אור הרעיון

פרק כד- קדושה

פרק כד

קדושה

 

הקב"ה הוא קדוש, שיא הקדושה, המעיין שממנו נובעת הקדושה לעולם. בעולם שברא, הוא קבע את המדה של קדושה ואת המדה של הבדלה. את הקדושה נתן לישראל, כמו שכתוב (שמות כב:ל): "ואנשי קודש תהיון לי", וכן (ויקרא יט:ב): "קדושים תהיו", וכן (דברים כג:טו): "והיה מחניך קדוש", ופירש הספורנו שם: "מן הטומאה ומן המיאוס". ה' גזר על ישראל להתקדש, ומשום כך גזר עליו בגזירה אלוקית גם את ההבדלה מן העמים ומן החולין, כי בלי הבדלה לא תיתכן קדושה, כמו שנאמר בפירוש (ויקרא כ:כו): "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

 

הקדושה היא יסוד העולם, כי הקדושה היא הטהרה התמימה והשלמה, ללא רבב של טומאה, תיעוב, שיפלות הנפש, אנוכיות, ותאוה בהמית. הענין של קדושה הוא הזמנה, הזמנה להתקדש, הזמנה למלא את נפשו בקדושה, כמו שנאמר בסיני (שמות יט:י): "לך אל העם וקדשתם", ופירש רש"י שם: "וזימנתם, שיכינו עצמם". הקדושה היא הזמנה לקדושה ולטהרה להיכנס לתוך הלב והנפש. היפוכה הוא החולין, מלשון "חלל", ריק. היהודי החילוני הוא חלל ריק, שהקדושה עזבה אותו.

 

אכן, הקדושה היא יסוד העולם וישראל, כי העולם נברא לשם קדושה, וישראל - שליחו ומשיחו של הקב"ה בעולם - נברא גם הוא לקדושה. ישראל חייב להידמות להקב"ה ולחקות את מדותיו ואת דרכיו, כדוגמה ואור לאנושות, כדי ליצור עולם שכולו טוב. אמרו חז"ל (תורת כהנים, קדושים פרשתא א:א): "אם מקדישים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי. ואם אין אתם מקדישים עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו לא קידשתם אותי... אבא שאול אומר: פמליא למלך, ומה עליה להיות? מחקה למלך". כלומר, ישראל הם פמליא למלך, ותפקידם לחקות אותו, להיות כמותו עד כמה שיכול האדם להידמות להקב"ה, ולהתקרב אליו, ובכך גם הוא מתעלה ומתקדש כביכול. כך גזר הקב"ה על ישראל (במדבר טו:מ): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם". ואמרו חז"ל (ספרי, שלח קטו): "זו קדושת כל המצוות". כלומר, ע"י כל המצוות, מתקדשים ישראל, וזה תפקידם, כי על מנת כן הוציאם הקב"ה ממצרים, כפי שנבאר להלן בע"ה.

 

עוד נאמר (ויקרא יא:מד-מה): "כי אני ה' אלקיכם, והתקדִשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים כי קדוש אני". פעמיים גזר הקב"ה קדושה על ישראל. ומדוע? "כי קדוש אני". כלומר, מה אני קדוש אף אתה קדוש. וכן אמרו בתנחומא (קדושים ה): "'קדושים תהיו' - למה? לפי שהדבקתי אתכם למתני, שנאמר (ירמיהו יג:יא): 'כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו''. לפיכך 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה''". וכן (תורת כהנים, שמיני פרק יב:ג): "כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים". כאן ניתנה ההגדרה, הפירוש של קדושה. קדושה היא פרישה מן השיקוצים, התועבות, הטומאה, הבהמיות, השפלות והרע של העולם, ובמקום [[שיג]] זה דבקות בטהרה, בגדלות הנפש, בעול מלכות, בטוב, ובכך להתעלות, להתרומם, להתקדש, להיבדל מהשיקוץ. החיה והבהמה שבויות בידי דחפים, תאוה, חמדנות הגוף. אצלן לא תיתכן פרישה מהבהמיות כי הרי הן הן כולן בהמיות, ודוקא לשם כך נוצרו, כדי להראות לאדם את ההתנהגות שעליו להתרחק ולברוח ממנה.

