אור הרעיון

פרק כ- הלא-יהודי בא"י

פרק כ

הלא-יהודי בא"י

 

 

 

ארץ ישראל נקראת כך על שם שהיא הארץ של ישראל, של עם ישראל, וכל מי שאינו מעם ישראל, מהעם הקדוש והנבחר, אין לו חלק בארץ ישראל. יש הבדל וניגוד מהותי בין מחשבת ומידות הקב"ה לבין מחשבת התרבות הזרה לגבי אומה וארץ. אצל הגוים ותרבותם הזרה, הפכה הארץ - פיסת אדמה - לקובעת ולמגדירה את העם. כלומר, ההגדרה של עם, לפי תפיסת התרבות הזרה, תיקבע ע"י הארץ, היינו שכל מי שדר בארץ מסויימת הופך לחלק מעם הארץ ולאדוניה. לפי תפיסה זו, האוכלוסיה הדרה בארץ אינה אומה בלעדית ומיוחדת שהתיישבה בארץ כדי לחיות את חייה ואת תרבותה המיוחדת והבלעדית, והארץ אינה אלא כלי להחזיק את האומה. לפי תורת השויון והדמוקרטיה של התרבות הזרה, מאחר שאין שום סיבה לייחוד או לסגולה באומה, כל מי שנמצא או מגיע לארץ עם כוונה לדור בה, ללא הבדל לאום או דת, הופך לחלק מהאומה היושבת בארץ, כך שהארץ מגדירה את האומה.

 

אך לא כן מחשבת הקב"ה. אלוקי ישראל יצר, קבע, והגדיר את עם ישראל כעם קדוש ונבחר ומיוחד, ונתן לו ארץ שתשמש ככלי להחזיק את העם, כדי שישראל יוכל ליצור שם חברה ומדינה אלוקית על פי תורת ה'. אין הארץ אלא כלי השייך להקב"ה ולעמו המיוחד. אין הארץ מגדירה את האומה, כי הרי האומה כבר מוגדרת והארץ שייכת רק לה. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ועם ישראל מוגדר בדייקנות ובבירור. אדם שאינו מעם ישראל אינו יכול להפוך לחלק מן העם בזה שהוא יושב בארץ. מי שאינו מעם ישראל חייב להצטרף לעם ישראל ע"י חוקי העם, ולא ע"י חוקי הארץ. ארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל שהגדרתו נקבעה והוחלטה ע"י הקב"ה, ואין לשום זר ונכרי חלק ונחלה בארץ שהיא גופא אינה אלא כלי המשמש את עם ישראל.

 

ארץ ישראל ניתנה ע"י הקב"ה ככלי להחזיק את עם ישראל, שיהיה מובדל משיקוצי הגוים ומתרבותם הזרה, ושיקים בה מדינה וחברה קדושה וטהורה ושלמה על פי מצוות ה' ותחת עול מלכותו. לא הארץ מגדירה את העם שבה אלא העם מגדיר את הארץ. לא כל אדם הדר בארץ מוגדר כבעליה, אלא הארץ מוגדרת ע"י עם ישראל כארצו של ישראל, וכל מי שאינו מישראל אין לו חלק של אדנות ונחלה של בעלות בה. אם כן, וכי יעלה על דעתו של אדם שפוי שתינתן ללא-יהודי איזו שהיא אפשרות להשפיע על הארץ ועל המדינה? כך אמרו חז"ל (במדבר רבה כג:ז): "א"ל הקב"ה למשה, הן הארץ חביבה עלי, שנאמר (דברים יא:יב): 'ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד'; וישראל חביבין עלי, שנאמר (שם ז:ח): 'כי מאהבת ה' אתכם'. אמר הקב"ה: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי". ברור שאיסור גמור הוא לתת ללא-יהודי אדנות בארץ ישראל, ושללא-יהודי - יהיה מי שיהיה - יש מעמד שונה לגמרי משל ישראל, בעלי הארץ, ארץ ישראל. הלא-יהודי אינו אלא זר, גר - במובן של דייר, ולא בעל [[רנז]] - ורק על פי כללים והלכות מוגדרים מותר לו לשבת בארץ ישראל, אפילו בתור זר ודייר.

 

נוסף על כך, ברור היה להקב"ה שהגוים שהיו בעלי הארץ לפני שהגיעו ישראל לכבשה, וכן כל גוי הרואה את הארץ כשייכת לו, מהווים סכנה לקיומה של ארץ ישראל בתור הארץ של ישראל.

 

לקמן נביא את דברי הריטב"א, ששלושה מיני גוים הם: עובדי ע"ז, בן נח, וגר תושב. אולם לגבי ארץ ישראל יש חלוקה אחרת, ולפיה יש שני מיני לא-יהודים. האחד, העמים הלא-יהודיים שהיו בארץ כאשר עם ישראל הגיע לשם לכבשה ולרשתה; והשני, כל שאר העמים הלא-יהודיים, כולל עובדי ע"ז, בני נח וגרי תושב.

 

בגוים שדרו בארץ לפני שעם ישראל הגיע לכבוש את הארץ, דהיינו הכנענים, שבעת העמים, ראתה התורה סכנה כפולה: מצד אחד, כמו כל הגוים, היוו הכנענים סכנה רוחנית לעם ישראל, שנצטוו להקים מדינה אלוקית ותורנית בא"י מבודדת ומובדלת מהגוים ומשיקוציהם ומתרבותם הזרה. נוסף לכך, גויי הארץ היוו סכנה מיוחדת לעם ישראל, בזה שהם ראו בישראל כובשים שלקחו מהם את ארצם, ולעולם ישנאו אותם, ולעולם יחלמו על נקמה, ויחפשו את האפשרות לכבוש מישראל שוב את הארץ. בכתוב נאמר (שמות לד:יא-יב): "שמור לך את אשר אנכי מצוך היום; הנני גֹרש מפניך את האמֹרי והכנעני והחִתי והפרִזי והחִוי והיבוסי; השמר לך פן תכרֹת ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה, פן יהיה למוקש בקרבך...". וז"ל המפרש הגדול האברבנאל (שם): "ואמר: 'הנני גורש מפניך' וגו', להגיד שכיון שהוא יתברך גורש מפני ישראל את האמורי ושאר האומות, אין ראוי שישראל יכרות ברית עמהם. כי מדרך המוסר בהיות שר ואדון עוזר לאדם מה ולוחם מלחמותיו ומגרש את אויביו, אין ראוי שישלים האיש בעל הריב עמהם, מבלי רשות ומצות האדון העוזר אותו. וע"כ בהיותו יתברך מגרש אויביו, אין ראוי שיכרות להם ברית, כי יהיה זה חילול כבודו יתברך, כל שכן שהאהבה והברית עמהם לא תצלח. כי אחרי שהם לקחו את ארצם מידם, אין ספק שתמיד יבקשו רעת ישראל. וזה אומרו 'אשר אתה בא עליה', רוצה לומר, כי כיון שאתה ישראל באת אל הארץ ההיא, ולקחת אותה מידי יושביה, והם עשוקים וגזולים ממנה, איך ישמרו לך ברית אהבה? אבל יהיה בהיפך, כי 'יהיה למוקש בקרבך', כלומר שכאשר תקראנה מלחמה יתוספו על שונאיך ויילחמו בך".

 

כמה גדולים ורמים ואמיתיים הם דברי הגאון! זו הסיבה האמיתית ליחס ההלכתי לז' העמים. הקב"ה הבין לרוחם של הגוים האלה, שיראו בישראל כובשים ולסטים, ולעולם ישמרו להם טינה ואיבה, ולכן מלבד הסכנה המשותפת להם ולכל יתר הגוים, דהיינו הסכנה הרוחנית שילמדו מהם ישראל את דרכיהם הנפסדות והנכריות - יש גם סכנה מיוחדת בגויי הארץ, הסכנה המתמדת של מלחמה והתקוממות נגד ישראל. לפי זה אפשר להבין את דברי חז"ל (סוטה לד.) התמוהים לכאורה, וז"ל: "עודם בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן: על מנת שתורישו [תגרשו] את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר (במדבר לג:נב): 'והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם' וגו'. אם אתם עושין כן - מוטב, ואם לאו - באין מים ושוטפין אותיכם. מאי 'אותיכם'? אותי ואתכם". מדובר בנס הגדול של כריתת מי הירדן והעברת עם ישראל בחרבה, כמו שנאמר (יהושע ג:טז): "ויעמדו המים היורדים מלמעלה, קמו נד אחד, הרחק מאוד מאדם העיר אשר מצד צרתן, והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו, והעם עברו נגד יריחו". ועל "קמו נד אחד", אמרו חז"ל (סוטה שם): "וכמה גובהן של מים? שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כנגד מחנה ישראל, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' אלעזר בר' שמעון... [[רנח]] אלא מלמד שהיו מים נגדשין ועולין כיפין על גבי כיפין יתר משלש מאות מיל, עד שראו אותן כל מלכי מזרח ומערב".

 

והנה, מול המחזה המפחיד והמזעזע הזה, כאשר נד של מים עולה בגובה כזה ומכניס פחד בתוך לבם של ישראל, אמר להם יהושע לעצור כאשר "עודם בירדן", משום שיש לו עבורם הודעה חשובה. תמוה! מה היה כה חשוב ליהושע לומר שלא היה יכול לחכות עד שיעברו את הירדן, רחוק מן הסכנה של שטיפה איומה? מה היה כה יסודי, שדוקא תחת איום המים רצה יהושע להזהיר את העם? מכל המצוות האפשריות - תלמוד תורה, שבת, גמילות חסדים - בחר יהושע דוקא את המצוה של גירוש יושבי הארץ. וכל כך למה? משום שידע שסכנת הכנענים, כיושבי הארץ שינטרו שנאה ואיבה לישראל כל הימים על שלקחו מהם את ארצם, לעולם לא תתן לישראל את המנוחה ואת השלום הדרושים כדי לבנות את מדינתם ואת חברתם התורניות. יהושע ידע, שאם לא יטפלו בכנענים כראוי, ואם, אדרבה, יכרתו להם ברית, לעולם ימררו לישראל את חייהם ויסכנו את עצם ממשלתם ומדינתם. כך כותב רש"י (במדבר לג:נא): "'כי אתם עוברים... והורשתם'... כך אמר להם משה: כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו [על מנת להוריש, לגרש את יושבי הארץ]. ואם לאו - מים באין ושוטפין אתכם. וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן".

 

יהושע הציע בפניהם את מצות הורשת הגוים היושבים בארץ, וחובה על כל אדם מישראל לחרטה על לוח לבו (במדבר שם:נב-נג,נה-נו): "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם... והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה... ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשִכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם, אעשה לכם". והורשתם, פירושו כאן: תגרשו. וכן תירגם אונקלוס שם: "ותתרכון ית כל יתבי ארעא". וכן פירש תרגום יונתן שם בפסוק נג, אך בפסוק נד שם כתב תרגום ירושלמי: "ותשיצינון ית כל דיירי ארעא...", פירוש: תשמידו. ואולי כוונתו בשני פירושים אלה לאגרות ששלח יהושע לכנענים, כמו שנבאר בע"ה, שבהן הגיש להם את הברירה להתפנות או ללחום ואז למות. כי לגבי ז' העמים שלחמו נגדם, נאמר (דברים כ:טז): "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נֹתן לך נחלה, לא תחיה כל נשמה". הצו האלוקי ברור: אם יילחמו עמי הארץ נגד ישראל על אדמתם וינוצחו, איסור חמור הוא להחיותם ולתת להם להישאר, כי שנאתם לעולם לא תיעלם. וישראל עברו על צו זה, כמו שנאמר (תהלים קו:לד): "לא השמידו את העמים אשר אמר ה' להם". וכן נאמר (שופטים א:כז): "ולא הוריש מנשה את בית שאן... ואת תענך... ואת יושבי דור... וגו'", וכן (שם:כט-לא,לג): "ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר... זבולון לא הוריש את יושבי קטרון... אשר לא הוריש את יושבי עכו... נפתלי לא הוריש את יושבי בית שמש...", עיין שם. וז"ל רש"י (שם:כז): "סיפר הכתוב בגנותו שהתחילו למעול בהקב"ה שציווה אותם: 'והורשתם את כל יושבי הארץ' וגו'". כלומר, מכיון שהארץ היא של הקב"ה, והוא נתן להם את אדמת הכנענים, בתנאי שיגרשו או ישמידו את הכנענים, ולא עשו זאת - זו מעילה בקדשי ה'. ואע"פ שכתוב (שם:לה) "ויהיו למס", מ"מ חטאו ישראל, כי מכיון שנלחמו הגוים עם ישראל, ורק אחרי שנוצחו קיבלו עליהם לשלם מס, אסור היה לישראל להחיותם, כמו שנבאר בע"ה (וחוץ מזה, לא קיבלו עליהם עבדות, שגם היא תנאי יסודי להיתר להחיותם). ובנוסף לחטא זה, שנתנו לכנענים להישאר בארץ בניגוד לצו ה' גם לאחר שנלחמו נגדם, גם לא דרשו מהם לבטל את הע"ז שלהם, והרשו להם לעבוד את שיקוציהם, כמו שנאמר (שופטים ב:א-ב): "ויעל מלאך [[רנט]] ה' מן הגִלגל אל הבוכים, ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבֹתיכם, ואֹמר... ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת, מזבחותיהם תתצון...".

