל שאר הארצות הן טומאה. הענין הרוחני של קדושת ארץ ישראל וטומאת ארצות הגוים נקבע, משום שהקב"ה רצה שעמו ישראל יהיו מבודדים ומובדלים משאר העמים ונפרדים מהם. לכן הוא קבע שלא תשרה שכינתו בחוץ לארץ, וגם שלא תהיה ברכה לעם ישראל אלא בארץ ישראל עצמה, ושכל הקדושה וכל המצוות תהיינה מוגבלות לארץ ישראל. וברור שגם בתוך ארץ ישראל רצה הקב"ה שישראל ייפרדו מהגוי ומתרבותו, ושתהיה הארץ נקייה מהשפעתם, כמו שלמדנו בתנחומא (ויצא י): "תדע לך, שכל זמן שהיה אברהם דבוק ללוט, לא היה הקב"ה נגלה עליו. כיון שפרש ממנו, נגלה עליו... וכן יעקב, כל זמן שהיה בבית לבן לא היה הדיבור נגלה עליו. אע"פ שהבטיח ואמר לו (בראשית כח:טו): 'הנה אנכי עמך', אמר הקב"ה, איני יכול לטמא את כבודי בבית לבן הרשע, אלא מה אני עושה? משעה שהוא פורש ממנו, אני מקיים את דברי ואהיה עמו. והיה יעקב מהרהר בלבו ואומר: לא כך אמר לי (שם): 'כי לא אעזבך'? א"ל הקב"ה: מבקש אתה שאהיה עמך - צא מבית לבן ושוב אל ארץ אבותיך".

 

הבידוד וההבדלה מן הגוים מתבטאים בשני יסודות: מחד גיסא, על ישראל לצאת מהגלות ולגור רק בארצם המיוחדת, כדי שלא יושפעו ע"י הגוים והתרבות הזרה, ומאידך גיסא, גם בארץ ישראל עצמה, על ישראל להיפרד מהתרבות הרעה ומהגוים, ובע"ה בהמשך נעמוד על זה ועל ההלכה שנובעת ממנו לגבי גוי הרוצה לדור בארץ. כבר הבאנו לעיל את דברי חז"ל הברורים בענין זה. כך אמרו (ספרי, עקב מג): "'ואבדתם מהרה [מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם, ושמתם את דברי אלה על לבבכם]' (דברים יא:יז-יח) - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים...". ועל ספרי זה סמך רש"י וכתב (דברים יא:יח): "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". וכמה תמוהים דברי חז"ל! וכי זאת הסיבה שעלינו לקיים את המצוות בגלות, כדי "שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו"? וכי אין מצוות התורה ובפרט מצוות התלויות בגופו של היהודי חובה עליו בכל מקום ואף בחו"ל? אלא, שבודאי הקב"ה נתן את התורה אך ורק כדי לקיימה בארץ ישראל, כי רק שם יוכל היהודי לקיימה כראוי ובשלמות, ולעולם לא עלה בדעתו שיקיימו מצוות בחו"ל. ורק כדי שלא תשתכח תורה מישראל ציווה לקיימה גם בגלות.

 