 

שבירת היצר והתאוה והבהמיות היא תפקידו של ישראל. משום כך, החובה של קדושה נקבעה כל כך הרבה פעמים בשני התחומים של חיי האדם שהן כה מלאים תאוה וחמדנות ותשוקה, דהיינו מאכלים ועריות, שהגוף חומד ומתאוה להם. משום כך הדגיש הקב"ה את הצורך בקדושה במאכלים, בספר ויקרא (סוף פרק יא), ובספר דברים (יד:ב-ג) ששם מתחילה פרשת איסורי המאכלות: "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך... לא תאכל כל תועבה". ופירש האבן עזרא שם: "כל דבר שהוא נתעב לנפש הטהורה כמו שרץ הארץ". וכך אמרו חז"ל (ויקרא רבה יג:ג): "'זאת הבהמה אשר תאכלו' (דברים יד:ד) - הדא הוא דכתיב (משלי ל:ה): 'כל אמרת אלו-ה צרופה'. רב אמר: לא ניתנו המצוות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות". כלומר, המצוות וההגבלות באכילת בהמות באו רק כדי לזכך ולטהר ולקדש את האדם, במיוחד כאן שנפש האדם מתאוה לאכול וליהנות, ובזה שהוא מתגבר על תאוותו, הוא כופה את יצרו ומתקדש.

 

גם בעריות, הדגיש הקב"ה את חובת הקדושה, באומרו מיד לפני פרשת העריות (ויקרא כ:ז): "והתקדִשתם והייתם קדושים". ואע"פ שפסוק זה מורה על פרישה מע"ז (כמו שכתוב בתורת כהנים, קדושים פרק י:ב), מ"מ הוא מתייחס גם לפרשה הבאה, של עריות. וכן דרשו (ויקרא רבה כד:ו): "מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ואתיא כהדא דרב יהודה בן פזי דאמר: כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש". עוד נאמר (במדבר טו:לט-מ): "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם". הרי שהמצוות באו למנוע את האדם מלזנות, מלסטות אחרי מעשים בהמיים, שמטמאים אותו ומשפילים את נפשו והופכים אותו לחולין, בעוד הוא מצוּוה "והייתם קדושים". וחז"ל דרשו משם (ברכות יב:): "'אחרי לבבכם' - זו מינות, וכן הוא אומר (תהלים יד:א): 'אמר נבל בלבו אין אלקים'; 'אחרי עיניכם' - זה הרהור עבירה [כלומר, עריות]...; 'אתם זונים' - זה הרהור ע"ז". כל אלה הם עבירות של תאוה - עריות, כפשוטן, ומינות שהיא מחמת רצון האדם לפרוק עול כדי ללכת אחרי תאוותו ורצונו וגאוותו, וכן ע"ז באה רק כדי להכשיר את העריות, כמו שאמרו חז"ל. ויתכן שזאת כוונת מאמר חז"ל (סנהדרין קב:), שמנשה הופיע בחלום לרב אשי ואמר: "אי הוות התם הות נקוט בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי". פירוש: אילו היית בתקופתי, היית אוחז בשיפולי גלימתך ורץ אחרי ע"ז. ופירש רש"י: "מפני יצר ע"ז שהיה שולט". ונראה ברור שהע"ז היתה מושתתת אז על עריות, ולזאת היתה התאוה. עוד אמרו חז"ל (במדבר רבה י:ב): "מה ראה הקב"ה לשאול מישראל הלב והעינים שיהיו אחריו? לפי שהעבירה תלויה בהם. הדא הוא דכתיב 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון". הנשר הגדול, הרמב"ם, ראה לנכון לכלול במשנה תורה, בחלק "ספר הקדושה", את הלכות עריות ומאכלות אסורים, שיש לאדם תאוה ותשוקה וחמדנות להם, והם המביאים אותו לבהמיות.

 

כמה קשה היצר הרע בענינים של תאוה וחמדה ותשוקה, וכמה קשה לאדם שלא ליפול בפח, שעליו אמרו חז"ל (ירושלמי, שבת יד:ג): "'והסיר ה' ממך כל חולי' (דברים ז:טו): זה יצר הרע שראשו מתוק וסופו מר". היצר הרע של התאוה והתשוקה [[שיד]] לחולין ולשפלות הנפש הוא מחלת אהבת התיעוב. וכמה גדול שכרו של אדם שפורש אפילו מהעבירות שנפשו מתאוה להן! שכרו כפול ומכופל, משום שלחם ביצרו החם וכבש אותו, ובכך התקדש והתעלה  ועל זה נאמר (שמות כב:ל): "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכֵלו". וכן כתב הרמב"ם בשלהי הלכות איסורי ביאה (כב:יח-כ): "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים, בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה, שנאמר: בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחות. ואמרו חכמים, גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן. ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. [ועוד] אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע. לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה, ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן" (ודע שחז"ל מנו גם את הגזל בין הדברים שנפשו של אדם מתאוה להם, כפי שהביא הרמב"ם מדברי חז"ל [מכות כג:]: "'רק חזק לבלתי אכול הדם' [דברים יב:כג]: ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות"; וצ"ע מדוע איפוא לא כלל הרמב"ם גם הלכות גזל ולשון הרע בספר הקדושה).