 

בפירוש ציוותה התורה לפחות על גירוש יושבי הארץ, כי אם ישארו דרך כריתת ברית שלום, והיו "לשִכים בעיניכם... וצררו אתכם על הארץ...". ולא בכדי, המלים "ירושה" ו"הורשה" דומות כל כך בלשון הקודש, כי הקב"ה ידע שבלי הורשת - גירוש - עמי הארץ, לא תהיה הארץ ירושה לישראל. וכך פירש רש"י (במדבר לג:נב-נג): "'והורשתם' --- כאשר תבערו יושבי הארץ, אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם. שאם לא תבערו אותם, אע"פ שאתם תכבשו את הארץ, לא תזכו להורישה לבניכם". ואור החיים הקדוש (שם:נה) כותב: "'וצררו אתכם על הארץ' - פירוש לא בלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, 'וצררו אתכם' על חלק שאתם יושבים בו לומר: קומו צאו ממנו". וגרשתם... 'והורשתם את הארץ' והורשתם אותה מיושביה ואז 'וישבתם בה', תוכלו להתקיים בה. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". וז"ל הספורנו (שם): "'והורשתם'

 

וכן על הפסוק (דברים לג:כז-כח): "...ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, וישכון ישראל בטח בדד...", אמר אור החיים הקדוש: "'וישכון ישראל בטח' - אימתי? כשיהיה בדד. ומאמר 'וישכון' נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו, שהוא 'ויאמר השמד', שציוה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה: 'וישכון ישראל בטח בדד'".

 

הרי האמת הברורה לפניך, והיא תביס את השקר והזיוף, ואת המסלפים והמעוותים את תורת ה'. התורה ציוותה לא להסס בביעור הגוים היושבים בארץ, מחמת הסכנה של שנאה ואיבה ונקמה על זה שלקחו ישראל מהם את הארץ שהם ראו אותה כאדמתם. ודאי שישראל לקחו אותה מהם, אך אין בזה שום חשיבות, כי הקב"ה, אדון כל הארץ, הבטיח לעם ישראל - ורק לעם ישראל - את הארץ, הוא "עוקר דיורין ומכניס דיורין" (פסיקתא דרב כהנא דף קכג). הוא עוקר כנענים, ומכניס ישראל "בעבור ישמרו חוקיו, ותורותיו ינצֹרו, הללוי-ה" (תהלים קה:מה) (וגם אם לא ישמרו ישראל את התורה, אמנם יקבלו עונשים איומים, ובכלל זה העינוי החמור ביותר, גלות, אך לעולם נשארת הארץ ארץ ישראל, ארץ הסגולה והחביבה של הקב"ה, שהפריש לעולם ועד לעם סגולה וחביב - ישראל).

 

לגבי כל גוי יש בודאי איסור לגור בא"י אלא אם כן הוא מציית להלכות מוגדרות ומגבילות, וזאת משום סכנת השפעת התרבות הזרה שלו על העם הקדוש והעליון. אך לגבי העמים שישבו בארץ קודם שכבשוה ישראל, יש סכנה נוספת: סכנת השנאה והתיאבון לנקמה, שתישאר תמיד כאיום על עתידה של המדינה ושל שלטון ישראל בארץ הקודש. א"כ שאותן הלכות שחלו על ז' העמים חלות על כל האומות היושבות בא"י בכל עת ובכל תקופה, לרבות אלה של ימינו, שרואים בה את ארצם ואדמתם, ושרואים בעם ישראל עם כובש, לסטים וגזלנים, מאחר שאותה סכנה נשקפת לעם ישראל ולשלטונו בא"י בזמננו כמו אז. כי הרי מה ההבדל לגבי האזהרה של "והיה אשר תותירו מהם לשִכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ" (במדבר לג:נה), בין ז' העמים לבין כל עם היושב בארץ והרואה אותה כשלו ואח"כ באים ישראל וכובשים אותה ממנו? הרי אותה שנאה ואותו רצון עז לנקמה יהיו בו כמו בז' העמים, כמו שפירש האברבנאל (שהבאנו לעיל). סברא זו מופיעה כבר בדברי אור החיים הקדוש (במדבר שם:נב), וז"ל: "'והורשתם' וגו' -כאן מדבר הכתוב חוץ מז' עממין [כלומר, מלבד ז' העמים] הנמצאין שם. ולזה דקדק לומר 'את כל יושבי הארץ', לומר [[רס]] אפילו שאינם מז' עממין". כל איש הגון ואמיתי, שקיבל עליו עול מלכות שמים, יודע מתוך ההגיון הפשוט שאכן זו היא האמת, שהישמעאלים הללו של ימינו יש להם הדין - לגבי ישיבתם בארץ - של ז' העמים (ועל ענין זה, שבהיעדר סיבה לחלק בין ז' העמים לבין שאר העמים, שוים הם בדין - והגם שאמר הכתוב בז' עממין 'לא תחיה כל נשמה', ראה להלן במה שנביא בע"ה את דברי התוס' במסכת ע"ז כ.).

 

לגבי ז' העמים, יושבי הארץ, למדנו (ירושלמי, שביעית ו:א): "שלש פרסטיגיות [אגרות, הודעות] שלח יהושע לא"י עד שלא ייכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות - יפנה; להשלים - ישלים; לעשות מלחמה - יעשה" (ובע"ה נסביר להלן שההגדרה של "להשלים" היא, שאותם מז' העמים שהיו רוצים להשלים, חייבים היו לקבל עליהם מסים ועבדות, מלבד המעמד של גר תושב).

 

יהושע נתן לז' העמים שלש אפשרויות: לצאת מן הארץ; להילחם, ואם כך - ליהרג; או להשלים ע"י כניעה מוחלטת, עם מסים ועבדות ועזיבת ע"ז, דברים שהם הודאה שהקב"ה הוא האלקים, מלך מלכי המלכים, ושהוא נתן את ארצם - ארץ כנען - לעמו ישראל, ומעתה היא ארץ ישראל; ושלהם - לגוים שעד עתה היו אדוני הארץ - אין בעלות, אין אזרחות בה. הכוונה היתה ברורה: להבטיח שהגוים שהיו בארץ לפני שהגיעו ישראל לא יימצאו עוד בתוך הארץ, או יהיו למס ולעבדות, תוך הודאה וקבלה שהארץ אינה שלהם אלא של ישראל.

 

נראה ברור שהאפשרות "להשלים" ניתנה לעמי הארץ רק לפני שישראל נכנסו לארץ. שהרי אם הסכימו להשלים רק לאחר שנכנסו ישראל והתחילו לנצח ולכבוש את הארץ, ברור שהשלמתם לא היתה אמיתית אלא רק מתוך פחד, ויש לחשוש שהם רק ממתינים לעת המתאימה להתקומם נגד ישראל. דבר דומה מצאנו לגבי גרות, שבימי דוד ושלמה לא קיבלו גרי צדק, מחשש שכוונתם לא היתה לשם שמים אלא מתוך פחד מישראל שהיה בגדולה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות כד:): "תנו רבנן, אין מקבלין גרים לימות המשיח; כיוצא בו, לא קיבלו גרים לא בימי דוד [ופירש הרמב"ם, הל' איסורי ביאה יג:טו, "שמא מן הפחד חזרו"] ולא בימי שלמה ["שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו" - רמב"ם שם]". וכן נראה מהירושלמי שהבאנו לעיל, שאומר: "שלש פרסטיגיות שלח יהושע לא"י עד שלא ייכנסו לארץ"... - משמע בבירור, שהאפשרות להשלים ניתנה לז' העמים רק עד שנכנסו בני ישראל לארץ ופתחו במלחמה. וכן דייקו משם בתוס' (גיטין מו. ד"ה כיון), וז"ל: "היינו קודם שעברו את הירדן כדקאמר 'עד שלא יכנסו לארץ', אבל משנכנסו משמע שלא היו יכולין להשלים".

 

בקשר לענין זה מצאנו מחלוקת בין ר' שמעון לר' יהודה (סוטה לה:) לגבי התורה שכתבו ישראל על האבנים כשנכנסו לארץ, כאזהרה לגוים לקבל את התורה. לפי ר"י, האזהרה והאפשרות שניתנה להם להתגייר או לקבל עליהם שבע מצוות בני נח ולדור בארץ, היתה פרט לז' העמים, שהם בגדר "לא תחיה כל נשמה", שאין להם ישיבה בא"י,  ואפילו באלה מהם שישבו בחו"ל, כי גם בהם יש חשש שלעולם יבקשו נקמה. לעומתו, ר"ש סובר שכנענים שבחו"ל שחזרו בתשובה מקבלים אותם. מ"מ, בין לר"ש ובין לר"י, ז' העמים שהיו בארץ הם בגדר "לא תחיה כל נשמה", שלא הורשו להישאר בארץ. ופירש רש"י (סוטה שם ד"ה וכתבו): "ושבתוכה [בא"י] אין מקבלין שמחמת יראה עושין". והקשו בתוס' (ד"ה לרבות), א"כ איך החיו וקיבלו את רחב, הרי היא היתה מהכנענים בארץ, ובמגילה (יד:) אמרו: "שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה ואלו הן: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום. ר"י אומר: אף חולדה הנביאה... דאיגיירא [רחב] ונסבה יהושע", וכן נאמר בספרי [[רסא]] (בהעלותך עח), והרי מהגמרא משמע שבין לר"ש ובין לר"י אין מקבלים כנענים שבתוך א"י? ועונים התוס': "דאם היו חוזרין אז בתשובה בשעה שכתבו את התורה, אפילו כנענים שבתוכה היו מקבלין, ואפילו לר"י... והכי משמע נמי לשון הספרי בפרשת שופטים ושוטרים (רב): '"למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות" (דברים כ:יח) - מלמד שאם עושין תשובה אין נהרגין' [ומדובר שם בכנענים שבתוך הארץ]... ולא נאמר 'לא תחיה כל נשמה' (שם:טז) אלא לאחר שהתחיל יהושע במלחמה, שהרי יהושע שלח ג' פרוזטגמאות [כך הגירסה גם בתוס' בגיטין]... אלמא אותן שהיו רוצין להשלים לא היה הורגן" (וחוץ מזה, הרי פסוק מפורש הוא ביהושע [יא:יט]: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון...", משמע שאילו רצו והיו מקבלים את כל התנאים של מסים ועבדות ושבע מצוות בני נח, היו מקבלים אותם; וכך כתב הרמב"ם, הל' מלכים ו:ד). ובהמשך כתבו התוס': "וצ"ל אותן שהיו רוצין להשלים קודם שהתחיל במלחמה ראשונה, ואף רחב קיבלה עליה קודם שהתחילו במלחמה, ולא נחלקו ר"י ור"ש אלא באותן כנענים שחוץ לגבולים, אם מקבלים אותם לאחר מכאן". אך אלה שבתוך הארץ, אין מקבלים לאחר שהתחיל יהושע במלחמה, וחל עליהם "לא תחיה כל נשמה", והברירה שלהם היתה או להילחם ולמות או לברוח מן הארץ. שוב, זה מהסיבה הפשוטה שאין מאמינים להם, מתוך החשד הַסָביר והברור שאלה שלחמו ורק לאחר תבוסתם הכריזו על רצונם להשלים אינם כנים, ועושים את זה רק מתוך יראה, משום שאין להם ברירה, אך תמיד ישמרו לישראל שנאה ואיבה ויחכו להזדמנות למרוד בהם.

