אור הרעיון

פרק כח- אתחלתא דגאולה

פרק כח

אתחלתא דגאולה

 

יש להרחיב בענין האתחלתא דגאולה ועקבות דמשיחא דוקא בימינו, כשאנו מצויים בתהליך זה. ברור מכל מה שבארנו, שתהליך זה מקורו בחמת אף הקב"ה בגוים שמחרפים ומגדפים את שמו בסירובם לקבל אותו כאלקים. וברור שהיסורים והשעבוד של עם ישראל בזמננו, שהגיעו לשיאם בשואה הנוראה של ימינו שלא ראינו דוגמתה, הם ניאוץ וחילול השם גלוי וזדוני, שבעקבותם נפתחה עת התחלת הגאולה. דוקא מן המר של תקופה זו יצאו לנו המים המתוקים של אתחלתא דגאולה. הרי זה  כמו מה שהבאנו לעיל לגבי בני ישראל שהגיעו למרה, ונאמר (שמות טו:כג,כה): "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם... ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים", ועל זה דנו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויסע א) איזה מין עץ היה, אך כולם הסכימו שהיה עץ מר: "רשב"ג אומר: בא וראה כמה מופרשין דרכי הקב"ה מדרכי בשר ודם. בשר ודם, במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה מרפא את המר במר. הא כיצד? נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס". ובכן, כאשר הקב"ה החליט לשים קץ לחילול שמו בתהליך של גאולה, השליך דוקא את העץ המר של השואה  לתוך המים המרים של חיי ישראל בגולה, כדי להביא להמתקתם ע"י הגאולה. כי הרי רק האסון האיום והנורא הזה, הביא תנופה ודחיפה לחלק מהעם לעלות לא"י וללחום על ארצם בחירוף נפש.

 

ובכל זאת יש לבדוק מדוע התחיל תהליך זה כח דוקא בתקופה זו? וכי לא היו אסונות והשמדות מזעזעים קודמים שבהם נשפך דם ישראל כמים, במשך כל הגלות הארוכה והארורה? וכי לא היה שם ה' מחולל בגלוי ע"י הגוים במהלך הרדיפות והרצח במסעי הצלב והאינקויזיציות והפוגרומים שהיו מנת חלקו של עם ישראל, ושלא פסח עליהם המצה של הגוים והמרור של אומות העולם? ואם הדורות הראשונים לא זכו לגאולה בזכות מעשיהם הטובים ודבֵקותם בה', מה יאמר הדור של תקופתנו, דור עיקש ופתלתול, דור תהפוכות ואין אמון בו, "דור אביו שבשמים יקלל, רח"ל, ואת תורת אמו לא יברך, דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוּחץ, דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו" (ע"פ משלי ל:יא-יג), דור המסמל את כל המדות הרעות של גאוותנות וגסות הרוח הנוגדות את סיבת בריאת העולם? ודאי שלא בזכותנו זכינו לאתחלתא דגאולה. ואם כן פלא הוא מדוע דוקא דור זה זכה להתחלת הגאולה של "בעתה", שאפילו לה לא היה ראוי.

 

התשובה טמונה בעצם סיבת בריאת העולם והאדם. כמו שאמר דוד המלך ע"ה בסיום ספר תהלים (קנ:ו): "כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה!", העולם נברא כדי שבני אדם, בני אנוש, שיא יצירת העולם, יכרעו לה' ברך ויישבעו לו לשון, ולכבוד שמו יקר יתנו ויקבלו כולם את עול מלכותו, בקראם (שם קמה:יג): "מלכותך מלכות כל עולמים", כך שיבוא היום הגדול של "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד:ט). העולם נברא כדי שייחוד ה', אחדותו ובלעדיותו, המוכרזים פעמיים [[שנד]] ביום ע"י עמו ישראל, יתקבלו ע"י כל גויי העולם, ושגם הם ימליכו אותו באותן מלים: "ה' אלקינו ה' אחד". אמרו חז"ל (ספרי, ואתחנן לא): "'ה' אלקינו' (דברים ו:ד) - למה נאמר, והלא כבר נאמר 'ה' אחד', ומה ת"ל 'אלקינו'? עלינו הוחל שמו ביותר... ד"א: 'ה' אלקינו ה' אחד', על כל באי העולם. 'ה' אלקינו' בעוה"ז; 'ה' אחד' לעוה"ב, וכן הוא אומר 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". כלומר, ודאי שגם בעוה"ז הקב"ה הוא אחד, ואין ח"ו א-לוה אחר, אך מכיון שהוא בחר בנו, ורק אנחנו מאמינים בו, ואין הגוים מאמינים שה' הוא האלקים, משום כך נכון שבמציאות הוא אחד, אבל מאחר שרק אנו מאמינים בו, "עלינו הוחל שמו יותר". אבל למרות שבעוה"ז הוא אלקינו כי הגוים אינם מקבלים אותו, אך אחרי שיתגלה ויקדש את שמו, גם הם יודו בו, וגם הם יאמרו: "ה' אחד". וכן אמר הנביא (צפניה ג:ט): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'". וכן נאמר (תהלים צז:א): "ה' מָלָך תגל הארץ, ישמחו איים רבים". וכן (שם צט:א): "ה' מָלָך, ירגזו עמים". וכן (שם קמה:כא): "תהלת ה' ידבר פי וִיבָרֵך כל בשר שם קדשו לעולם ועד". ידיעת ה' ע"י כל העולם וכריעת ברך לה' ע"י כל בשר, הן מה שנקרא קידוש השם, כלומר הזמנת השם לעולם כמלך, וקבלת עול מלכותו, והיא מטרת יצירת ובריאת העולם.

 

אך לא תיתכן קבלת מלכות ש-די ע"י כל העולם עד שיכירו את שמו, כמו שלא יכול היה פרעה לקבל או לבעוט בה' עד ששמע את שמו, ואז אמר (שמות ה:ב): "מי ה'... לא ידעתי את ה'". כלומר, קידוש השם או חילול השם תלויים בידיעה שאכן יש אלקים הנקרא ה'. וכמו כן, עד שכל העולם יֵדע שקיים עם בשם ישראל שהוא עמו של ה', לא יכול להיות חילול השם או קידוש השם דרך עם ישראל; לא יתכן המושג של "בהִקדשי בכם לעיניהם" (יחזקאל לו:כג). אם חלקים נרחבים של העולם ועמים רבים כלל אינם יודעים על קיומו של ישראל ושל הקב"ה, איך יוכלו לקבלו כמלך? ומאחר שאמר הנביא (ישעיהו ב:ג): "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", איך נוכל להגיע לאותו יום, כאשר חלק גדול של העולם והעמים כלל לא שמעו את שימעו של ה'?

 

כל זמן שהעולם היה מאוכלס בגוים שרובם חיו בנפרד ובבדלנות, כאשר חלק אחד של העולם לא בא במגע עם החלק האחר, ואף לא ידע שקיימת אומה זו או ארץ זאת; כל זמן ששבטים ועמים חיו את חייהם, את דתיהם, את תרבויותיהם בנפרד, ללא ידיעה על קיומם של רוב העולם, ובודאי שלא ידעו על קיומו של עם בשם ישראל שהקב"ה הוא אלקיו והתורה היא תורתו - איך יוכלו לקבל או שלא לקבל עול מלכותו? איך יוכלו להכריז "ה' אלקינו, ה' אחד"?

 

רק בימינו, כאשר באו זמן ותקופה שהעולם כל כך הצטמצם והתאחד מבחינת הידע והמידע, שכל אומה ואומה יודעת על מה שמתרחש בכל רחבי תבל, ושומעים ומכירים שקיים עם ישראל ושהקב"ה הוא אלקיו, ושישראל טוענים שהוא אחד, הוא האלקים ואין שני, יכולים גויי הארץ, עמי תבל, לקבל את הקב"ה או ח"ו לבעוט בו, וכן רק אז יכולים לקדש את שמו או לחללו ע"י יחסם לעם ישראל.

 

אכן, חל שינוי מדהים ותהומי בעולם, מהפכה מדעית וטכנולוגית מהותית, שהביאה לידי שינויים בחברה, בכלכלה, ובמדיניות, ושיצרה עולם כמעט חדש ובלתי מוּכָר. בתוך שנים ספורות האנושות התקדמה בכך שהעולם אכן הצטמצם לקהילה אחת, ואומות וארצות שעד לפני זמן קצר לא ידעו זו על זו התהדקו בקשר מתמיד, עד שלא נשאר עם או ארץ או מאורע שאינו ידוע בידיעה ברורה ע"י כל השאר.

[[שנה]]

פתאום קמה מלכות חדשה בעולם האנוש, מלכות המדע והטכנולוגיה, שידעה את יוסף ואת כל אחיו, ובפעם הראשונה כל המדינות שמעו על עם ישראל, ידעו אודות הקב"ה אלקי ישראל, וסירבו לקבל על עצמם את עול מלכות שמים, ואדרבה, התאחדו לגינוי ולהתקפה על ה' ועל משיחו, בהתמדה ובקנאות מפליאות. אומות וארצות שרק אתמול לא ידעו על עם ישראל ועל תורת ישראל ועל אלקי ישראל, הצטרפו לשונאי ישראל. הגוים עד אפסי ארץ חירפו וגידפו והשמיצו את עם ישראל, כאשר אלקי ישראל לא היה עבורם ענין ליראה ופחד, כלל וכלל. מקצוות הארץ, בני אדם מכל לאום, גזע וצבע, "לא ידעו" את הקב"ה כאלקים, וגינו וחירפו את משיחו, וכדברי דוד המלך ע"ה (תהלים ב:א-ב): "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק; יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד, על ה' ועל משיחו". ודורש על כך הילקוט שמעוני (תהלים ב, תרכ): "'על ה' ועל משיחו' - [משל] ללסטים שעומד ומנאץ אחר פלטרין של מלך ואומר: אם מוצא אני בן המלך, אני תופשו ואני הורגו וצולבו וממיתו מיתה חמורה. ורוה"ק מלעגת עליו - 'יושב בשמים ישחק' (שם:ד)".

 

אמרו חז"ל (מנחות קי.): "מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים; ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים". ופירש מהרש"א שם: "נקט מתחלה ישראל כו', דע"י ישראל שלמטה נתפרסם אלוקותו יתברך, יכולתו בעולם התחתון ושהוא אלקי ישראל ומשגיח על הארץ, דהיינו 'אביהם שבשמים'. אבל מצור כלפי מערב כיון דאין מכירין ישראל אין מכירין אביהם שבשמים שהוא משגיח בעולם השפל...". הנה מצאנו בפירוש, כדברינו לעיל, שלא ייתכנו קידוש השם של הקב"ה וידיעתו בעולם וקבלת מלכותו אלא ע"י ישראל, שהם מפיצים את האמת שה' הוא האלקים. כל זמן שחלק גדול ונרחב של העולם אינו יודע כלל וכלל שקיים עם בשם ישראל, איך יֵדעו שה' הוא האלקים? רק כאשר יֵדע כל העולם שאכן יש עם ישראל, שה' אלקיו, ושישראל טוען שה' הוא האלקים היחיד, ושחייבים לכרוע לו ברך ולקבל את תורתו ואת הוראתו, יתכן קידוש השם או חילולו, שיביא את הגאולה הסופית.

 

הנה במנחות שם, הקשו על מאמר זה: "איתיביה רב שימי בר חייא לרב: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, [כי גדול שמי בגוים]' (מלאכי א:יא) [כלומר, הרי כתוב שכל הגוים מכירים את ה']. אמר ליה: שימי את? דקרו ליה א-להא דאלהא בכל מקום...". פירוש: הגוים מכירים שיש כח עליון, א-להא של כל האלהים, כי אפילו עובד ע"ז מודה שיש כח עליון בעולם, אלא שהוא טוען שיש אמצעים שגם הם אלהים. וכן כתב הרד"ק (מלאכי שם): "כי אע"פ שעובדים לצבא השמים, מודים בי שאני הסיבה הראשונה, אלא שעובדים אותם לפי דעתם שיהיו אמצעיים ביני ובינם". אך אין הגוים האלה מכירים ששמו של הכח העליון הוא ה', הקב"ה, ושהוא נתן תורה מסויימת לעם נבחר מסויים ששמו ישראל. ובודאי אינם מכירים שהוא לבדו הוא ושאין אמצעים של אלוהות, ושהוא אחד ושמו אחד.

 

כך באמת היה המצב כל אלפי שנות תבל עד לתקופה שלנו. אך בתקופה האחרונה, כפצצה אדירה התפשטו המדע והטכנולוגיה בעולם, ואיפשרו לכל יושבי תבל לעמוד בקשר מיָדי מסוף העולם ועד סופו. העולם הצטמצם, והיום ממזרח שמש עד מבואו, מוּכָר עם ישראל ואלקי ישראל שהוא אביהם שבשמים. לכן, סירובם של הגוים לקבל את ה' כאלקים, ולזנוח את עצביהם ואת אמונותיהם הנפסדות, וחירופם את ישראל, הם בפעם הראשונה חילול השם מושלם, ממזרח שמש עד מבואו, וזה מה שמכשיר את הקרקע לגאולה "בעתה".

