אור הרעיון

פרק כה- הבדלה

פרק כה

הבדלה

 

בתורתנו הקדושה נאמר (דברים ד:ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", וכן (ויקרא כ:כד,כו): "ואומַר לכם, אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש, אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים... והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". שני כללים וערכים גדולים ויסודיים קבע הקב"ה לישראל, והם המידות של דבקות בה', ושל הבדלה מן העמים. הבדלה ובדלנות ובידוד מן הגוים, וכערך הפוך - הדבקות בה'. על ישראל להיבדל מהרע ומהגוים, בדיוק במידה שמצווים הם ישראל להידבק בה'.

 

על מצות הדבקות נאמר (דברים י:כ): "את ה' אלקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק...". וכן (שם יא:כב): "לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". ופירש הספורנו שם: "'ולדבקה בו' - שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו, כאמרו (משלי ג:ו): 'בכל דרכיך דעהו'". עוד נאמר (דברים ל:כ): "לשמוע בקולו ולדבקה בו". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סג:ט): "דבקה נפשי אחריך". ברור, שהדבקות בה' הולכת בד בבד עם דבקות במידות ה' ובמצוותיו, כמו שנאמר (תהלים קיט:לא): "דבקתי בעֵדְוֹתיך ה' אל תבִישֵני". ושכרם של ישראל הדבקים בה' הוא חיי עולם, כמו שנאמר בפסוק שהבאנו: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".

 

המצוה של דבקות בה' היא להגיע לדבקות ממש, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין סד.): "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה:ה)  - כצמיד על ידי אשה [כלומר, כחיבור צמיד על ידי האשה]; 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם' - דבוקים ממש", כלומר, כאילו יש דבקות ביניהם עד ששניהם מדובקים ממש כמו גוף אחד. וזאת המשמעות הפשוטה של דבקות, שהיא חיבור יותר חזק מצמידות. וכבר העיר הגאון בעל התורה תמימה (במדבר שם), שהמלה "נצמדים" משמשת באות למ"ד (כמו שנאמר, "הנצמדים לבעל פעור") ואילו "הדבקים" משמשת באות בי"ת (כמו שנאמר "הדבקים בה'"), כאשר הלמ"ד מורה על חיבור חיצוני והאות בי"ת על חיבור פנימי. כלומר, הדבקות בה' ובמצוותיו היא חיבור חזק שהופך את השנים לאחד, וכמו שנאמר באדם וחוה (בראשית ב:כד): "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". והרי חיבור איש ואשה ואהבתם הם הסמל והדוגמה לאהבת ה', כפי שאמרנו לעיל.

 

בוא וראה שלשה ממלכי ישראל, אחד דבק בה' ושנים נפרדו ממנו. אצל חזקיהו המלך נאמר (מלכים ב יח:ה-ז): "בה' אלקי ישראל בטח... וידבק בה', לא סר מאחריו... והיה ה' עמו, בכל אשר יצא ישכיל, וימרוד במלך אשור, לא עבדו". וברור שהדבקות בה' מחייבת בטחון שלם ותמים בו ללא פחד מבשר ודם, ושהדבקות בה' והבטחון בו חד הוא. ומכיון שדבק חזקיהו בה', הוא גם בטח בו, ומרד במלך אשור וסירב לעבדו, כי העובד את הגוי מחלל שם שמים, בזה שהוא עובד לאדון אחר זולת הקב"ה. ושכרו היה שאכן ראה במפלתם של סנחריב וצבא אשור.

[[שכ]]

המלך השני היה שאול, שביטל את הדבקות, ונפרד מהקב"ה, והלך להתיעץ באשה בעלת אוב בעין דור. ועל זה שביטל ונפרד מהדבקות בה', כמידה כנגד מידה נאמר בו: "ויַדְבְקו פלשתים את שאול ואת בניו..." (שמואל א לא:ב), ונאמר בו (דברי הימים א י:יג-יד): "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'... וגם לשאול באוב לדרוש; ולא דרש בה' וימיתהו...".

 

המלך השלישי היה שלמה, שבנה את בית המקדש, שהוא הסמל לשיא האהבה והדבקות בה', כמו שנרמז בכרובים. הרי הכרובים היו מרכז המשכן והבית, שהרי כל המשכן והבית נבנו רק לצורך הארון, שהוא היה החשוב שבכלים, כמו שאמרו (שמות רבה לד:ב): "'ועשו ארון עצי שטים' (שמות כה:י) - מה כתיב למעלה? 'ויקחו לי תרומה' (שם:ב), מיד 'ועשו ארון עצי שטים'. מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים". וכן כתב הרשב"ם (שמות כה:י): "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' הוצרך לעשות משכן". ועל הארון היתה כפורת, וממנה יצאו שני כרובים, ונאמר (שמות שם:כב): "ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים". הרי ששם היה מרכז הקדושה בעולם, המקום הקדוש ביותר בקודש הקדשים. והקב"ה עשה את הכרובים לסמל של דבקות הקב"ה עם ישראל, כמו שלמדנו (יומא נד.): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה (רש"י - "'מעורים' - לשון דיבוק"), ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". כלומר, הכרובים סימלו את אהבת הקב"ה וישראל כאילו היא אהבת זכר ונקבה, כמו שמתואר בשיר השירים, והיו דבוקים זה בזה דרך נס (ונ"ל שרמז לזה אפשר למצוא בדברי הימים ב ג:יב, שנאמר שם: "וכנף הכרוב האחד אמות חמש מגיע לקיר הבית, והכנף האחרת אמות חמש דבקה לכנף הכרוב האחר").

 

אך אותו שלמה המלך שבנה את הבית שסימל את הדבקות בה' ואת ההיבדלות מהטומאה ומהכיעור ומהגוים, נפרד מהקדושה, והלך ודבק בנשים נכריות, שהיה מצווה לשקץ אותן ולהיבדל מהן, כמו שנאמר (מלכים א יא:ב): "בהם דבק שלמה לאהבה". וכבר הבאנו לעיל את דברי חז"ל (במדבר רבה י:ד): "הדא הוא דכתיב (משלי לא:א) 'דברי למואל מלך'. למה נקרא שלמה למואל? א"ר ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש, נשא בתיה בת פרעה, והיה שם צהלת שמחת ביהמ"ק וצהלת בת פרעה. ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש...". הוא נקרא למואל, משום שהשליך עול מלכות שמים מעליו, כלומר, "למה לו א-ל". הנה, המקדש והקדושה והקב"ה שהיה עליו להידבק בהם - בדל מהם; ואילו הגויה הטמאה שהיה עליו להיבדל ממנה - דבק בה. ובגלל זה דבקה הרעה בישראל, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כא:): "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי". הנה לפנינו העונש הלאומי האלוקי של מידה כנגד מידה: שלמה שהתבדל מדבֵקות בקדושת בית המקדש, ונשא את בת פרעה כדי להבטיח שפרעה יהיה בעל בריתו נגד אויביו, ולא בטח בה', נענש ע"י הקב"ה, בזה שאותו יום התחיל לקום האויב שבסופו של דבר החריב את המקדש ואת הארץ. אכן "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ואילו בעת שנפרדים מהדבקות, מתקיים (תהלים מד:כו): "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו".

 

>ההיפך של דבקות הוא הבדלה, שהיא הסירוב להידבק בדבר כלשהו. כך נאמר בעיר הנדחת (דברים יג:יח): "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם...". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא:ג): "לא אשית לנגד עינַי דבר בלִיָעַל, עשֹה סֵטִים שֹנֵאתי - לא ידבק [[שכא]] בי". אם כן, הסירוב להידבק בדבר כלשהו הוא הרצון להיבדל ממנו, וכמו שאמר הקב"ה למשה ולאהרן (במדבר טז:כא): "היבדלו מתוך העדה הזאת". זה העיקרון היסודי של הבדלה.