פעמים אין ספור הדגישה תורתנו הקדושה את הקשר בין מצוות ה' לבין עשייתן בא"י. נאמר (דברים ד:ה): "ראה לִמדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צִוַני ה' אלקי, לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה". וכן (שם:יד): "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשֹתכם אֹתם בארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה". וכן (דברים ה:כח): "...את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נֹתן להם לרשתה". וכך כתב האבן עזרא (דברים ד:י): "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצוותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם". כלומר, שבודאי ניתן לעשות ולקיים את המצוות גרידא בגלות, אך לא כראוי. את הפולחן בודאי אפשר לקיים, אך את המושגים, שהם לב התורה, שהם עיקרה, שהם נשמתה, לא יתכן להבין כראוי, מחמת סילוף התרבות הגויית החודרת לתוך חייהם ומחשבותיהם של היהודים שהם המיעוט בתוך הרוב. [[רלח]] המושגים והערכים, שהם מהווים את ידיעת ה' ואת דרכיו, חייבים להיות שלמים ואמיתיים, טהורים ונקיים מכל סיג נכרי וזר, מכל מחשבה ומושג גויי, וזאת כוונתו היקרה והאמיתית של האבן עזרא. זו גם כוונתו של הספורנו הכותב (דברים ו:כא): "עבדים היינו [לפרעה במצרים], ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו, הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות". ועוד כתב הספורנו (דברים ד:לח): "שהיא [א"י] ארץ ה' המוכנת לקנות השלמות המכוון". אמת ואמונה דברי הגאון, כי בודאי ניתן לקיים מצוות שטחיות, אך אי אפשר לקנות שלמות, ובלי השלמות נשארה לנו רק תורה של שעטנז, מסולפת, מזוייפת, בעלת מום רעיוני. והרי כל ארץ גלותית מהווה בשביל היהודי "עבדות" רעיונית ומחשבתית, כאשר הוא כורע תחת נטל התרבות הגויית של הרוב, ולא יתכן שלא יושפע השפעה רעה רבה.

 

זאת כוונת הקב"ה באומרו (שמות ו:ו): "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים והצלתי אתכם מעבודתם". ולכאורה, "סבלות" ו"עבודה" היינו הך, ומה הוסיף בשנייה על הראשונה? אלא, כוונת הקב"ה היתה להבטיח שתי גאולות, האחת גאולה גופנית מסבלות מצרים, דהיינו: העמל הגופני, והשני מה"עבודה", דהיינו הפולחן, העבודה הזרה, והתרבות של מצרים (כמו שאמרו חז"ל  על הפסוק (דברים יא:יג): "ולעבדו בכל לבבכם", וז"ל (תענית ב.): "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה"). וזאת כוונת הרמב"ן הכותב (שמות ג:יב): "כי הקב"ה אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים - והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה, אל מקום הכנעני". כמה אמיתיים הם דברי הרמב"ן. שאילו הכוונה היתה רק להציל את ישראל מהשעבוד הגופני, היה הקב"ה יכול להביא את המכות ולאלץ את המצרים לשחררם, ושיחיו בארץ גושן כבני חורין. והוא היה גם יכול לתת להם את התורה בארץ גושן ויקיימוה בקרב המצרים. אך הקב"ה ידע שלא ניתן לקיים את התורה באמיתותה, בשלמותה, כראוי, כאשר ישראל שקועים בקרב גוים ונתונים להשפעת תרבותם. ולכן החליט להעלותם לארצם הבלעדית, שיחיו בה כעם לבדד ישכון, מבודדים, מובדלים, כדי להתנתק מההשפעה הנכרית, "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב:ט).

 

הקב"ה קבע שאין מקום למצוות בחו"ל (אלא מחשש שמא נשכח אותן, ו"שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו"). זאת, משום שאין לישראל כלל ארץ ואדמה וגבול אלא בארץ ישראל. לקח ויסוד גדול זה למדנו ממה שהתורה גזרה עלינו את מצוות "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל בארץ, אשר ה' אלקיך נֹתן לך לרשתה" (דברים יט:יד), שפירשו חז"ל (ספרי, שופטים קפח): "והלא כבר נאמר: 'ולא תגזול' (ויקרא יט:יג), ומה תלמוד לומר 'לא תסיג'? מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין. יכול אף בחו"ל [יעבור בשני לאוין]? תלמוד לומר, 'בנחלתך אשר תנחל'. בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחו"ל אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד [דהיינו רק 'לא תגזול']". ולכאורה קשה, מדוע שונה עבירה זו בחו"ל, ומדוע לא יתחייב גם שם גם על "לא תגזול" וגם על "לא תסיג גבול", כמו בארץ ישראל? אלא למדנו כאן כלל יסודי, שבחו"ל אין לישראל "גבול" שהיא אדמת לאום; בחו"ל אין לנו ארץ שיהיה לה "גבול". בחו"ל אין האדמה של האדם בישראל אלא חפץ, שעליו בוודאי חל האיסור של גזל, אך לא האיסור של הסגת גבול בתור גבול של ארץ. רק ארץ ישראל נקראת "ארץ" לעם ישראל, והיינו "הארץ של עם ישראל", ואין לעם הזה ארץ אחרת, ומשום כך אין לעם ישראל מקום בעולם, בית בעולם, אלא בארצו האחת [[רלט]] והמיוחדת, ושוב - בגלל חובת הבידוד וההבדלה והפרישה מהאומות ומשיקוציהן.

