אור הרעיון

פרק כו- שלוש שבועות

פרק כו

שלוש השבועות

 

רבים העלו נגד כשרותה של מדינה יהודית, את הטענה שההמון מכנה "שלוש השבועות". הכוונה למה שאמרו חז"ל במס' כתובות (קיא.) שהקב"ה השביע ג' שבועות בענין א"י. הללו טוענים כאילו שבועות אלה אוסרות על ישראל מלהקים מדינה ריבונית עד ביאת גואל צדק. ומכאן, הרחיקו לכת וטענו על פי זה גם שאין חובת ישוב א"י בזמננו, ויש שהרחיקו לכת עוד יותר, עד שהשנאה למדינה היהודית אינה נותנת שינה לעיניהם ותנומה לעפעפיהם, ולא עוד, אלא שלא בושו מלהתחבר לשונאינו הישמעאלים, הארורים והצמאים לדם יהודי, ושעליהם נאמר (שמות רבה ה:א): "הא גרסינן ישמעאל שונא ליצחק" (וכן בתנחומא, שמות כז). ועל חטא זה אין כפרה, כי הוא חילול השם ושנאת ישראל שלא שמענו כדוגמתו.

 

למעשה, "שלוש השבועות" אינן אלא שתים לישראל ואחת לאומות העולם, וחוששני שמעטים מאלה המסתמכים על דברי הגמרא אמנם ראו את הסוגיה ולמדוה. וז"ל הגמרא: "שלוש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה [רש"י: "יחד ביד חזקה"], ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את הגוים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". ובמדרש נאמר (שיר השירים רבה ב:א[ז]): "ר' יוסי בר חנינא אמר: שתי שבועות יש כאן, אחת לישראל ואחת לאומות העולם. נשבע לישראל שלא ימרדו עול המלכיות [ר' יוסי בר' חנינא רואה את שתי השבועות לישראל שבמס' כתובות - כאחת, למעשה], ונשבע למלכיות שלא יקשו עול על ישראל, שאם מקשים עול על ישראל הן גורמין לקץ לבוא שלא בעונתו".

 

ובכן, שמע את מוסר חז"ל ואת מה שלימדונו כאן. סיבת השבועה לישראל שלא ימרדו באומות לעלות כחומה היא, שבדיוק כמו שלא היו ישראל ראויים להיכנס לא"י בדור המדבר אחרי מעילת המרגלים והעם, כך אין ישראל בגלות זו ראויים לחזור לא"י כל זמן שלא יחזרו בתשובה ויקום דור עם נפש גבוהה ורמה בבטחון בה'. כל זמן שלא יעשו את זה, אסור להם לחזור לא"י כחומה שלא ברשות הקב"ה, כי הגלות היא העונש שגזר עליהם בגלל פשעיהם. ואם אינם חוזרים בתשובה, יגאל אותם הקב"ה "בעִתה", בעת שהוא קבע, ולא בעת שישראל קובעים כאשר הם עדיין פושעים.

 

אך הקב"ה השביע לא רק את ישראל אלא גם את הגוים, והשבועה לישראל והשבועה לגוים הא בהא תליא. כי הקב"ה לא רצה שהגלות תימשך ח"ו דורות על דורות בעינויים בלתי נסבלים וביגון שאין לצפות מילוד אנוש לסובלם. ועוד, ששעבוד של "יותר מדי" הוא חילול השם נורא ואיום, כי זה מראה שאין הגוים מפחדים מהקב"ה ובכלל אינם רואים בו גורם רציני, ח"ו. לכן קשר הקב"ה את השבועה לישראל שלא למרוד בעמים ולחזור בכח לא"י, בשבועה ובתנאי לגוים שלא יקשו את עוּלם על ישראל, [[שלה]] שלא ישתעבדו בהם "יותר מדי", כאשר ההגדרה של "יותר מדי" היא סבל שאין לצפות מישראל לסבול אותו. כל זמן שעול הגוים לא היה "יותר מדי", חלה השבועה על ישראל. אבל כאשר הגוים ברשעותם ובזדונם ובאכזריותם הביאו על ישראל עינויים ושואות שלא היה אפשר לדמיין אותם, עברו בכך על שבועתם, והפרו אותה, ובכך שיחררו את ישראל משבועתם, כי הא בהא תליא.