 

יש להעיר שמדברי התוס' שכתבו "קודם שהתחיל במלחמה", יוצא שמה שאומר  הירושלמי שיהושע שלח להם פרסטיגיות "עד שלא נכנסו לארץ", הכוונה היא עד שלא התחילו במלחמה. ונכון הוא, שהרי קיבלו את רחב אחרי שנכנסו לארץ אך לפני שפתחו במלחמה.

 

הנה הרשב"ם (על דברים כ:טז) כתב: "'לא תחיה כל נשמה' - כשתבוא להילחם עליהם [על הכנענים], לא תקרא להם לשלום כמו שפירשתי לך בשאר אומות, אבל אם יבואו אליך מדעתם להיות עבדיך קודם שתלך עליהם כמו הגבעונים, יכול אתה להחיותם". לכאורה משמע מהרשב"ם שאין נותנים לכנענים אפשרות לשלום כלל וכלל אלא אם כן באו בעצמם לפני המלחמה; אך אפשר לפרש שמה שאמר שאין קוראים להם לשלום, זה לגבי כל עיר ועיר, ולאחר ששלח יהושע קריאה כללית. מ"מ, גם מדבריו ברור שמכיון שפתחו במלחמה אין מקבלים אותם. אך בדברים רבה (ה:יד) מצאנו גירסה שניה, וז"ל: "א"ר שמואל בר נחמן: מה עשה יהושע? היה פורש דאטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש, והיה כתוב בה: מי שמבקש לילך, ילך לו, ומי שמבקש לעשות שלום, יעשה. ומי שיבקש לעשות מלחמה, יעשה". ובפירוש העץ יוסף שם (במהדורתו אות יג) כתב: "'בכל מקום שהיה הולך לכבוש' - מלשון זה משמע שלאחר שנכנסו לארץ, כשהיה הולך לכבוש מערי א"י, היה פורש דאטגמא. והא דאיתא בירושלמי ששלח עד שלא יכנסו לארץ, הוא לאו דוקא". ואף אם נאמר שזוהי מחלוקת בין תרי אמוראי ואליבא דר' שמואל בר נחמן, מ"מ לכו"ע, אף לפי מי שאומר שהיה שולח לכל מקום שהיה כובש, אם כבר פתחו במלחמה באותה עיר או אזור, אין מקבלים את התושבים אם רצו להשלים לאחר פתיחת המלחמה. וז"ל רש"י (דברים כא:י) בענין אשת יפת תואר: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת א"י אין לומר 'ושבית שביו', שהרי כבר נאמר 'לא תחיה כל נשמה'", כלומר, שמשום "לא תחיה כל נשמה" אין לקחת שבויים מתושבי הארץ. וזאת לכו"ע, משום שחושדים בהם ואין מאמינים להם.

 

ברור כחמה, שמאותה סיבה, אין משלימים היום עם הישמעאלים שבתוך א"י. הרי [[רסב]] הם לא השלימו לפני שנפתחה המלחמה שהובסו בה, ולא רק שלא השלימו, אלא אף רצחו ושרפו וניסו לחסל את היהודים שהגיעו לא"י שָנים ועָשורים קודם לכן. ואין ספק, שלגבי פרט זה, אין הבדל כלשהו בינם לבין ז' העמים. כי הדין של ז' העמים אינו דוקא באותם עמים קדמונים בגזירת הכתוב ללא סיבה, אלא הטעם שגזר עליהם הקב"ה "לא תחיה כל נשמה" בא"י, הוא משום שבעיניהם הם היו בעלי ואדוני הארץ, ולכן לעולם יחכו להזדמנות להתקומם ולגרש או להשמיד את היהודים בא"י. וודאי שגם הישמעאלים סבורים שישראל שהגיעו לארץ ורצו להקים כאן מדינה יהודית הם לסטים, וגם הם לעולם ישמרו לישראל טינה ושנאה, ולעולם לא ישלימו בלבם, ויחכו ל"עת רצון", ומה שלכאורה השלימו היום, הוא רק מתוך יראה וחוסר אפשרות לנצח, כעת. מה עוד, שגם ה"השלמה" שלהם חסרת תוקף הלכתי, כי לפי גזירת הקב"ה, כל גוי שניתנת לו זכות להשלים, חייב לקבל על עצמו תנאים מסויימים ומוגדרים על פי ההלכה, ואלה הם: מסים ועבדות.

 

כל גוי, בין שהוא מז' עמים, או שהוא בגדר ז' העמים (היינו, מהעמים שהיו בארץ לפני שהגיעו ישראל לקחת מהם את הארץ), ושיש לו הזכות ההלכתית לבקש לשבת בא"י (היינו, לפני שנפתחה המלחמה), בין שהוא מכל שאר הגוים, היינו מחו"ל, כאשר הוא מבקש לשבת בין ישראל בא"י, חייב לקבל על עצמו תנאים אחדים, הן משום סכנתם לבטחון ישראל והן משום סכנת השפעתם של הנכרים האלה ותרבותם הזרה. ואלה הם התנאים: א) קבלת המעמד של גר תושב, עם הזנחת ע"ז וקבלת ז' מצוות בני נח; ב) מסים; ג) עבדות. ומכיון שלגבי גר תושב התעוררה מחלוקת הראשונים, נניח את התנאי הזה עד שנסביר את שני התנאים האחרונים, מסים ועבדות, שלגביהם לית מאן מהראשונים דפליג שבלעדיהם אסור לגוי לשבת בא"י.

 

עיקר התנאים של גוי הרוצה לדור בא"י כפי שמפורש בתורה, הם התנאים של מס ועבדות, כי הם באים להבטיח מראש את בטחונה של מלכות ישראל ומדינתה בא"י, ע"י גירוש או חיסול האויב מא"י, או ע"י תנאי מס ועבדות שמכניעים ומשעבדים את הגוים. משום כך, במקור הלכות הכיבוש בפרשת שופטים (דברים כ), אומרת התורה תחילה את התנאים של מסים ועבדות, כי אם אין בטחון מסכנת האויב, לא יוכלו להקים מדינה יציבה שמטרתה להיות מרכז התורה והקדושה (ועיין ברדב"ז, על הרמב"ם, הל' מלכים ו:א, ד"ה אין עושין).

 

ובכן, כך נקבעת בתורה הלכה זו של מלחמת ישראל (דברים כ:י-יח): "כי תקרב אל עיר להִלחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך... והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלקיך לך. כן תעשה לכל הערים הרחֹקות ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה. רק מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נֹתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה. כי החרם תחרימם החִתי והאמֹרי הכנעני והפרִזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלקיך. למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבֹתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלקיכם".

 

פירוש: הפרשה פותחת במלחמת רשות, והיינו מחוץ לגבולות א"י, שהרי כל מלחמה בתוך א"י נקראת מלחמת מצוה, כמו שראינו באשת יפת תואר (דברים כא:י): "כי תצא למלחמה", ופירש רש"י שם: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת א"י אין לומר 'ושבית שביו', שהרי כבר נאמר 'לא תחיה כל נשמה'". כאן בפירוש ראינו שההיפך של מלחמת רשות, דהיינו מלחמת מצוה, היא "מלחמת א"י". וכן בספורנו (שם): "'כי תצא' - אל חוצה לארץ", כלומר, כאן מדובר במלחמת רשות והיא אל חוצה לארץ.

[[רסג]]

וכך נאמר על ענייננו בספרי (שופטים קצט): "'כי תקרב אל עיר' - במלחמת הרשות הכתוב מדבר". והכוונה היא, אפילו במלחמת רשות, וודאי שכל החומרות חלות גם על מלחמת מצוה החמורה בהרבה, ואמרו "במלחמת הרשות", רק לענין זה, שאם לא ישלימו, מותר להחיות הנשים והטף, מה שאין כן במלחמת מצוה בתוך א"י בתושביה, ששם החובה היא "לא תחיה כל נשמה". וכ"כ הרמב"ן (שם כ:י): "במלחמת הרשות הכתוב מדבר, והכוונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה [בענין שלא השלימו והלכו למלחמה] תחלק בין שתי המלחמות... כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שציווה הכתוב ברחוקות [בחו"ל] להכות [רק] את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף, בזכרים ובערי העמים האלה [בא"י] ציווה להחרימם גם הנשים והטף...". הרי, שלכל שאר הדברים הנאמרים בפרשה שוות מלחמת רשות ומלחמת מצוה.

 

אם כן, אם הם רוצים להשלים, "והיו לך למס ועבדוך" - חייבים לקבל עליהם מס ועבדות. בלי תנאים אלה, שהם הבסיס של השלמה ושלום, הולכים למלחמה אִתם, כי רק תנאים אלה מבטיחים הכנעה ובטחון ושעבוד למלכות ישראל, כמו שאמרו (ספרי, שופטים ר): "'ואם לא תשלִם עמך ועשתה עמך מלחמה' - הכתוב מבשרך שאם אינה משלמת עמך, לסוף שהיא עושה עמך מלחמה". משום כך, גזרה התורה לגבי הכנענים שאם לא יקבלו עליהם מסים ועבדות, "לא תחיה כל נשמה", כי בלי הכנעה ושעבוד זה, לעולם יחכו להזדמנות להתקומם. המסים והעבדות נועדו להדגיש את חוסר השויון בין ישראל לבין הגוים בא"י. הם חייבים לקבל עליהם גם מס וגם עבדות, ולא תועיל להם קבלת רק אחד מהשניים, כי רק בשניהם תוכח ההכנעה והכניעה. וז"ל הספרי (שם): "אמרו מקבלים עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים - אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זה וזו". וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ו:א): "קיבלו עליהן המס ולא קיבלו העבדות או שקיבלו העבדות ולא קיבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם". וכן כתב בעל החינוך (מצוה תקכז [תקג]), וכן הרד"ק (יהושע ט:ז), וז"ל: "ואם היו משלימים ועוקרים עבודה זרה ומקבלים שבע מצוות [כמו שנסביר בע"ה להלן], צריך עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם, כמו שהוא אומר: 'יהיו לך למס ועבדוך'".

 

ועתה, יש לעיין בפירוש המדוייק של "מסים ועבדות". כתב הרמב"ם (שם): "והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם. והמס שיקבלו, שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם". נראה שהרמב"ם מפרש כחלק מהעבדות את הדין שאין ממנים גוי לשום משימה על ישראל, שמקורו בפסוק (דברים יז:טו): "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". וז"ל הספרי (שופטים קנז): "'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' - זו מצות לא תעשה". וכן (שם): "'אחיך' - ולא אחרים". וכן אמרו (יבמות מה:) "'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך' - כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך". וכן אמרו בקידושין (עו:), והוסיפו: "במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו [פירוש: בא"י אפילו לממונה על המדות לא מינו מי שאין אמו מישראל]; בנהרדעא אפילו ריש גרגותא ["להשקות בית השלחין, פעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו" - רש"י] לא מוקמי מינייהו".

 

כמה חמורה הלכה זו, אפשר לראות מהמשנה המדברת על אגריפס המלך, שהיה מלך טוב ואהוד על ישראל, שומר תורה ומצוות ומכבד ומחבב את התורה (סוטה מא.): "אגריפס המלך עמד וקיבל [בשעת קריאתו בתורה בהקהל, אע"פ שמותר לשבת] וקרא [[רסד]] עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' זלגו עיניו דמעות", פירוש, משום שאביו לא היה מישראל אע"פ שאמו היתה מישראל. ואע"פ שמי שאמו מישראל כשר להתמנות בישראל למשימות בצבור, כמו שאמרו (קידושין ויבמות שם): "אמו מישראל 'מקרב אחיך' קרינא ביה", מ"מ, פירשו התוס' (סוטה מא: ד"ה אותו היום): "היינו דוקא גבי נשיאות ושררות בעלמא דלינהג שררות במתא, דדרשינן 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך' - מדסמך משימות ל'מקרב אחיך' שמע מינה דבעינן בהו מקרב אחיך קצת, כגון אמו מישראל; אבל מלך חזר ושנה עליו 'מקרב אחיך תשים עליך מלך', דקפיד קרא גבי מלך עד שיהא ממש מקרב, ממוצע מאביו ואמו מישראל". ובהגהות מיימוניות (הל' מלכים א:ד) הביא את ספר המצוות שהסביר שאגריפס נפסל משום שלגבי מלך "אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה", שמלך צריך להיות מהמובחר (עיי"ש, וכן נאמר בתוספתא סנהדרין פרק ד). מ"מ ברור, שלכו"ע אין ממנים גוי לא למלך ולא לשום משימה, משרה. וממשיכה המשנה ואומרת, שלאחר שבכה אגריפס: "אמרו לו [הציבור]: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה". ועל זה אמרו בגמרא (שם מא:): "תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו 'שונאי ישראל' כלייה, שהחניפו לו לאגריפס [שאין לעם רשות להתיר מה שאסרה התורה בפירוש]". ובירושלמי שם (ז:ז): "הרבה חללים נפלו באותו היום שהחניפו לו". גם בגמרא ביבמות ובקידושין נקבע שאין ממנין אפילו גר לשום שררה, כמו שנראה בע"ה.