 

בתורה נאמר (ויקרא יא:מד-מה): "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ; כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים כי קדוש אני". כלומר, העליתי אתכם מארץ מצרים אך ורק כדי שאהיה לכם לאלקים, שתקבלו עול מלכותי, מדותי ומצוותי ושבכך תהיו קדושים. וכן אמרו חז"ל (תורת כהנים, שמיני יב:ד): "'כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים' - על כן העליתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם עול מצוות, שכל שמודה בעול מצוות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול מצוות כופר ביציאת מצרים". דבר גדול למדנו כאן. הרי יש שני מיני עול: האחד - עול מלכות שמים, והשני - עול המצוות. רבים טוענים שהם מקבלים עול מלכות, כאשר הם מכריזים על אמונה במציאותו של כח עליון ובגדולתו ובחסדו, אך אינם מקבלים על עצמם עול מצוות, כי הם טוענים שתורת משה אינה דבר ה', וכן מטילים ספק במצוות. על אלה באו כאן חז"ל להורות שאינם אלא צבועים, כי מי שאינו מקבל עליו עול המצוות כפי שנאמרו בתורת משה, בכתב ובעל פה, מראה שבאמת אינו מאמין ביציאת מצרים, ובאמת גם אינו מאמין במציאות הקב"ה ושאמנם היה ביכולתו להציל את ישראל משם. אלא, ודאי שאכן היו נסים ונפלאות במצרים כמסופר בתורה, ומי שכופר בהם אינו אלא כופר בהקב"ה, וכל יציאת מצרים וכל מה שהקב"ה גלגל את הענינים להוריד את השבטים לשם, ולשעבדם, ולהצילם, היה אך ורק כדי להשריש בתוכם את האמונה שאין כמוך באלים ה', ושהוא כל יכול, ועל כן חייבים אנו להשתעבד לעול מצוותיו ולקיימן.

 

המדרש ממשיך (תורת כהנים, שם:ד,ג): "'להיות לכם לאלקים' - בעל כורחכם... 'והייתם קדושים כי קדוש אני' - כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם כמו כן פרושים". אין כאן שאלה של רצון מצד ישראל, אלא מאחר שנבחר להיות עם ה', חייב הוא לקבל את מצוותיו ואת קדושתו. וכן נאמר (במדבר טו:מ-מא): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה' אלקיכם".

 