 

מצאנו במקרא ובחז"ל דוגמאות אחדות לקשירת שבועות זו בזו, כאשר הפרת האחת משחררת את הנשבע השני. אמרו חז"ל (בראשית רבה עד:טו): "בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים, ביקש לזנבן, הוציאו לו אפיסטולי שלהם (דברים ב:ג): 'רב לכם סוב את ההר' וגו' [שבהמשך שם נאמר: "אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו... אל תתגרו בם"]. פגע במואביים, ביקש לזנבן, והוציאו לו אפיסטולי שלהם (שם:ט): 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה'. באותה שעה שלח יואב אצל דוד, א"ל: פגעתי באדומיים ובקשתי לזנבן, הוציאו לי אפיסטולי שלהם - 'רב לכם'. במואביים, והוציאו לי אפיסטולי שלהם - 'אל תצר את מואב'. באותה שעה לא נהג דוד כבוד מלכות בעצמו... והלך לו אצל סנהדרין. אמר להם: רבותי, לא באתי לכאן אלא ללמד. אם נותנים אתם לי רשות, אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה, ופגע באדומיים, והוציאו לו אפיסטולי שלהם 'רב לכם'. והלא הם פרצו את הגדר תחלה: 'ויאסוף אליו את בני עמון' (שופטים ג:יג). פגע במואביים ובקש לזנבן והוציאו לו אפיסטולי שלהן, 'אל תצר את מואב'. והם לא פרצו הגדר תחלה? 'וישלח מלאכים אל בלעם... ועתה לכה [נא] ארה לי' (במדבר כב:ה-ו). הדא הוא דכתיב (תהלים ס:א) 'מכתם'".

 

עוד אמרו (תנחומא, דברים ג): "'למנצח על שושן עדות' (תהלים ס:א). 'שושן' - אלו סנהדרין, שנאמר (שיר השירים ז:ג): 'סוגה בשושנים'; 'עדות', על שם התורה שנקראת עדות. 'מכתם' - זה דוד שנעשה מלך וקורא עצמו עני, תם -- שהלך בתמימות עם קונו. 'ללמד' ללמדו הדבר. אימתי? 'בהצותו את ארם נהרים' (תהלים ס:ב). מהו? כשהלך יואב להילחם עם ארם נהרים, יצאו לקראתו, אמרו לו: אתה מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן, והרי התנאי שלהם קיים, דכתיב (בראשית לא:נב): 'עד הגל הזה' וגו'. כששמע יואב כך, חזר אצל דוד, א"ל, מה אתה אומר, הרי תנאי שבועת יעקב. מיד הושיבו סנהדרין שושן עדות ללמד. לימדוהו ואמרו לו: באמת כך היה התנאי, אלא שהם עברו תחלה, בלעם הרשע לא כך אמר: 'מן ארם ינחני בלק מלך מואב' וגו' (במדבר כג:ז). וכושן רשעתים לא שעבד בנו, שנאמר (שופטים ג:ח): 'ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים' וגו'. הם הרשיעו עלינו שתי רשעיות. כיון שהורו להם סנהדרין כך, חזר עליהם והרגם, שנאמר (תהלים שם): 'בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח [שנים עשר אלף]'".

 

ראינו זאת גם אצל שמשון והפלשתים. הרי אברהם אבינו כרת ברית עם אבימלך מלך פלשתים (בראשית כא:כג): "אם תשקור לי ולניני ולנכדי, כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה", וא"כ איך קם נגדם שמשון ונלחם בהם? הסבירו חז"ל (סוטה ט:-י.): "'והוא [שמשון] יחל להושיע את ישראל' (שופטים יג:ה) - אמר רבי חמא ברבי חנינא: הוחל שבועתו של אבימלך", ופירש רש"י: "בטלה, לשון 'לא יחל דברו' (במדבר ל:ג), לפי שהם עברו על השבועה תחילה". הרי מפורש שכאשר מוטלות על ישראל ועל גוים שבועות בענין אחד, והגוי מיפר את שבועתו, מאחר שהם "פרצו את הגדר תחלה", משוחררים ישראל מהתחייבותם.