 

בענין זה כתב הרמב"ם (הל' מלכים א:ד): "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר (דברים יז:טו): 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא' [ונראה מזה שהרמב"ם סובר לגבי פסילת אגריפס כמו ההגהות מיימוניות שהבאנו לעיל]. ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל - לא שר צבא, לא שר חמשים או שר עשרה; אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: 'מקרב אחיך תשים עליך מלך' - כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך".

 

ברור ופשוט, שלעולם לא יהיה ללא-יהודי שום חלק ונחלה בארץ ישראל; שהגוי שדר בארץ יֵשֵב כאן כזר ונכרי ללא שום בעלות ואדנות בארץ. וכדאי להביא שוב את דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל (הל' מלכים ו:א): "והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם". בהלכה זו בא הרמב"ם לחדד את העקרון של הרחקת הגוי שרוצה לשבת בארץ מכל קשר ואדנות בה, ופירש שזאת היא העבדות הנזכרת בפרשת שופטים.

 

בספר המצוות (עשה קצ) כתב הרמב"ם: "והוא שיתנו דבר קבוע כל שנה כפי שיקבע המלך בעת ההיא, ויהיו נשמעים לפקודות ומצויים במורא ושפלות, וזהו ענין השעבוד". ואם כך הדין לגוי במלחמת רשות, על אחת כמה וכמה לגוי שהיה בא"י בשעת מלחמת מצוה, והשלים קודם המלחמה, והורשה לשבת בארץ, שיהיה שפל למטה ולא ירים ראש בישראל, שמא ימרוד.

 

ודאי שלית בין הראשונים מאן דפליג בענין זה, וודאי שהאיסור למנות גוי לשום משימה בא"י הוא הלכה פסוקה. אך הרמב"ן אינו מפרש את ה"עבדות" בפרשת שופטים בענין זה, אלא הוא כותב (דברים כ:יא) וז"ל: "וענין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית השם. והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב מהם עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי. וזה טעם 'למס עובד' הכתוב בשלמה, שקיבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה...".

 

כוונת הרמב"ן בסוף דבריו למה שנאמר (דברי הימים א כב:ב): "ויאמר דוד לכנוס את [[רסה]] הגרים אשר בארץ ישראל ויעמד חֹצבים לחצוב אבני גזית לבנות בית האלקים". ופירש רש"י שם: "שלא רצה [דוד] להעביד בישראל עבודת פרך". וכן לגבי שלמה המלך, ששלח מארצו לעבוד בלבנון לעבודת בית ה', נאמר (מלכים א ה:כז,כט-ל): "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש... ויהי לשלמה שבעים אלף נֹשא סבל ושמֹנים אלף חֹצב בהר, לבד משרי הנִצבים לשלמה אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות הרודים בעם העושים במלאכה". וכן (שם ט:כ-כב): "כל העם הנותר מן האמורי החִתי הפרִזי החִוי והיבוסי אשר לא מבני ישראל המה, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם, ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה; ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו" (כי רק מבני ישראל מותר למנות את אלה, שהם תפקידי שררה בארץ). וכמעט מלה במלה נאמרו פסוקים אלה בדברי הימים (ב ח:ז-ט), אלא שבמקום "אשר לא יכלו ישראל להחרימם" נאמר שם "אשר לא כִלוּם בני ישראל". וכן נאמר (דברי הימים ב ב:טז-יז): "ויספֹר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הַסְפָר אשר ספרם דויד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות; ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמנים אלף חֹצב בהר ושלשת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם".

 

כך התבצע הלכה למעשה, הדין של לא-יהודים תושבי ארץ ישראל: מסים ועבדות. כך התנהגו עמהם דוד ושלמה, על פי ציווי ה', וכמו שנאמר בספרי בפרשת מלחמת ישראל והגוים, ששם נקבע הדין שעושים שלום רק על יסוד מסים ועבדות, ואם לאו, "לא תחיה כל נשמה" מהגוים תושבי הארץ, וצריך להכות כל זכר מבוגר, לגבי שאר העמים. וז"ל הספרי (שופטים רב): "'וחטאתם לה' אלקיכם' (דברים כ:יח) - אם לא עשיתם כל האמור בענין, נקראתם חטאים לה'". המרחם עליהם הוא רחמן טיפש, והמהרהר אחרי ציווי זה של הקב"ה, מהרהר אחרי מידותיו, ויש אבק כפירה בלבו, כי יש הבדל עצום בין יהודי לגוי בא"י.

 

מי היו הגוים התושבים האלה שעבדו עבור דוד ולשלמה? כתב הרלב"ג (מלכים א ה:כט): "ואחשוב שאלו הגרים היו מהגבעונים כי הם היו גרים תושבים, לא גרי צדק...". וכן במצודת דוד (שם): "ויתכן שהיו מהגבעונים" (וכן כתבו הרלב"ג ומצודת דוד בדברי הימים א כב, עיי"ש, וכן בדברי הימים ב ב).

 

ברור שהגוים האלה היו מז' העמים, שהרי כך נאמר בפירוש במלכים (א ט). ומה שנאמר (שם פסוק כא) "אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם", אין פירושו שלא יכלו באופן פיזי, שהרי יד ישראל היתה תקיפה בימיהם של דוד ושלמה, ובודאי יכלו להחרימם, אלא הכוונה היא שלא יכלו להחרימם משום שכבר מימי יהושע, לפני שפתח במלחמה, הם השלימו וקיבלו עליהם מסים ועבדות. ומשום כך שינה הכתוב בדברי הימים שם לומר "אשר לא כִלֻם", כלומר, לא שלא יכלו, אלא שלא כילום משום שהשלימו כהלכה. ונ"ל שלא כולם היו דוקא מהגבעונים, שהרי הגבעונים היו חיויים וכאן נאמר שאלה היו גם מהאמורי, החיתי וכו', אלא, אלה היו גם מהגבעונים וגם בודדים משאר ז' העמים שהשלימו כאשר עדיין היה מותר להם. ומה שנאמר (יהושע יא:יט): "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל", הכוונה היא שעיר לא השלימה, אך יחידים כן השלימו, כגון רחב.

 

אך יש לעיין בדברי הגמרא (יבמות עט.) בענין מה שדוד מסר להריגה את זרע שאול משום ששאול הרג את הגבעונים (עיין שמואל ב כא). וז"ל הגמרא שם: "הללו [שנהרגו] בני מלכים הם ומה עשו, פשטו ידיהם בגרים גרורים [כלומר, גוים שלא קיבלום כגרי צדק, ומ"מ התגיירו מאליהם בלי שנתקבלו, וכמו שמצאנו בע"ז [[רסו]] ג:, וז"ל: "לעתיד לבוא באין גוים ומתגיירין; ומי מקבלינן מינייהו, והתניא: אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיו"ב לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה (משום שלא באו אלא מיראה או בגלל גדולת ישראל וכמו שהבאנו לעיל), אלא שנעשו גרים גרורים, ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם..."], אמרו [הגוים], אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו... ומה גרים גרורים כך, ישראל [כלומר, גרים אמתיים] על אחת כמה וכמה. מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר (מלכים א ה:כט) 'ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר'...".

 

הרי מהסוגיא משמע שהמאה וחמשים אלף שנאמרו בשלמה הם הגרים שנתוספו לישראל בגלל שנתקדש השם בדבר הגבעונים, וזה שלא כמו שאמרנו לעיל. ועוד, שהלשון "נתוספו על ישראל" משמע גרי צדק, וכן משמע כל הענין, והרי בפירוש למדנו שלא קיבלו גרי צדק בימי דוד ושלמה, והיו רק גרים גרורים? לכן נ"ל שהמאה החמשים אלף היו אמנם מז' העמים כפי שנאמר בפירוש, אך לא מהגבעונים, כי הגבעונים היו סוג מיוחד של גרים גרורים, דהיינו נתינים, שנגזר עליהם להיות משועבדים כל חייהם (ולא כשאר גוים בארץ שכאשר רצה המלך היה מטיל עליהם מס ושעבוד). אבל שאר הגוים מז' העמים לא היו יכולים כבר להיות גרי תושב, מכיון שכבר נפתחה אִתם מלחמה בימי יהושע. ומ"מ גם מז' העמים היה מותר לקבל גרי צדק אף לאחר המלחמה, כי הרי מי שרוצה להתייהד, חזקה עליו שמודה ומתוודה שישראל ואלקי ישראל אמת ותורתם אמת. וכאשר ראו את הגדלות של ישראל ותורתו, שנענשו אפילו בני מלכים על שהרגו את הגבעונים, רצו להתגייר ולהיות גרי צדק, אך מכיון שבימי דוד ושלמה לא קיבלו גרי צדק, הם נשארו גרים גרורים, ששייך בהם קצת הלשון של "נתוספו על ישראל", כי עלו מדרגת גרי תושב לדרגת גרים גרורים, ומ"מ לגבי מסים ועבדות היה להם אותו מעמד של גר תושב, ודו"ק.

 

מ"מ, לית מאן דפליג, שאלה שדוד ושלמה הכינו להיות למס עובד, היו רק מהגוים ולא מישראל, כי כך היא ההלכה של גוי שנכבש ושהשלים ומבקש לדור בארץ.

 

ודע, שגם אם השלים הגוי כהלכה ומותר לו לשבת בא"י, גם ישיבתו זו מוגבלת היא. הנה בפרשת כי תצא (דברים כג:טז-יז) נאמר: "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו; עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך...". ועל זה דרשו בספרי (כי תצא רנט): "'אשר ינצל אליך מעם אדוניו' - לרבות גר תושב". פירוש: איסור הסגרת עבד חל גם על עבד לא-יהודי שברח מאדונו הגוי. וכך כתב האבן עזרא שם, וז"ל: "כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל, ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו, הנה זה חילול השם...". וכן תירגם יונתן: "לא תימסור נוכראה בידא פלחי טעוותי דאישתזיב גבייכון למהוי תחות טלל שכינתי דימטול היכנא ערק מן פולחן טעותיה". הרי, שעיקר הדין הוא שלא נשלח את העבד למקום ששוב יעבוד ע"ז, בעוד שאם יֵשב בארץ, ישיבתו תהיה מותנית בעזיבת ע"ז, כפי שנראה בע"ה.

 

סברא זו קיימת גם לגבי גר תושב. ומכאן מענה למי ששואל, אם הקב"ה דרש בידוד והבדלה מן העמים, למה בכלל נותנים לגוים לדור בארץ? התשובה היא, שהקב"ה רצה לבטל את הע"ז מן העולם ככל שאפשר, ובכך לקדש את שמו בקרב הגוים שיקבלו את עול מלכותו. ואם באמת ובתמים ירצה גוי להיות גר תושב ולעזוב עבודה זרה ולקבל על עצמו ז' מצוות בני נח, ובכך לקדש שם שמים, עדיף שיעשה זאת ויֵשב בארץ ישראל משיֵשב בחו"ל כעובד עבודה זרה ויחלל את שמו של הקב"ה. אך ברור שכל זה אמור רק אם יקבל על עצמו תנאים שיבטיחו את הבידוד וההבדלה [[רסז]] בינו לבין ישראל, ואת הבנתו שארץ ישראל היא ארצו הבלעדית של עם ישראל, ואין לו אלא זכות ישיבה בארץ הקודש.