>עם ישראל אינו עם ככל העמים, עם מושגים אויליים של לאומיות וריבונות וארץ [[שטו]] ודגל וכל הסמלים של עצמאות ואנוכיות, שאינם אלא הבל ואין בהם מועיל. איזה הבדל יש בין עם לעם, בין דגל לדגל? למה בכלל יש צורך להקים מדינות נפרדות שרק יתחרו ויתקוטטו ביניהן? הלאומיות החילונית אינה אלא אווילות, אנוכיות, וגזענות אמיתית. אך לא כן ישראל. ישראל נוצר כעם שלא ככל שאר העמים, לא ללאומיות גרידא, אלא לקדושה, לקבל עול מלכות שמים, להשתעבד להקב"ה ולמצוותיו. ואם יקיים את אלה, ודאי שהארץ, המדינה, הממשלה, הצבא, והדגל הם בעלי ערך חיובי כחלק מתורת ה' וציווייו. כך אומר הספרי (שלח קטו): "למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה? למה הדבר דומה - למלך שנשבה בן אוהבו, [וכשפדאו] לא פדאו לשום [=לשם] בן אלא לשום עבד, שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו, אומר לו עבדי אתה. כיון שנכנס למדינה, א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ. התחיל הבן ההוא מנתק, הוציא עליו שטר, ואמר לו: עבדי אתה. כך [כשפדה] הקב"ה את זרע [אברהם] אוהבו, לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים. כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם, אמר להם: עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר, התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, כגון שבת ועריות, ציצית ותפילין, התחילו ישראל להיות מנתקים. אמר להם: עבדי אתם, על מנת כן פדיתי אתכם, שאהיה גוזר ואתם מקיימים". ובהמשך שם אמרו: "'אני ה' אלקיכם' - עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', ומה ת"ל 'אני ה' אלקיכם' עוד? כדי שלא יהו ישראל אומרים: מפני מה ציונו המקום, לא שנעשה וניטול שכר? [אנו] לא עושים ולא נוטלים שכר, כענין שאמרו ישראל ליחזקאל, שנאמר: '[באו] אנשים מזקני ישראל [לדרוש את ה'] וישבו לפני' (יחזקאל כ:א). אמרו לו: עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו? אמר להם: הן. אמרו לו: הואיל שמכרנו המקום לאומות העולם [יצאנו מרשותו]. אמר להם: הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור, שמא יצא חוץ לרשותו? 'והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן; חי אני נאום ה' אלקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם' (שם:לב-לג). 'ביד חזקה', זו דבר, שנאמר 'הנה יד ה' הויה' (שמות ט:ג). 'בזרוע נטויה', זו חרב, שנאמר 'וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים' (דברי הימים א כא:טז). 'ובחימה שפוכה', זו רעב. אחר שאני מביא עליכם שלשה פורעניות הללו זו אחר זו, אמלוך עליכם על כרחכם".

 

הקב"ה לא רק הוציא את ישראל ממצרים, אלא גם העלה אותם משם, כמו שנאמר (ויקרא יא:מה): "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני". הגאולה ממצרים היתה לצורך עלייה, עלייה נפשית, עלייה מהבהמיות, ולכך שיעבדם הקב"ה במצרים שהיא למטה, ארץ נמוכה מאד, כדי שגם מבחינה גופנית יעלו מארץ נמוכה לארץ ישראל שהיא יותר גבוהה ממנה. הגמרא מביאה ששאל רב חנינא מסורא את רבינא על פסוק זה (ב"מ סא:): "מאי שנא הכא 'המעלה' דכתב רחמנא? א"ל כדתנא דבי רבי ישמעאל... אמר הקב"ה אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דיי". והכוונה היא, שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ועשה את הבהמות ואת החיות ואת השרצים נמוכים, ליד האדמה, כדי שגופם יעיד עליהם שאין בהם הנפש והנשמה שבהן האדם מבחין בין טוב לרע, בין טומאה לטהרה, בין קודש לחול, שאין בהם הבנת הקדושה והגדולה של הקב"ה ומדותיו ומצוותיו. משום כך הם הולכים על ארבע, נמוכים וקרובים לאדמה. אך האדם מתעלה, והקב"ה יצר אותו כדי להתעלות, ולשם כך העמיד אותו על שתי רגלים, שלא יהיה כחיות והבהמות ההולכות על ארבע ואינן מתעלות ללכת על שתי רגלים.

 

האדם עומד על רגליו, רחוק מהאדמה, מהבהמיות ומהשפלות, כסמל לכך שאכן [[שטז]] הוא מיוחד, ושניתן לו תפקיד של התעלות. לשם כך, העלה הקב"ה את ישראל, שהוא העליון שבאדם, ממצרים, כדי שיגיע לשיא ההתעלות. לכן, הוא אסר על ישראל לאכול בהמות וחיות מסויימות, כדי לכוף את יצרו ואת תאוותו, וגם גזר על הנמוכים שבבריות גדר של שיקוץ ותועבה. הרי בעלי החיים נבראו עם הבדלים ביניהם, שהרי יש מהם - חיות ובהמות - ההולכים על ארבע, ושאינם כל כך נמוכים ושפלים כמו השרצים הזוחלים ממש על האדמה. לכן גזרה התורה (ויקרא יא:מא-מד): "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יֵאָכֵל. כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תִטמאו בהם ונטמֵתם בם. כי אני ה' אלקיכם והתקדִשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ".