 

אם כך, הרי השבועה שהשביע הקב"ה את העמים היתה תנאי יסודי בל יעבור לשבועתו לישראל. כי בודאי לא רצה הקב"ה, האב הרחמן, להכניס את בכורו ובחירו, העם שחיבב, [[שלו]] בנים למקום, לסבל ועינוי ויגון בלתי נסבלים ונמשכים עד לקץ, מה עוד כאשר סבל זה הוא הפגנת בוז וחירוף כלפי הקב"ה, וחילול השם. משום כך הוא התנה את גלותם בתנאי לגוים "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי". ומי יוכל למנות את הפעמים שהפרו הגוים הארורים שבועה זו, ומי יספר את הסבל והיגון של עם ישראל תחת ידיהם, ומי יוכל לשקול כמה עשו "יותר מדי"! ברור שבכך שוחררו גם ישראל משבועתם, ועל אף שאינם ראויים לגאולה מצד זכויותיהם המועטות, מ"מ מכיון שהותרה הרצועה מצד הדין, והם בתוך זעקתם וסבלותם פרקו את עול הגוים הבלתי נסבל, ועינויי הגוים היו חילול השם נורא ובלתי נסבל, גרמו לקץ של "בעתה" לבוא שלא בעונתו, כדברי חז"ל שהבאנו לעיל.

 

מי חכם ויבין את הפירוש הנכון של "בעתה", שהיא הגאולה הבאה למרות חוסר זכויות, גאולה של "לא למענכם אני עושה... בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל" (יחזקאל לו:לב). הגאולה של "בעתה" היא הגאולה שלא יחפוץ בה הקב"ה, כי היא באה רק למען קידוש השם על אף פשעיהם של ישראל, וא"כ היא תהיה מלוּוה בסבל פתאומי ונורא רח"ל. מ"מ, היא תבוא בגלל העינויים והיגון הנמשך של עם ישראל על ידי הגוים, שפרצו גדר והפרו את שבועתם, כמו שאמר הנביא (זכריה א:טו): "וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". לא "עת" אחת קבע הקב"ה אלא "עתות", כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לא:טז): "בידך עתותי". ומכיון שהגאולה הראשונה היא סימן מגוּלה לגאולה האחרונה, ראוי - וחובה - להתבונן בגאולת ישראל ממצרים, שגם היא באה "בעתה", בקץ שבא לפני עונתה.

 

הנה הקב"ה אמר לאברהם (בראשית טו:יג): "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". והרי בני ישראל היו עבדים במצרים רק מאתים ועשר שנים (עיין פרקי דרבי אליעזר מח), ויש גם סברא שהעבדות היתה רק מאה ושש עשרה שנה (עיין שפתי חכמים, שמות ו:טז). וכן על הפסוק (שמות ו:יח): "ושני חיי קהת, שלש ושלשים ומאת שנה", כתב רש"י: "מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנולד יצחק" (והוא על פי המכילתא, בא, מסכתא דפסחא יד). ומצאנו גם עת של ארבע מאות ושלושים שנה (שמות יב:מא), אך היו גם קצים של ארבע מאות שנה, וגם מאתים ועשר שנים ואפילו מאה ושש עשרה שנה, משום שהקב"ה ברחמיו הגדולים קבע גם במצרים ברירה של "אחישנה" ו"בעתה", גאולה מתוך תשובה או גאולה שלא מתוך תשובה שהיא גאולה של "עת" מסויימת, כמו שאכן היתה. על דברי הנביא (יחזקאל טז:ז): "ואת ערום ועריה", נאמר בילקוט שמעוני (יחזקאל טז, סי' שנה): "ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר '...ואת ערום ועריה' מן המצוות, ונתן להם הקב"ה שתי מצוות, מצות פסח ומצות מילה". וכן בשמות רבה (א:לה): "שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם, וכן הוא מפורש ע"י יחזקאל... 'ואת ערום ועריה', בלא מעשים טובים". וכן (שמות רבה יז:ג): "ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה".

 