[[שנו]]

האפשרות בפעם הראשונה לכל העולם, לכל יושבי תבל, לדעת את ישראל ואת ה' אלקיו, והסירוב להמליך את הקב"ה כמלך עליהם, וההתקפה על עמו ישראל ללא כל פחד ויראה מזעמו, הביאו בפעם הראשונה מצב של עולם שלם, של כל יצירת הקב"ה, שאינו מוכן לדעת את ה' ואת בנו בכורו ישראל. ובכן, כאשר העולם כולו מסרב להיכנע לה' לאחר שהכירו אותו, אין לך חילול השם גדול מזה, והוא פותח את הדרך לגאולה "בעתה". אמר הנביא (ירמיהו י:כה): "שפֹך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו...". ואיך אפשר לבקש לשפוך חימה ועונש על גוים אשר כלל לא ידעו שהקב"ה קיים? רק אחרי ששמעו וידעו למעשה, ומ"מ לא "ידעו", כלומר לא רצו להכיר בו, אפשר לבקש להענישם.

 

זאת כוונת הכתוב (שמואל א ב:י): "ה' ידין אפסי ארץ ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו", והכתוב (ישעיהו נב:י): "חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו". הקב"ה עתיד לחשוף את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, עד אפסי ארץ, וזאת תהיה קדושת שמו, כאשר יראו אותו כל העמים ואף אלה שהם באפסי ארץ. והמתבונן יראה שנאמר "זרוע קדשו", כלומר שהזרוע, הכח של הקב"ה, היא מביאה את קדשו, קדושת שמו, כמו שאמרנו לעיל.

 

עוד נאמר (מיכה ה:ג): "ועמד ורעה בעֹז ה' בִגְאון שם ה' אלקיו ויָשָבו כי עתה יגדל עד אפסי ארץ". והנה, בפסוק הקודם נאמר: "לכן יתנם עד עת יולֵדָה יָלָדָה...", ועל זה אמרו חז"ל (סנהדרין צח:): "אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חדשים, שנאמר, 'לכן יתנם עד עת יולדה ילדה...'". כלומר, הגאולה "בעתה" תהיה מרה מרה, ומלוּוה ביסורים נוראים, והיא תהיה כעת של יולדת, אך היא תגיע רק כאשר הישועה תבוא בעוז ה' לפני כל העולם, ואז "יגדל עד אפסי ארץ". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סז:ח): "יברכנו אלקים וייראו אותו כל אפסי ארץ". וכן (שם כב:כח-כט): "וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גוים, כי לה' המלוכה ומושל בגוים". כלומר, מתוך גבורתו וחמתו ייראו אותו כל אפסי ארץ וישובו אליו וישתחוו לו ויקבלו את מלכותו. אך שוב, לפני שיגיע העולם למצב שכל אפסי ארץ יכירו את ה' ואת כח מלכותו, לא תיתכן גאולה של "בעתה", לא יתכן מצב של "כי לה' המלוכה".

 

עוד נאמר (שם נט:ו): "ואתה ה' אלקים צב-אות אלקי ישראל, הקיצה לפקוד כל הגוים אל תחון כל בֹגדי און סלה". ואומר על כך הילקוט שמעוני (תהלים נט, תשעז): "לפי שבעוה"ז הקב"ה עושה עצמו ישן. למה? שאין הדין נותן שיגאלו, שנאמר (תהלים עח:סה) 'ויקץ כישן ה''. אבל לעתיד לבוא כשיגיע הקץ, כביכול הקב"ה ננער עליהם, שנאמר 'הקיצה לפקוד כל הגוים'. באותה שעה: 'אל תחון כל בוגדי און, סלה'". ולא יתכן שיפקוד את כל הגוים על שלא קיבלוהו, לפני שיֵדעו אותו, וזה יתכן רק בזמן שאכן כל העולם הוא במצב שכולם שמעו על ה'. וכך ממשיך דוד (שם נט:יד): "כלה בחמה, כלה ואינֵמו ויֵדעו כי אלקים מושל ביעקב לאפסי הארץ סלה". וזאת כוונת הנביא (ירמיהו טז:יט): "ה' עֻזי ומעֻזי, ומנוּסי ביום צרה, אליך גוים יבֹאו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו...". כלומר, ביום צרה, בעת הגאולה של "בעתה" שהיא תהיה עת צרה, יבוא ה' בעוזו להושיענו. והוא שאמר הנביא (שם ל:ז): "ועת צרה היא ליעקב, וממנה יִוָשֵע". כלומר, עת הצרה היא שתגרום לישועה "בעתה". ומתי? בעת של "אליך גוים יבואו מאפסי ארץ". וכן (צפניה ב:י-יא): "זאת להם תחת גאונם, כי חֵרפו ויַגדִלו על עם ה' צב-אות. נורא ה' עליהם כי רָזָה את כל אלהי הארץ וְישתחוו לו איש ממקומו, כל איי הגוים". כלומר, אפילו באיים הרחוקים והמבודדים, ישמעו ויקבלו את עול מלכות ה'.

[[שנז]]

גם לגבי מלחמת גוג, שהיא תהיה המלחמה שבה יתנקם  הקב"ה ויתקדש, כמו שנאמר (יחזקאל לח:כג): "והתגדִלתי והתקדִשתי ונודעתי לעיני גוים רבים", אמר הנביא (ישעיהו סו:יח-יט): "ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם באה לקבץ את כל הגוים והלשונות, ובאו וראו את כבודי ["שאעשה בהן דין, עד שיראו כבודי לכל העולם וזה מלחמת גוג ומגוג" - אבן עזרא]; ושמתי בהם אות ושִלחתי מהם פלֵיטים אל הגוים... האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי [ותירגם יונתן: "ית שמע גבורתי"] ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים". כלומר, בעת שהעולם יהיה כה מצומצם ומאוחד שיוכלו כולם לשמוע על גודל קדושת שמו - תבוא הגאולה "בעתה".

 

>יש עוד סיבה להתחלת הגאולה בדורנו דוקא, והיא נעוצה בשינוי המהותי חסר התקדים שחל בעולם בימינו. עצם ההתעצמות של המדע והטכנולוגיה, שצימצמה את העולם ואיחדה אותו בתופעה של חילול שמו, יצרה - אף ללא קשר לעם ישראל - גאוותנות ותחושה של אלוהות וכל-יכולתו של האדם. יכולת האדם בתקופתנו להגיע לירח ולחלל, ולגשש בכוכבים, ליצור גנים ולהתקרב למקור החיים, ההתקדמות האדירה שהיא לכאורה בלתי מוגבלת, כל אלה הכניסו בתוך מוחו ונפשו של האדם את ההרגשה כאילו הוא, האדם, שולט בעתידו ובגורלו, ושסופו לרשת ארץ ועולם. כתוצאה מזה, נולד והתגשם הסירוב להכיר במציאות של אדון העולם, שהוא הממציא והמנהיג והקובע למעשה. ההתקדמות המדהימה של האדם בתקופתנו הולידה בו מרד שהניע אותו להוריד במחשבתו את הקב"ה מכסא כבודו, ולהושיב את עצמו - הזר - על כסאו, כביכול, ולהכתיר את עצמו אדון לגורלו ורבון העולם. האדם שהגיע לחָלָל הגיע גם לחילול, רח"ל.

 

ובכן, בפעם הראשונה בעולם, נוצרה תקופה של אי-אמונה, דבר שלא מצאנו דוגמתו מאז הִבָרא האדם עד לתקופתנו. "כי שאל נא לימים ראשונים... למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ", הֲנִהְיו חירוף וכפירה כאלו? משך כל דורות העבר האמין האדם. הוא האמין במושג של כח עליון, כח מעליו, כח "מעל דמעליו", השולט בעולם ובו ובגורלו. עולם ללא כח עליון היה דבר שלא עלה על דעתו של שום דור מכל הדורות עד זמננו. ועל אף שהאמונה היתה מעוותת ומשובשת, והיתה מעורבת בע"ז ולעתים אף ע"ז ירודה וראשיתית, אכזרית ומגוחכת ביותר, מכל מקום האדם האמין. אך היום, כחלק מתהליך שהתפתח והשתלשל תוך זמן קצר יחסית של תקופתנו, הפך העולם לאוסף של חברות ואוכלוסיות אין ספור שאינן מאמינות בכח עליון. רוב העולם, התרבותי כביכול, לכל היותר משלמים למושג האלוקות מס שפתיים גרידא, אך למעשה אינם מאמינים. תקופתנו היא התקופה הראשונה בעולם המלאה אי-אמונה, תוצר של המדע וההגיון, שכביכול נתנו לאדם את היכולת לנווט ולקבוע את גורלו.

 

ודע, שאי-האמונה חמורה פי כמה מע"ז, כמו שכתב האבן עזרא בעשרת הדברות (שמות כ:ב): "ופשע מי שאינו מאמין בה', גדול מפשע עובד ע"ז, כי יש רבים שהם מאמינים בה' והם מזבחים ומקטרים לע"ז, כמו המקטרים למלכת השמים, שהם חושבים כי ייטיבו להם, כאשר אמרו (ירמיהו מד:יח) 'ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים... חסרנו כל', וכתיב (מלכים ב יז:לג): 'את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים', וככה נעמן (שם ה:יח): 'בהשתחויתי בית רמון'. והנה אלה מודים בה' רק משתפים עמו אחר". עיין שם שהאריך עוד.

 

ואכן, המצוה של אמונה בכח עליון היא החלק הראשון של הדיבר הראשון של עשרת הדברות, "אנכי ה' אלקיך". וכתב הרמב"ן (שמות כ:ב): "'אנכי ה' אלקיך' - הדבר הזה [[שנח]] מצות עשה. אמר 'אנכי ה'', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו בה' כי יש ה' והוא אלקים, כלומר, הווה וקדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו". ואמרו דעת זקנים מבעלי התוספות שם: "מאי דבור הוא זה ומה מצוה ומה אזהרה היא זו? וי"ל אנכי ה' אלקיך ואני מצוך שתדעו ידיעה ברורה כי הוא הבורא. וכי אני הוא המצוה כל המצוות ונאמן ליפרע הטוב והרע, וידיעת ה' שחייב אדם לדעת שהוא הבורא יתברך...". וכן כתב רבינו בחיי בפתיחה לספרו האלוקי חובות הלבבות, שער היחוד: "כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפינות דתנו ושרשיה, מצאנו יחוד האלקים, בלב שלם, שרשה ויסודה, שהוא השער הראשון משערי התורה. ובַיחוד [הזה] ייפרד המאמין מן הכופר, והוא ראש אמיתת הדת... ומפני זה היה תחלת דברי האלקים אלינו על הר סיני: 'אנכי ה' אלקיך'...". אין צורך להאריך בכל זה, כי ברור שבלי האמונה בכח עליון אין כניעה ואין הכנעה, אין שפלות וענוה, אין ריסון ואכיפת היצר, האדם הופך לגוש גדול של גאוותנות ואנוכיות, אין מצוה ואין מדה של אמת, אין התעלוּת אלא בהמיות ואף ירידה למטה ממנה. הכפירה בהקב"ה, ואף תשלום מס השפתיים בלבד לאמונה, שהופך את כל הענין ללעג ולקלס, אינה אלא היפוכה של כוונת ומטרת העולם - מקבלת עול מלכות שמים, לגאוותנות וריבונות עצמית בהמית.

 

דוקא בזמננו הגיעה נפילת האדם לעמק העכור, כפירה עולמית בכח עליון. התרחבות המדע והטכנולוגיה שהביאה בעקבותיה הון, עושר, נכסים, וחיי הנאה ומותרות שאף מלכים ורוזנים בעבר לא ידעום, נתנה לאדם תחושה של בטחון עצמי בכחו השכלי והמוחי, שכאילו בידו שלו הוא מחזיק את המפתח להתקדמות אינסופית ולעתיד מזהיר. ככל שהגניוס של האדם פרח, כך נסוגו האימה והיראה מפני כח עליון. דעות ומחשבות של כפירה צצו, והכתירו את האדם השפל, שתחלתו מעפר וסופו לעפר, כַמלך, כַיוצר וכַבורא האמיתי. כפירה נוראה התפשטה בסיוע ההמצאות המדעיות האדירות, והחומרנות שגברה במדה שלא תאומן, תמכה בתאוותם ובהנאתם של עמים ולאומים. ערכים ורעיונות ומושגים של דורות ומאות שנים, שפעם כבשו את לבו ומוחו של העולם, נפלו ונוּפצו בִין לילה. ערכים אלקיים שקבעו את האמת של כניעה והכנעה, שבירת ה"יש", כפיית היצר, קבלת עול מלכות שמים, הובסו מפני ערכי האדם החדש, שקידשו את ההנאה, התענוג, האנוכיות, וחופש הפרט לעשות כראות עיניו ללא עונש וללא אשמה.

 

מחד גיסא, התקופה החדשה היתה הראשונה במינה, ללא תקדים, של כפירה עולמית בכח עליון, חילול השם הנורא ביותר שהיה יכול להיות. ומאידך גיסא, העולם חזר לראשיתו, וסגר את מעגל המרד שהתחיל באדם הראשון. כשם שהוא מרד בבוראו וניתק מעליו עול מלכות שמים, בזה שאכל מעץ הדעת טוב ורע, ובלבו הִתְאווה לעץ החיים בשאיפתו להיות אינסופי ואלוקי - כך בני בניו. הקב"ה אמר לאדם הראשון (בראשית ג:יא): "הֲמִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכָל ממנו אכלת?" ואח"כ אמר למלאכי השרת (שם:כב): "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל, וחי לעולם". ובכן, בני בניו של אדם הם כמותו במרדם נגד הקב"ה, ובנסיון להיות כמוהו, ולמעשה להיותו הוא עצמו, כביכול. זהו שיא האנוכיות והגאוותנות והשאפתנות וה"יש"; שיא חילול השם. וגם על זה תבוא ה"עת", גם לזה קבע הקב"ה את זמננו כעת חמתו וגאולת עצמו, כביכול. כי הרי הגאוה של האדם היא הניגוד המוחלט לסיבת בריאת העולם, וקריאת התיגר הגלויה ביותר, וחילול השם המירבי, כפי שכתבנו לעיל.