 

הקב"ה גזר על ישראל הקדוש והמקודש להיבדל מהטומאה ומהגוים הטמאים. העבודה הזרה והתרבות הזרה של הגוים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם תורת ה' ועם ה' יתברך עצמו. לכן נאמר (ויקרא כ:כו): "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". ועל זה אמרו חז"ל (תורת כהנים, קדושים פרק ט:יב): "'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' - אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו - הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו".

 

הבדלת ישראל מן העמים חשובה כל כך, משום שאם ישראל, שנבחר להיות עמו הקדוש והמיוחד, אינו מובדל מן העמים, אלא מושפע ע"י התרבות הזרה, אם כן למה נברא? איזו מטרה מיוחדת יש לקיומם של ישראל ולקיום כל העולם? אם הם כמו נבוכדנצר בהתנהגותם ובמחשבותיהם, בטומאתם ובגאוותם ובחילולם, לשם מה יגן עליהם הקב"ה ולמה יבטיח את קיומם? מי שרוצה להיות כנבוכדנצר יושלך לזרועותיו של נבוכדנצר.

 

הקב"ה קבע: לא אחדות ישראל והעמים, לא מיזוג ולא שילוב, לא הפלת המחסומים והחומות בין ישראל לעמים, אלא הפרדה, תחומים, הבדלה. וההבדלה הזאת היא אמנם לשם אחדות, אך אחדות אמיתית של עולם תחת מלכות ש-די, שאילו עולם מאוחד של שקר אינו לרצון הקב"ה. על הפסוק (שיר השירים ה:טז): "זה דודי וזה רעי", אמרו חז"ל (במדבר רבה י:א): "שהוא מרבה לי רעים [ישראל שנקרא דוד לה', שזה הכינוי הגדול ביותר של אהבה, מרבה לה' רעים כאשר הגוים מקבלים עליהם את עול מלכותו ע"י ישראל]. כיצד? כתיב (ויקרא כ:כו): 'ואבדיל אתכם מן העמים'. כזה שהוא בורר את היפה מן הרע, בורר וחוזר ובורר, שכל מי שבורר את הרע מן היפה, שוב אינו חוזר ובורר. כך הקב"ה מצפה לאומות העולם שמא יעשו תשובה ויקרבן לתחת כנפיו". זה התפקיד של ישראל. אך לא ע"י התבוללות והתקרבות והתערבות עם הגוים כדי להיות אור מזויף לעמים, כמו שאומרים הבורים והזייפנים, אלא ע"י בידוד והבדלה מהם, ויצירת עם קדוש שיהיה דוגמה אמיתית ושונה לעמים, ואז יבואו וירצו גם הם להיות עם קדוש.

 

מצאנו בחטא בעל פעור בשיטים, כאשר זנו ישראל עם בנות מואב, שתיארו חז"ל (תנחומא, בלק יח): "מכאן ואילך אומרת לו ילדה [לאדם בישראל]: אתה כבן בית, שב, ברור לעצמך. וצרצור יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גוים [שאח"כ אסרו חז"ל את יינם משום חיתון, כדי שלא תהיה קירבה ורעות בין היהודי לבין הגוי]. וילדה יוצאת מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאים אותנו? טול לך כלי זה חנם, הלא כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם...". הפיתוי והטענה של הגוים כאן הם שצריך להגיע לאחדות ולהורדת החומות של הבדלה ומחסומי ההפרדה. וכי אין זאת טענה הוגנת ושכלית לפי המחשבות הנפסדות של עובדי התרבות הזרה? וכי אין האחדות של כל העמים, והיעלמות ההבדלים בין ישראל לעמים, מטרתם של המתייוונים, שבלאו הכי כבר שמו קץ לכל הבדל הגיוני ושכלי בינם לבין הגוים? והרי לפנינו הצעה לעולם אחד ועם אחד, ולמה ישראל יישארו לבד ועם לבדד ישכון?

 

וכן תיארו חז"ל על הפסוק (שה"ש ז:א) "שובי, שובי השולמית, שובי, שובי, ונחזה בך, מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים", וז"ל (שיר השירים רבה ז:[א]ב): "אומות העולם [[שכב]] אומרות לישראל: עד מתי אתם מתים על אלקיכם ומשלמין לו... ועד מתי אתם נהרגין עליו... ועד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו לעצמו והוא גומל לכם רעות. בואו לכם אצלנו ואנו ממנין אתכם דוכסין אפרכין ואיטרטלין. 'ונחזה בך' - ואתון אינון מחזיתיה דעלמא, הדא הוא דכתיב (שמות יח:כא): 'ואתה תחזה מכל העם'".

 

"ואתון אינון מחזיתיה דעלמא" - ואתם תהיו מראית עינו של עולם, "לאור גוים"... הנה הפיתוי והטענה היסודית שאימצו גם המתייוונים והמזייפים מישראל, שעיוותו את המושג של "ואתנך לברית עם לאור גוים" (ישעיהו מב:ו), שבידי המזייפים הפך לדרישה להידבק בגוים ולהתחבר להם, להיפרד מן הבידוד וההבדלה, לפרוש מארץ ישראל ולהידבק בגלות ולחיות שם אִתם כדי להיות להם "לאור גוים", ולשם כך לזנוח את המושגים ואת ההלכות הלא נעימות והלא מקובלות, שמא ישניאו את הגוים עלינו, והכל לשם אחדות, כלומר, התבוללות לשם אחדות. אך ממשיכים שם חז"ל ואומרים: "וישראל משיבין להם: 'מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים'. שמעתם מימיכם אברהם יצחק ויעקב עבדו עבודה זרה שיעבדו בניהם אחריהם. ולא אבותינו עבדו עבודה זרה ולא אנו נעבוד עבודה זרה אחריהם. אלא מה אתם יכולין לעשות לנו, כחולה [מחולות] שנעשה ליעקב אבינו כשיצא מבית לבן? ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר: ששים רבוא מלאכי היו חלין ומרקדים לפני יעקב אבינו בצאתו מבית לבן. ורבנן אמרי מאה ועשרים רבוא... או שמא יכולין אתם לעשות לנו כחולה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא? ר' ברכיה ור' חלבו ועולא ביראה ור' אלעזר בשם ר' חנינא אמרו: עתיד הקב"ה לעשות ראש חולה [מעגל מחולות והוא באמצע] לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים מח:יד): 'שיתו לבכם לחילה' - לחולה כתיב. ומראין לו באצבע, שנאמר (שם:טו): 'כי זה אלקים אלקינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות', כַעֲלָמות, כמחולות של צדיקים".

 

זוהי תשובתם של חז"ל למזייפים ולשוברי החומות של הבדלה בין ישראל לעמים. ודאי שמטרת הקב"ה היא אחדות בעולם, אך לא על בסיס של שקר ורע, לא בקבלת המושג המתועב של דו-קיום וסובלנות שמכשיר את הדרך לשויון התועבה והקדושה, הטוב והרע. אחדות רצויה אך ורק לאחר שהטוב ישלוט בעולם ויקבלו כולם את עול מלכות ש-די. אז, כאשר האמת והאדנות של הקב"ה תמלוכנה בעולם, תהיה אחדות אמיתית, וזו תבוא אך ורק דרך הבדלה.

 

הבדלה. ערך עליון ואלוקי שנכנס לעולם מיד עם היבראו, כדי להפריד בין דברים ומושגים שהמיזוג והשילוב והאיחוד הוא רע להם ורע לעולם. ההבדלה קובעת ומגדירה שני ענינים, האחד הטוב והשני הרע. ולאחר שכינתה שם לכל אחד מהם, היא מפרידה ומבדילה ומבודדת ביניהם. תחומים נערכים, גדרות וקווים נבנים, והם מכריזים על מקומם הנפרד של כל אחד ואחד, כדי שלא יתערבבו, ולא יִטשטש ההבדל המהותי שביניהם. כבר בתחילת בריאת העולם גזר עליו הקב"ה הבדלה, כדי להבדיל בין האור לבין החושך, הטוב והרע. לעיל הסברנו בהרחבה את הענין של טוב ורע והבדלה תחת כותרת זו: "טוב! אמת המידה שבה נברא העולם".