 

לכן, בנוסף לתנאים שמנינו לעיל, קבעה התורה הגבלות נוספות. ראשית, אומר הספרי (שם): "'בקרבך' - ולא בספָר". הסיבה לכך פשוטה, שמ"מ חושדים בו שמא בכל זאת יעזור לאויב, ויסכן אותנו. שנית, נאמר שם: "'באחד שעריך' - בשעריך ולא בירושלים". קדושת ירושלים אינה סובלת את טומאת הגוי, ולכן אפילו גוי שמותר לו לדור בשאר חלקי א"י, מנוע מלשבת בעיר הקודש. ונראה שלעבור בה ולשבת בה עד שיעבור, מותר, כי אין זו נקראת ישיבה.

 

עוד כתוב בספרי (שם): "'עִמך ישב' - ולא בעיר עצמו". נראה לי שהפירוש הפשוט והאמיתי הוא, שאע"פ שמותר לתת לגוי מסויים לשבת בא"י "עִמך", מהטעם שכתבתי, מ"מ נשארת החובה של הבדלה ממנו, ומשום כך אסור לנו להושיבו בינינו באותה עיר עם ישראל. ואין נראה מה שכתב הראב"ד (הל' איסורי ביאה יד:ח), שהטעם הוא מפני קדושת העיר, ומטעם זה התיר ישיבת גר תושב בתוך העיר בזמן הזה, מפני "שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה". ואין זה נראה, ראשית, מפני שקדושת הארץ לענין זה בודאי נשארה כמות שהיא, כמו שכתבתי לעיל, ושנית - והוא העיקר - שהטעם האמיתי לאיסור ישיבת הגוי בעיר אינו תלוי כלל וכלל בקדושתה, אלא הטעם הוא משום בדלנות והבדלה, שאפילו בגוי שקיבל על עצמו מסים ועבדות ושבע מצוות בני נח, חלה עלינו המצוה של הבדלה ממנו. ויש שגרסו בספרי "ולא בעיר בעצמו", ופירשו שאסור לתת לגוים לגור ביחד בעיר שלהם, שמא יתאספו ויקומו עלינו. וודאי שיש לחוש לזה ולפזרם, ולהגביל את עריהם וכפריהם.

 

אך יותר מזה. זכור את הכלל הזה ואל תשכחנו: בכל האמור, שגוי שהשלים במסים ועבדות וקיבל על עצמו ז' מצוות בני נח, נקרא גר תושב כפי שנראה בע"ה, ומותר לו לשבת בא"י, אין כאן מצוה וחובה עלינו שאם נעבור עליה ניחשב חוטאים, אלא היתר בעלמא, כדי להקל על הגוי להתקרב לאמת האלוקית. כלומר, מותר לנו, ולא חובה עלינו, לתת לגוי כזה לשבת בא"י. אבל אם מאיזו סיבה שהיא, כגון מטעמי בטחון, חוששים לסכנה או להערמה, אין שמץ של ספק שמותר וחובה לאסור על כל גוי, אפילו גר תושב, לשבת בארץ (שהרי אפילו גרי צדק לא נתקבלו בתקופות מסויימות מסיבות שונות).

 

הכלל: גוי שרוצה להשלים, ועל פי תורת ה' מותר לו, ורוצה לדור בא"י, חייב להודיע ולהכריז על זרותו ועל נכריותו בארץ, השייכת לעם ישראל, עם ה', ולהכריז שהוא מקבל על עצמו את אדנות ואת מרות ישראל, ע"י קבלת מסים ועבדות וכל שאר ההגבלות שגזרה תורת ה' (וזאת בנוסף להלכות שהופכות אותו לגר תושב, כפי שנראה בע"ה בסמוך). והכל כדי שיקדש שם שמים ע"י ביטול ע"ז וקבלת ז' המצוות, וכן כדי להבטיח את ריבונות ישראל בארץ ולהצילו מן העמים ומשיקוציהם.

 

אך לצערנו ולבושתנו, נגע הגלות והתסביך של "מה יאמרו" הסתננו אפילו לקרב תלמידי חכמים העוסקים בתורה, ויש מהם שניסו לטהר את השרץ הנכרי, ולבטל את התנאים האלקיים שנועדו להבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים, ולהבטיח שא"י תהיה ארצו של ישראל, ותהיה מקום ההבדלה והבידוד משיקוציהם של הגוים.

 

יש שרצו להתיר ולהכשיר גוים לשררה על ישראל, והביאו ראיה מהמשנה (אבות א:י): "שמעיה ואבטליון קיבלו מהם [מיהודה בן טבאי ומשמעון בן שטח]", כלומר, ששמעיה היה נשיא ואבטליון אב בית דין, וקשה, הרי הם היו גרים, ואיך נתמנו [[רסח]] לנשיא ולאב"ד הסנהדרין, בעוד שלפי התלמוד והפוסקים אסור למנות גר למשימה על ישראל? ותירץ הכנסת הגדולה (חו"מ מהדורא קמא, סי' ז) שאם קיבלוהו ישראל עליהם, מותר. ועל סמך זה, בדור יתום זה, התלוי בין פחד מהגוים לבין תסביך נחיתות כלפי מה שיאמרו המתייוונים על הלכות קדושות המבדילות בין ישראל לעמים, יש שקבעו שאין שום איסור למנות גם גוים (לא רק גרים) למשימות על ישראל, אם ישראל קיבלום עליהם; ומן השמים יסולח להם. וכי לשיטתם מותר למנות גוי גם למלך או לנשיא אם קיבלוהו עליהם? וכי מותר לממשלה ולבית נבחרים שיהיה בהם רוב נכרים או אפילו כמות נכרים כזאת שיוכלו להטביע את חותמם על המדינה ועל צביונה? ואם מותר למנות אחד, מדוע לא רוב או כמות גדולה, עד כדי שהגוים יוכלו לקבוע מיהו יהודי או לגבי חילול שבת או גידול חזירים או נישואי תערובת או היתר לפתות יהודים להמרת הדת או הפצת התרבות הזרה והנפסדת - והכל בשם המושג הזר והמשוקץ "דמוקרטיה"? שומו שמים, וכי לא יבינו מתירי האיסור את משמעות טעותם?

 

ואיך יאמרו ש"אם קיבלוהו עליהם מותר", על פי ראיה משמעיה ואבטליון, הרי משנה מפורשת (סוטה מא., והבאנוה לעיל) אומרת על אגריפס המלך, שלא היה ראוי למלכות ומ"מ העם הריעו "אחינו אתה", ובזה קיבלונו עליהם, ואף על פי כן אמרו חז"ל ש"הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו", וכן "באותה שעה נתחייבו 'שונאי ישראל' כלייה שהחניפו לו לאגריפס"; ואם קבלת העם היא הכשר והיתר, הרי קיבלו את אגריפס, ומדוע נתחייבו כלייה? אלא, ודאי, שמינוי גוי לדיין או לכל שררה בישראל הוא איסור גמור מדאורייתא, וחילול השם, וחירוף וגידוף הוא.

 

הנה, מהפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא:א), למדנו שאפילו אם דנים גוים כדיני ישראל, אסור להיזקק להם, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, משפטים ג): "'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפניהם ולא לפני גוים. מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שהגוים דנין אותו הדין כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? ת"ל 'אשר תשים לפניהם' - לפני ישראל ולא לפני גוים. כל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני גוים, כפר בהקב"ה תחלה ואחרי כן כפר בתורה, שנאמר (דברים לב:לא): 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים'" (ועיין גם בתנחומא שם ו, ובגיטין פח:).

 

הרמב"ם מביא דין זה (הל' סנהדרין כו:ז): "כל הדן בדייני גוים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו...". והסיבה היא, כי בזה שהוא מקבל את המרות של הגוי או של דיני הגוי, אפילו הם כדיני תורה, עצם קבלת מרותם חילול השם הוא, כי אסור לאדם מישראל לקבל על עצמו לא דין של גוי ולא דיין גוי, שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים", ופירש רש"י (שמות כא:א): "כשאויבינו פלילים, זהו עדות לעילוי יראתם". זו ראיה חותכת לאיסור מינוי גוי על ישראל כדיין או שופט, אפילו אם ישפוט כדיני תורה. וב"תורה שלמה" לפסוק זה הביא את פירושו של רבינו יוסף בכור שור, וז"ל: "ורבותינו פירשו 'לפניהם ולא לפני גוים', שכשם שאמר 'מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז:טו), כן מזהיר כאן שלא תעשה גוי שופט על ישראל...".

 

אלא ודאי, שטעות גמורה היא בידי אלה שפרצו פרץ בהלכה של עם ישראל וארץ ישראל, וח"ו שיעלה על דעתנו למנות גוי לשום שררה בישראל. ובכלל,  יש מחלוקת גדולה בענין שמעיה ואבטליון (כפי שנראה בסמוך), וודאי וודאי שאין ללמוד משם היתר למנות גוים לשררה על ישראל בארץ ישראל, רח"ל. ואם התירו למנות גר בהסכמה, הרי זה משום שהדין שגר פסול למשימה ולשררה בישראל הוא רק מדרשה של [[רסט]] חז"ל ואינו מפורש במקרא. אך ההגבלה על גוי, שאסור לו לקבל שררה וסמכויות בציבור, מפורשת בפסוק, ובאה כדי להבדילו מישראל, כחלק מהשעבוד, וכקביעה שאין לו חלק ונחלה בא"י, וודאי שאין לו זכות שררה על עם הקודש, עם ה'. אבל גר, הרי הוא יהודי לכל דבר, וההגבלה על גר באה רק משום ששררה בישראל צריכה להיות רק במובחרים, ולא במי שהיה גוי ועכשיו התגייר. ולכן אולי היינו יכולים לומר בדוחק, שמכיון שגר בכל זאת קיבל על עצמו את תורת ה', והרי הוא יהודי לכל דבר, ואין שום סיבה להבדילו מישראל, כי הוא בעצמו חלק מישראל ושומר מצוות ה', אזי אם הציבור מסכים, מותר לו לשרת בשררה. וגם אז אינו יכול להיות מלך, כי מלך צריך להיות מובחר שבמובחרים, ואין לקהל רשות לוותר על זה, ומשום כך, במעשה אגריפס היה חטא. אך אין לכל זה שום קשר להכשרת גוי, שסיבת פסילתו לשררה בישראל שונה לגמרי מזאת של גר. הגוי אינו חלק מעם ישראל, אין לו נחלה בארץ, ולקבוע שניתן לתת לו שררה וסמכות על ישראל הוא חוכא ואטלולא. ואין לך סימן מגולה מזה לכניסת הצלם להיכל, להשפעת התרבות הזרה הגויית אפילו על לומדי תורתנו הקדושה, והוא רחום יכפר עוון.

 

ובכלל, יש לעיין אם באמת היו  שמעיה ואבטליון גרי צדק. המקור לדעה ששמעיה ואבטליון היו גרים, הוא במס' גיטין (נז:), ששם נאמר: "נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים - מאן אינון? שמעיה ואבטליון...". והנה אצל נבוזראדן כתוב בפירוש "גר צדק היה", שהוא בעצמו היה גר, וכן בנעמן, אך אצל כל השאר, לרבות שמעיה ואבטליון, כתוב רק "מבני בניו", כלומר, לא שהם בעצמם היו גרים, אלא שהיו מבני בניו של אותו רשע, שצאצאיו התגיירו ושמעיה ואבטליון באו מהם, ולכן ודאי כשרים היו למשימה.

 

וכן משמע במס' יומא (עא:), ששם נאמר: "מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה. כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון, שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון... אמר להן [הכה"ג]: ייתון בני עממין לשלם [רש"י: "לשון גנאי הוא, לפי שבאו מבני בניו של סנחריב"]". גם כאן אין זכר לקביעה ששמעיה ואבטליון עצמם היו גרים, אלא לשם עלבון גינה אותם כך הכה"ג, ולא משום שהיו גרים, אלא השתמש בלשון שמשמעו שבאו מבני עממין, כי מבני בניו של סנחריב היו, שהם התגיירו.