 

הגאוה היא מדה כה נוראה עד שגימו אותה חז"ל בסוגיא ארוכה במסכת סוטה [[שנט]] (ד:-ה.), ואמרו שם בין היתר שמי שיש בו גסות רוח כאילו עובד ע"ז וכאילו כופר בעיקר, ואומר עליו הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם. כבר הארכנו לעיל בענין הגאוה, ומ"מ בגלל חומרתה חייב אדם לחזור שוב ושוב על דברי חכמינו ומדריכי נשמתנו בענינה. כתב רבינו בחיי (כד הקמח, ערך גאוה): "ידוע כי המשתמש במדת הגאוה הוא משתמש בלבושו של מלך, שנאמר (תהלים צג:א): 'ה' מָלָך גאות לבש'. כי הגאות לא תיאות כי אם אליו, ולא לבשר ודם. ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ:י): 'עדה נא גאון וגובה והוד והדר תלבש', כלומר אשר אתה לובש, כי כל זה לבושו של הקב"ה, והוא לבדו המתגאה על הנמצאים כולם, אף כי בעולם השפל הזה על הפושעים ועל המורדים שהוא מכניע אותם, ומשפיל גאים עדי ארץ, כי לולא זה היה העולם חרב ומתמוטט בעונש הגאוה, וזהו שנאמר (תהלים שם): 'אף תכון תבל בל תמוט'. לימדך הכתוב שאלמלא שהוא מתגאה על הגאים, שהוא משפיל גאים עדי ארץ ומכניעם, היה העולם מתמוטט".

 

אכן, הגאוה, אפילו אצל האדם היחיד, היא המדה והחטא הגרועים ביותר שייתכנו, וממנה נובעים כל התועבות והפשעים שבעולם. ולגבי מלכים ולאומים, הגאוה היא קריאת תיגר ישירה על הקב"ה כמלך מלכי המלכים, ועל כן גאות העמים היא סיבה לנקמת ה' עליהם, גם בעבר וגם לעתיד לבוא. כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דשירה ב): "ד"א 'כי גאה גאה' (שמות טו:א) - מתגאה הוא על כל המתגאים; שבמה שאומות העולם מתגאים לפניו, בו הוא נפרע מהם, שכן הוא אומר בדור המבול, 'שורו עִבַר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל' (איוב כא:י)... מה נאמר שם (פסוקים יד-טו), 'ויאמרו לא-ל סור ממנו וגו' מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו'. אמרו: לא טיפת גשמים היא, אין אנו צריכין לה אלא 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה' (בראשית ב:ו). אמר להם הקב"ה, שוטים שבעולם, בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים בה לפני, בה אני נפרע מכם שנאמר 'ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה' (שם ז:יב)... וכן אתה מוצא באנשי מגדל, שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם, שנאמר 'ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ' (שם יא:ד), ואחריו מה כתיב, 'ויפץ ה' אותם משם...' (שם:ח). וכן אתה מוצא במצריים, שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם, שנאמר (שמות יד:ז) 'ויקח שש מאות רכב בחור', וכתיב אחריו (שם טו:ד) 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים' וגו'. וכן אתה מוצא בסיסרא, שבמה שנתגאה לפניו, בו נפרע ממנו, שנאמר 'ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב' וגו' (שופטים ד:יג), וכתיב 'מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא' (שם ה:כ)... וכן את מוצא בסנחריב, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר 'ביד מלאכיך חרפת ה'' וגו', ואומר 'אני קַרתי ושתיתי מים' וגו' (מלכים ב יט:כג-כד), ואומר 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף' (שם:לה). אמרו: הגדול שבהם היה ממונה על מאה ושמונים וחמשה אלף, והקטון שבהם אין פחות משני אלפים, שנאמר 'ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדוני הקטנים' וגו' (שם יח:כד), ואומר 'זה הדבר אשר דבר ה' עליו בזה לך לעגה לך וגו' את מי חרפת וגדפת' וגו' (שם יט:כא-כב). וכתיב 'עוד היום בנוב לעמוד' (ישעיהו י:לב). וכן אתה מוצא בנבוכדנצר, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר (שם יד:יג) 'ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה', ואומר (שם:יד) 'אעלה על במתי עב'. מהו אומר אחריו? 'אך אל שְאוֹל תוּרד' (שם:טו). וכן אתה מוצא בצור, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר 'כה אמר ה' אלקים צור את אמרת אני כלילת יופי, בלב ימים גבוליך' (יחזקאל כז:ג-ד). מה כתיב שם? 'כה אמר ה' אלקים הנני עליך צור והעליתי עליך גוים רבים כהעלות הים לגליו' (שם כו:ג). וכן אתה מוצא בנגיד צור, שנאמר (שם כח:ב) 'בן אדם אמור לנגיד צור, כה אמר ה' אלקים, יען גבה לבך ותאמר אל אני'. ומה כתיב אחריו? 'מותֵי ערלים תמות ביד [[שס]] זרים' (שם:י). הא, במה שאומות העולם מתגאין לפניו, בו נפרע מהם, שנאמר: 'כי גאה גאה'".

 

וכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים עה:ה-ו,ח-ט,יא): "אמרתי להוללים - אל תהֹלו, ולרשעים - אל תרימו קרן; אל תרימו למרום קרנכם, תדברו בצואר עתק... כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים; כי כוס ביד ה' ויין חָמר מלא מסך ויגֵר מִזה, אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ... וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק". ואומר על כך הספרי (האזינו שכד): "'הלא הוא כמוס עמדי' (דברים לב:לד) - ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: כוס שהיה כמוס ומחוסר [טפה אחת] יכול דוחה, תלמוד לומר 'כי כוס ביד ה' ויין חמר' (תהלים שם)... 'ויגר מזה' (שם) - מאותה טיפה שתו ממנה אנשי דור המבול, ואנשי דור הפלגה, ואנשי סדום ועמורה, ופרעה וכל חילו, סיסרא וכל המונו, נבוכדנצר וכל חילו, סנחריב וכל אגפיו. ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי העולם [הרשעים] עד סוף כל הדורות. וכן הוא אומר (ישעיהו כה:ו): 'ועשה ה' צב-אות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים, משתה שמרים שמנים מְמֻחָיִם, שמרים מזֻקקים'". ואחד הטעמים שנתנו חז"ל לכך שקבעו ארבע כוסות בליל פסח, הוא (בראשית רבה פח:ה): "ר' לוי אמר, כנגד ארבע מלכויות. ר' יהושע בן לוי אומר, כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את הגוים... וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבוא". וכעין זה אמרו חז"ל בירושלמי (פסחים י:א), עיין שם.

 

הרי שכוס התרעלה שמורה לגוים שהתגאו על הקב"ה והתעללו בישראל ובזה חיללו את שם ה'. וכן נאמר (ישעיהו נא:כב-כג): "כה אמר אדניך ה' ואלקיך יריב עמו, הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קֻבַעַת כוס חמתי, לא תוסיפי לשתותה עוד; ושמתיה ביד מוֹגַיִך אשר אמרו לנפשך, שְחִי ונעבורה ["על גבך" - רש"י]". וכן (איכה ד:כא): "שישי ושמחי בת אדום ["לפי שעה" - רש"י], יושבת בארץ עוץ, גם עליך תעבר כוס, תשכרי ותתערי". ונראה לי שהנביא השתמש בביטוי "ארץ עוץ" כאן, כי לפי שעה היה אדום בשיא גדלותו וכבודו, וחירף וגידף כלפי מעלה בגאוותו ובאנוכיותו, ומעולם לא חשש שיפול מגדולתו. אך "ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם, מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון" (שמואל א ב:ז-ח), ו"קשת גבורים חַתים" (שם:ד), כמו שעשה עם איוב, להראות שכל העולם בידי ה', והוא נותן והוא לוקח. ואצל איוב נאמר (איוב א:א): "איש היה בארץ עוץ", ומשום כך ניתן לאדום שהוא הגאוותן שבגאוותנים כלפי שמיא, הכינוי "יושבת בארץ עוץ", היינו יושבת בשלוה ובבטחון שתמשול לעולם.

 

לא מצאנו מעולם שהיתה גאוות העמים בעושרם, בכוחם, בשלוותם ובהתקדמותם, גדולה כמו בתקופתנו, שיש בה שיא הגאווה של האדם הפושט את ידו בעץ החיים, כדי להמליך את עצמו כמלך, ולהשכיח ח"ו את שמו של הקב"ה. והעובדה שזאת היא תקופת הגאווה המירבית, העובדה שגאוות האדם היא בהכרח חילול השם, ובזמננו יש חילול השם האיום ביותר שיתכן, היא סיבה נוספת שהקב"ה קבע את תקופתנו כתקופת הגאולה "בעתה". וכן אמרו חז"ל (מכילתא שם): "'כי גאה גאה' - גאה ועתיד להתגאות, שנאמר 'כי יום לה' צב-אות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל', ואומר 'ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנִשאים... ועל כל ההרים הרמים... ועל כל מגדל גבוה [ועל כל חומה בצורה] ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה; ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים [ונשגב ה' לבדו ביום ההוא]', ואומר 'והאלילים כליל יחלוף' (ישעיה ב:יב-יח)" (ועיין גם בתנחומא, בשלח יב). הרי, שגאוות העמים מתוך שלוותם ועושרם וכוחם והתקדמותם, תביא ל"עִתָה" של גאולת ישראל. והתנחומא (צו ב) דורש  בענין זה: "אמר הקב"ה: כל מי שהוא מעלה עצמו, סופו לילך באש, שנאמר (ויקרא ו:ב) 'היא העולה על [[שסא]] מוקדה...', זו מלכות אדום שעלתה עצמה, שנאמר (עובדיה פסוק ד): 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים [שים קנך, משם אורידך, נאום ה']'. ונידונית באש, שנאמר (דניאל ז:יא): 'חָזֵה הֲוֵית עד די קְטִילַת חֵיוְתָא והוּבַד גִשְמה וִיהִיבַת לִיקֵדַת אשָא'", עיין שם עוד באריכות. הרי, שהגאוה של הגוים לעתיד לבא תביא עליהם את חרון אף ה'.

 

גאוות הגוים וחוסר אימתם ויראתם מה', שהם עיקרו של חילול השם, תביא אותם לעלות על ישראל ולייסרם ולנסות להשמידם, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, בשלח טז): "'וברוב גאונך' (שמות טו:ז) - הרבית להתגאות כנגד כל הקמים לנגדך. ומי הן? אלו הקמים כנגד בניך. מגיד שכל הקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד השכינה. וכן הוא אומר 'אל תשכח קול צורריך' (תהלים עד:כג). 'כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש' (שם פג:ג). מפני מה? 'על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך' (שם:ד). וכתיב (שם קלט:כא) 'הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט'. מפני מה? 'תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי' (שם:כב). וכן הוא אומר: 'כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו' (זכריה ב:יב). עיני היה לו לומר אלא שכִנָהו הכתוב, כלומר, כביכול כלפי מעלן וכִנָהו הכתוב שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה".

 

>עונש הגוים על מה שעשו לישראל משך הדורות ומאות השנים, ובכך קראו תיגר על הקב"ה וחיללו את שמו, הוא  סיבה נוספת לגאולה. כך אמר הנביא (יחזקאל לה:ג,ה,ז,טו): "...הנני אליך הר שעיר... יען היות לך איבת עולם וַתַגֵר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם בעת עוֹן קץ... ונתתי את הר שעיר לשִממָה וּשמָמָה והכרתי ממנו עובר ושב... כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שמֵמה, כן אעשה לך, שמָמָה תהיה הר שעיר וכל אדום כֻלה, וידעו כי אני ה'". כלומר, מתוך שממה זו, נקמת ה', יֵדעו שה' הוא האלקים. וכן נאמר (שם לו:ד-ו): "לכן הרי ישראל... כה אמר ה' אלקים להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות ולחרבות השֹממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב. לכן כה אמר ה' אלקים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כֻלָא, אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש למען מִגְרָשָה לבז. לכן הִנבא על אדמת ישראל, ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, כה אמר ה' אלקים, הנני בקנאתי ובחמתי דברתי יען כלִמת גוים נשאתם". עוד נאמר (יואל ד:ב,ז,יט,כא): "וקִבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו... הנני מעירם מן המקום אשר מכרתם אותם שמה והשִבֹתי גמֻלכם בראשכם... מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם... ונקיתי דמם לא נקיתי, וה' שוכן בציון". ודרשו מזה חז"ל (ר"ה כג.): "וא"ר יוחנן, אוי להם לגוים שאין להם תקנה, שנאמר (ישעיהו ס:יז): 'תחת הנחשת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחשת, ותחת האבנים ברזל'. [אך] תחת ר"ע וחביריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר: 'ונקיתי, דמם לא נקיתי'". ופירש רש"י: "אם באתי לנקות את הגוים משאר עוונות לא אנקה מדם של ישראל".

 

עוד נאמר (עובדיה פסוקים ח-טז,כא): "הלוא ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו. וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל. מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרתָ לעולם. ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאחד מהם. ואל תרא ביום אחיך ביום נכרו ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם ואל תגדל פיך ביום צרה. אל תבוא בשער עמי ביום אידם אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו ואל תשלחנה בחילו ביום אידו. ואל תעמֹד על הפרק להכרית את פליטיו ואל תסגר שרידיו ביום צרה. כי קרוב יום ה' על כל הגוים, כאשר עשית יֵעשה לך, גמֻלך ישוב [[שסב]] בראשך. כי כאשר שתיתם על הר קדשי ישתו כל הגוים תמיד ושתו ולעו והיו כלוא היו... ועלו מושִעים בהר ציון לשפֹט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".