 

עצם המושג של "טוב" מעורר בהכרח את הניגוד לו - "רע", כמו שהאור בהכרח עומד בניגוד לחושך והמתוק - למר. ומכיון שה' יתברך ברא את העולם לתמימות ולשלמות של טוב, ברור שאין בו מקום לניגודו - הרע. כלומר, אין מקום בעולם למושג של רע, ק"ו לרשע. וזאת כוונת חז"ל שאמרו (בראשית רבה ג:ו): "אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה אלא על הטובה. 'ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא אלקים לילה' - אין כתיב כאן, אלא 'ולחשך קרא לילה' (בראשית א:ה)". כלומר, על החושך לא ייחד הקב"ה את שמו. ומשום שחייב אדם לבחור בטוב ולשלול בתכלית השלילה [[שכג]] את הרע, ודבר זה מחייב הבדלה ולא ערבוביא, משום כך נאמר (בראשית א:ד): "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", כלומר, הבדילם, עשה להם תחומים מובדלים, כדי שלא ישמשו ביחד וכדי שיהיה היכר ביניהם. אמרו חז"ל (ירושלמי, ברכות ח:ו): "לאור א"ל: היום יהא תחומך, ולחושך א"ל: הלילה יהא תחומך". וז"ל רש"י (בראשית שם): "ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשים בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה". הרי שהקב"ה קבע את המושגים של טוב ושל רע והבדיל ביניהם, ובזה יצר כלל יסודי למעשה בראשית ולישראל: הבדלה, שבלעדיה אין העולם יכול להתקיים. כי ההבדלה היא שמגדירה ומאפשרת הכרה ברורה בשוני שבין טוב ורע, ובכך היא מונעת את הערבוביא ואת הטשטוש, שמהם נולד הזיוף. עוד אמרו חז"ל (במדבר רבה יח:ז): "אמר לו משה: גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב בתחלה (בראשית א:ה,ד): 'ויהי ערב ויהי בקר', 'ויבדל אלקים בין האור ובין החושך', בשביל תשמישו של עולם. וכשם שהבדיל בין האור ובין החושך בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל ישראל מן האומות, שנאמר (ויקרא כ:כו): 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'" (ועיין גם בתנחומא, קרח ה).

 

ההבדלה שגזר הקב"ה על העולם כגזירה ומידה וערך עליון, באה כדי להפריד בין טוב ורע, ולכן סמוך להבדלה בין אור לחושך, בין טוב לרע, כתוב (שם): "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך". כלומר, שגם ההבדלה היא "טוב". וביום השני, כאשר ברא האלקים את הרקיע להיות "מבדיל בין מים למים", לא נאמר "טוב", כי בזה לא היה ענין של טוב ורע שמצוה להבדיל ביניהם, אלא היתה זו סתם הבדלה לצורך יצירה. אך כאשר מדובר על הבדלה בין טוב  לרע, או בין קודש לחול, או בין קדושה קלה לקדושה חמורה או בין קודש לקודש קדשים, בודאי זהו ערך עליון ודרך ה' ורעיון אלוקי, ובאלה ההבדלה היא טובה ומצוה רבה, כי להבדיל הוא ראשית כל להגדיר, ולקבוע את אי-השויון ביניהם, בין זה לזה.

 

בבחירת ישראל ע"י הקב"ה שיהיה בחירו, בכורו ומשיחו, קיבל ישראל מעמד ומדרגה עליונים מעל לשאר בני האדם, והוא כאילו נולד כבריאה חדשה בעולם, נפרד משאר העמים. ואמנם, בעוד ראש השנה הוא "יום הרת עולם", היום שבו נבראו כל שאר בני האדם, קבע הקב"ה יום מיוחד להורתו של ישראל, והוא חג הפסח, במטרה להדגיש את ההבדל התהומי שנפער עתה בין ישראל לעמים. כי בזה שהבדיל הקב"ה את ישראל מהעמים, קבע שיש אמת ושקר, עם אמת ועמי שקר, מחשבות אמת ומחשבות שקר, ובזה פסל את הרעיון של שויון העמים והדעות.

 

הרעיון של "שויון" הפך בזמננו בידי הסוגדים לתרבות הזרה, לעגל זהב, לשיקוץ של שקר. יש מי שאינו מסוגל להגדיר ולקבוע מעמד שונה למושגים ולעמים ולאנשים, ויש מי שמתנגד לקביעה זו בטענה שמושגים ורעיונות הם ענין של נטייה עצמית ומבוססים על הרגשות אישיות, ולכן הוא דורש שויון המחשבות והמושגים. השויון של רעיונות ואנשים הוא פתח לכל אדם לעשות כרצונו, כאוות נפשו, וכתאוות לבו, כי אם אין הגדרה מוחלטת, הרי הכל מותר, הכל כשר ותקין. לכן, השויון הבלתי מוגבל, והחרות והחופש הנובעים מזה (כי אם כולם שוים, מי יקבע מה מותר ומה אסור?), הוא אבי אבות הטומאה של ההרס הרעיוני של קדושה, של התקדשות, של טוב. כי לפי חסידי התרבות הזרה, מלבד דוגמאות צרות ונדירות, מי יעֵז ו"יתחצף" לטעון שיש לו הרשות והזכות לקבוע מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור? הרי כאשר אין לאדם אמת מוגדרת ומוחלטת, איך יהיה אדם אחר רשאי לקבוע לו את הדרך אשר ילך [[שכד]] בה? הרי הוא, האדם, חפשי לבחור בדרך שהוא רוצה. זאת היא תורת התרבות הזרה בהלכות שויון והיעדר הבדלה והפרדה.

 

אך מי שמקבל על עצמו את עול מלכות שמים, את מציאותו של מלך מלכי המלכים, שהדעה והדעת והחכמה והבינה כולן שלו, מבין שאכן יש הגדרות של טוב ורע שהן אמיתיות, עניניות, בלי נטייה אישית, כי הקב"ה, שהוא יוצר האמת, קובע את ההגדרה האמיתית וגוזר שאכן דבר מסויים הוא טוב או רע מוחלט.

 

ובכן, הקב"ה פוסל את הרעיון של שויון טבעי ומעמד שוה לכל רעיון ולכל עם ולכל אדם. הוא קובע הגדרות: טוב ורע; קודש וחול; קדשים קלים וקדשי קדשים. ועל פי זה הוא קובע מעמדות לכל דבר. את הרע הוא קובע כאויב האדם, שחייבים להחרימו ולבערו מן העולם. וגם בתוך הטוב, הוא מקדש מושג או עם או אדם מסויימים מעל לזולתם. כך, הבדיל הקב"ה בין בעלי החיים, כמו שנאמר (ויקרא כ:כה): "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". וכן הבדיל את הלויים משאר בני ישראל, כמו שנאמר (במדבר ח:יד): "והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל". וכן הבדיל את הכהנים מתוך הלויים, שנאמר (דברי הימים א כג:יג): "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". וכן הבדיל בין הקודש לקודש הקדשים, כמו שנאמר (שמות כו:לג): "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים".