 

ובאבות (שם) עמד על זה התוספות יו"ט, וז"ל: "וז"ל רבינו ליווא [מהר"ל] בספר דרך חיים: שמעיה ואבטליון, אמרו שהיו מקהל גרים, וכן מוכח בגיטין (נז:) ויומא (עא:). אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים, שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב ב"ד? אלא שבאו מן גרים, ובודאי אִמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב ב"ד. אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו, בודאי זה טעות גמור". וא"כ מה שכתב הרע"ב (אבות שם) "שמעיה ואבטליון גרי צדק היו", וכ"כ הרמב"ם, כוונתם שבאו מגרי צדק, שהרי הרמב"ם עצמו (הל' סנהדרין ד:ב) פסק שאסור לגר לדון, ולא הביא את ההיתר של הסכמה, ובכלל לא מצאנו בפוסקים זכר להיתר המוזר שהסכמת הציבור מאפשרת לגר או לגוי להימנות למשימה על ישראל. ומ"מ צע"ג שהרי הרמב"ם כתב גם בהקדמה למשנה תורה ששמעיה ואבטליון היו גרי צדק. וכן משמע מהמשנה בעדיות (ה:ו) עיי"ש. מ"מ, אף אם נאמר שיש היתר לגר ע"י הסכמת הציבור, חלילה לנו להשוות את הגוי לגר, שהוא יהודי לכל דבר.

[[רע]]

>מלבד קבלת התנאים של מסים ועבדות, הגוי שמותר לו להשלים, חייב להשליך מעליו ע"ז, ובכלל לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, והוא שרוב הפוסקים קוראים גר תושב. כי גוי העובד ע"ז אסור לו לשבת בא"י כלל וכלל, כמו שנאמר (שמות כג:לג): "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אֹתך לי, כי תעבֹד את אלהיהם, כי יהיה לך למוקש". החשש מהשפעת הגוי העובד ע"ז על ישראל, הביא את הקב"ה לאסור עלינו לתת לגוים כאלה לשבת בתוכנו בא"י כלל וכלל. וכן נראה לי שכריתת ברית עם עובדי ע"ז, היינו נתינת רשות להם לדור אִתנו בשלום בא"י, היא חילול השם, כי בזה כאילו עשינו שלום עם הע"ז גופא, ח"ו. ונ"ל שזאת כוונת הלקח טוב (שמות כג:לב) האומר: "שאם תכרות להם הרי אתה כורת גם לאלהיהם".

 

וכן הרמב"ם, לאחר שדיבר על מכירת והשכרת בתים ושדות לגוים בא"י, ועל גמילות חסדים לגוים מפני דרכי שלום, כתב (הל' ע"ז י:ו): "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין הגוים, או שיד גוים תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח גוים בינינו. ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח... ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד". מה שכתב הרמב"ם שגוי ממש אסור אפילו לעבור בארץ ישראל, מקורו במדרש הגדול (שמות כג:לג) עיי"ש. והראב"ד (הל' ע"ז שם) חולק על הרמב"ם בזה שאסר אפילו העברה, וז"ל: "'לא יעבור בארצנו' - אמר אברהם, זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם...". מ"מ לכל הדעות אסור לתת לעובד ע"ז לדור בא"י, משום שהקב"ה ציווה עלינו לכוף את הגוי הדר בא"י לקבל על עצמו ז' מצוות בני נח. וכ"כ הרמב"ם (הל' מלכים ח:י): "וכן ציווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח". אך אם הגוי משליך מעליו ע"ז, וגם מקבל על עצמו את כל שאר שבע מצוות בני נח, הרי הוא גר תושב. זאת דעת חכמים (ע"ז סד.), וכן פסק הרמב"ם כמו שהבאנו כאן. ועוד כתב (הל' איסורי ביאה יד:ז): "אי זה הוא גר תושב? זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד ע"ז עם שאר המצוות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל, הרי זה מקבלין אותו, והוא מחסידי אומות העולם. ולמה נקרא שמו 'תושב'? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בא"י...".

 

אין גוי נעשה גר תושב עד שיופיע בפני ב"ד ויקבל בפניהם את ז' מצוות בני נח. כך כתב הרמב"ם (הל' מלכים ח:י): "והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים [ב"ד של שלשה]". וודאי וודאי לא די בזה שלא יאמין ולא יקיים את הפולחן של ע"ז באופן מעשי, אם אינו מקבל זאת על עצמו בהצהרה. וכן פסק הריטב"א (מכות ט. ד"ה אלמא), וז"ל: "ג' לשונות נאמרו בגוים - גר תושב, ובן נח, וגוי. גר תושב הוא שקיבל בב"ד של ישראל לקיים ז' מצוות שנצטוו בני נח, כדאיתא בע"ז, ובזה מותר להתיישב בינינו, ולזה נקרא תושב... וכי הא אנו מצווין להחיותו, כדכתיב (ויקרא כה:לה): 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך'". כלומר, "אחיך" זה ישראל, ובכלל זה גר צדק, ונוסף לזה - גר תושב, כמו שאמרו חז"ל (תורת כהנים, בהר פרשתא ה:א): "'גר' - זה גר צדק, 'תושב' - זה גר אוכל נבילות [כלומר, גר תושב]". וממשיך הריטב"א: "ובן נח הוא שלא קיבלם בב"ד אלא דקים לן שמקיים אותם מעצמו... וכי הא אין אנו מצווין להחיותו וגם אין לנו להורידו בידים... וסתם גוי הוא שאינו זהיר לקיים ז' מצוות, וכי הא מותר להורידו לבור במקום דליכא איבה או לגרום לו הריגה כל היכא דנקיט שום עילה...". גם הרמב"ן (מכות שם) פסק [[רעא]] שגר תושב הוא שבא לב"ד של ישראל וקיבל את ז' המצוות עליו בפני ב"ד. יוצא מדבריהם, שרק גוי שקיבל על עצמו ז' מצוות בני נח בפני ב"ד נקרא גר תושב, ורק כזה מותר להושיב בינינו בא"י.

 

ומשמע מזה שהגוי צריך לקבל על עצמו את ז' המצוות מכח תורת ה', שעל כן הוא מופיע בפני ב"ד. ובאמת כך כתב הרמב"ם (הל' מלכים שם:יא): "כל המקבל ז' מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעוה"ב. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם". ויתכן לפי זה, שגם אילו היה מופיע גוי בפני ב"ד, והיה מכריז בפניהם שהוא מקבל את ז' המצוות, אך לא מפני שהקב"ה ציווה אותן, לא היה נקרא גר תושב. מקור הרמב"ם בזה הוא משנת רבי אליעזר, פרשה ו, עיי"ש, ואע"פ שמדובר שם בהגדרת חסידי אומות העולם, סובר הרמב"ם שגר תושב וחסיד אומות העולם היינו הך. ונראה לי שיש עוד מקור לדין זה, והוא התנחומא (שמיני ח), וז"ל: "הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל, שנאמר (תהלים יח:לא): 'אמרת ה' צרופה'...". וקשה -  וא"כ כמו שלגבי ישראל אין המצוה נקראת מצוה אא"כ עשה אותה משום שניתנה ע"י הקב"ה, כך גם במצוות שניתנו לבריות, דהיינו ז' מצוות בני נח. מה ענין כאן ל"בריות"? אלא ודאי מדובר כאן בז' מצוות בני נח, והישוון למצוות שקיבלו בני ישראל,

 

הזכרנו לעיל את ההגבלות שהטילה תורתנו הקדושה על ישיבתם של גוים שהותרו לשבת בארץ. הגבלה נוספת נזכרת בדברי הרמב"ם (הל' ע"ז י:ג): "אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י... ואין משכירין להם שדות... ומפני מה החמירו בשדה? מפני שיש בה שתים: מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע. ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו". מקורו במסכת ע"ז (כ.), ששם אומרת הגמרא: "'לא תחנם' (דברים ז:ב) - לא תתן להם חנייה בקרקע. דבר אחר, 'לא תחנם' - לא תתן להם חן [רש"י - "שלא יאמר: כמה גוי זה נאה"]. ד"א, 'לא תחנם' - לא תתן להם מתנת חנם". ובהמשך אומרת הגמרא: "ש"מ כולהו".

 

בתקופתנו התלבטו בזה, ודנו בזה, ומסיבות שונות, לצערנו, פסקו מי שפסקו שמותר היום למכור לגוים שדות ובתים. ואין לי צל של ספק שהם טועים ביסוד גדול של א"י ועם ישראל, ושאין הבדל כלל וכלל בענין חנייה בא"י ונתינת חן, בין ז' העמים לבין סתם עובדי ע"ז לבין גר תושב, כי יש סיבה אחת טובה ואלוקית לאסור לתת לשום גוי חנייה או חן. ואילו תפסנו בידינו את אמת המידה והסיבה היסודית לכל המושג של עם ישראל וא"י, לא היינו טועים ותועים - ומתעים.

 

שוב, זכור ואל תשכח, שהקב"ה נתן לעם ישראל את א"י כדי שיתרחק וייבדל מן העמים. זכור אל תשכח! וכאשר החליט על הבדלה זו, החליט גם שהבדלה זו יכולה להיות רק כאשר ישראל מבודד בארצו שלו. ובכן, הוא לקח את עמו שחיבב והכניסם לארצו שחיבב, ולשניהם העניק לא רק חיבה יתירה אלא קדושה יתירה, שגם לא"י יש קדושה שאין לכל ארץ אחרת. וזאת, בזכות עם ישראל המקודש מכל העמים. כך מצינו במשנה (כלים א:ו): "עשר קדושות הן - א"י מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם [ולא מחו"ל]". וכן כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה ז:יב). ואין הכוונה שזאת היא קדושתה, אלא שבכך מתבטאת קדושתה באופן ממשי, אבל בודאי יש לה קדושה כשלעצמה יותר מלכל הארצות, ללא שום קשר למצוות שניתן לעשותן רק בא"י. וכן כתב החתם סופר [[רעב]] (בשו"ת, יו"ד, סי' רלד) במהלך תשובתו בדיון אם ישיבת ירושלים יש בה מצוה יותר משאר א"י: "והנה לכאורה משמע לא משום מצוות התלוים בא"י וירושלים כופים [לעלות לא"י], אלא משום קדושת עצמה, וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו א-לוה... וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה, אין ליכנס כלל בפלפול אי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בזה"ז אי חייב כרת הנכנס לתוכו... ואין כאן מקומו כלל, כי אין אנו עוסקים אם מצוות נוהגים או לא, או אם טמא מותר ליכנס שם או לא, רק בקדושה עליונה, שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפילו כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ, ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה... היוצא מדברינו דעכ"פ לכולי עלמא קדושת שניהם [א"י וירושלים] קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם, לא נשתנה ולא ישתנה...".

 

א"כ ברור שיש שתי סיבות לאיסור דאורייתא למכור בתים ואפילו להשכיר שדות לגוי כל שהוא, גם אם הוא מחסידי אומות העולם, והרמב"ם הזכיר אותן כאשר כתב באיסור השכרת שדות (הל' ע"ז י:ד): "מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע". היינו: ראשית, מכיון שא"י קדושה היא וחובה לקדש את אדמתה גם ע"י מעשרות (וכל שאר מצוות התלויות בארץ), א"כ איך נעֵז למכור או להשכיר קרקע לכל גוי שיהיה, שאין עליו חובת מעשרות, ובכך נפקיע את המצוה וכביכול גם את הקדושה המתוספת ממנה לקרקע זה של א"י. ושנית, בזה שגוי קונה או שוכר אדמה בא"י, נוטל הוא חלק מהארץ ויש לו כעין בעלות ואדנות בארץ, ואסור לתת לו חנייה זו. כי מה הוא הענין של "חנייה"? הלא היא ההרגשה בתוך לבו של הגוי שהוא מצא כאן מקום לחנות, לדור, מקום שהוא שלו, השייך לו, והתורה צווחת: הבדלה! הפרדה! פרישה מהם ומשיקוציהם! הגוי הגר בא"י חייב תמיד להרגיש שאין לו חנייה, אין לו קשר ושייכות ונחלה, שזאת לא ארצו, שאין לו בעלות בה, שהוא אכן "גר תושב", גר - דייר וזר ולא אזרח - היושב בארצו של עם אחר, בארץ ישראל, ארצו של ישראל. ובפירוש כתב הרמב"ם שם: "ומפני מה אין מוכרין להן? שנאמר: 'ולא תחנם', לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא". כל מה שנאמר בתלמוד ובפוסקים לגבי קדושה ראשונה שקידשה לשעתה וכו', נאמר רק לגבי המצוות התלויות בארץ, ולא לגבי א"י עצמה, שקדושתה לעולם לא פסקה ולא תיפסק. ומשום כך אין בכלל איסור - לגבי שתי הסיבות הללו - למכור בתים ושדות לגוים בחו"ל, ואפילו לעובדי עבודה זרה, כי הרי אין לחו"ל קדושה, וגם אין היא שלנו לענין הבדלה, כי אין לנו אפשרות להיבדל מהגוי בחו"ל. וזאת כוונת הרמב"ם שכתב (שם:ג): "ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו". ולואי שישראל בגולה יקראו וישמעו דברים אלה לפני בוא היום הנורא, רח"ל.