 

ועוד נאמר (זכריה א:יד-טו): "...קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה. וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". וכן נאמר (שם ב:יב-יג,יז): "כי כה אמר ה' צבאות, אחר כבוד שלחני אל הגוים השֹללים אתכם, כי הנֹגע בכם נֹגע בבבת עינו. כי הנני מניף את ידי עליהם והיו שלל לעַבדיהם, וידעתם כי ה' צב-אות שלחני... הס כל בשר מפני ה', כי נעור ממעון קדשו". וכן נאמר (צפניה ב:ח-י): "שמעתי חרפת מואב וגִדֻפי בני עמון אשר חֵרפו את עמי ויגדילו על גבולם. לכן חי אני נאֻם ה' צב-אות אלקי ישראל כי מואב כסדֹם תהיה ובני עמון כעמֹרה... ושממה עד עולם, שארית עמי יבָזום ויתר גויִ ינחָלום. זאת להם תחת גאונם, כי חֵרפו וַיַגְדִלו על עם ה' צב-אות".

 

"שפלותם של ישראל חילול שמו הוא" (רש"י, יחזקאל לט:ז). וכאשר ישראל מגיעים לתהום השפלות והבוז והיגון, ובכך הלעג והחירוף כלפי הקב"ה מגיעים לשיא עד שנראה כאילו שאין הקב"ה מסוגל ח"ו לעזור לעמו, אז מגיעה עת הגאולה, הגאולה "בעתה". על זה נאמר (דברים לב:לו-לט,מג): "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, ואמר: אי א-להימו צור חסיו בו... יקומו ויעזרֻכם, יהי עליכם סתרה, ראו עתה כי אני, אני הוא ואין אלהים עמדי... הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום". ודרשו על כך חז"ל (סנהדרין צז.): "אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר 'ואפס עצור ועזוב', כביכול אין סומך ועוזר לישראל". וכן בספרי (האזינו שכו) "'כי יראה כי אזלת יד' - כשרואה הכל מהלכים לפניו בגולה. ד"א... כשיתייאש מן הגאולה".

 

>יש עוד סיבה מדוע דוקא עתה, בזמננו, קבע הקב"ה את הגאולה "בעתה". הסיבה שהקב"ה העניש את ישראל בעונש הנורא של גלות, היתה מפני שקיווה שע"י גלות ואבדן מולדתם, יחזרו ישראל בתשובה, לקבלת עול מלכותו. אך מה נאמר ומה נדבר כאשר הגלות לא רק שאינה מתקנת את המעוות אלא אף מחמירה אותה, כאשר ישראל לא רק שאינם מפשפשים במעשיהם וחוזרים אל אביהם שבשמים, לא רק שאינם מוכנים לקבל את עול מלכותו, אלא אדרבה - ששים לנתקו ולהיפטר ממנו? ואמנם, כך הוה מעשה. הגלות הפכה בשביל היהודי למקור ההתבוללות והטמיעה, הכפירה והבריחה מתורת ה' ומהמושג של עם ה'! הקב"ה, אב הרחמן, רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, לעולם לא יבקש עונש וסבל לישראל ללא סיבה. ואם הגלות איבדה את מטרתה המקורית, ואדרבה, הפכה למקור הטמיעה והבריחה מהייחוד של עם ישראל, למה לו שתימשך?

 

יתר על כן: ככל שהאדם בישראל והחלק הגדול של עם ישראל משתקע בגלות, ומתקרב לגוי ונכבש ע"י התרבות הזרה, ונטמע בתוך טומאת הבוץ של ההתגויות, ככל שהוא מתרחק ממקור עמו ומתורתו כרחוק השמים מן הארץ, עד שהתרבות הזרה הופכת לחלק טבעי ממנו, עד שמחשבותיה ורגשותיה הופכים לחלק בלתי נפרד מחייו הרגילים, ככל שהוא מתרגל לתרבות הזרה ומרגיש קרוב אליה וחלק ממנה - הוא מגיע למצב של כמעט חוסר אפשרות לקבל ולהאמין בתורת ה'. היום, המונים מעם ישראל בגלות הגיעו, בגלל עצם היותם בגלות בסביבה של תרבות זרה, למצב שהם ממש אינם מסוגלים להבחין באמת האלוקית של תורת ה'. הם איבדו את היכולת להבחין בין אמיתה של תורת ה' לבין השקר הגויי, בין טוב לרע, בין חיים למוות. ובכן, הקב"ה הזהיר את עם ישראל במלים אלה [[שסג]] (דברים ל:טו,יט): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... העִדֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה - ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". אך אזהרה זו באה כאשר עם ישראל עמד להיכנס לארצו, לחיות בה את חייו בבדידות ובבדלנות ובהבדלה מן הגוים ומשיקוציהם. אך, בעוונותינו הרבים, גם בהיותנו בא"י חטאנו, עוינו ופשענו, ונגזרה עלינו גלות, ובמקום לחיות כעם לבדד ישכון, הגענו למקום טומאת העמים, וחלק הארי של עם ישראל הפך להיות כמותם. כתוצאה מזה, למעשה איבדו חלקים גדולים של עמנו את היכולת לבחור. הבחירה החפשית שהיתה מנת חלקם בא"י, במולדתם ובארצם, היתה לחוכא ואטלולא בקרב הגוים, ששם נכבשו ע"י התרבות הזרה והפכו לתינוקות שנשבו, רבים ככוכבי השמים. מצב זה חמור פי כמה  מהמצב שקונן עליו הנביא (ירמיהו ה:ג): "ה' עיניך הלוא לאמונה, הִכיתה אֹתם ולא חלו, כִליתָם מאנו קחת מוסר, חִזקו פניהם מסלע, מאנו לשוב".

 

איך נוכל לצפות מעם ישראל כעם לחזור בתשובה, כאשר אין בפיהם אפילו שאלה? לשם מה ימשיך הקב"ה להעניש את עמו לאורך תקופה ממושכת כאשר העונש לא רק שלא יועיל, אלא כפי שראינו בימינו אחרי השואה האיומה, אפילו רבבות יהודים מאמינים "חזרו בשאלה" וכפרו? איך ימשוך הקב"ה אליו עם שאיבד את ההבנה לבחור בין טוב לרע, בין חיים למוות? אמר הנביא (ירמיהו יג:כג): "היהפוך כושי עורו ונמר חֲבַרבֻרֹתיו, גם אתם תוכלו להיטיב למֻדי הָרֵעַ", ופירש הרד"ק: "כן הרשע לא יוכל לסור מכם כאילו הוא טבעי בכם, כל כך למדתם והרגלתם עצמכם במעשה הרע...". אכן, בעידן המדע וגאוות הטכנולוגיה, כשה"הגיון", הגשמיות, ההתבוללות והבינלאומיוּת, שנותנים הכשר לטמיעה ולטומאה, התקדמו בצעדי ענק, ברור שהיהודי הכבוש ע"י התרבות הזרה המשוקצת, לא ייטיב את דרכיו. ונהפוך הוא, הוא צועד בראש חוצות, רחוק מן המחנה, מרוחק מרעיון התשובה, וכמעט מנותק מכל קשר לצור מחצבתו. הוא איבד, כביכול, את הכח של בחירה חפשית. מי שהיה מיועד להיות ככוכבי השמים, מלחך את עפר הארץ של התרבות הזרה. ובכן, לפנינו עוד סיבה יסודית לקביעת הקב"ה את הגאולה "בעתה", בעת הזאת.

 

>כבר הבאנו את דברי חז"ל שהגאולה תוכל לבוא או "בעתה" או "אחישנה". לפי מה שכתבנו, אין ספק שהגענו בתקופתנו לעת של "בעתה", לגאולה של "בעתה" עם כל היסורים והצרות וחבלי המשיח הכרוכים בה. מי יצילנו מגאולה "בעתה", המלוּוה אסונות ויסורים וחבלי משיח מיותרים! כי בניגוד לגאולה של "אחישנה", הבאה בזכות חזרה בתשובה ובבטחון בה' ע"י ישראל, הגאולה "בעתה" תוארה במקרא ובחז"ל בתמונה של חבלי משיח נוראים, שעליהם אמרו (סנהדרין צח:): "אמר רב, אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חדשים, שנאמר (מיכה ה:ב): 'לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל'. אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר רבה: ייתי ולא איחמיניה". צרות ויגון יהיו מנת חלקם של ישראל ובמיוחד של הצדיקים שבהם, וזאת אפילו לפני מלחמת גוג ומגוג, כמו שסיכם רבי יוחנן (סנהדרין צח.): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו", וכן (שם צז.): "ת"ר - 'כי ידין ה' עמו [ועל עבדיו יתנחם], כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב' (דברים לב:לו) - אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר 'ואפס עצור ועזוב', כביכול אין סומך ועוזר לישראל". וכן בשלהי מסכת סוטה (מט:) נאמר: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית [[שסד]] הוועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים".

 

חבלי המשיח יתחילו ביסורים, שמאפיינים את כל התקופה, ויכלו בנסיון של הגוים לעלות על עם ישראל ועל ארצו. כך אמרו חז"ל (כתובות קיב:): "אמר רבי ירמיה בר אבא, דור שבן דוד בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר: צירוף אחר צירוף, שנאמר (ישעיהו ו:יג): 'ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבָעֵר'. תני רב יוסף: בזוזי ובזוזי דבזוזי" (גל אחר גל של שוללים).

 

כבר במקרא, מוזכרים חבלי משיח, הסבל והיגון שהם חלק בלתי נפרד מגאולה "בעתה", גאולה שבאה לא בגלל זכויות ישראל אלא רק לקדש את שם ה'. נאמר (זכריה יד:א-ב): "הנה יום בא לה' וחֻלַק שללך בקרבך; ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה, ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשכבנה, ויצא חצי העיר בגולה ויתר העם לא יכרת מן העיר". מדובר בעליית גוג והעמים על ארץ ישראל, כמו שכתב שם הרד"ק: "והוא זמן שיבוא גוג ומגוג על אדמת ישראל... 'ואספתי' - כלומר שישים בלבם לבא אל ירושלים למלחמה, כמ"ש בנבואת יחזקאל (לט:ב) 'והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על הרי ישראל'. 'ונלכדה העיר' - זאת הצרה תהיה לצרף השלישית שיותר בה, ועליה נאמר בנבואת ישעיהו (כו:כ): 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', ונאמר בנבואת דניאל (יב:א): 'והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי [עד העת ההיא]'". ואכן, ה"עת" - אם תבוא כגאולה "בעתה", תהיה רח"ל עת צרה אשר לא נהיתה עדיין כמותה, ורק לאחר מכן תבוא הגאולה. ואל יסיתך אחיך או רעך או רבך אשר בנפשך, לומר שהגאולה תבוא ללא יסורים וללא אסונות, כי לא יתכן דבר כזה ללא חזרה בתשובה ובטחון בה' יתברך. ואף כל הפולחן ושמירת המצוות המעשיות בלי בטחון ואמונה בה' והגשמתם ע"י מעשים נועזים ללא פחד הגוים, לא יצילו את ישראל מחבלי משיח.

 

מה שהביא הרד"ק כאן מהנביא ישעיהו, כך נאמר שם (פרק כו:כ-כא): "לך עמי, בֹא בחדריך וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבָר זעם, כי הנה ה' יוצא ממקומו לפקוד עון יושב הארץ עליו...". בזה מודיע הקב"ה לישראל, שלפני שתבוא הגאולה, לפני שה' יֵצא ממקומו לפקוד את עוון הגוים, יהיה רגע של זעם, כלומר, עת של זעם ויסורים, וברור שמדובר במלחמת גוג. כך כתב הרד"ק: "זה הפסוק אמר במלחמת גוג ומגוג שתהיה צרה לישראל מעט זמן". ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, ישעיהו תלב): "'לך עמי, בא בחדריך' - הסתכל בחדרי לבך על מה ולמה הבאתי עליך יסורים... ולא תהא קורא תיגר אחר מדת הדין, אלא סגור דלתיך בעדך".

 

ואע"פ שנאמר "כמעט רגע", ופירש הרד"ק "צרה מעט זמן", אוי ואבוי לאותו מעט זמן, כי הוא יכלול ח"ו את כיבוש ירושלים ואת הזוועות שיהיו אז, כמו שבארנו, והוא יכלול את כיבוש א"י ביד הגוים לתשעה חדשים, ובעיני הקב"ה גם זה רק "כמעט רגע". מי יוכל למדוד את הסבל והיגון שיוליד אותו רגע, אם הוא יבוא בגלל גאולה "בעתה"! ומ"מ, הקב"ה השולט על מקום ועל זמן, כמו שבארנו לעיל, בידו להפוך את ה"רגע" הזה לזמן קצר מאד, אם הגאולה תבוא בגדר "אחישנה". זה כלל עצום בענין חבלי משיח, ואל תשכחנו.

 

מלחמת גוג והעמים שיבואו כדי לחרף את ה' ואת ישראל, משיחו, תהיה יוזמתו [[שסה]] של הקב"ה, והחלטתו, כדי לקדש את שמו. מלחמת גוג מראה בגלוי ובבירור שעליית הגוים על ישראל והנסיון להשמידם הם מלחמה על הקב"ה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פג:ד-ו): "על עמך יערימו סוד... אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא יִזָכֵר שם ישראל עוד; כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו". ופירש רש"י שם: "ברית זו אינה אלא עליך, להשכיח את שמך. שאתה קרוי 'אלקי ישראל', ומאחר שלא ייזכר ישראל, אף שמך הגדול אינו נזכר". דבר זה הוא כלל לכל הבזיונות וההרג והדיכוי ונסיונות ההשמדה שסבלו ישראל מהגוים במשך כל הדורות. ועל מה שעוללו לישראל, ועל חילול השם הנובע מזה, בא הקב"ה בעת הגאולה לנקום את נקמתו ובכך לקדש את שמו.