 

בתוכחה האיומה, מזהיר הקב"ה את ישראל מפני העונש הנורא ביותר שיביא עליהם עקב עוונותיהם (דברים כח:סד): "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים". ותירגם אונקלוס: "ותפלח תמן לעממיא פלחי טַעוָתא". והכוונה היא, שלא רק שעצם השעבוד וה"עבודה" לעמים, לגוים שהם עובדי ע"ז ובעלי תרבות זרה משוקצת, הוא חילול השם, בזה שנראה כאילו אלילי העמים וחוקיהם ניצחו את הקב"ה ח"ו, אלא בזה שיעבדו ישראל את הגוים, ילמדו מהם את תרבותם הזרה ויושפעו ע"י כך. משום כך נתן הקב"ה את הארץ לאבות ולזרעם אחריהם, כמו שבארנו למעלה.

 

משום כך קשר הקב"ה את הארץ למצוה הגדולה של מילה, בברית עולם, והישווה בין המילה שהיא המצוה שנקבעה ממש בתוך גופו של האדם בישראל, לבין ארץ ישראל שהאדם בישראל חייב להיות ממש בתוכה. כך נאמר (בראשית יז:ז-י): "והקִמֹתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך; ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים; ויאמר אלקים אל אברהם, ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדֹרֹתם; זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך הִמול לכם כל זכר". וז"ל חז"ל (בראשית רבה מו:ט): "ר' יודן אומר, חמש [תנאים כאן] - אם מקבלים בניך אלוקותי, אני אהיה להם לא-לוה ולפטרון, ואם לאו לא אהיה להם לא-לוה ולפטרון. אם נכנסין בניך לארץ הן מקבלין אלוקותי, ואם לאו אינם מקבלים. אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ, ואם לאו אין נכנסים לארץ. אם מקבלים בניך את השבת הם נכנסין לארץ, ואם לאו אינם נכנסין".

 