 

אמרו חז"ל (במדבר רבה ג:ח): "את מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו אחד מהם. ברא ז' ימים ובחר הקב"ה בשבת, שנאמר (בראשית ב:ג): 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו'. ברא שָנים ובירר לו אחד מהם, שנאמר (ויקרא כה:ב): 'ושבתה הארץ שבת לה''. ברא שבועות ובירר לו אחת מהם, שנאמר (שם:י): 'וקדשתם את שנת החמשים שנה'. ברא ארצות ובירר לו אחד מהם, א"י, שנאמר (דברים יא:יב): 'תמיד עיני ה' אלקיך בה'. וכן הקב"ה קורא אותה ארצו שנאמר (יואל ד:ב): 'ואת ארצי חִלֵקו'. ברא רקיעים ובירר לו אחד מהם, זה ערבות, שנאמר (תהלים סח:ה): 'סולו לרוכב בערבות'. ברא אומות ובירר לו אחת מהם, אלו ישראל, שנאמר (דברים יד:ב): 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה'. ברא שבטים ובירר לו אחד מהם, זה שבט לוי, שנאמר (שמואל א ב:כח): 'ובחר אותו מכל שבטי ישראל'". ובתנחומא (קרח ה): "וכך הבדיל אהרן, שנאמר (דברי הימים א כג:יג): 'ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים'. אם יכולין אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו".

 

ובכן, עם ישראל הוקדש מכל העמים, ומשום כך הובדל מהם. כי לעומת ישראל הנקרא "אדם", אין שאר האומות נקראות "אדם", ולעומת הקדושה והטהרה של ישראל יש רק טומאה וחוסר קדושה בעמים, ואיך תוכל הקדושה לגור עם הטומאה? אמרו חז"ל (תנחומא, נשא ז): "אמר הקב"ה: בעולם הזה תיעבתי כל הגוים, על שהם מזרע טומאה, ובחרתי בכם [בישראל] לפי שאתם זרע אמת... ואף לעתיד לבא איני בוחר אלא בכם שאתם זרע קדושה, ברוכי ה', שנאמר (ישעיהו סה:כג): 'לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה [וצאצאיהם אתם]'". וכן (תנחומא, במדבר כ): "משל לאדם שהיו לו פרקמטוטים של זכוכית, והיה מוציאן לשוק ולא היה מדקדק במנינם, והיה מוציאן שלא במנין ומכניסן שלא במנין, שלא היה משגיח עליהם, לפי שהיו של זכוכית. והיה לו סחורה אחרת של מרגליות נאות, והיה נוטלה במנין ומוציאה במנין ומכניסה במנין, לפי שהיו מרגליות והיו חביבות עליו. כך, כביכול, אמר הקב"ה: לגוים לא נתתי להם מנין, לפי שאינן חשובין לפני לכלום שנאמר (ישעיהו מ:יז) 'כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו', אבל אתם בני אדם 'העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם' (שם מו:ג), לכך אני מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר (במדבר ג:מ): 'פקֹד כל בכור זכר לבני ישראל...'". וכן [[שכה]] (מגילה יב:): "שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תפלות".

 

וכן בילקוט שמעוני (ישעיהו תנב): "א"ל הקב"ה למשה, כל הגוים טנופות הם, שנאמר (ישעיהו לג:יב): 'והיו עמים משרפות שֹיד קוצים כסוחים באש יצתו', לפיכך אל תדקדק במנינם. אבל ישראל צדיקים הם כולם, שנאמר (שם ס:כא): 'ועמך כלם צדיקים', וכן הוא אומר (שיר השירים ד:ז): 'כלך יפה רעיתי', לפיכך דקדק במנינם". ומשום כך, אמרו חז"ל (מכילתא, יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ב) כמו שהבאנו כמה פעמים לעיל: "קראן 'גוי' שנאמר (דברי הימים א יז:כא): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', [וקראם] קדוש קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשקוציהם". וכך כתב הרמ"א (יורה דעה פא:ז): "ומ"מ לא יניקו תינוק מן הגויה אם אפשר בישראלית, דחלב גוים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע".

 

על פי זה אפשר להבין את דברי חז"ל (תנחומא, תרומה ג): "מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, אמר לו, למה הקב"ה שונא אותנו, שכתב 'ואת עשו שנאתי' (מלאכי א:ג)? אמר לו, למחר אני משיבך. למחר אמר לו: רבי עקיבא, מה חלמת זה הלילה ומה ראית? אמר לו: בחלומי היה לי הלילה שני כלבים, אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא. מיד כעס, אמר לו: לא קראת שם כלביך אלא על שמי ועל שם אשתי, נתחייבת הריגה למלכות. אמר לו רבי עקיבא, ומה בינך לביניהם? אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין, אתה פרה ורבה והן פרין ורבין, אתה מת והן מתים, ועל שקראתי שמם כשמך, כעסת?...". האדם נברא בכוונה כבריה שעולה ומתעלה מעל לבהמיות של בעלי החיים. וכאשר הוא פונה עורף לקדושה ולהתעלוּת, וכל חייו אינם אלא כדמות חייהן של בהמות, אכן אין הבדל בינו לבינן. הקב"ה גזר הבדלה בין האדם לבהמה, ומי שאינו מובדל ממנה נעשה כמותה.

 

>מאחר שאומות העולם מאסו בקדושה ובעול מלכות ה', ברגע שניתנה התורה בסיני וירדו לעולם האהבה והדבקות לישראל, ירדה גם השנאה לגוים שלא היו מוכנים לקבל עול מלכותו. אמרו חז"ל (תנחומא, במדבר ז): "הר סיני [כלומר, מדוע נקרא הר סיני]? שבו נשנאו הגוים להקב"ה ונתן להם אפופסין [גזרי דין], שנאמר (ישעיהו ס:יב): 'והגוים חרב יחרבו'. א"ר אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן: מחורב יחרבו - שנטלו שם אפופסין". והכוונה היא, שאמנם ודאי גם קודם לכן שנא הקב"ה את הע"ז ואת אלה שעבדו לה, אך מכיון שכל העולם היה כך, חיכה עד שיקים עם אחד כבחירו וכמשיחו, ישראל, שהוא למעשה יְיַצג את האדם ואת העולם, בעוד השאר אינם אלא מזוהמים, טמאים ולכן שנואים על סירובם לקבל את עול מלכות ה', את מדותיו ואת דרכיו, ובכך מסרבים להיות בני אדם במובן האלוקי.

 

ההבדל בין אדם בישראל ללא-יהודי הוא עצום, ומוצא ביטוי הלכתי בדברי חז"ל (סנהדרין נח:): "גוי שהכה את ישראל חייב מיתה... ואמר ר' חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה". דין זה הגיוני מאד, שהרי האדם בישראל הוא בכורו ובחירו של הקב"ה, הממשיך את תפקידו של אדם הראשון והנקרא אדם, וכל מי שמעֵז להכות את בנו בכורו של הקב"ה, דמו בראשו. ועיין מה שכתבנו בזה לעיל בע"ה בפרק על א"י והגוים שבה. הבדל זה נקבע לדינא, כאמור, וזהו דין שפורקי עול מלכות שמים, לרבות אותם שומרי הפולחן שמחשבותיהם כמחשבות זמרי ומבקשים שכר כפינחס, מואסים בו ומסתייגים ממנו, ובכך מתעבים את מדות ה', את דרכיו ואת מחשבותיו.

[[שכו]]

>כלל גדול קבע לנו הקב"ה בתורתו הקדושה, כשאמר (ויקרא יח:ה): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". הקב"ה ציווה על האדם את החיים. לא זכות היא אלא חובה. כדי שיחיה חיים של קדושה ושל טהרה ושל טוב, כדי שיכוף את יצרו ואת גאותו וכדי שיקבל עליו עול מלכות שמים וימליך את הקב"ה כמלך על כל הארץ, חובה הם החיים כשלעצמם. ופשע לא יכופר הוא כשאדם רואה בחיים נכס פרטי, רשות היחיד, שמותר לו -- לאדם שהוא בעלים על החיים, כביכול לעשות בהם מה ואיך שירצה. ופשע כפול ומכופל הוא כשאדם מעֵז לאבד עצמו לדעת, ולשים קץ במו ידיו לחיים שאותם מצוּוה הוא לחיות. "וחי בהם" היא מצוה רבה, שבה תלויות כל שאר המצוות.