 

לכן, הוא מפתה את העמים שכבר נתמלא סאתם, בעת הגאולה וקידוש השם, לבוא נגד עם ישראל וא"י, והיא מלחמת גוג, כמו שנאמר (יחזקאל לח:ד): "ושובבתיך ונתתי חַחִים בלחָייך והוצאתי אותך...". מלחמה זו נקבעה כמועד של השמדת הגוים ונקמת ה', בין אם יחזרו ישראל בתשובה, ואז הגאולה תבוא חיש מהר ובהדר ובתפארת, ובין אם ישראל לא יזכו, ולא יהיו ראויים לה, ואז היא תבוא ביגון ובאנחה. מלחמת גוג תהיה ההתבטאות של "כמעט רגע" בעיני ה', כי מה נחשב אפילו זמן רב להקב"ה שהוא מעל לזמן ולמקום? רק האדם מחשב זמן במונחים של אורך וקוצר. הקב"ה יקבע את האורך של ה"רגע" לפי זכויותיהם של עם ישראל. זכו - הרגע יהיה זמן קצר מאד; לא זכו - הרגע יהיה תקופה של סבל, כמו שמתואר בדברי זכריה ובדברי חז"ל שהבאנו לעיל.

 

מכאן יש ללמוד, שעליית גוג והעמים על א"י היֹה תהיה בכל מקרה, כיוזמתו ומחשבתו של הקב"ה כדי להשמידם עדי עד. אלא שאם יזכו ישראל לגאולה של "אחישנה", עלייתו ותבוסתו יהיו "כמעט רגע", עת קצרה עד מאד, כי המושג של "אחישנה" מתייחס לכלל התהליך, לשני חלקיו, כלומר, התקופה של הגאולה גופא תבוא מהר, וגם החלק של הסכנה, של ה"כמעט רגע", יהיה חיש מהר. רק אם לא יזכו ישראל לזאת, ישלטו וינצחו גוג והעמים אשר אִתו בתחילה, וה"כמעט רגע" יארך, והצרות יהיו נוראות ואיומות משך אותו זמן, ורק אח"כ יביס הקב"ה את גוג ואת הגוים ויביא את הגאולה. אכן, ה"רגע" הוא החלק המסוים של ה"עת" שבה יעלו הגוים נגד ישראל עם ה' בקריאה: "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד". הוא הרגע והזמן של ה"עת" שעליו אמר הנביא (ירמיהו ל:ז): "הוי כי גדול היום ההוא מֵאַיִן כמֹהו ועת צרה היא ליעקב וממנה יִוָשֵע". ופירש הרד"ק שם: "וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג, שתהיה לפי שעה צרה לישראל, וכן נאמר בנבואת ישעיהו (כו:כ) 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', ונאמר בנבואת דניאל (יב:א): 'והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי'".

 

אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, ירמיהו ל, שיא): "שנו רבותינו: מתוך כעס, רצון [כלומר, מתוך כעסו של הקב"ה על ישראל, לאחר זמן יֵצאו רצון ומחילה לישראל]; מתוך רוגז, רחמים; מתוך צרה, רוחה; מתוך ריחוק, קירוב; מתוך נפילה, קימה; מתוך אפילה, אורה". הכעס והרוגז והצרה וכו' הם התוכן של "כמעט רגע" ו"עת צרה", ואחריהם תהיה הגאולה. וזאת הכוונה במה שנאמר (ישעיהו נד:ח): "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך". כלומר, הסתר הפנים יהיה רק כמעט רגע, אך בשצף קצף, בחרי אף, אם לא יזכו ישראל לגאולה של "אחישנה". אוי ל"כמעט רגע" זה של גוג ומגוג, ושל היסורים שיהיו לפני שיעלה, שהם מהווים חבלי משיח. איך לא נירא מהם, ואיך נשב בחיבוק ידיים, כאשר על ימים אלה, אם לא נחזור בתשובה [[שסו]] שלמה וגמורה כדי לזכות בגאולה של "אחישנה", נאמר (ישעיהו ו:יב-יג): "ורִחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ, ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבָעֵר". וכן (זכריה יג:ח-ט): "והיה בכל הארץ נאום ה', פי שנים בה יכרתו יגועו, והשלישית יותר בה; והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב...". הילילי, הילילי, כי זאת היתה לי כי פקודיך לא נצרתי (ע"פ תהלים קיט:נו).

 

בענין "רגע", אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי, הוספה ב): "'ויהי בחצי הלילה' (שמות יב:כט)...זה שאמר הכתוב (איוב לד:כ): 'רגע ימותו וחצות לילה יגֹעַשו עם, ויעבֹרו ויסירו אביר לא ביד'. מדבר בבכורי מצרים שהִכם הקב"ה ברגע, שנאמר 'רגע ימותו וחצות לילה'. כמה הוא רגע? ר' אבין הלוי ב"ר אומר, כהרף עין". אכן, כהרף עין היא הבטחת הקב"ה, שמי שבוטח בו ומסתכן ע"י מעשי אמונה ובטחון, יוכל להפוך את הגאולה של "בעתה" ושל חבלי משיח, עם הרף עין של הקב"ה, הרגע שלו, שלגבינו הוא זמן ממושך של צרות רבות ורעות וממושכות, לגאולה עצומה ומהירה של הרף עין, חיש מהר, של "כמעט רגע" ממש.

 

>דע ואל תשכח, שמן היסורים האלה ישרדו ויינצלו רק מיעוט, כאמור בזכריה שם. גם מיעוט זה יהיה רק בארץ ישראל, ואילו בגלות לא יישארו אפילו אחד מעיר ושנים ממשפחה, כי הפליטה שתהיה תהיה רק בהר ציון, כמו שנאמר (עובדיה פסוק יז): "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש...". ופירש הרד"ק: "אף על פי שכלו רבים מישראל בגלות, פליטה גדולה תהיה להם עוד בהר ציון שגלו ממנו". עוד נאמר (דניאל יב:א): "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא, ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר". וז"ל האבן עזרא: "וזאת הצרה תהיה על כל העולם, ולא ימלטו רק בעבור היות מיכאל השר הגדול על ישראל, על כן ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר, והם הצדיקים, וכתוב (מלאכי ג:טז): 'ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה''". כלומר, העולם יחרב כאשר הקב"ה יקום לנקום נקמתו ולקדש את שמו.

 

נאמר בתהלים (מו:ב-ד): "אלקים לנו מחסה ועז עזרה בצרות נמצא מאד; על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים; יהמו יחמרו מימיו, ירעשו הרים בגאותו, סלה". דוד המלך ע"ה מעמיד בפנינו כאן תמונה ברורה של קץ הגאולה, כאשר הקב"ה יקום בגאוותו לנקום את חילול שמו. יש כאן מדה כנגד מדה, כי הגוים התגאו כנגדו. כל העולם שבנו הגוים בגאוותם וביהירותם יתמוטט, והארץ תתחלף, והרים יפלו בלב ימים, ורבים ועצומים יהיו החללים.  מדובר כאן במלחמת גוג על ירושלים, כפי שפירש האבן עזרא: "והנכון בעיני כי ידבר על ירושלים על המלחמות". ולכאורה אין מובן מה שאמר "על כן לא נירא", שהרי ראינו שכלל ישראל יסבלו עינויים וזוועות ורק שריד קטן יישאר, וא"כ מדוע "לא נירא?" התשובה היא, שכפי שכתבנו לעיל, הגאולה תבוא או בחבלי המשיח הנוראים של "בעתה", או בחדוות הישועה של "אחישנה"; ובמקרא תוארו שני תסריטים, שרק אחד מהם אכן יתקיים. אם לא יזכו ישראל, אכן יתקיימו כל הנוראות שהבאנו מהמקרא ומחז"ל. אך אם יזכו, הגאולה תהיה בתבוסה מהירה ואדירה של גוג והגוים. כך אומר צפניה (ג:ז-ט): "אמרתי, אך תיראי אותי, תקחי מוסר ולא יכרת מעונה כל אשר פקדתי עליה; אכן השכימו השחיתו כל עלילותם. לכן חכו לי נאום ה' ליום קומי לעד, כי משפטי לאסוף גוים לקבצי ממלכות, לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ; כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד". כלומר, אמרתי, אך תיראו אותי ותקבלו את עול מלכותי, [[שסז]] ואביא עליכם מיד את הגאולה של "אחישנה", אך השחַתם את דרכיכם, ולכן הייתם צריכים לחכות ולסבול את סבל הגלות עד הגאולה של "בעתה", עם חבלי המשיח הנוראים, שבמהלכם גם אתם תסבלו אסונות מזעזעים, כאשר אאסוף את גוג והעמים. ואז, אשפוך את קנאתי עליו ועל כל העולם, ואלה שיישארו יקבלו כולם את עול מלכותי.

 

הנה לפנינו שני תסריטים של הגאולה, שרק אחד מהם יתגשם. וצעקת הקב"ה כביכול בוקעת: "אמרתי, אך תיראי אותי...". וכן הוא קורא לנו (תהלים פא:יד-טז): "לוּ עמי שומע לי, ישראל בדרכי יְהַלֵכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי; משנאי ה' יכחשו לו, ויהי עתם לעולם". אם ישראל ישמעו בקול ה' וילכו בדרכיו, הוא יכניע את גוג ואת אויבי ישראל "כמעט", כלומר, הוא יעשה את ה"כמעט רגע" - מעט מאד, ואז ה"עת" תבוא מהר ו"לעולם", כלומר, הגאולה הזאת שתבוא תהיה לעולם ולנצח. וכך באמת מתאפיינת הגאולה שעליה מדבר הנביא הושע (ג:ד-ה): "כי ימים רבים ישבו בני ישראל, אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה... אחר ישובו בני ישראל ובִקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". ופירש הרד"ק שם: "ואלה הם ימי הגלות שאנחנו בו היום, ואין לנו לא מלך ולא שר מישראל, כי ברשות הגוים אנחנו וברשות מלכיהם ושריהם... 'אחר ישובו בני ישראל' - זה יהיה באחרית הימים קרוב לעת הישועה, שישובו בני ישראל בתשובה". ברור שיתכן שלא כך תהיה הגאולה. יתכן שלא יחזרו ישראל בתשובה לפני חבלי משיח. ומ"מ מכאן אפשר לראות, שכאשר מדובר במקרא על הגאולה, לפעמים מדובר ב"בעתה" ולפעמים ב"אחישנה".

 

ובכן, בפסוקים שהבאנו לעיל מתהלים (מו), מדובר בגאולה של "אחישנה", שבה הקב"ה מתנקם בגוים ומחריב את העולם שלהם, וישראל אינם יראים, כמו שנאמר "לא נירא", וכפי שממשיך דוד המלך ע"ה שם (פסוק ו): "אלקים בקרבה בל תמוט, יַעְזְרהָ אלקים לפנות בוקר". ופירש הרד"ק: "'לפנות בוקר' - לפי שמתחלה תהיה שם מלחמה על ירושלים, והעת ההיא תקרא ערב, והישועה תקרא בוקר". וכיוצא בזה נאמר (ישעיהו כא:יא-יב): "שומר מה מלילה, שומר מה מִלֵיל, אמר שומר אתא בוקר וגם לילה, אם תִבְעָיוּן בְעָיוּ, שֻבו אֵתָיוּ". ופירש רש"י שם: "'אמר שומר' - הקב"ה, 'אתא בוקר' - יש לפני להזריח לעשות בוקר לכם, 'וגם לילה' - מתוקן לרשעים לעת קץ, 'אם תבעיון בעיו' - אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ, 'שובו אתיו' - בתשובה". כלומר, הלילה הוא הגלות, והבוקר שיבוא הוא הגאולה, ואז יהיה שוב לילה לגוים. גוג והעמים יעלו על א"י, וייראה כאילו לילה יורד על עם ישראל, אך הקב"ה יעזור ויגאלם "לפנות בוקר", דהיינו שכמו שהלילה הוא החשוך ביותר דוקא קרוב לבוקר, כך יהיה בגאולה.

 

מלחמת גוג והעמים שיעלו על ישראל, תהיה הפתיחה לעונש ה' ונקמתו בכל שאר הגוים שחיללו את שמו ואת ישראל. ומזמור זה (תהלים מו) מדבר על סוף התהליך של הגאולה, חורבן העולם על כל הגוים עד אפסי ארץ. וכן נאמר (יחזקאל לט:ד,ו): "על הרי ישראל תפול [גוג] וכל אגפיך והעמים אשר אתך... ושלחתי אש במגוג וביושבי האיים לבטח, וידעו כי אני ה'".