כאן גזר הקב"ה על הקשר בין הארץ למצוות. רק אם ייכנסו לארץ, מקבלים הם את האלוקות ואת האדנות של הקב"ה, כי בחו"ל הם יחיו תחת הגוים ותחת השפעתם התרבותית הנפסדת, ובזה יש חילול השם, כי אם הם חיים בארצות הגוים ותחת ידיהם של גוים הרי אלהי הגוים ותרבות הגוים ידיהם על העליונה, ועוד, שהשפעת וערבוב המחשבות הזרות והנכריות מוהלים והורסים את התמימות ואת השלמות של תורת ה'. זאת ועוד: קבלת אדנות ה' היא רק בתנאי שיקבלו ישראל את המילה שהיא מצוה יסודית ועיקרית, שקביעתה בגופו של האדם ממש הופכת אותה לחלק בלתי נפרד ממנו, כמו שאמרו על דוד המלך (מנחות מג:): "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן... ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו...". הכוונה היא, שהקב"ה רצה שהאדם בישראל יהיה מסובב במצוות כל רגע ורגע מחייו, כדי שיהיה תמיד קדוש ותמים. לכן קבע בגופו מצוה שתהיה חלק מהותי מהאדם עצמו, ובכך יהיה תמיד מלוּוה במצווה. כמו כן, רצה שידורו ישראל תמיד בתוך מצוה ולכן קבע את מצות ישיבת ארץ ישראל. ומשום כך הוא קשר את המצוה של מילה לארץ ישראל, ושתיהן היו הברית הראשונה והיסודית והמקורית שכרת הקב"ה בינו לבין אבי האומה, אברהם. כי כמו שהקב"ה חשש מזה שהאדם בישראל יהיה חפשי ממצוות ולוּ לרגע אחד, ובכך לא רק שלא יהיה בקדושה אלא יהיה חשוף להשפעת הגוים והתרבות הזרה, ומשום כך קבע בבשרו את המילה כדי שיהיה תמיד מלוּוה במצוה, כך ידע הקב"ה שאם עם ישראל יהיו בין הגוים, יהיו חשופים למחשבותיהם הזרות והנפסדות ויושפעו על ידיהן, ותורה מה תהא עליה? ומשום כך קבע להם ארץ שיהיו חייבים לחיות בה, כדי שיהיו מובדלים [[רמ]] מהשפעת הגוים. המילה היא המצוה שנכנסת לגופו של ישראל, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה נכנסים ישראל - וכל כך למה? כדי שיהיו תמיד נבדלים ומובדלים מהגוים, ובכך ישמרו על קדושתם בשלמות וכראוי. משום כך לא יכלו ישראל ליכנס לארץ ישראל עד שנימולו, כי המילה וארץ ישראל קשורות זו בזו, בשמירתן את ההבדלה של היהודי. זאת כוונת רש"י הכותב (יהושע ה:ד): "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם (בראשית יז:ט,ח): 'ואתה את בריתי תשמור... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך'".

 

עוד כתב רש"י (בראשית יז:ח): "ושם [בא"י] אהיה לכם לאלקים, אבל הדר בחו"ל כמי שאין לו א-לוה". וז"ל הספורנו (שם): "לאחוזת עולם - והייתי לכם לאלקים, שתוכלו לעשות רצוני בה, כענין 'ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חוקיו' (תהלים קה:מד-מה), ובזה אהיה לכם לאלקים שתהיו נצחיים באיש [ולא רק במין]". כלומר, ה' נתן לישראל את ארץ ישראל כדי שיוכלו לעשות את רצונו בה, ורק בה. וזאת באמת כוונת הפסוק שהביא מתהלים, "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצֹרו...": לא רק שלמטרת שמירת המצוות נתן להם הקב"ה את ארץ ישראל, אלא שרק בארץ ישראל ניתן לשמור את חוקיו ולנצור את תורותיו כראוי. כי אם לא כן, למה להם ארץ ישראל, והרי יכלו לקיים את המצוות בכל ארץ שהיא? אלא, הקב"ה שלל את הגלות מכל וכל משתי סיבות: האחת, שעצם ישיבת ישראל תחת גוים בארצותיהם היא חילול השם בזה שהגוים הם המושלים, והשנייה, שלא יתכן שלא יושפעו ע"י חוקות הגוים ויתערבו בהם, ויפסידו את שלמות התורה.

 

לכן, כאשר הופיע הקב"ה לגאול את בני ישראל ממצרים כחלק מכוונתו לעשותם לעם קדוש ונבחר, כבר בהתגלותו הראשונה למשה רבינו הודיע לו שבכוונתו לא רק לגאול את ישראל מעבדות, אלא גם להביאם לארץ שלהם, ששם יהיו מובדלים מהגוים (כמו שהעיר הרמב"ן שהבאנו למעלה), כמו שנאמר (שמות ג:ח): "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה...".