 

א"כ, לענין זה אין הבדל כלל וכלל בין ז' העמים, לבין גוי סתם, או גר תושב. לגבי הרצון של הקב"ה שיובדל מישראל, כל גוי נקבע באותו מעמד של "לא תחנם", וההגיון דורש וקובע את האמת הפשוטה הזאת. וכן כתבו בתוס' (ע"ז כ. ד"ה דאמר) וז"ל: "אבל מתנת חנם ונתינת חן וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר גוים לז' עממים" (וזכור ואל תשכח את היסוד הזה, שכל דין והלכה שתמצא בתורה לגבי גוים, אם אין סיבה לחלק, הוא חל על כל גוי). גם אין שום טעם לחלק בין כל גוי לבין גר תושב בא"י, מלבד בענין מתנת חנם, ששם מצאנו גזירת הכתוב לגבי גר תושב, שנאמר לגבי נבילה (דברים יד:כא): "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה... כי עם קדוש אתה לה' אלקיך". וזה רק משום שיש מצוה להחיות גר תושב, כמו שהבאנו [[רעג]] שדרשו חז"ל מהפסוק (ויקרא כה:לה) "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", שאמרו בתורת כהנים (בהר פרשתא ה:א): "'גר' - זה גר צדק; 'תושב' - זה גר אוכל נבילות [היינו גר תושב]". ואמרו חז"ל (פסחים כא:): "כיון דגר [תושב] אתה מצווה להחיותו" (ומ"מ אפילו בזה קבעה התורה את ההבדל המהותי בין ישראל לגר תושב, הטעון הבדלה, כאשר ציוותה לתת את הנבלה לגר תושב ואסרה אותה עלינו "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך").

 

מ"מ, לגבי שני האיסורים האחרים של "לא תחנם", "לא תתן להם חנייה בקרקע" ו"לא תתן להם חן", אין סיבה להבדיל בין גר תושב לבין כל גוי אחר, כמו שכתבו התוס' לגבי ז' העמים ושאר גוים, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' ע"ז י:ד) את הסיבה לאיסור לתת להם חנייה בקרקע "שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי". ולגבי "לא תתן להם חן", כתב: "מפני שגורם להידבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים". ואם אלו הסיבות - ולמעשה מטרת כולן היא ההבדלה - וכי יש מקום לחלק בהבדלה בין גוי לגוי? ודאי שלא. וכן כתב מרן החזון איש זצ"ל לרב הראשי בירושלים הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל (קובץ תורה שבעל פה יא, עמ' מד) וז"ל: "איני מוצא היתר למכירת המגרש לא לאינו יהודי ולא לישראל החשוד למכור לאינו יהודי". ואלה שהתירו את זה, ואפילו למען ישוב א"י, יצא שכרם בהפסדם, כי אין א"י מוחזקת בידינו אלא ע"י יסורים ובטחון בה'.

 

מכאן, וממה שכתבו בתוס' (שם) "אבל מתנת חנם ונתינת חן וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר גוים לז' עממים", יש ללמוד כלל יסודי העומד ברומו של עולם: הן לגבי ז' העמים, הן לגבי סתם גוים, הן לגבי בן נח, הן לגבי גר תושב, אם אין טעם וסיבה לחלק ביניהם לגבי הלכה מסויימת, בודאי אין חילוק. ומכיון שכל מטרתה של מצות א"י היא כדי שניבדל מהגוים ולא נידבק בהם, ברור כחמה שלגבי דינים והלכות שבאו להבדיל בין ישראל לעמים, אין שום חילוק בין גר תושב לכל גוי אחר. כמו כן, במקום הנכון ובדין הנכון, אין שום חילוק בין ז' העמים לישמעאלים, ששניהם היו בארץ כאשר הקב"ה הכניסנו אליה, ושניהם לעולם יחלמו על נקמה, ולכן לשניהם ניתנת אפשרות להשלים רק עד פתיחת המלחמה, ולאחר מכן אין להם מקום בארץ הקודש, בארץ החיים.

 

ואם אכן יש לישמעאלים הדין של ז' העמים לגבי "לא תחיה כל נשמה", היינו האיסור לתת להם לחיות בא"י, אלא חובה לגרשם או להרגם אם לא ירצו ולא יסכימו לעזוב, אם כן, ברור שכל ישמעאלי שאינו עוזב - בן מוות הוא (וברור שחייבים להתרות בהם ולהודיע להם כדי שיברחו). ואם אכן כך הדין, הרי המצוה היא לא רק על המלך או הממשלה, אלא על כל אחד מישראל. וז"ל בעל ספר החינוך (מצוה תקכח [תקכט]): "שהוזהרנו בלא תעשה שלא נחיה אחד משבעה עממים בכל מקום שנמצאם ונוכל להורגם בלי סכנה לנפשותינו. ושבעה עממים הן הכנעני והפריזי והחיוי והיבוסי והחיתי והגרגשי והאמורי, ועליהם נאמר (דברים כ:טז): 'לא תחיה כל נשמה'... וכל מי שימצא מהם חייב לאבדם בכל מקום שהם". מה שאומר בעל החינוך "בלי סכנה לנפשותינו", הכוונה ליחיד, כי ברור שלגבי האומה, מלחמת מצוה היא ואין פיקוח נפש דוחה מלחמת מצוה. וכבר העיר על זה בעל המנחת חינוך במצוה תכה (להרוג ז' עממים מארץ כנען) וכן במצוה תרד (תמחה את זכר עמלק) ונשאר ב"צריך עיון" על דברי ספר החינוך. ונראה פשוט שכוונתו היא כפי שכתבתי, שלגבי היחיד אין מצוה להסתכן בענין זה, וחלה עליו המצוה רק כאשר אין בה סכנה, אך על העם והרבים זוהי חובה בכל עת ובכל הנסיבות.

[[רעד]]

הנה בעל החינוך כתב לפני כן (מצוה תכה [תכג]) סיבה ל"לא תחיה" לגבי ז' העממים, וז"ל: "לפי שאלו ז' עממים הם שהחלו לעשות כל מיני ע"ז וכל תועבות השם אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר ע"ז ויסודה הראשון, נצטווינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים... ובמצותינו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת שנאבד זכרם מן העולם ולא נלמוד ממעשיהן". ומ"מ נראה ברור, שגם בגלל הסיבה שכתבנו לעיל בשם האברבנאל ואור החיים הקדוש, שכמוה משמע מן הדין שלא נתנו לז' עממים להשלים לאחר שפתחו אתם במלחמה, ציווה הקב"ה או לגרשם או להרגם אם לא השלימו בזמן. וכמה סביר הוא החשש שהגוים שישבו בא"י לפני בואם של ישראל, לעולם ירגישו שהארץ היא שלהם ושישראל גזלו אותה מהם, ולעולם ישמרו איבה ושנאה לישראל, ומשום כך נצטווינו שלא לתת להם להשלים אחר שנפתחה המלחמה איתם. ואלה שנמצאו לאחר מכן, הברירה בידיהם או לברוח או למות, ומי שנשאר בארץ מהעמים האלה ומסרב לצאת ודאי בר קטלא הוא. ועל אחת כמה וכמה, אם הוא מפגין בגלוי את שנאתו לישראל ואת רצונו להשמידנו ולהחזיר לעצמו את הארץ באמצעות מזימות שונות, וכ"ש ע"י פעולות עוינות. ולכן אם גוי כזה עשה מעשה אלימות נגד יהודי, ודאי וודאי שהוא חייב מיתה. ואל נתייחס למתייוונים ולאלה שנטמעו והושפעו ע"י התרבות הזרה של הרחמנות של טפשים, ואשר חומלים על אכזרים העתידים להתאכזר על רחמנים בני רחמנים, ומפטפטים על איסור להרוג גוי שחבל ביהודי, בזמן שהגוי בורח. שופכי דם יהודי הם אלה המתחסדים, בעלי הרחמנות של טפשים, ועליהם נאמר: "חסד לאומים חטאת" (משלי יד:לד), וכן "רחמי רשעים אכזרי" (שם יב:י). לא מחשבותינו מחשבותיהם, והשאלה אם גברה אצלם ההתבוללות על הבלבול או להפך, נשארה בגדר תיקו.

 

דע, שאפילו סתם גוי ואפילו בחו"ל, שהכה אדם מישראל, חייב מיתה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נח:): "גוי שהכה את הישראל חייב מיתה... וא"ר חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה". ואע"פ שהרמב"ם (הל' מלכים י:ו) כתב: "וגוי שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא, אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג" (שהרי מצאנו בגמרא רק שבן נח נהרג על ז' מצוות, ולא על שאר עבירות), מ"מ כל זה בסתם גוי, המכה לא בגלל שיקולים לאומיים אלא מטעמים אישיים. אבל אם גוי בא"י מכה או חובל בישראל על רקע לאומני, הרי כוונתו בזה שאינו מכיר בריבונות ישראל בארץ, והמכָה שהיכה מסמלת את שאיפתו לשרש או להשמיד את היהודי ולרשת את א"י, וודאי שגוי כזה חייב מיתה, ע"י כל אחד שרואהו, ואסור להמתין, והזריז הרי זה משובח על אף שליטת מלכות הזלה בארץ ויללת התנים המחבלים בכרמים.

 

ברור כחמה, שהישמעאלים המסתכלים על ישראל כלסטים וגזלנים, הם צמאים לדם יהודי ולעולם לא ינטשו את שאיפתם להשמיד עם וארצו. משום כך יש להם דין ז' העמים, והמהסס בזה יביא ברחמנותו המטופשת אכזריות על רחמנים בני רחמנים. מה עוד כאשר מדובר בישמעאלים, שמתחילת יצירתם, דרך ישמעאל אבי אומתם, כבר נודעו לשמצה. כך אמר המלאך להגר אודות בנה ישמעאל העתיד להיוולד (בראשית טז:יב): "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו...". וז"ל חז"ל (בראשית רבה מה:ט): "רשב"ל אמר: פרא אדם וודאי, שהכל בוזזים ממון והוא בוזז נפשות. 'ידו בכל ויד כל בו' - קרי בו כלבו, הוא והכלב שוים, מה הכלב אוכל נבילות אף הוא אוכל נבילות". וכן על הפסוק (בראשית כא:ט) "ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק", אמרו חז"ל (בראשית רבה נג:יא): "דרש ר"ע... אין מצחק אלא גילוי עריות... מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל [[רעה]] מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן [וכן מדת בניו הישמעאלים, הערבים, כמו שלמדנו (קידושין מט:): "עשרה קבין זנות ירדו לעולם - תשעה נטלה ערביא [ואחד כל העולם]"]. תני, ר' ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא ע"ז... מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות [במות] וצד חגבים ומקריב עליהם. ר"א בנו של ריה"ג אומר: אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים... ר' עזריה משום ר' לוי אמר: א"ל ישמעאל ליצחק, נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק". ולא בכדי דרש ר' לוי שאמר ישמעאל "נלך ונראה חלקינו בשדה", וכמו שנפרש לקמן, בע"ה. וכן אמרו (תנחומא, שמות א): "מה עשה ישמעאל? כשהיה בן ט"ו שנה, התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו כמו שראה לאחרים. מיד 'ותרא שרה את בן הגר המצרית...' מיד 'ותאמר לאברהם, גרש האמה [הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק]' (בראשית כא:י), שמא ילמד בני אורחותיו. מיד 'וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. ויאמר אלקים אל אברהם, אל ירע בעיניך [על הנער]... כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה [כי ביצחק יקרא לך זרע]' (שם:יא-יב)". גם את שאר בניו מהפילגשים הוציא אברהם מן הארץ, כמו שנאמר (שם כה:ה-ו): "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק; ולבני הפילגשים... נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי, קדמה אל ארץ קדם". וז"ל התנחומא (שם): "הרחיקם מיצחק".