אילו היתה מצרים משעבדת אותם כפי שגזר הקב"ה, בלי "והמה עזרו לרעה" של עינויים בלתי אנושיים, ובני ישראל גם לא היו חוזרים בתשובה, השעבוד היה נמשך, והעת היתה כפי שהקב"ה חשב מלכתחלה. אך פרעה ומצרים גזרו על בני ישראל גזירות רעות ובלתי נסבלות, כמו שנאמר במקרא (שמות ב:כג-כה): "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה; וישמע אלקים את נאקתם, ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב; וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים". ואמרו על כך חז"ל (שמות [[שלז]] רבה א:לד): "'ויהי בימים הרבים ההם' (שמות ב:כג) - ימים של צער היו, לפיכך קורא אותן 'רבים' [כי בגלל הסבל, מעט הזמן נראה להם כהרבה ובלי סוף]... 'ויאנחו בני ישראל' - למה נתאנחו? לפי שאמרו חרטומי מצרים: אין לך [לפרעה שנצטרע] רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק"נ בערב וק"נ בבקר ורחוץ בדמיהם שתי פעמים ביום". וכן (פרקי דרבי אליעזר מח): "סנקלטורי פרעה [הממונים להעניש] היו מחנקים את ישראל בקירות הבית בין לובן הלבנים. לפיכך היו צועקים מתוך הקירות והקב"ה שמע את נאקתם". וכן במדרש אבכיר (ילקוט שמעוני, בשלח רמג): "וטס [גבריאל] למצרים... ושמט לבנה עם טיטה ותינוק אחד מה ששקעוהו בבנין. עמד לו לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבש"ע, בזה ענין שעבדו בניך...".

 

כאשר הקב"ה קובע "עת", הוא קובע אותה כך שיוכל להקדים או לאחר אותה אם ימצא לנכון לעשות כך בהתאם לנסיבות. לא שהסבל יהיה קטן יותר או שלא יבוא, שהרי אם לא יהיו ישראל ראויים לגאולה, לא ישתנה אופי הגאולה של "בעתה" בין אם העת מוקדמת או מאוחרת, אך המועד שלה גמיש. וכאשר רואה הקב"ה שהגוים עזרו לרעה יותר מדי, אזי מתוך חסד ורחמים לבניו, ומתוך זעם על חילול שמו, הוא מקדים את העת ומפרש אותו בדרך אחרת. כך היה במצרים, שהקב"ה אמר (בראשית טו:יג): "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", והיה יכול לפרש את ה"ארבע מאות שנה" בכמה אופנים. הוא היה יכול לספור את השנים מזמן בואם למצרים, או מתחלת השעבוד למעשה. אך היה גם יכול לסופרן החל מהזמן שנולד יצחק (שהיה הראשון מ"בניו" של אברהם, כי הרי ישמעאל לא נקרא זרע אברהם), ולפרש את העבדות והעינוי לאו דוקא כעבדות ממש, אלא כעצם העובדה שלא תהיה לבני אברהם ארץ משלהם ויחיו בארץ כנען תחת גוים כגרים, ואח"כ במצרים כגרים וזרים, אע"פ שלא נשתעבדו עדיין. ומשום שהעינוי והסבל היו כה נוראיים, החליט הקב"ה לפרש את ה"עת" מלידת יצחק, כך שהשעבוד האמיתי לא ארך יותר ממאתים ועשר שנים או אפילו פחות (לפי שפתי חכמים דלעיל).

 

כך אמרו חז"ל (פסיקתא דרב כהנא, החודש, דף מז, וכן מדרש תהלים יח:כב): "'שלח נא ביד תשלח' (שמות ד:יג) - והיה [משה] מסרב ואמר להקב"ה: רבון העולם! כבר חשבתי מה שאמרת לאברהם... ועדיין לא נשלמו ולא עשו שם אלא מאתים ועשר. א"ל הקב"ה: לא כמו שאתה מחשב לעצמך, שמיום שנולד יצחק הקדמתי להם הקץ... וכבר נשלם". ואכן למד זאת משה, כמו שאמרו חז"ל במדרשם בשמו (שיר השירים רבה ב:[ח]א): "אמר להם [משה לישראל]: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם". וז"ל הכלי יקר (שמות ב:כג): "אמנם בעיני השם יתברך היו רעים וחטאים ובלתי ראויים להיגאל כי אם מצד העבודה [של מצרים], כמו שכתוב (זכריה א:טו): 'וקצף גדול אני קוצף על הגוים...'. לכך נאמר (שמות ב:כג) 'ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה', שעזרו [מצרים] לרעה, כאמור". הרי בפירוש, שסבל עצום מקדים את הקץ. וכך אמרו חז"ל (ירושלמי, תענית א:א): "מתוך ה' דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך הקץ, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה". כלומר, כאשר הקב"ה מחשב וקובע את הגאולה, לוקח הוא בחשבון את כל הגורמים הנ"ל, ועל פיהם הוא מאחר או מקדים את הקץ.