 

עליית גוג והגוים על א"י ועל עם ישראל, שהיא מלחמה נגד הקב"ה, וסופה - נקמתו וקידוש שמו, תבוא כאשר העולם, שכולו גאוה ואנוכיות, שאינו יודע את ה', שמושיב את האדם ואת שכלו ואת מוחו על כסאו של המלך, ושאינו מתייחס כלל וכלל להקב"ה כגורם בעולם, מתאחד נגד עם ישראל ונגד ארצו. אמרו חז"ל (תנחומא, אמור יג): "אמר רבי לוי, אוי להם לרשעים, שהם מתעסקין בעצות רעות על ישראל. כל [[שסח]] אחד ואחד אומר: עצתי יפה מעצתך. עֵשָו אמר, שוטה היה קין שהרג את הבל אחיו בחיי אביו, אבל לא היה יודע שאביו יפרה וירבה. אני איני עושה כן, אלא 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי' (בראשית כז:מא). פרעה אמר: שוטה היה עשו, שאמר 'יקרבו ימי אבל אבי', לא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו? אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין תחת כרסי אמתהון אני מחניק להון. הדא הוא דכתיב 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' (שמות א:כב). המן אמר: שוטה היה פרעה, שאמר 'כל הבן הילוד'. לא היה יודע שבנות נישאות לאנשים ופרות ורבות מהן? אני איני עושה כן, אלא 'להשמיד להרוג' וגו' (אסתר ג:יג). אמר רבי לוי, אף גוג ומגוג לעתיד לבא אומר כן, שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקין בעצות על ישראל, לא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים? אני איני עושה כן, אלא בתחלה אני מזדווג לפטרונם ואח"כ אני מזדווג להם. הדא הוא דכתיב (תהלים ב:ב) 'יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד, על ה' ועל משיחו'. א"ל הקב"ה: רשע, לי אתה רוצה להזדווג, חייך שאני עושה עמך מלחמה, הדא הוא דכתיב (ישעיהו מב:יג) '"ה' כגבור יֵצֵא, כאיש מלחמות יעיר קנאה', וכתיב (זכריה יד:ג): 'ויצא ה' ונלחם בגוים ההם'".

 

אכן, גוג ודורו ותקופתו - הרי היא שלנו - מסמלים את החירוף, הגידוף וחילול השם הבולטים ביותר שיכולים להיות. כגָלְיַת שבא בגילוי פנים נגד הקב"ה, כך בא גוג, אך הוא אינו בא כאדם אחד, אלא עם עמים רבים למלחמה נגד ה', דרך משיחו, עם ישראל. עלינו להתבונן בעיון רב בפרשת גוג, כדי שנבין את קורות זמננו. כך אומר הנביא (יחזקאל לח:א-ט): "ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן אדם שים פניך אל גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותובל והִנבא עליו. ואמרת כה אמר ה' אלקים הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותובל. ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך ואת כל חילך סוסים ופרשים לבושי מכלול כלם קהל רב צנה ומגן תֹפשי חרבות כֻלם. פרס כוּש ופוּט אתם כֻלם מגן וכובע. גֹמר וכל אגפיה בית תוגרמה ירכתי צפון ואת כל אגפיו עמים רבים אתך. הכון והכן לך אתה וכל קהליך הנקהלים עליך והיית להם למשמר. מימים רבים תִפָקֵד באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב מקובצת מעמים רבים על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד והיא מעמים הוּצָאָה וישבו לבטח כלם. ועלית כשואה תבוא כענן לכסות הארץ תהיה אתה וכל אגפיך ועמים רבים אותך".

 

הכלל הראשון שאנו לומדים מפסוקים אלה הוא, שמלחמת גוג תהיה אחרי שיחזרו ישראל לא"י, לאחר השלב הראשון של קיבוץ גלויות. הרי נאמר שם שגוג עולה על א"י, במקום שישראל כבר יושב, כמו שכתוב בפירוש: "מימים רבים תפקד באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב, מקובצת מעמים רבים... והיא מעמים הוצאה...". ופירש רש"י (שם:ח): "ואשיאך באחרית השנים לבא אל א"י המשובבת מחרב, ששבו יושביה מן הגולה אשר גלו שם ע"י חרב האויב; 'אשר היו לחרבה תמיד' - זה שנים רבות, וסמוך לבואך עליה חזרו... והמוציאה מן העמים לא יעזבנה בידך". וז"ל מצודת דוד: "בסוף השנים תבוא אל ארץ אשר שבו יושביה להתיישב בה ממקום שגלו ע"י חרב האויב... המה נקבצו בה מן העמים הרבים שהיו פזורים שמה בגולה". וז"ל מהר"י קרא: "מדקאמר הנביא 'והיא מעמים הוצאה', כבר כשהוא מקובצת מעמים, ואח"כ כתב מפלת גוג, מכלל שהגאולה קודמת למלחמת גוג, כלומר מעמים רבים הוצאה כבר כשהוא יבוא". וז"ל הרד"ק: "זה יהיה בעת הישועה אחר צאת כל ישראל מהגלות או רובם".

 

זהו דבר ברור, ומשום כך קבעו אנשי כנסת הגדולה את ברכות התפלה בסדר שקבעו: ברכת השנים, ואחריה קיבוץ גלויות, ואח"כ עשיית דין ברשעים ובזדים, ואח"כ ברכות הישועה, כולל בניית ירושלים, ורק אח"כ ביאת דוד. כך פירשו חז"ל (מגילה יז:): [[שסט]] "ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים? דכתיב (יחזקאל לו:ח): 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתֵנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קֵרבו לבוא' [כלומר, בעקבות תחיית הארץ, תהיה התחלת קיבוץ גלויות, אך עוד לא הקיבוץ ההמוני של שלילת הגולה]. וכיון שנתקבצו גלויות, נעשה דין ברשעים, שנאמר (ישעיהו א:כה): 'ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגָיִך', וכתיב (שם:כו) 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' [כאן מדובר בגאולה "בעתה", המלוּוה באסונות ובחבלי משיח ובמלחמת גוג, והכל לאחר תחילת הגאולה ע"י תחיית הארץ ותחילת קיבוץ גלויות]. וכיון שנעשה דין מן הרשעים, כלו הפושעים וכולל זדים עמהם, שנאמר (שם:כח): 'ושבר פושעים וחטאים יחדיו'. וכיון שכלו הפושעים, מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב (תהלים עה:יא): 'וכל קרני רשעים אֲגַדֵעַ תרומַמנה קרנות צדיק'. והיכן מתרוממת קרנם? בירושלים, שנאמר (תהלים קכב:ו): 'שאלו שלום ירושלים ישלָיוּ אוהבָיִך' [לא שלא ישבו ישראל בירושלים לפני כן, שהרי גם קודם יהיה שלב של קיבוץ גלויות, אלא הכוונה היא שלאחר מלחמת גוג תיבנה שוב, לצמיתות]. וכיון שנבנית ירושלים, בא דוד, שנאמר (הושע ג:ה): 'אחר ישובו בני ישראל ובִקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם...'". מפורש כאן, שקיבוץ גלויות, תבוסת הרשעים וגוג, ובניית ירושלים, יהיו לפני ביאת המשיח. וברור שגם האסונות והיסורים של עקבות משיחא, ומלחמת גוג ואף חבלי משיח - אם יהיה מצב של גאולה "בעתה" - הם חלק של אתחלתא דגאולה. כך אמרו חז"ל (מגילה שם): "ומה ראו לומר גאולה בשביעית? אמר רבא, מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר, בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא? מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא".

 

אם כן ברור, שיש כאן תהליך של התחלת הגאולה, שהוא חלק מהגאולה "בעתה", גאולה שאינה באה בזכויותינו, כי אילו זכינו לה, היה הקב"ה מביא לנו גאולה של "היום אם בקולו תשמעו", של "אחישנה", חיש מהר, בהדר ובתפארת, ללא חבלי משיח. ובעוונותינו הרבים, לא זכינו, ועוד יישמע קול יגון ואנחה ח"ו לפני ביאת גואל צדק. והגאולה, במקום שתבוא חיש מהר, תבוא בשלבים, שלבים מלוּוים ביסורים. וכך אמרו חז"ל (ירושלמי, ברכות א:א): "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל. בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".

 

שלטון גוג מהווה את סיום העולם הזה כפי שידענו אותו, והוא מסמל את שיא הגאוה והחירוף נגד ה' וחילול שמו. אך נקמת ה' בו, שסוף סוף תקדש את שמו בכל העולם, לָנצַח, תבוא גם כדי למחוק את חילול השם של כל העמים וכל הדורות. וזאת כוונת הפסוק שהבאנו "מימים רבים תפקד", כמו שכתב רש"י (שם): "מימים רבים שחטאת לי תיפָקֵד עתה לפני, לזכור עוונותיך ולהשיב גמולך". ואין הכוונה לזכור רק את עוון גוג והעמים בדור שלו, אלא גם את העוון של כל הגוים משך כל הדורות, שחטאו בגאוה ובחילול השם.

 

כשתתמלא הסאה, וחילול השם יעבור כל גבול, והניאוץ והחירוף יבלטו וישימו את שם ה' ללעג ולקלס, והגוים ידכאו וישפילו וירצחו את עם ה' ללא פחד, שאין חילול השם גדול מזה - יחליט הקב"ה לשים קץ לחרפתו, ולנקום את נקמתו ואת נקמת ישראל שלמעשה היא גם נקמתו, ולקדש את שמו המחולל ע"י הגוים באמצעות ישראל. אז ייקבע וייגזר הדין ולא יבוטל. הקב"ה יפתח פתח ופיתוי לגוג ולעמים שונאי ישראל להתאחד נגד ישראל, ולעלות למלחמה נגדם בארץ ישראל. פעמיים אומר כך הקב"ה. פעם אחת (יחזקאל לח:ד): "ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך [[שע]] ואת כל חילך...". ושוב (שם לט:א-ב): "הנני אליך גוג... ושֹבבתיך ושִשֵאתיך והעלִיתיך מירכתי צפון...". ועל המלה "ושובבתיך", כתב מצודת דוד: "אעיר לבך להיות שובב ומורד, ואסית אותך...".

 

השנאה לישראל והבוז והלעג לאלוקי ישראל יתנו להקב"ה פתח להסית את גוג ואת העמים לעלות על ישראל. הקב"ה יתן להם עילה וסיבה כביכול שהיא תניע אותם, מכיון שכל כך חטאו והגיעה עת נפילתם, כמו שאמרו חז"ל (שבת קד.): "'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן' (משלי ג:לד) - בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו". וכן (יומא לט.): "אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה; מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה; בעוה"ז, מטמאין אותו לעוה"ב. תנו רבנן, 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא יא:מד) - אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה; מלמטה...". כלומר, לאדם ניתנה בחירה חפשית, ויש לו הרשות והחובה לבחור בטוב ובחיים ולמאוס ברע ובטומאה ובמוות. ואם מרצונו הטוב הוא בוחר ברע ומטמא את עצמו, אין הקב"ה עוזר לו להימנע מהרע ע"י סגירת הפתח לרע, אלא הוא פותח לו את הדרך לעשות את מה שהוא רוצה, והיינו "פותחין לו". וככל שהוא מיטמא וחוטא, נעשים לו הטומאה והחטא יותר ויותר כהרגל, ולבסוף כטבע. כל זה לאדם בישראל, ועל אחת כמה וכמה לגוי. יתר על כן: אם הגוי מחלל שם שמים ע"י חירוף והשפלת ישראל, ומסרב לחדול מכך, אזי בבוא עת הגאולה והנקמה, הקב"ה לא רק יפתח לו את הדרך להמשיך, אלא אף יפתה ויסית אותו להמשיך, כי כבר נגזר דינו.

 

ודאי, שאם יקום גוג ויודיע על קבלת עול מלכות שמים ועל הכנעתו לה', וישתעבד לו ולעם ישראל, ובכך יביא לעולם את קידוש השם הגדול והסופי, ודאי שהקב"ה יתן לו לחזור אליו בדרך זו. אך כל זמן שלא ישתעבד לה' ולא ייכנע, וימשיכו הוא והעולם בגאוה ובחילול השם, יקבע ה' יתברך את עת נקמתו, ואז הוא יסית ויפתה אותו לקבל את עונשו.

 

כך נאמר (שמות יד:ד): "וחִזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואִכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה'...". וכתב בעל הטורים שם: "'וחזקתי' - ב', הכא, ואידך 'וחזקתי את זרועות מלך בבל' (יחזקאל ל:כד) - שהקב"ה מחזיק לב הרשעים לטורדן מן העולם". וכך כתב הרמב"ן שם: "בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות... לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו... וע"כ הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם. ולמטה אמר פעם אחרת (שמות יד:יז) 'הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם'. כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו, איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם? ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם. אבל סיכל עצתם וחיזק את לבם ליכנס לים".

 

מסביר זאת הרמב"ם (הל' תשובה ו:ג): "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיהו (ו:י): 'השמן לב העם הזה' וגו'. וכן הוא אומר (דברי הימים ב לו:טז): 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא'. כלומר, חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה (שמות יד:ד): 'וחזקתי את לב פרעה' - לפי שחטא מעצמו תחלה, והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (שם א:י) 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חיזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה, ואומר 'שלח ועשה תשובה', וכבר אמר לו הקב"ה 'אין [[שעא]] אתה משלח', שנאמר (שם ט:ל,טז): 'ואתה ועבדיך ידעתי' וגו' 'ואולם בעבור זאת העמדתיך'? כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. וכן סיחון, לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר (דברים ב:ל): 'כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואִמץ את לבבו'. וכן הכנענים, לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה, עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר (יהושע יא:כ): 'כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם'. וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע, מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה, שנאמר (מלכים א יח:לז): 'ואתה הסיבות את לבם אחורנית', כלומר, מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר, שלא גזר הא-ל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה, אלא כולן חטאו מעצמן, וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה".