 

הקב"ה העלה את האדם מהאדמה שממנה נברא. דוקא מהשפלות של אדמה - הדבר הנמוך ביותר - ברא אותו, כדי שיתעלה על ידי קבלת עול מלכות ה'. מאותה סיבה, הוא ברא את הבריות הזוחלות והשורצות על הארץ, על האדמה הנמוכה והשפלה, כסמל הטומאה והשפלות והבהמיות, כניגוד לעליונות - השמים, ההתעלות, האדם ששוחרר מהאדמה והולך על שתי רגליו. לכן כינה הקב"ה את השרצים שזוחלים על האדמה "שיקוץ". זה הלקח של יציאת מצרים, שהיתה לישראל עלייה משם, לשם התעלות. אם ילמד זאת היהודי, אם יבין את השיקוץ של השרצים לעומת עליונותו, ויבין את מה שהם מסמלים, ויקצה אותם כמוקצה מחמת מיאוס - דיינו, כי זה כל האדם. כי הרי הבריה המשוקצת אינה אלא סמל לשיקוץ ולתיעוב שבעולם, שנעשה על ידי בני אדם ההופכים עולם שהיה אמור להיות טהור וקדוש, למתועב ומשוקץ. וכן נראה במפורש במכילתא (יתרו, מסכתא דבחודש ב): "'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ; ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'... (שמות יט:ה-ו). קראן 'גוי', שנאמר (דברי הימים א יז:כא): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', [וקראם] 'קדוש' - קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולםומשיקוציהם". ה' קרא גם לע"ז שיקוץ, ובכך דימה אותה לשקץ הזוחל, כמו שנאמר (דברים ז:כו): "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ואכן זאת כוונת הפסוק (ויקרא יח:ל): "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם".

 

אמרו חז"ל (תורת כהנים, אחרי מות יג:כב): "'ולא תִטמאו בהם, ונטמֵתם בם' (שם יא:מג) - אם מִטַמים אתם בהם, נפסלים אתם מאחרי; מה הנייה יש לי בכם ואתם מתחייבים לי כלייה, לכך נאמר: 'אני ה' אלקיכם'". הנה "ונטמֵתם בם" נכתב בלי אל"ף, ומזה דרשו חז"ל (יומא לט.): "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם אלא ונטַמתם". הכוונה היא כך: המצוה פותחת לאדם את הדרך לקדושה. היא מעדנת את חושיו ואת נשמתו כך שירגיש את החטא ואת המצוה, את הטוב ואת הרע, את הקודש ואת הטומאה. ככל שהוא מתקדש ומיטהר, חושיו נעשים יותר עדינים, והוא מתחיל להבחין בטבעו בין אמת לשקר. ואילו העבירה מטמטמת את נפשו, סוגרת אותה, מקשיחה את הנשמה ואת החושים בקהות וסתימות. הקליפה עולה עליו, וסותמת ואוטמת את נפשו. שלמה המלך אמר (משלי כא:יג): "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יֵענה". "אטימות" קרובה ללשון "טומאה". היא נגרמת בגללה, והיא גם מוסיפה אחר כך לטומאה, וחוזר חלילה. וכן המשיכו חז"ל שם לומר: "אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה", ופירש רש"י: "מניחין אותו ליטמא הרבה". כלומר, התוצאה הטבעית של טומאה היא טמטום [[שיז]] ואטימות, וזה נמשך ונמשך. ואם כך, אם ישראל נטמאים ומטומטמים ואטומים, אין להקב"ה הנאה מהם, כי אין סיבה ליצירתם, והם חייבים כלייה, רח"ל. זאת גם כוונת המכילתא באומרה (משפטים כ): "כשאתם קדושים הרי אתם שלי". כלומר, אם אתם ממלאים את תפקידכם המיוחד להיות קדושים,  אתם שלי,  אתם בָנַי ועבָדַי כפי שרציתי. ואם לא, רח"ל, אינכם שלי, ומה הנאה יש לי בכם, ואין סיבה לקיומכם ולקיום העולם.

 

הקב"ה נטע והשריש בתוך ישראל קדושה טבעית וטהרה שאין לכל שאר האומות, וכל מצוה שמקיים היהודי מוסיפה לקדושה זו, ואילו כל עבירה ח"ו מקהה ומטמטמת את הנפש ומטמאה אותה. כך אמרו חז"ל (מכילתא שם): "כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה". כי כל מצוה מזככת את הנפש, מצרפת את הנשמה, מחדדת את הקדושה, ומעלה את האדם.