 

מכאן נובע הכלל שבזמן שאין גזירה ואין חילול השם, ויש סכנת חיים, מחללים את כל המצוות (פרט לע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים), משום שמוטב שיחלל מצוה זו היום ויחיה כדי לשמור את המצוות לעתיד. כך אמרו חז"ל (שבת קנא:): "תניא, רשב"ג אומר: [אפילו] תינוק בן יומו חי, מחללין עליו את השבת; דוד מלך ישראל מת, אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת - אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה; דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו - כיון שמת אדם בטל מן המצוות, והיינו דא"ר יוחנן: 'במתים חפשי' (תהלים פח:ו), כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות". כלומר, כל עוד לא מת, מכיון שהוא חי, כל המצוות הן חובה עליו, כולל המצוה החשובה לחלל מצוה אחת כדי שיחיה ויקיים הרבה מצוות, וכן לחלל מצוה ולהציל עוד יהודי כדי שהלה יחיה ויקיים מצוות.

 

ומכאן נובע הכלל הגדול שגם פיקוח נפש של יהודי אחר, דוחה מצוות. המצוה להציל נפש מישראל (בלי קשר לביטול מצוה לצורך זה), נובעת מהמצוה של אהבה ואחוה, מצד שישראל הם חטיבה אחת של "רֵעים" בקדושה ובמצוות, שנאמר (ויקרא יט:יח): "ואהבת לרעך כמוך" (כמו שכתבנו לעיל). ומזה פסק הרמב"ם (הלכות דעות ו:ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך'". וכן כתב החינוך (רמג [ריט]). ומשום שכל ישראל נבראו כרעים במצוות וקדושה, גזר עלינו הכתוב (ויקרא יט:טז): "לא תעמוד על דם רעך", ואמרו חז"ל (סנהדרין עג.): "מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו... מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל: 'לא תעמוד על דם רעך'". אך לכאורה, כל זה מדבר כשאין היהודי מחלל מצוה במעשה זה שהוא מציל בו יהודי אחר, אך מניין לנו שאדם חייב אפילו לבטל ולחלל מצוה כדי להציל נפש מישראל? את זה לימדו חז"ל (יומא פה.): "וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסרד ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן, נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?" וכל אחד מגדולי ישראל הללו הביא ראיה משלו, ומסיימת שם הגמרא (שם פה:): "א"ר יהודה אמר שמואל, אי הואי התם, הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו: 'וחי בהם', ולא שימות בהם". הרי ראינו שגם כשמדובר בחילול מצוה, חייבים אנו לחלל את המצוה כדי להציל את נפשנו וגם את נפשו של יהודי אחר כדי שיחיה ובכך יקיים מצוות הרבה, כי זה כל האדם וכל תפקידו בעולם.

 

כך נקבעה ההלכה אף לספק פיקוח נפש, כמו שלמדנו במשנה (יומא פג.): "מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו [ביום הכפורים] אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו... מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת...". ואמרו על זה בגמרא (שם פד:): "מחמין חמין לחולה [מסוכן] בשבת בין להשקותו בין להברותו, ולא שבת זו בלבד אמרו [[שכז]] אלא לשבת אחרת [כלומר, גם אם אין ספק  לשבת זו, שיודעים שלא ימות היום, אלא יש ספק שאם לא נחלל את השבת עבורו היום, שמא ימות לאחר זמן], ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת... ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל...". צא וראה כמה גדול הענין של רֵע במצוות, שחייבים לחלל את השבת ושאר מצוות כדי להציל אדם בישראל, כדי שיוכל לחיות ולקיים את המצוות, כי כל המצוה בהצלת נפש נובעת מהכלל של "וחי בהם", שכל מטרת חיינו היא לחיות בהם במצוות, כי כל חיינו אינם חיים ובודאי אין סיבה לחלל מצוה עבורם, אלא מפני שהחיים מוקדשים לקיום המצוות, שהן מטרת החיים.

 

אבל אם מי שעומד בסכנה אינו בר מצוות וקדושה, ודאי שאסור לישראל לחלל את הקודש ואת הקדושה ואת המצוה שהוא כל חייו, כדי להציל אנוש שאינו בר מצוה, ואינו חלק ממטרת בריאת העולם. ומשום כך אמרו חז"ל במשנה (יומא פג.): "מי שנפלה עליו מפולת - ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק גוי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל...". והסיבה ברורה - שספק נפשות כנפשות דמי. אך הסכת ושמע דברי חז"ל: "ספק גוי, ספק ישראל". מכאן מוכח שאם הוא בודאי גוי אין מפקחים את הגל. ומדוע? כי שבת היא מצות ה' שבאה לקדש את שמו ולקדש את היהודי - וזה תפקידו היחיד בעולם. ואסור לו ח"ו לחלל תפקיד זה ומצוה זו אלא להציל את עצמו כדי להמשיך בתפקיד, או להציל יהודי אחר, שהוא רעו במצוות, ומאותו טעם. לכן, אם ברור שהמפולת נפלה על גוי, שאינו מצוּוה במצוות ואינו רֵע של היהודי בהן ואינו קדוש ומצוּוה על הקדושה, ברור שאסור לנו לחלל את קדושת השבת וה' עבורו.

 

כך כתב המשנה ברורה (של:ב, סק"ח): "ודע דהרופאים אפילו היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל [באיסור לטפל בגוים בשבת], דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות גוים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו. דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין הגוים [אף דגם זה אינו ברור, עיין בפמ"ג] איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע, ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו". מה שאמר המשנה ברורה שאיסור דאורייתא אסור לכו"ע אפילו במקום איבה, כך כתבו בתוספות (ע"ז כו. ד"ה סבר). אך כל החשש של איבה הוא רק כאשר ישראל נמצאים כמיעוט בין הגוים, שאז יש סכנה שבגלל איבה יגיעו לידי סכנת נפשות, אבל ברור שכאשר יד ישראל תקיפה, אין מתחשבים כלל באיבה, כי מה איכפת לנו משנאתם, הרי ממילא שונאים הם את ישראל, ועתה יד ישראל תקיפה.

 

עוד אמרו חז"ל (ע"ז שם): "בת ישראל לא תיילד את הגויה מפני שמיילדת בן לעבודה זרה... בת ישראל לא תניק בנה של הגויה מפני שמגדלת בן לעבודה זרה". וכך פסק המחבר (שו"ע, יו"ד קנד:ב), אלא שהוסיף לגבי מיילדת: "אא"כ היא ידועה למיילדת שאז מותר, ודוקא בשכר ובחול", כלומר שבשבת אסור גם בזה. והסיבה שמותר בחול כאשר היא ידועה כמיילדת, היא, שאם תסרב תהיה איבה וסכנה, ומ"מ גם אז אסור לחלל את השבת בעדה, כי האיבה עדיין אינה מהווה סכנה ממשית. א"כ את האיסור לעזור להביא לעולם עוד גוי, התירו חכמים משום איבה, אבל בודאי לא התירו משום כך שתחלל את השבת בעד הרשע ואמו. ואם יש חשש ממשי לסכנת נפשות לישראל, כבר כתב הרמ"א (או"ח שלד:כו) בענין דליקה שפרצה בשבת, וז"ל: "וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה הני מילי בימיהם [שהיו בארץ ישראל וידם תקיפה] אבל בזמן שאנו שרויים בין הגוים כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה [[שכח]] סכנת נפשות, והזריז הרי זה משובח...". וכן כתב בפתחי תשובה (יו"ד קנד ס"ק ב): "ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות, יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא", ועיין שם בהמשך דבריו. אך ודאי וודאי, שכאשר יד ישראל תקיפה, אל נעֵז אף לחשוב על חילול שבת כדי להציל גוי, וכמו שפסק המחבר (או"ח של:ב) וז"ל: "גויה אין מיילדין אותה בשבת" (אף שבסעיף א כתב: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה"). וכדי להוציא את הזיוף מראשיהם של פורקי העול, נדגיש שמדובר בכל גוי ולא רק בעובד ע"ז, כמו שכתב המגן אברהם (שם סק"ד): "אפילו ישמעאלים שאין עובדים עבודת אלילים". וכן כתב בעל החפץ חיים בבאור הלכה (שם, ד"ה כותית): "וה"ה ישמעאלים". ושוב: כל ההיתר לעבור עבירה למען הצלת גוי בא רק משום איבה וסכנה מצדם בזמן שאנחנו בידיהם, אבל בזמננו שהצלחנו בע"ה לחזור לארצנו ולהקים ריבונות וממשלה משלנו (ותהיה הממשלה ארורה ככל שתהיה) הרי כבר אין פחד מאיבתם של הגוים.