 

הרי שיש שתי סיבות לגירוש ישמעאל,ה בנו של אברהם, וגירוש שאר בניו מהפילגשים. האחת, שמא ילמדו בני יצחק ממעשיהם הרעים של אלה אם יחיו אתו ביחד. והשניה, שאלה שהם מבניו של אברהם אך לא משרה, ושנולדו בארץ, לעולם יחשבו שזאת ארצם, ולעולם ישנאו את יצחק ואת זרעו ישראל על שלקחו את כל הארץ לעצמם. שרה אמנו הבינה את שתי הסיבות, ומשום כך היא גם הוסיפה "כי לא יירש בן האמה הזאת" את הארץ עם יצחק, וכיון שלא יירשנה, תמיד ישנא את יצחק וינסה להרגו, ועל כן דרשה לגרש אותו מן הארץ. ואכן כך אמר רשב"י (בראשית רבה נג:יא): "שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל: שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שניים. שמתשובת אמנו שרה לאברהם 'כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני' אתה למד...". הרי ברור שמפני שתי הסיבות הנ"ל דרשה אמנו שרה לגרש את ישמעאל: שלא ילמוד יצחק מאורחותיו, וגם משום שלא יתכן שישמעאל לא יתמלא קנאה על הארץ שהוא רואה אותה גם כשלו, וודאי יילחם עם יצחק כדי לקחת ממנו את הארץ. ועל זה אמרו חז"ל (תנחומא שם): "מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". כמו כן, האהבה הקלוקלת, האהבה הטפשית, אהבת חנם, מקלקלת את השורה, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה שם:יב) על אברהם שלא רצה לשלח את ישמעאל, וז"ל: "הדא הוא דכתיב (ישעיהו לג:טו): 'ועוצם עיניו מראות ברע'". כלומר, אברהם, בגלל האהבה שלא כשורה, קילקל את השורה, ועצם עיניו מראות את הרע של ישמעאל, שרק שרה ראתה אותו בנבואתה, והיא צדקה בזה שלא הלכה אחרי אהבת חנם. ואכן, אברהם שלח מהארץ גם את ישמעאל וגם את בני הפילגשים האחרים. כי אע"פ שישמעאל המשיך לשנוא את יצחק, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ה:א) "הא גרסינן ישמעאל שונא ליצחק", טוב אח שונא רחוק משישכון קרוב.

 

ודאי שלא שכחו ולא ישכחו הישמעאלים את תביעתם לא"י. כבר למדנו (סנהדרין צא.): "ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו, ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב (בראשית כה:יב) 'ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם', וכתיב (שם:יט) 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם'... אמר להם [גביהא בן פסיסא]: מהיכן [[רעו]] אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר (שם:ה-ו): 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים... נתן אברהם מתנות [וישלחם]'. אב שנתן אגטין [כעין ירושה] לבניו בחייו ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום?" (והיה יכול להביא גם את הפסוקים בבראשית יז:יט-כא, עיין שם). רואים מכאן, שיותר מאלף שנים לאחר מותו של ישמעאל עדיין תבעו הישמעאלים את הארץ. הם אינם מתחשבים בכל הטענות שנטען, כמו שאינם מתחשבים במה שאמרו בגמרא (סנהדרין נט:) לגבי מילה, וז"ל: "מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא: 'ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם' (בראשית יז:ט)... אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו [במילה שהם מזרעו]? 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (שם כא:יב)", כלומר, בפירוש אמר הקב"ה שרק יצחק ולא ישמעאל ייקרא זרע לאברהם.

 

אולם, מה איכפת לישמעאלים או לכל גוי שיש לו תביעה על הארץ מה שנאמר ומה שנצטדק? מכיון שהם שונאי ישראל בדם, ולעולם לא יקבלו את מרות ישראל והקב"ה, אין להם מקום בארץ. והרי את אכזריותם ורעתם כבר הזכיר הרמב"ם באיגרת תימן (מהדו' רמב"ם לעם עמ' קפג), וז"ל: "ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עוונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך (דברים לב:לא): 'ואויבינו פלילים', ושלא עמדה על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך עליו השלום, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל, ואמר (תהלים קכ:ה): 'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר'. וראו איך זכר קדר משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע [מוחמד] הוא מבני קדר, כמו שהוא מפורסם מיחוסו. ועוד, דניאל לא ספר קטנותנו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל שתיכנע במהרה, שכן אמר (דניאל ח:י): 'ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם'. ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו שאין ביכולת האדם כח לסבול...".

 

וכך כתב אור החיים הקדוש (ויקרא ו:ב, על המלים "על מוקדה", עיי"ש באריכות): "ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים כי גלות מצרים היו משעבדים אותם ומאכילים אותם ומלבישים אותם, וצא ולמד ממה שאמרו רז"ל בפי' 'זכרנו את וגו' את הקשואים' וגו' חנם היו אוכלים הכל, והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראה. משעבדים וממררים חיי ישראל ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מְדוֹד והָבֵא, ועוד אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו עד שימות".

 

ונוסף לכל זה, הרי באחרית הימים בעקבות המשיח, יקום ישמעאל על ישראל וינסה להשמידו, כמו שנבאר בע"ה לקמן.

 

>הנה הרמב"ם (הל' ע"ז י:ו) כתב: "ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד". והוא על פי הגמרא (ערכין כט. עיי"ש). וכתב עוד (הל' איסורי ביאה יד:ח): "ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו". ונחלקו הפוסקים אם דין זה של הגמרא והרמב"ם הוא לקולא או לחומרא, כלומר, האם מאחר שאין נוהג היום דין יובל, אין אפשרות לקבל גר תושב אפילו אם ירצה איזה שהוא גוי לקבל עליו ז' מצוות בני נח, וא"כ בכלל אסור להושיב גוי בא"י (כך משמע מהמגיד משנה, הל' איסורי ביאה שם, וכן מהמנחת חינוך מצוה צד), או שהכוונה להקל, שמכיון שאין יובל נוהג, אי אפשר לקבלו בב"ד,  וא"כ הוא יוכל [[רעז]] לקבל על עצמו את המעמד של גר תושב בעצמו, בלי ב"ד. הכסף משנה (הל' ע"ז י:ו) הבין בדרך השנייה, שכתב: "ולדעת רבינו נראה לומר דאה"נ שאם מעצמו קיבל עליו ז' מצוות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ, ולא בא לומר אלא שאין ב"ד מקבלין אותו".

 

מלבד מחלוקת זו התעוררו הרבה חילוקי דעות בכל הנוגע לישיבת גוי בא"י היום בתור גר תושב. ולי ברור על פי מה שכתבנו, שחוט חובת ההבדלה נמשך לאורך כל ההלכה של גוים הרוצים לדור בא"י, ושאין אפשרות כלל וכלל לגוי לדור בא"י אלא אם כן כפר בע"ז, וגם זה רק אם כפר מתוך קבלת הקב"ה ומצותו, וכן הוא צריך לקבל שאר ז' מצוות בני נח, וכן מסים ושעבוד, והכל כהודאה והודעה שא"י היא הארץ הבלעדית של עם ישראל, ושאין לו חלק ונחלה בה, ושהוא תמיד נשאר בה זר וגר ודייר.

 

מ"מ למעשה אין להאריך  במחלוקות הפוסקים שהתעוררו בענין גר תושב, כי ברור כשמש שעיקר הדין כאן המבוסס על הבדלה, קובע שכל גוי שמותר לו להשלים, חייב לקבל עליו את כל התנאים הנ"ל, ואין חילוק בין אם הוא מז' העמים, או משאר גוים או גר תושב. וגם בלי כל זה, לפי כל הפוסקים הראשונים וגדולי האחרונים, לא יוכל שום גוי, לרבות גר תושב, לחיות בארץ ללא מסים ועבדות, וא"כ לא יוכל שום גוי להיות שוה ליהודי בא"י וליטול חלק בארץ ובגורלה, ולעולם לא יוכל להיות לא אזרח ולא איש שררה בארץ השייכת אך ורק לעם ישראל.

 

ומ"מ יש להעיר שיש בין הנוצרים כתות שיש לחוש מאד שהן בגדר ע"ז. ובכלל יש לעיין בעיון רב בדין אלה המכונים נוצרים ומוסלמים, כי ז"ל הרמב"ם (הל' מלכים י:ט): "גוי שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד... כללו של דבר - אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן. אלא, או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו [ז' מצוות] ולא יוסיף ולא יגרע". כמה אמיתיים דברי הרמב"ם. כי גוי שמקבל על עצמו ז' מצוות כחלק מדת חדשה, למעשה טוען שתורת ה' שניתנה למשה אינה אמת. כשהוא טוען שהקב"ה גזר על הדת החדשה הזאת, זהו שקר מוחלט ומרד בהקב"ה אלקי ישראל, כי הכופר בתורת ה' כפי שניתנה בידי משה, כופר גם בה', ולא יתכן שייקרא אדם כזה גר תושב, אלא מורד בה'. אם גוי שעסק במצוות שבודאי ניתנו ע"י ה', כגון שבת, חייב מיתה, על אחת כמה וכמה שגוי שבדה דת חדשה, אע"פ שכלל בה ז' מצוות בני נח, מ"מ מכיון שהוא טוען שזאת הדת האמיתית, מורד הוא בה' ובתורתו, ואסור לקבלו לישיבה בא"י. וכך באמת כתב מהר"ץ חיות ב"קונטרס אחרון", עיי"ש.

 

אך גוי שמקבל עליו את התנאים ההלכתיים המהווים תנאי הבדלה והפרדה, חייבים להחיותו, כמו שאמרנו, ולהתיחס אליו בכבוד, ואסור להונות ולעשוק אותו. כך אמרו חז"ל (ירושלמי, יבמות ח:א): "והוא שוה לישראל בג' דברים: בלא תעשוק [דכתיב (דברים כד:יד): "לא תעשוק שכיר... מאחיך או מגרך... בשעריך", ו"בשעריך" - היינו גר תושב], ולא תונה [דכתיב אצל עבד שברח מאדוניו, שהושווה לגר תושב: "לא תוננו" (שם כג:יז)], וגולה כישראל [שכמו שישראל שהרג ישראל בשוגג גולה, כך גר תושב שהרג גר תושב גולה]". וז"ל הרמב"ם (הל' מלכים י:יב): "וכן ייראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסד כישראל". ומצוה להקפיד על זה, ומי שמצער ומשפיל גר תושב מחלל שם שמים וכופר במצות ה'.

 

הכלל: א"י ניתנה לעם ישראל כמרכז מובדל ומבודד, כדי שנהיה פרושים מהגוים ומתרבותם הזרה. משום כך, כל גוי הרוצה לדור בארץ חייב לקבל על עצמו תנאים [[רעח]] המקדשים שם שמים והמגדירים אותו במעמד של אי-שויון בא"י, מאחר שבקבלתם הוא מכריז ומודה שהארץ אינה שלו ושאין לו בעלות וחלק בה. תנאים אלה הם: מסים, עבדות, כפירה בע"ז וקבלת כל ז' מצוות בני נח. מלבד זה, אסור לו לגור בספָר, בירושלים, ובתוך עיר של ישראל. כמו כן, אסור לנו למכור לו בתים או למכור או להשכיר לו שדות. כל זאת נועד להבטיח שיהיה מובדל ופרוש מאתנו, ויחיה את חייו החדשים של קבלת עול מלכות ה' במתכונת של ז' מצוות בני נח, במסגרת שלו. ישיבתו של גוי כזה בא"י מוגבלת לשאר העמים, אבל גוים כמו הכנענים והישמעאלים הרואים את ישראל כגזלנים שגזלו מהם את הארץ, פגה זכותם להשלים אם כבר פתחו במלחמה עם ישראל, ואין להם ברירה אלא לברוח או לעמוד בפני הדין של "לא תחיה כל נשמה".

[[רעט]]