 

כאן למדנו כלל גדול בבחירה, לגבי גוי רשע המחלל את ה'. רשע יכול להתמוטט ולהיכנע באחת משתי דרכים. הדרך הראשונה היא, שהוא יחזור בתשובה להקב"ה, ימליך עליו את ה', יקבל את עול מלכותו ויהשתעבד לו ולמצוותיו. ברור שתשובה כזאת היא ראויה ורצויה, ולא ימנע ממנו הקב"ה כניעה כזאת. הדרך השנייה היא, שהוא ייכנע ויתמוטט, לא משום שהוא נכנע להקב"ה ולא משום שהוא חוזר בתשובה ומקבל על עצמו את עול מלכות שמים, אלא רק מתוך פחד וחולשה. ודאי שאין זאת חזרה מספקת מרשעותו ומחילול השם שלו, כי עד שיקום ויודה ויכריז בגלוי שה' מלך, שה' הוא האלקים, ושהוא כורע לו ברך, לא תהיה כאן הוכחה של קידוש השם, כלפי העולם. לכן, אם כל כניעתו אינה אלא מתוך חולשה ופחד, עדיין מגיעים לו עונש ונקמה. וכנגד הפחד והחולשה, מחזק הקב"ה את לבו, ואינו נותן לו להיכנע מתוך אותו פחד. לכן חיזק הקב"ה את לבו של פרעה, מפני שמעולם לא נכנע מתוך קבלת עול מלכות, ומשום כך לא נתן לו הקב"ה להימלט מחטאו ומעונשו ע"י פחד גרידא, אלא חיזק אותו כדי שיתקדש שם שמים.

 

כעין זה יהיה גם בגוג, שיחזיק בחירופו ובגידופו ובחילול השם, ותגיע עת קידוש השם. לשם כך, יפתה ויסית אותו הקב"ה לעלות על ישראל כדי שיפול שם ויתקדש שם ה'. כך נאמר (יחזקאל לח:טז): "והביאותיך על ארצי למען דעת הגוים אותי בהִקדשי בך לעיניהם, גוג". אכן, זה הוא קידוש השם הגדול והנורא והאיום ביותר, והוא שיביא את כל הגוים לידי קבלת עול מלכות שמים. כי הרי גוג והעמים יבואו על ישראל בבוז ובבטחון עצמי כשאין ספק בלבם שיכבשו את ישראל ויעשו בהם כרצונם, כמו שנאמר (שם:יא-יב): "ואמרת, אעלה על ארץ פרזות אבוא השֹקטים יֹשבי לבטח... לשלֹל שלל ולבֹז בז, להשיב ידך על חֳרָבות נושָבות ואל עם מְאֻסָף מגוים..." (רש"י: "להשחית שנית את הערים שהיו חרבות עד הנה ועכשיו נתיישבו"). אין ספק שגוג והגוים שיעלו אִתו מסמלים את העולם שהצטמצם והתאחד, ושכל כך שונא את ישראל, ושמחפש סיבות ועילות לעלות עליהם ולהשחיתם ולרשת את ארצם. ישראל יהיו לבד ובבידוד, לא משום שרצו בזה --[[שעב]] תפול, אתה וכל אגפיך ועמים אשר אתך... ושלחתי אש במגוג וביֹשבי האיים לבטח, וידעו כי אני ה'; ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אַחֵל את שם קדשי עוד, וידעו הגוים כי אני ה' קדוש בישראל". במקרה שלא ישובו ולא ילכו בדרכי ה' אלא כמדה כנגד מדה, על שפחדו מהבידוד וסמכו על הגוים. ועכשיו, יבגדו בהם אפילו הגוים המעטים שישראל חשבו שהם לצידם ומשום כך ישבו לבטח. והנביא ממשיך (שם:כב-כג): "ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו; והתגדִלתי והתקדִשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה'". כך ורק כך יהיה קידוש השם האחרון והגדול, ע"י דבר ודם וכח ה', עוזו ותפארתו. רק כך יבין הגוי את אמיתותו ואת ייחודו של הקב"ה, ודוקא באמצעות ישראל, שהם קנה המדה לקידוש השם ולחילולו. כך נאמר (שם לט:א,ד,ו-ז): "הנני אליך גוג... על הרי ישראל

 

הקב"ה יביא את נקמתו ואת קידוש שמו דרך ישראל, שבהם ודרכם בא לפני כן חילול שמו. כך כתב רש"י (יחזקאל לט:ז): "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא, 'באמור להם עם ה' אלה' (יחזקאל לו:כ) ולא יכול להצילם". והרד"ק שם פירש: "כי בהאריכו הגלות, שמו מחולל בגוים כאילו הוא יתברך מחלל שמו". וז"ל מהר"י קרא שם: "ואת שם גבורתי אודיע לאומות העולם שיש כח בידי לגאלן מתחת ידם. ואז הן מקדישין אותי מתוך נפלאות שאני עושה בתוך עמי ישראל. 'ולא אחל...' - שעד כאן היה שמי מחולל בגוים, שהיו אומרים אין כח בידו להוציאן מבינינו, כמו שנאמר (יחזקאל לו:כ) 'ויבא אל הגוים...'. אבל עכשיו כשרואין האומות מכת גוג וחיילותיו ומה שקיבצם, אז אומרים האומות: וודאי היה כח בידו להוציאן מבינינו, ומה שעיכבן עד עכשיו, חטאותיהם גרמו".

 

ובכן, שמו של הקב"ה מחולל בזה שהגוים, בבוז וקלס, משפילים את ישראל ומשחיתים אותם ואת ארצם. וכך נאמר (יחזקאל לח:יח): "והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל, נאֻם ה' אלקים, תעלה חמתי באפי". זאת משום שאין חילול השם יותר גדול מזה, שבבוז ובגידוף להקב"ה, עולים העמים על ארצו ועמו. ונקמתו וקידוש שמו של הקב"ה באים מדה כנגד מדה, שנאמר (שם לט:יא): "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל...", כלומר, הגוי הזה שיצא לכבוש את א"י, אכן יקבל מקום שם - לקבורתו. וכן נאמר (שם:יז-יח): "ואתה בן אדם... אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה... בשר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו...". כלומר, אלה שבזו לה' וסמכו על גבורתם לחרף ולגדף את ה', ובגאוותם בטחו בכוחם ובעוצם ידם לעשות להם חיל, עכשיו יהיו פחותים אפילו מעוף הכנף וחיות השדה, ואדרבה - יהיו למאכל עבורם.

 

כך ורק כך, בהלם וב"חיל אחז יושבי פלשת" (שמות טו:יד), באימה וביראה מכחו האדיר והמופגן של הקב"ה, יבינו הגוים שה' הוא האלקים. האזניים האטומות של הגוי, שלא שמעו על גדולתו בגלל שפלות ישראל וחולשתו, מסוגלות לשמוע רק את גבורת ה', כדברי הפסוק: "קול ה' בכח" (תהלים כט:ד). את הכח מבין עֵשָו, שכל כחו הוא בכח; ואת הכח עתיד הוא לקבל כעונש ונקמה מהקב"ה. אמרו חז"ל (ברכות כט.): "הני שבע [ברכות בתפלה] דשבתא כנגד מי? א"ר חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים". כלומר, שבע הברכות בתפלת העמידה של שבת נקבעו כנגד שבעה הקולות שנאמרו במזמור זה (תהלים כט): "קול ה' על המים... קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים... קול ה' חוצב להבות אש, קול ה' יחיל מדבר... קול ה' יחולל אילות...". כי השבת מסמלת את האלף השביעי, זמן הגאולה, והגאולה תבוא רק בקולות הכח של הקב"ה.

 

זאת כוונת חז"ל באמרם (ברכות כח:): "הני שמונה עשרה [ברכות של תפלה] כנגד מי? א"ר הלל בריה דר' שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב'הבו לה' בני אלים' (תהלים שם:א)", כלומר, כנגד שמונה עשרה האזכרות של שם ה', במזמור הזה שמתאר את הקולות ואת הכח של הקב"ה. ופירש רש"י: "שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת ה' כדאמרינן בראש השנה (לב.)...". וז"ל הגמרא ר"ה שם: "מנין שאומרים אבות? שנאמר 'הבו לה' בני אלים'. ומנין שאומרים גבורות? שנאמר 'הבו לה' כבוד ועוז'. ומנין שאומרים קדושות? שנאמר 'הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש'". כלומר, מזכירים בפני הקב"ה את האבות; מזכירים בפני הקב"ה את גבורתו, [[שעג]] ובכך מגיעים לקדושת שמו. כאשר אין גבורות, אין קידוש השם. וכל המזמור הזה (כט) הוא קריאה אחת גדולה לגבורות הקב"ה ולכוחו, ורק בזה מתגדל ומתקדש שמו.

 

כך היה בלידתו של עם ישראל בהר סיני, כמו שאמרו חז"ל (זבחים קטז.): "שכשניתנה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי גוים אחזתן רעדה בהיכליהן, ואמרו שירה, שנאמר (שם:ט): 'ובהיכלו כולו אומר כבוד'. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו?... אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר (שם:יא): 'ה' עוז לעמו יתן'. מיד פתחו כולם ואמרו (שם): 'ה' יברך את עמו בשלום'". כלומר, התורה היא העוז של ישראל, וכאשר הם שומרים אותה, הקב"ה נותן להם עוז להתגבר על הגוים, ורק ע"י העוז מכירים הגוים את גבורתו של ישראל, ונכנעים להם בשלום. ואף אם אין ישראל שומרים את התורה, ה' חושף את זרוע קדשו כדי לקדש את שמו, "בעתה", ומראה את עצמו לגוים בעוז. בסיני העוז והכח והקול של ה' היו בקול שופר, כמו שנאמר (שמות יט:יט): "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד". המכילתא אומר על זה (יתרו, מסכתא דבחדש ד): "כל מקום שנאמר 'שופר' הרי זה סימן יפה לישראל, שנאמר (תהלים מז:ו): 'עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר', ואומר (ישעיהו כז:יג): 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', ואומר (זכריה ט:יד): 'וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן'".

 

ועתה ידידי, הסכֵת ושמע כלל גדול לתקופתנו, תקופת התחלת הגאולה ועקבות המשיח, ושים אותו לנגד עיניך ולנגד לבבך, ובכך אולי ירחם ה'. התקופה שבה יעלה גוג למלחמה על ישראל תהיה תקופה נוראה של אימה ופחד בעולם, ואם ישראל לא יהיו ראויים לגאולה של "אחישנה" ללא חבלי משיח נוראים, ינסה הקב"ה בחסדיו ובגודל רחמיו למשוך את הזמן, כדי שלא יצטרך להביא לעולם גאולה "בעתה". ה' יתברך, כרחם אב על בנים, נותן פסק זמן ואַרְכָה שוב ושוב, בתקוה שיחזרו בניו, שישובו אליו, כדי שיוכל לשוב אליהם חיש מהר, בהדר ובתפארת.

 

התבונן וחשוֹב על המלים שהנני כותב, שמא יניעו בך, הקורא, את אמות הרגש וההבנה, כדי שתזדרז ותזעק לבני עמנו, ותאמר להם מהי הדרך להציל את עצמם מיסורים נוראים ומיותרים. כך נאמר (תהלים פא:יד-טו): "לוּ עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו - כמעט אויביהם אכניע...", וכבר הסברנו, שאילו אכן היו שומעים להקב"ה, הוא היה מביא את הגאולה ממש כמעט, בזמן מועט, כי הוא מוכן לנקום בגוג ובגוים חיש מהר. וכן נאמר (ישעיהו מח:יח): "לוּא הקשבת למצוֹתי ויהי כנהר שלומך...", ודרשו חז"ל (ע"ז ה.): "'אם בחוקותי תלכו' (ויקרא כו:ג) - אין 'אם' אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר 'לוּ עמי שומע לי...'. ואומר: 'לוּ הקשבת למצוותי'". הרי, שהקב"ה כביכול מתחנן בפני ישראל לחזור בתשובה ולעשות את המעשים של מסירות נפש, שרק הם יוכיחו את הבטחון ואת האמונה בה' יתברך, ושבגללם יחיש את הגאולה.

 

אמרו חז"ל (תורת כהנים, בחוקותי פרשתא א:א): "'אם בחוקותי תלכו' - מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר: 'לוּ עמי שומע לי...', 'לוּ הקשבת למצוותי...'. וכן הוא אומר (דברים ה:כו): 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי... כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם'". ודאי שמדובר כאן בשמירת המצוות, אך כדי להביא את הגאולה דרוש הרבה יותר מזה. חז"ל ממשיכים לומר (תורת כהנים שם:ב): "'אם בחוקותי תלכו' - יכול אלו המצוות? כשהוא אומר (ויקרא שם) 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הוי מצוות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו'? להיות עמלים בתורה". [[שעד]] כלל גדול למדנו כאן: הקב"ה אינו מסתפק בשמירת מצוות גרידא, אלא הוא דורש שמירת מצוות בעמל, שמירה מתוך עבודה קשה, אף מתוך יגון נפשי, שמירת המצוות הקשות, הדורשות אמונה ובטחון בה'. בדרך כלל אלה החוקים, שקשה לתפוס אותם, והם מנוגדים לרצונו של האדם התפוס בפח שכלו החלש ולבו המוגבל. אומר הקב"ה: אם בחוקותי תלכו, אם תלך בדרכי התורה, גם בחוקים הקשים, ולא תעמוד ותלמד אותם סתם כמצות אנשים מלומדה, אלא תעמול בהם, עבודה קשה ומרתיעה, באמונה ובטחון בה', שלזה מתאוה ה' - בזכות זה יביא את הגאולה חיש מהר.