 

ברור שהיסוד של "בעתה" הוא קידוש השם, שמכיון שעם ישראל הוא העם של הקב"ה מאז כרת את הברית עם האבות, לכן סבלותם בגלות - חילול שמו הוא. וכך בודאי היה יסוד הגאולה במצרים, שכביכול חייב היה הקב"ה לגאלם בעבור קידוש שמו. ומקרא מלא הוא ביחזקאל (כ:ט) כמו שהבאנו לעיל, וגם חז"ל אמרו (שמות רבה א:לו): "ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם [[שלח]] האבות, וכן הוא אומר (שמות ב:כד) 'ויזכור אלקים את בריתו', וכך הוא אומר ע"י יחזקאל (שם): 'ואעש למען שמי'".

 

על הפסוק (שמות ב:כג) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כתב אור החיים: "לא שצעקו לא-ל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו... מצער העבודה". וכן תירגם אונקלוס: "מן פולחנא דהות קשי עליהון". ובכן, בני ישראל נאנחו וזעקו, ותעל שוועתם, וכל זה לא נבע ממחשבה של תשובה אלא זו היתה זעקה טבעית ודחופה מתוך הכאב והיאוש, שכבר התיאשו, וגם זה הביא להקדמת הקץ. וז"ל הספורנו (שם): "זעקו מכאב לב על עבודתם כענין (ישעיהו יד:לא): 'הלילי שער, זעקי עיר'".

 

יוצא מדברינו, שהקב"ה קובע "עתות לצרה", ואם הסבל והיגון והאכזריות של הגוים עברו כל גבול, ויש הפרה בולטת של שבועתם שלא לשעבד את ישראל יותר מדי, ופרצו גדר, וזעקת ישראל בוקעת שחקים, ויש בזה חילול השם נורא, אזי מקדים הקב"ה את הקץ. כך היה בגאולה הראשונה, וכך יהיה בגאולה זו, שלמרות עָנינו, כלומר העוני שלנו במצוות, דוקא בגלל עינויינו, כלומר הסבל והיגון, יקדים הקב"ה את העת. ווי לדור זה שרוב בניו לא טעמו את העינויים של יאוש ויגון איום, ואינם מבינים את גדולתה של תקופה זו של עקבות משיח והתחלת הגאולה של מדינת היהודים לעם שסבל כה הרבה. אמרו חז"ל (לקח טוב, שמות ב:כג): "אין ישראל נגאלין אלא מתוך דוחק גדול, וכן הוא אומר (תהלים מד:כו): 'כי שחה לעפר נפשנו'. וכתיב (שם:כז): 'קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך'". כלומר, כאשר הגיעו ישראל למצב הנורא והירוד ביותר, של "כי שחה לעפר נפשנו" - אזי באה הגאולה של "קומה עזרתה לנו". וכן אמר הנביא (ירמיהו ל:ז): "ועת צרה היא ליעקב וממנה יִוָשֵעַ". וכן אמרה התורה (דברים לב:לו): "כי ידין ה' עמו... כי יראה כי אזלת יד וגו'". וכן אמרו חז"ל (סנהדרין צז.): "אין בן דוד בא...עד שיתייאשו מן הגאולה". וכן הביא הילקוט שמעוני (יחזקאל טז, סי' שנד) מפרקי דרבי אליעזר, וז"ל: "וכי מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים 'בדמיך חיי'? אלא אמר הקב"ה: בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להיגאל בסוף מלכות רביעית".

 

יוצאים מדברינו כללים גדולים בהבנת הגאולה של ימינו: הקב"ה מביא את הגאולה לעם ישראל בשתי דרכים. אם יזכו, הוא מביאה חיש מהר, "היום אם בקולו תשמָעו" (תהלים צה:ז), ללא יגון וללא חבלי משיח. ואם לא זכו, באה הגאולה רק "בעתה", כאשר יגיע הקץ. ויש הבדל מהותי בינה לבין הגאולה של "אחישנה", לא רק בזמן אלא גם ביסורים, מכיון שכל סיבתה של גאולה "בעתה" אינה בגלל מעשים טובים ותשובה, אלא כדי לקדש שם שמים המחולל על ידי שפלותם של ישראל, ולכן הגאולה באה, אבל היא באה כרוכה בעונש המגיע לישראל. ומ"מ, גם בגאולה של "בעתה", קובע לה הקב"ה כמה קצים, ואם הגוים הפרו את שבועתם ועינו ושעבדו את ישראל "יותר מדי" ופרצו גדר ו"עזרו לרעה", וכאשר יגון עם ישראל הוא בלתי נסבל וזעקתו עולה לשמים וחילול השם בוקע שחקים, מקדים הקב"ה את הקץ.