 

הנה במסכת גיטין (סא.) אמרו: "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום". וכך פסק הרמב"ם (הלכות עבודה זרה י:ה): "מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום". רואים מכאן בעליל, שכל אלה אינם מצוה או חובה, אלא מפני דרכי שלום, כלומר שלא תהיה איבה. והדברים אמורים רק כאשר אנחנו צריכים דרכי שלום, כי הרי גוי שעובד ע"ז הוא רשע שאין לחננו ואין לדרוש טובו ושלומו כל ימינו, ורק בגלל הפחד והחשש של סכנה התירו את זה, אבל מדינא אינו לא אח ולא רֵע ליהודי. וכבר כתב הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש ד:יא): "אבל גוים שאין בינינו ובינם מלחמה... אין מסבבים להן המיתה, ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר (ויקרא יט:טז): 'לא תעמוד על דם רעך', ואין זה רעך".

 

עוד הגמרא אומרת (ב"ק קיג:): "מנין לאבידת גוי שהיא מותרת? שנאמר (דברים כב:ג): 'לכל אבדת אחיך', לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי [שאינו אחיך]". וכן פסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה יא:ג): "אבידת גוי מותרת שנאמר 'אבדת אחיך', והמחזירה הרי זה עובר עבירה, מפני שמחזיק יד רשעי עולם". ובגמרא (שם): "במקום שיש חילול השם אפילו אבידתו אסור", וכן פסק הרמב"ם שם והוסיף: "ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח".

 

יוצא מכל הדברים האלה, שגוי הוא רשע מרושע שמצוה להפסיד ממונו, כי הוא רשע וכופר בה' אלקי ישראל, ואף אסור להצילו אם הוא נוטה למות, כי מצוה לבער את הרע מקרב העולם בעקיפין כמה שאפשר, וודאי שאין להשוות דיני התורה של צדק ורחמים וחסד שמחוייבים אנחנו לכל אדם ואדם מישראל, לרשעים האלה, שהבדילנו הקב"ה מהם. רק כאשר אנחנו ביניהם ויש איבה וסכנה, אז - מפני דרכי שלום - מפרנסים ומנחמים וקוברים אותם כמו בישראל (ויישחקו עצמותיהם של אותם שומרי פולחן, שזייפו בפרהסיא את הדין, לאחר שיהודים מסרו את נפשם להוציא גופתה של גויה שנקברה בצו בית המשפט הרשע בבית עלמין יהודי ובקרב קברות יהודיים, והכריזו המזייפים המפלחנים שמצוה לקוברה עם יהודים, שהרי אמרו חז"ל, בגיטין (סא.): "וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום", בעוד כל דרדק מבין שהכוונה היא שכמו שמתעסקים במתי ישראל כך מתעסקים במתי גוים מפני דרכי שלום, ורש"י בפירוש כתב: "עם מתי ישראל, לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל").

 

אך אם זכינו לריבונות ולשלטון יהודי, ויד ישראל תקיפה, כבר כתב הרמב"ם (הל' [[שכט]] ע"ז י:ו): "אין כל הדברים האלו [שמשום דרכי שלום] אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין הגוים או שיד הגוים תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח גוים בינינו...". וכן, בשאלה אם מותר ליילד לקראים, כתב החכמת שלמה (או"ח סימן של, סעיף ב): "דנראה דלא שייך איבה רק בגוים, שהמה מרובים נגדנו ואנחנו מסורים בידם - בזה שייך איבה, אבל בקראים שהמה מועטים ואין אנו מסורים בידם לא שייך בזה חשש איבה כלל".

 

אם כן הכלל ברור: גוי, לא רק שמצוה עלינו להיבדל ממנו, אלא גם אין לדרוש את שלומו כל הימים.

 

לא כך הדין בגוי שהוא גר תושב, שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח. מצוה עלינו להחיות גר תושב כמו ישראל, כמו שבארנו בע"ה לעיל. ולפי הרמב"ם זה דוקא אם קיבלן משום שהקב"ה נתנן ע"י משה רבינו, ולא מהכרע הדעת, כפי שהבאנו בפרק על הלא-יהודי בא"י. אך ודאי וודאי חייבים להיבדל גם ממנו, ואין מחללים עליו שבת כדי להחיותו, כמו שפסק בעל החפץ חיים בבאור הלכה (או"ח של:ב, בד"ה כותית) על מה שכתב המחבר: "גויה אין מיילדין אותה בשבת", וז"ל: "וה"ה ישמעאלית; וגר תושב מיילדין אותו מפני שאנו מצווין להחיותו, ודוקא בדברים שאינם חילול [שבת]". והרחבנו בענין גר תושב בע"ה בפרק "הלא-יהודי בא"י".

 

>כמו שהקב"ה ברא מינים, ואסר עליהם ועלינו לערב שני מינים, כך ההבדלה בין ישראל לעמים היא חוק ברזל שאסור להפר אותו. קדוש המתערב בטמא, חוק הוא שקדושתו תושפע ע"י מגע זה, ושהטומאה תטנף את הקדושה. וכן איש טוב אל יתחבר לאיש רע, אפילו מישראל, כי לא יתכן שלא יושפע ע"י הרע, כמו שאמרו חז"ל (אבות א:ז): "אל תתחבר לרשע". וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א:טו): "בנִי אל תלך בדרך אִתם, מנע רגלך מנתיבתם". וכן דוד פתח את ספרו, ספר תהלים, במלים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". וכן המלך יהושפט, שהיה צדיק אך הלך עם אחאב הרשע למלחמה, חטא בזה, וכך אמר לו יהוא בן חנני החוזה (דברי הימים ב יט:ב): "הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב, ובזאת עליך קצף מלפני ה'". יהושפט התחבר גם לאחזיה מלך ישראל הרשע, ונאמר (שם כ:לה,לז): "ואחרי כן אתחבר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל - הוא הרשיע לעשות [כלומר, אחזיה היה רשע ומכל מקום הלך אתו יהושפט]... ויתנבא אליעזר בן דודוהו ממרשה על יהושפט לאמור: כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך". ועל זה אמרו חז"ל כלל מרשים בהבדלה (מכילתא, יתרו, מסכתא דעמלק א): "מכאן אמרו חכמים: אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה". כי הרשע ישפיע על הצדיק יותר משישפיע הצדיק עליו, ומשום כך דרש הקב"ה הינתקות גמורה, ואפילו דבר טוב אל יחפש הצדיק אצל הרשע. וכן דרשו חז"ל בענין דברי הקב"ה ללבן (בראשית לא:כד): "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע", וז"ל (יבמות קג:): "בשלמא רע - לחיי [מובן], אלא טוב - אמאי לא? אלא שמע מינה, טובתן של רשעים, רעה היא אצל צדיקים".