 

כשם שאמרו חז"ל במאכלות אסורים, שלשם כך העלה הקב"ה את ישראל ממצרים, כדי לכוף את יצרם ולהעלותם בתחומים שהתשוקה והתאוה בוערת בהם, כך גם לגבי גזל ועריות. אמרו חז"ל (תורת כהנים, קדושים פרק ח:י): "על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקבלו עליכם מצות מידות [היינו מידה, משקל, משורה], שכל המודה במצות מידות מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות מידות כופר ביציאת מצרים". וכן בעריות נאמר (ויקרא יח:ג): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", כלומר, לשם כך הוצאתי אתכם משם. ואמרו חז"ל (תורת כהנים, אחרי מות פרק יג:ב): "אני ה' שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים. אמרו לו: הין, הין. קיבלתם מלכותי, קַבלו גזרותי... 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו'".

 

>כפי שאמרנו, הקב"ה בחר בעם ישראל כעמו המיוחד - סגולה, נבחר, עליון וקדוש, וקדושה זו ניתנה לישראל מצד האבות וכן מצד עצמם, ונשמותיהם טוהרו מזוהמה במעמד הר סיני. ובכן, טהורים וקדושים הם בתור עם. אך על כל אדם בישראל מצוה להתקדש ולהתעלות וליטהר עוד ועוד עד שיגיע למעלה של רוח הקודש. כך אמרו חז"ל (ע"ז כ:): "א"ר פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים".

 

אם כן, המטרה היא להגיע לקדושה העליונה של רוח הקודש. לפי זה, הקדושה שמצווה התורה היא התקדשות, שהיא צעד לקדושה, שמכוון את האדם למטרה הסופית של קדושה: רוח הקודש. לשם כך, לא די שאדם יתקדש רק במצוות, כי הרי קדושה היא מושג, ערך, מדה. היא ערך ומושג, והמושג הוא שהאדם יתקדש בכל צעד ובכל שעה ובכל פעולה של חייו, גם באלו שאין איסור הלכתי נוגע אליהם. וזאת כוונת דברי חז"ל (יבמות כ.): "קדש עצמך במותר לך", ולא מצאתי "גוף טוב" יותר מדברי הרמב"ן (ויקרא יט:ד) שיסביר בצחות וברוח הקודש את המושג הזה, וז"ל: "'קדושים תהיו', היו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה - לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם 'פרושים תהיו'. וכן שנו שם: 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים'. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים, והענין, כי התורה [[שיח]] הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה. והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל, כענין שאמרו: שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו: בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר הקדוש בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה, ומן הדיבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט:טז): 'וכל פה דובר נבלה'. ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו".

 

ואם ישאל אדם: איך אפשר להגיע למעלה כזאת, שהאדם כביכול הופך את קערת הטבע על פיה? ואיך ילך אדם נגד הטבע של גופו ונגד רגשותיו? יש תשובה לכך בדברי האבן עזרא על הדיבר "לא תחמוד" (שמות כ:יד): "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו? ועתה אתן לך משל: דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו, ולא ישים על לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו". כלומר, אדם בישראל שמקבל עליו את הקדושה וכובש את יצרו וקונה יראת שמים, ומפני זה פורש בכח הרצון ובעינוי הנפש מתאוה ומתשוקה, לאט לאט קונה נפש שבכלל לא תרגיש שום תאוה או תשוקה לעבירה, ודרכי הקדושה והטהרה יהיו טבעיות לה. "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא", כי הקדושה היא מלחמה עם היצר, עם השטן, עם מלאך המוות, דור דור, יום יום, שעה שעה. היא מלחמה של הפרוש, החסיד, הקדוש, לכבוש את יצרו, ובה ינצחו הקדושה והטהרה והטוב, את האנוכיות, המיאוס, הטומאה והרע.

 

הכלל: עם ישראל נבחר על ידי הקב"ה להיות עם קדוש, סגולה, ועליון, בכורו ובחירו; והוא נטע בתוך עם ישראל נשמה ונפש של קדושה וטהרה שאין לשום עם אחר. חיבה יתירה נודעת לישראל, אהבה רבה מאת ה'. עם ישראל קיים לעולם, ולא יחליפנו הקב"ה בעם אחר, ובודאי שלא ימיר את תורתו. ומכיון שעם ישראל נבחר להיות עם קדוש, ותפקידו הוא להמשיך להתקדש ולהתעלות, ומכיון שברור שקדושה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טומאה, לכן קבע וציווה הקב"ה על עם ישראל את המדה, הערך העליון, של הבדלה.

[[שיט]]