 

דע, ואל תשכח לעולם, שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל לא כזכות שיוכל לוותר עליה ולומר "אי אפשי בה", אלא כחובה שאי אפשר להיפטר ממנה. אך מאז ומתמיד, בכל פעם שהגיעו ישראל לגלות נוחה ומפתה, מאסו בארץ חמדה וביקשו למצוא מנוח בגלות, ורק כשהופיעה שנאת הגוי היתה התעוררות לצאת מהגולה. כך מצאנו ביעקב אבינו עצמו, שהרי לאחר שנולד יוסף כבר התכונן לחזור לארץ ישראל, כמו שנאמר (בראשית ל:כה): "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן, שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". וזה היה אחרי שעבד י"ד שנה ועדיין היה עני. וז"ל הספורנו (שם): "שאע"פ שלא היה אז בידו מקנה, כי במקלו עבר, אמנם היה בידו די לחיות עם נשיו ובניו, לפחות די לקנות לחם ושמלה ומזון לדרך...". לבן ביקש ממנו שינקוב את שכרו, ואמר לו יעקב מה שאמר ואירע לו הנס והתעשר; ועברו עוד שש שנים מן הזמן שהודיע יעקב ללבן על רצונו לחזור לארץ כנען, כמו שאמר לו יעקב אח"כ (בראשית לא:מא): "זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך...". ויש לתמוה: מדוע נשאר שם יעקב אבינו שש שנים לאחר שביקש לחזור? אלא נ"ל, שמאחר שהחל לרכוש רכוש, כבר רצה לרכוש עוד, עד שהפך לעשיר מופלג, כמו שנאמר (בראשית ל:מג): "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". והיצר הרע הוא קשה מאד, ואין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר, ומלי כריסיה זני בישי. ומכיון שכבר הפך לעשיר, כבר לא העיק עליו מה שישב בחו"ל, ומשום כך הפך הקב"ה את לב לבן ואת לב בניו נגדו, כדי שבגלל [[רמא]] השנאה יבין יעקב שעליו לצאת, כמו שנאמר (בראשית לא:א-ב): "וישמע את דברי בני לבן לאמר: לקח יעקב את כל אשר לאבינו... וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום". ועם כל זה, לא קם יעקב לחזור לארץ ישראל, והקב"ה הוצרך לומר לו (שם:ג): "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". ואמרו על כך חז"ל (בראשית רבה עג:יב): "אמר לו הקב"ה: חמיך אינו מסביר לך פנים ואת יושב כאן? 'שוב אל ארץ אבותיך'...". מכאן אנו רואים, שנגע העושר והנוחיות בגלות משכיח את החובה לשבת בארץ ישראל.

 

כאשר כבר חזר יעקב לארץ ישראל, ושמע שעֵשָו בא עם ארבע מאות איש, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית לב:ח), אע"פ שהקב"ה הבטיח לו שיהיה עמו. ואחת הסיבות היתה, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה עו:ב): "'ויצר לו' - שלא ייהרג, אמר: כל השנים הללו [הוא] יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל?" וברור שלא חשש יעקב מי"ד השנים הראשונות שהיה בחו"ל, כי הרי אז היה צריך להיות בחו"ל מפני סכנת עשו. אבל כאשר תמו י"ד השנים הללו, ונולד יוסף, חלפה סכנת עשו, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה עג:ז): "כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו... מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל". כיון שנולד בן לרחל, ידע יעקב שזה סימן שעליו לחזור לארץ ישראל. ועוד, שכבר שלחה רבקה את מיניקתה דבורה אחרי י"ד שנים לפדן ארם להחזיר את יעקב, כמו שאמרו בלקח טוב (בראשית לה:ח): "'ותמת דבורה'... מלמד ששְלָחָה רבקה אמנו להביא את יעקב". ובספר הישר כתב, שדבורה באה מיד לאחר שנולד יוסף. ומ"מ לא חזר אז יעקב אבינו לארץ ישראל, ולכן הצטער על שש השנים האחרונות ששהה בפדן ארם והתעשר ולא יצא עד אשר ציווהו הקב"ה.