 

הלקח של ימינו אלה ברור לכל מי שירצה לראותו, וכללים אלה כולם "נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת". הקב"ה פתח את התקופה האחרונה, ו"קול דודי דופק" (שיר השירים ה:ב), והגאולה התחילה, כאשר עקבות המשיח נשמעים. ואם ישאל השואל: וכי איזה בטחון יש לנו שהמדינה שקמה בימינו תחזיק מעמד ולא תיחרב ח"ו, ולא נצא שוב לגלות מחמת עוונותינו? הרי אַת פתח לו: וכי אנו מהתלים בהקב"ה, ח"ו, וכי אנו כל כך בזים לו, ח"ו, שהננו מוכנים לעשות מעשיו פלסתר? וכי הופכים אנו את [[שלט]] הדברים הנפלאים, האותות והמופתים שראינו במו עינינו, ללעג וקלס? וכי דברים של מה בכך הם דברי החזון הגדול של זכריה שהתגשמו בימינו (זכריה ח:ד-ה): "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"? וכי מחזיר הקב"ה חלק גדול מהגלויות מארבע כנפות הארץ, ולאחר כמעט אלפיים שנות גלות מקים להם מדינה ריבונית, אך ורק כדי להחריב את הכל אחרי כמה עשרות שנים? מי בז ליום גדלות של הקב"ה! ומי הופך את מופתיו ללעג וקלס? וכי כל זה אירע ח"ו ללא השגחתו? וכי הפכנו לגרועים שבכופרים?

 

אך יותר מזה, הרי כבר הבטיחנו הקב"ה שלאחר הגאולה השלישית לא תהיה גלות, כדברי חז"ל (תנחומא, שופטים ט): "'והשלישית יִוָתר בה' (זכריה יג:ח) - שאין מתישבין [ישראל] בארצם אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה - זו גאולת מצרים. גאולה שניה - זו גאולת עזרא. השלישית אין לה הפסק". וז"ל הלקח טוב על הפסוק "לתת להם ולזרעם אחריהם" (דברים א:ח): "ר' אומר: 'לתת להם' - אלו עולי המדבר; 'ולזרעם' - אלו עולי בבל. 'אחריהם' - אלו ימות המשיח". וכן נאמר (הושע ו:ב): "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", ופירש הרד"ק שם: "זה המאמר הוא על העתיד. ו'מיומיים', משל לשני גלויות, גלות מצרים וגלות בבל. 'ביום השלישי' - משל לגלות הזה השלישי שיקימנו ממנו. 'ונחיה לפניו', שלא נגלה עוד לעולם". וז"ל מצודת דוד שם: "בעת השלישי, בגאולה העתידה, יקימנו מן הנפילה ונחיה לפניו עד עולם כי לא נבוא עוד לגולה".

 

הוי, מי יפקח עיניים עיוורות, "להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך". "אז תפקחנה עיני עיוורים ואזני חרשים תפתחנה", ונבין את משמעות התקופה הגדולה הזו, עת קידוש השם ומלכות שמים. אך מי יצילנו מחבלי משיח המיותרים, שאין מנוס מהם אלא בתשובה אמיתית ושלמה, כי חמתו וחרון אפו של מלך מלכי המלכים הם, ומרדנו בו. "שובו בנים שובבים, ארפה משובותיכם", אמר הנביא (ירמיהו ג:כב) וכן "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג:ז). אך תשובה זאת חייבת להיות שלמה, בהכנעה מלאה בפני אדון האדונים ובפני עול מלכותו ועול מצוותיו. והעיקר: האמונה והבטחון בהקב"ה שהוא, ורק הוא, מנהיג ומדריך ומוביל את העולם ואת כל אשר בו, ואנו, מה חיינו, מאין באנו, ולאן אנו הולכים. אם נחזור בתשובה שלמה והגונה, אם נעשה את מה שגזר עלינו, מה טוב ומה נעים יהיה חלקנו, גורלנו, ירושתנו - הגאולה השלמה, חיש מהר, ללא חבלי משיח.

[[שמ]]