 

לכן גזר הקב"ה על עם ישראל הבדלה, בדלנות, בדידות משאר העמים, שנאמר (במדבר כג:ט): "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ואמרו על כך חז"ל (סנהדרין לט.): "אמר ליה ההוא מינא [גוי] לרבי אבינא: כתיב (שמואל ב ז:כג): 'ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ'. מאי רבותייהו? אתון נמי ערביתו בהדן, דכתיב (ישעיהו מ:יז): 'כל הגוים כאַיִן נגדו'. אמר ליה: מדידכו אסהידו עלן, דכתיב [בדברי בלעם] (במדבר כג:ט): 'ובגוים לא יתחשב'". העולם מורכב מגוים ומישראל. כל הגוים הם בחטיבה אחת, [[של]] וישראל בחטיבה שניה, נפרדת ומובדלת. היחיד שאִתו מתבודד ישראל הוא הקב"ה, שנאמר (דברים לב:יב): "ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר". וכן (שם לג:כח): "וישכן ישראל בטח בדד". אמרו חז"ל (שמות רבה טו:ז): "'הן עם לבדד ישכון' - מהו 'הן'? כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות הללו. כיצד? א"ט הרי י'; ב"ח הרי י'; ג"ז הרי י'; ד"ו הרי י', נמצא ה' לעצמה. וכן האות נ' אין לה זוג - י"צ הרי ק'; כ"פ הרי ק'; ל"ע הרי ק'; מ"ס הרי ק', נמצא נ' לעצמה. אמר הקב"ה: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להידבק עם כל הגוים, אלא לעצמן מפורשים. שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ומבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הן נהרגים ואין מתערבים בהם, שנאמר 'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב'. ומה אני עושה, כל שונא וכל אויב שיגזור עליהם גזרה, אני הורגו, שנאמר (במדבר כג:כד): 'הן עם כלביא יקום'. מיכן אתה למד, אתה מוצא בא עליהם עמלק והרגו אותו, כמו שנאמר (שמות יז:יג): 'ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'. בא סיסרא והרגוהו, שנאמר (שופטים ד:טו): 'ויהם ה' את סיסרא'. וכן כל אויביהם. וכן בצאת ישראל ממצרים הקב"ה אומר להן (שמות יב:כב): 'ואתם לא תצאו' וגו', הם בבתיהם והוא הורג את אויביהם, שנאמר (שם:כג): 'ועבר ה' לנגוף את מצרים'".

 

אם כן, יש בבידוד שני ערכים, כמו שכתבנו בתחילה: א) היבדלות מהגוי ומן העמים, ב) דבקות בה', ובטחון שגם אם ישראל בדד ולבד, ללא בעלי ברית, מכל מקום "ה' בדד ינחנו", "וישכון ישראל בטח בדד".

 

ההבדלה באה להגן על הקדושה, אך הקדושה גופא - המצוות המקדשות את ישראל - גם היא מוסיפה להבדלה. כך אמרו חז"ל (במדבר רבה י:א): "'זה דודי' (שיר השירים ה:טז) - כמה דתימא (ויקרא כ:כו): 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. א"ר לוי, כל מעשיהם של ישראל מובדלים מן אומות העולם, בחרישתן ובזריעתן בקצירתן בעומרן בדישתן בגרניהם ביקביהם ובתגלחתם ובמניינם. בחרישתן (דברים כב:י): 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו'. בזריעתן (ויקרא יט:יט): 'שדך לא תזרע כלאים'. בקצירתן (שם:ט): 'לא תכלה פאת שדך בקוצרך'. בעומרן (דברים כד:יט): 'ושכחת עומר בשדה' וגו'. בדישתן (שם כה:ד): 'לא תחסום שור בדישו'. בגרניהם ביקביהם (שמות כב:כח): 'מלאתך ודמעך לא תאחר'. בתגלחתם (ויקרא כא:ה): 'ופאת זקנם לא יגלחו'. במניינם, שישראל מונים ללבנה ואומות העולם מונין לחמה, 'כי תשא את ראש' וגו' (שמות ל:יב), 'שאו את ראש' וגו' (במדבר א:ב). 'להיות לי' - הרי אתם שלי, הוי 'זה דודי וזה רעי'".

 

בכל דרכיו, חייב היהודי להיות "לו", להקב"ה, והדבקות בו מחייבת בדידות ובדלנות והבדלה מן הגוי, שלא ניטמא על ידו, וששום טומאה ושקר מצד הגוים ותרבותם לא תשפיע על קדושת ישראל ועל האמת שיש לו. לכן ציווה הקב"ה על אברהם אבינו להיבדל מכל מה שהיה יקר לו כדי שלא יהיה מחובר לטומאה ולטמאים, ואמר לו (בראשית יב:א): "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אע"פ שבשעה ההיא הכנענים היו בארץ עם חוקותיהם ותרבותם המכוערות, מכל מקום כאשר אדם דר בארץ זרה, הרבה יותר קשה לו להתערב ולקבל את ההשפעה הרעה, מה שאין כן במי שגר במקום שהוא רגיל לו, כפי שאנו רואים שאפילו רבים וטובים הגרים בגלות, מתרגלים לה והופכים לתושבים קבועים ולחלק מהתרבות והנימוסין של הגוים.

 

אומות העולם ודרכיהן נמשלו לשקצים ושיקוצים שנצטוו ישראל להיבדל מהם ולהרחיק את עצמם מהם, כמו שאמרנו. בבעל חי טמא כתוב (ויקרא יא:מא): "שקץ הוא, לא יֵאָכֵל", וכן (שם:מז): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". ואמרו חז"ל על [[שלא]] ישראל (מכילתא, יתרו, מסכתא דבחדש ב): "קדוש - קדושים, ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשקוציהם", כפי שהבאנו כמה פעמים. כל דבר שהוא בגדר תועבה - בין שהוא שקץ השורץ ובין שהוא אומות העולם שדרכיהן ומחשבותיהן משוקצות, חייב ישראל להיבדל ממנו, כי אסור שתדבק הטומאה לקדושה פן תהרסנה. ועל זה אמרו בתורת כהנים (שמיני, פרק יב:ג): "'ולא תִטַמאו בהם ונִטמֵתם בם' (ויקרא יא:מג) - ואם מיטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם. 'כי אני ה' אלקיכם והתקדִשתם והייתם קדושים כי קדוש אני' (שם:מד) - כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים".

 

משום כך אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבא ז): "ישמור אדם דברים בלבו, שלא יעשה שותפות עם הגוי ולא יכרות עמו ברית, שכן מצאנו באברהם אבינו שעשה שותפות [עם אבימלך] וסוף דברים שעשו עמו ברית... מיכן אמרו: כל העושה שותפות עם הגוי כאילו עובד עבודה זרה וכורת עמו ברית, ואם ת"ח הוא מזלזל את תורתו, ומחלל שמו של אביו [שבשמים], ומבזבז את ממונו ומוסר את בניו [ומפיל אותם] בחרב ומגלה אותם מארצם ומוכרן לע"ז". וכן (שם ח): "ישמור אדם דברים בלבבו שלא יאכל עם הגוי על השלחן, שכך מצינו בחזקיהו מלך יהודה שאכל עם הגוי על השלחן וסוף נענש עליו עונש גדול". אמרו חז"ל (סנהדרין קד.): "בשביל שנכרים אכלו על שלחנו גרם גלות לבניו. מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: כל המזמן גוי לתוך ביתו ומשמש עליו, גורם גלות לבניו...". וכן בתנא דבי אליהו, שם: "כל האוכל עם הגוי על השולחן עובד ע"ז ואוכל זבחי מתים. ואם ת"ח הוא מזלזל תורתו ומחלל שם אביו [שבשמים] ומבזבז את ממונו ומוסר את בניו ומפיל אותם בחרב ומגלה אותם מארצם".

 

האיסור של מגע חברתי עם הלא-יהודי הורחב ע"י חכמינו ז"ל, כמו שמבואר ברמב"ם (הל' מאכלות אסורות יז:ט-י): "ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגוים, עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות. ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך. ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן. כיצד? לא ישתה אדם במסיבה של גוים, ואע"פ שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו, ואם היה רוב המסיבה ישראל מותר. ואין שותין שיכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן, ואינו אסור אלא במקום מכירתו. אבל אם הביא השיכר לביתו ושתהו שם מותר, שעיקר הגזירה שמא יסעוד אצלו".