 

גם אצל השבטים, בני יעקב, מצאנו שהם רצו להשתקע בארצות הגוים, ומאז נמשכו הטמיעה ואימוץ הנכריוּת והתרבות הזרה שהגיעו עד ימינו, ושטישטשו ושניצחו את התורה השלמה והתמימה בקרב רוב העם היהודי, לאסוננו. כך נאמר (בראשית מז:כז): "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויֵאחזו בה ויפרו וירבו מאד". כמה יקרים הם דברי הגאון הכלי יקר בפירושו על הפסוק הזה וז"ל: "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר. כי הקב"ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך' [דהיינו ארעיים], והמה ביקשו להיות תושבים [דהיינו קבועים] במקום שנגזר עליהם גרות... כך הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם... וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה. ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה". איזה חילול השם הוא סירוב זה לצאת משעבוד הגלות ולהיכנס לארץ הקודש! ומעשי האבות הרעים סימן לבנים.

 

הקב"ה היה חייב לחסל את חילול השם הזה, ע"י המתת כל אלה מבני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים. כל כך ראה הקב"ה את הצורך לבודד את עם ישראל מהשפעת הגוים, עד שלא נתן להם ברירה, וקבע שמי שלא יֵצא ממצרים לארץ ישראל, שם - במצרים - תהיה קבורתו! כך אמרו חז"ל (שמות רבה יד:ג): "חושך למה הביא עליהן? יתברך שמו של הקב"ה שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות. לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצרים והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב"ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן. לפיכך הביא על המצרים את החושך ג' ימים כדי שיהיו [ישראל] קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם...". וכן בתנחומא (בשלח א): "'וחמֻשים עלו בני ישראל' (שמות יג:יח) - אחד מחמשה [כלומר רק אחד [[רמב]] מחמשה יהודים יצאו ממצרים והשאר מתו על שלא רצו לצאת]. וי"א אחד מחמשים. וי"א אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמשת אלפים! ואימתי מתו? בימי האפלה...".

 

עד כדי כך הבין הקב"ה את סירובם של ישראל לצאת מהגלות של סיר הבשר! זעקת בני ישראל לא היתה זעקה לצאת ממצרים, שהרי היא היתה ארץ שמנה ועשירה, מלאה כל טוב וחומרנות, אלא זעקתם היתה רק אנחה מן העבודה, כמו שנאמר (שמות ב:כג): "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". אך אילו היו משוחררים ובני חורין, ודאי וודאי היו מעדיפים רובם להשאר בגלות השלֵוה והשמנה. ואפילו כאשר כבר יצאו, התחרטו ונשאו את עיניהם לחזור, כמו שנאמר (במדבר יא:ד-ה): "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חִנם את הקִשֻאים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". וי לעם המוכן להמיר את גדולתו ואת קדושתו בתפריט של מאכלים. ובע"ה נרחיב להלן בענין סירובם של ישראל לעלות לארץ ישראל, שמחטא זה שחוזר דור דור עדיין סובלים ישראל, וחמת ה' נשפכה עלינו ועוד ידו נטויה, רח"ל.

 

מכל מקום, גזירת הקב"ה על הבדלת ישראל מהעמים ע"י ייחוד ארץ מיוחדת להם, שבה יחיו לבדד ויִצרו עם קדוש ומדינה קדושה על פי התורה הקדושה, קבעה שני יסודות אלוקיים העומדים ברומו של עולם, ושבלעדיהם אי אפשר להגיע למטרת ה' של עם קדוש המקיים את המצוות כראוי ובשלמות, והם: א) מצות ישוב הארץ, כלומר, שמצוה על כל אחד בישראל לדור בארץ ישראל ולא בגלות; ב) מצות גירוש כל הגוים שאינם מוכנים לקבל על עצמם את המעמד ההלכתי של גר תושב ואת השעבוד של מסים ועבדות.

[[רמג]]