 

הבדלנות, ההבדלה בין ישראל לגוים התחילה כבר לפני מתן תורה, כאשר יעקב אבינו הזהיר על גודל האיסור. אמרו חז"ל (תנחומא, במדבר יב): "בשעה שנפטר יעקב אבינו... אמר להן [לבניו]: כשתטלו אותי [את מטתי], ביראה ובכבוד טלו אותי. ולא יגע אדם אחר במטתי, ולא אחד מן המצרים ולא אחד מבניכם, מפני שיש בכם שנשא מבנות כנען".

 

התורה הקדושה קבעה הלכה (דברים ז:ג): "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך". ופירש הספורנו (שם:ו): "כי עם קדוש אתה, ואין ראוי שתחלל קדושתך בבנות גוים להוליד זרע פסול, כאמרו (מלאכי ב:יא): '[בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים] כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר'". ישראל קדושים הם, וזרעם קדוש, וקדושה זו מחוללת ע"י ערבוב זרעם בעמים. וכן מצאנו בשובם מבבל, שנשאו נשים גויות, וניגשו שרים מישראל לעזרא הסופר וסיפרו לו (עזרא ט:א-ב): "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות... כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה". הם חטאו בחטא האיום של עירוב זרע קודש של ישראל בטומאת הגוים, ואז, כמו היום, [[שלב]] יד השרים והמנהיגים היתה במעל ראשונה. דבר זה הוא אכן "מעל", שהרי אין שיקור ואין סטייה ואין פריקת עול יותר גדולים מזה, כי התערבות בגוים הורסת את קדושת ישראל ואת כל תפקידו המיוחד בעולם. ובכן, ללא היסוס כרתו ברית "להוציא כל נשים והנולד מהם" (עזרא י:ג). כלומר, לא רק קיבלו שלא להיטמע ולהיטמא לעתיד, אלא קיבלו גם להוציא את נשותיהם ואת ילדיהם שכבר נשאו ושכבר נולדו להם. והם כפו את כל זה על מי שלא רצה, כמו שנאמר (שם:ח): "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה". אכן מידה כנגד מידה: מי שלא שמע לקול עזרא "והיבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות", נענש בעונש של "ייבדל מקהל הגולה". מי שרוצה להידבק בישראל, חייב להיבדל מן הגוים.

 

אין כאן מקום לחופש הבחירה, לזכות אישית, לסובלנות, כמו בתרבות הזרה של הגוים והמתגוים. כופים על היהודי להוציא את השיקוץ, את השיקוצים מביתו. וכן מצאנו (נחמיה יג:כג,כה): "גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות... ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם...".

 

הרמב"ם (הל' איסורי ביאה יב:א-ב) כתב: "ישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות... הרי אלו לוקין מן התורה... אבל הבא על הגויה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבא להתחתן". ומוסיף הוא (שם הל' ח): "ודבר זה גורם להידבק בגוים שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו".

 

לא מחשבות ה' מחשבות התרבות הזרה, וגם לא מידותיו וגזירותיו. יהודי שמערער את החטיבה של עם ישראל ע"י נישואי תערובת או בעילת גויה - נענש, וכופים אותו להיבדל מהנכרי ומהנכר. קדושת ישראל מובדלת לנצח מן החולין של הגוים. הפסוק אומר (דברים לב:ח): "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ועל זה כתב הכלי יקר: "מעתה התחיל לספר החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל ביתר שאת על כל העמים בעת ההיא, והראה כי ישראל שקולים כנגד כולם. על זה אמר, 'בהנחל עליון גוים', כשחלק העולם לנחלה לכל הגוים, באותו פעם הפריד והבדיל מהם את אברהם ואמר לו 'לך לך מארצך', זהו שאמר 'בהפרידו בני אדם', כי 'אתם קרויין אדם', והפרידם הקב"ה מן האומות ולקחם לצד אחד, ו'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל', שבעים אומות כנגד שבעים נפש של יעקב, כי בזה הורה שכל איש פרטי מהם שקול כאומה שלימה". למעשה, אין אפשרות לשקול את היהודי ולהשוותו לגוי, כי כל הגוים שבעולם לעולם לא ישוו לאדם אחד בישראל.

 


על כן אמרו חז"ל (מנחות מג:): "רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום, אלו הן: שלא עשני גוי...". ועל כן עומד אדם בישראל במוצאי שבת ו"מבדיל" בין ישראל לעמים, גם בתפלה וגם על הכוס, במלים האלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים...". פירוש הדברים ברור: מצד אחד ישראל, קודש, ואור; מצד שני - העמים, חול, וחושך. ועל כן, כל יום ויום מתפלל האדם בישראל: "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים...".

 

 

ההבדלה הזאת היא כה יסודית, עד שהקב"ה קבע שהעם הזה, שבחר בו לעם קדוש, סגולה ומיוחד, כולו יהיה מובדל מהגוים ומשיקוציהם ומתרבותם הזרה, ע"י הבידוד והבדלנות החזקה ביותר, והיא הכנסתם של כל ישראל לארץ אחת, שבה יבנו את חייהם הקדושים ללא השפעת תרבות הגוים. זאת הסיבה לבחירת ארץ ישראל ככלי שיחזיק את עם ישראל. זאת סיבת הכרזת הקב"ה (במדבר רבה כג:ז): "הן הארץ חביבה עלי... וישראל חביבין עלי... אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה [[שלג]] עלי". ולראיה, היה יכול הקב"ה לברוא עם קדוש ולתת להם את התורה ולהרשות להם לדור היכן שהם רוצים, כמו  שאין חובה על אלה השייכים לדתות השונות הנפסדות לדור דוקא במקום אחד. וכי חובה על הנוצרי לגור ברומא או לישמעאלי לדור בעיר מכה או במדינה? בודאי שלא. אם כן, מדוע לא יהיה מותר לאדם בישראל לגור בין העמים, בארץ כל שהיא, ולשמור שם את הדת היהודית? אלא ברור, שישראל אינם דת אלא עם קדוש הקשור לארץ קדושה כדי שימעיטו ככל האפשר במגע עם הגוי, כאשר הם מובדלים ממנו בארצם הבלעדית. זה הפירוש והכוונה של "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".

 

כבר כתבנו בהרחבה בפרק על א"י, על החלטתו של הקב"ה להושיב את כל עם ישראל בתוך ארץ ישראל, וקביעתו שאך ורק שם יהיה ביתו של עם ישראל ודירתו של כל איש ואשה בישראל. אך מ"מ תפוס את הכלל הזה והחזק אותו קרוב ללבך: לא יתכן שלא יושפע ישראל ע"י התרבות הזרה והערכים הנכריים של מחשבות ודרכי הרוב הנכרי בארצות הנכריות שבהן הם גרים. אין אפשרות לאחוז בתורת ה' בשלמות ובטהרה כאשר ישראל חי כמיעוט בין רוב של נכרים עם התרבות שלהם. במצב זה הקודש בודאי ייטמא, האמת בודאי תיפסל ע"י ערכים זרים. אין התורה שלמה ואין ישראל שלמים כל זמן שהם חיים בין נושאי התרבות הזרה הנפסדת.

 

ואין די מלים לקונן על אבדן הרעיון היהודי האמיתי והמקורי הזה, כאשר רבנים ותלמידי חכמים פונים עורף ליסוד הזה, והופכים את המושג של ארץ ישראל וחובת ישוב הארץ לדבר של מה בכך, כאשר רובם אינם רואים בה חובה כלל וכלל, ובכך מבטיחים את טמיעת תורת ישראל בקרב הגוים, ובהכרח את סילופה ואת עיוותה ואת זיופה, רח"ל. התורה חוגרת שק כאשר הארץ הופכת ליתומה, ואוי לעלבונה של ארץ ישראל.

[[שלד]]