 

עוד נאמר (צפניה ג:ז): "אמרתי, אך תיראי אותי, תקחי מוסר, ולא יכרת מעונה, כל אשר פקדתי עליה...". אך ישראל, במקום לעשות כבקשת ה', "אכן השכימו, השחיתו כל עלילותם" (שם). וכן זעק הנביא (ישעיהו ל:טו): "כי כה אמר ה' אלקים, קדוש ישראל - בשובה ונחת תִוָשֵעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם". וישראל? "ולא אביתם" (שם). כך היה כבר מימי קדם, ומעשי האיוולת של האבות הם סימן לבנים האוחזים באיוולתם. וכבר אז, משום שבעטו בגאולה נהדרת, אמר הנביא (שם:יח): "ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם, כי אלקי משפט ה', אשרי כל חוכי לו". ואמרו חז"ל (סנהדרין צז:): "וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב? מדת הדין". כלומר, מכיון שלפי מידת הדין אין הגאולה באה ללא חזרה בתשובה, היא מעכבת את הגאולה, והגאולה תבוא רק כדי לקדש את שמו, וביסורים מיותרים.

 

כמה התחנן הקב"ה, וכמה איווה לתשובת ישראל! כך נאמר (ירמיהו כו:ב-ג): "כה אמר ה', עמֹד בחצר בית ה' ודברת על כל ערי יהודה הבאים... אולי ישמעו וישובו איש מדרכו הרעה, ונחמתי אל הרעה אשר אנכי חושב לעשות להם...". ושוב (שם לו:ב-ג): "קח לך מגִלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי... אולי ישמעו בית יהודה... למען ישובו איש מדרכו הרעה וסלחתי לעונם...". וכן ביחזקאל (יב:ב-ג): "בן אדם, בתוך בית המרי אתה יושב, אשר עינים להם לראות ולא ראו, אזנים להם לשמוע ולא שָמֵעו... ואתה בן אדם עשה לך כלי גולה [כלים המיוחדים לגלות] וגלה יומם לעיניהם... אולי יראו כי בית מרי המה". וכן בעמוס (ה:טו): "שנאו רע ואהבו טוב... אולי יחנן ה' אלקי צב-אות שארית יוסף".

 

על פסוק זה כבר שאלו חז"ל (חגיגה ד:): "רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי: 'בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה'' (צפניה ב:ג). אמר: כולי האי ואולי?! ר' אסי כי מטי להאי קרא בכי: 'שנאו רע ואהבו טוב... אולי יחנן ה' אלקי צב-אות' (עמוס שם). כולי האי ואולי?!" ובאמת קשה להבין את דברי הנביאים. היתכן שיעשו ישראל חסד וצדק ולא ייוושעו? מדוע אין זה דבר ודאי? אלא יש לומר, שהגאולה תבוא בזכות בטחון ואמונה בה', ובזכות מצוות מיוחדות שיותר מכל שאר המצוות, מוכיחות את בטחון האדם בהקב"ה. לכן אמרו הנביאים: קַיימו את המצוות, ואולי בזכותן תיגאלו, אך אילו הייתם גם מוסרים את נפשכם בבטחון בה' ובאמונה בו, ודאי הייתם נגאלים.

 

תקופה זו, שהיא תקופת עקבות משיחא ואתחלתא דגאולה, שהביאה עלינו קיבוץ חלק גדול של הגלויות ואף מדינה תחת שלטון יהודי - עם כל הפגמים והתועבות שבה - מלוּוה כבר ועוד תלוּוה ח"ו ביסורים נוראים, אם ח"ו לא יאחזו ישראל במעשים שיביאו לידי גאולה של "אחישנה". הקב"ה, שנתן לנו את ההתחלה הזאת, לא למעננו ולא בזכויותינו אלא רק כדי לקדש את שמו, דורש מאתנו תשובה ומעשי אמונה ובטחון, כדי להמיר את הגאולה של "בעתה" בזו של "אחישנה".

[[שעה]]


ולי הקטן, בדל שכלי, ולענ"ד, נראה שסימן ברור נתן לנו הקב"ה בענין זה, ולואי שאתבדה, וה' ישמור. יש להתבונן, שפעמים אחדות, שוב ושוב, עולה המספר ארבעים בקשר עם חטא ועונשו. כך נאמר (בראשית ז:יב): "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה"; זהו עונשו של העולם שהוצף במים בשל חטאו. מאות שנים לאחר מכן, כאשר דור המדבר 'מאסו בארץ חמדה' (ע"פ תהלים קו:כד) ובכו על "ביתם" בגלות מצרים, גזר רבון העולמים בזעמו כי רב, שלא ייכנס דור המדבר לארץ הקודש, ואמר (במדבר יד:לג): "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה". עונש המלקות אף הוא של "ארבעים יכנו, לא יוסיף" (דברים כה:ג). כפרת עוונות, תהליך ההיטהרות, ראשיתה בתלמוד תורה שניתנה בארבעים יום בסיני, והמשֵכה במקוה שחייב להכיל לפחות ארבעים סאה של מים.  שוב ושוב, קשור מספר ארבעים- בחטא ובעונשו. ואם תאמר, מדוע דוקא ארבעים? הסבירו חז"ל (במדבר רבה ה:ד): "ולמה חייבתו תורה ליתן לו מלקות ארבעים? לפי שעבר על התורה שניתנה לארבעים יום, וגרם מיתה לעצמו שנוצר בארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו, כשם שנעשה לאדם הראשון שחטא ונתחייב מיתה ונלקה ארבעים, שנתקלל העולם בחטאו ארבעים קללות: עשר לאדם, ועשר לחוה, ועשר לנחש ועשר על הארץ".

 

והמעיין היטב יראה, שלא רק לחטא ועונש קשור המושג של ארבעים, אלא גם לאזהרתו של ה' אל החוטא, התראה המכוונת למנוע את העונש. מצאנו בספר יונה (ג:ד), שכאשר הנביא הגיע לעיר נינוה, קרא לעיר ולתושביה: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". יונה הִתרה בנינוה על העונש הקרב, ובכך ניתנה להם ארכה של ארבעים יום לחפש בנתיבותיהם ולשנות את דרכם. גם בסוף ימיהם של שני בתי המקדש, נתן הקב"ה לעם ישראל ארכה בת ארבעים שנה - זמן לחשוב על דרכם, זמן לשוב אליו ולהיחלץ מעונשם. בסוף ימי בית ראשון אמר האלקים ליחזקאל הנביא (יחזקאל ד:ו): "...ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עוֹן בית יהודה ארבעים יום, יום לשנה, יום לשנה נתתיו לך". ופירש רש"י שם: "מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים ארבעים שנה...". ובכן, לאחר ששפך הקב"ה את זעמו על עשרת השבטים של ממלכת ישראל, הוא פתח בספירה לאחור לקראת יום הדין הנורא שנגזר על בית יהודה, שפנה עורף לאלקיו. אך אַרכָה אחרונה ניתנה להם, הזדמנות אחרונה לשוב, ארכה בת ארבעים שנה. ונבחר נביא, נביא הָאַרכה, נביא ההתראה האחרונה, והוא ירמיהו. אמרו חז"ל (איכה רבה ד:כה): "טובה היתה מגילת קינות על ישראל מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיהו".

 

כך היה גם בבית שני, כמו שאמרו חז"ל (יומא לט:): "ארבעים שנה קודם חורבן הבית, לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל, היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב". וכן (גיטין נו.): "דרבי צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים". וכן (עבודה זרה ח:): "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות".

שוב ושוב בתורה הקדושה, מצאנו את הסימן ואת האַרכָה בת ארבעים השנה. תקוותו ותחינתו, כביכול, האחרונה של הקב"ה, שאולי תישמע התראתו האחרונה, הספירה לאחור בת ארבעים השנה, ההזדמנות האחרונה לישראל לשוב לאביו שבשמים. אם כן, יש להתבונן ולחקור: אם אמנם בימי בית ראשון, מלכות ישראל הראשונה, וכן בימי בית שני, העניק לנו הקב"ה ארכה בת ארבעים שנה לשוב - האם לא ייתכן שהדברים אמורים גם במלכות ישראל השלישית, דהיינו מדינת ישראל, ההתחלה [[שעו]] של גאולה שבאה לא למעננו אלא דוקא למרות עוונותינו הרבים? ככלות הכל, הגאולה השלמה, כפי שכתבנו שוב ושוב, תוארה ע"י חז"ל (סנהדרין צח.) כגאולה הבאה באחת משתי דרכים -ואין שלישית, דהיינו: "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס:כב), "זכו - אחישנה; לא זכו - בעתה". ההבדל בין שתי הדרכים אינו רק ענין של זמן, אלא הבדל איכותי החודר לעצם מהות קיומנו. גאולה של "אחישנה" תבוא בהוד ובהדר, ללא סבל ומכאוב, וישראל יינצלו מחבלי משיח. אך גאולה הבאה "בעתה", מאחר שהיא תבוא אע"פ שאין אנו ראויים לה, תהיה מלוּוה בחורבן ובשואה איומים, רח"ל, עונש המגיע לעם נבל ולא חכם, לפני הישועה המפוארת הסופית. והנה הקב"ה מפציר בנו לקום ולהמיר גאולה "בעתה" בגאולה של "אחישנה"; לחקור את דרכינו ולשוב אליו. ויש לחקור ולדרוש אם לא באותה מדה, בדיוק כפי שנתן לנו ה' יתברך ארכה בעבר - פעמיים - כך גם כיום קיבלנוה מידיו. ויש להתבונן אם לא מדובר שוב בארכה בת ארבעים; ארבעים שנות התראה, ארבעים שנות אזהרה, ארבעים שנות הזדמנות, ההזדמנות האחרונה לפני חבלי המשיח הנוראים והמיותרים.

 

מדינת ישראל קמה מעפר, מאפר המשרפות, לא משום שאנו היינו ראויים לה, אלא משום שהגוי היה ראוי לה - משום שהעונש והזעם הנורא של הקב"ה הוכנו להמיטם על עולם שלעג והשפיל וביזה את ה', אלוקי ישראל. ומאד יתכן, ואל תבוז לעֱנוּת עני זה, שאותה מדינת ישראל שקמה לפני כארבעים שנה (הרי לא נדע אם הקב"ה מדקדק במספר זה עם חלשים כמונו, ומאד יתכן שהארכה לא תהיה דוקא ארבעים שנה, אך תהיה קרובה מאד למספר הזה) היא לא רק אתחלתא דגאולה, אלא גם התחלת הארכה שזכינו לה. כמה סבירה היא מחשבה זו שהקב"ה, אב הרחמן, ברחמיו וטובו כי רבים, נותן לנו בזה את ההזדמנות הסופית והמתחננת להפוך סבל מיותר לגאולה נהדרת ומיידית. לא לחינם אמר רבי אליעזר (סנהדרין צט.): "ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה:י): 'ארבעים שנה אקוט בדור'...". ואמנם ממשיכים חז"ל שם ואומרים: "ראב"ע אומר: שבעים שנה... רבי אומר שלשה דורות", אבל מאד יתכן שאורך הארכה נמצא בין שלשת הזמנים, בין ארבעים שנה לבין שלשה דורות. מכל מקום, לא נותר זמן רב לישראל לפשפש במעשיו ולאחוז במצוות על דרך אמת ואין כושל בם.

 

ארבעים שנה. אולי לא בדיוק; אך התקופה ברורה. ארבעים שנות ארכה, תקופה של ארבעים שנות זעקת אבינו שבשמים אל לבנו, הזדמנות אחרונה למנוע אסון מיותר, להביא את הגאולה בהוד ובהדר.

 

בל נטעה ובל נשלה את עצמנו. הנס העצום של שיבה לארץ והקמת מדינה יהודית מציין בודאי את ראשיתה של הגאולה השלמה, אך בודאי לא את אחריתה. הסוף האמיתי, עידן ההוד - ימות המשיח - יבוא עלינו בפאר ובהדר עוצרי נשימה אך ורק אם נעמוד בכלל הגדול (ויקרא כו:ג,ו): "אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ".

 

זהו החוק הבלתי-משתנה של עם ישראל - ואין ממנו מפלט. גורלו של היהודי, אם עתידו מזהיר או משחיר, אם ייהנה משלום או יעבור זוועות, תלוי אך ורק בדבקותו בתפקידו, במשימתו, בשליחותו בעולם הזה - בהרכנת ראשו ובשעבוד רצונו לעול מלכות שמים.

 

"אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ... ואם לא תשמעו לי... והפקדתי עליכם בהלה..." (שם:יד,טז). זוהי הברירה; הברירה היחידה. כל הַיתר - אך הבל ואין בם מועיל. הזמן אוזל, וההכרעה בידינו.

[[שעז]]

הקב"ה מפציר בנו, בבניו האהובים והנבחרים, להסכים לקבל את אשר הוא חושק לתת לנו. המשיח מתדפק על דלתותינו, פעמי רגליו נשמעים בחוצות, וקולו של אלוקי ישראל קורא (זכריה א:ג): "שובו אלי, נאום ה' צב-אות, ואשוב אליכם...". חושו, מהרו, בתפארת, היום - ממש ברגע זה! "היום, אם בקולו תשמעו" (תהלים צה:ז).

 

אך אם ח"ו נחמיץ את ההזדמנות ונאחר את המועד, ויגיע ח"ו הרגע שאין ממנו חזרה לאחור; אם ח"ו יקבע הקב"ה את החלק האחרון של הגאולה כ"בעתה", עם חבלי משיח ואסונות שלא ידענו דוגמתם - אזי הוא יגיע לפתע, מיד, ללא שהייה, בפתע פתאום. שהרי דוקא בגלל חסדו של הקב"ה, שהוא מאריך אף בחסדו ונותן ארכה ושוב ארכה בתקוה שאולי יחזרו ישראל למוטב, בגלל זה נראות כל האזהרות וההתראות כלא רציניות. הרי דבר טבעי הוא שאדם או עם לא יודו על דרכם הרעה, ולא ירצו לשמוע תוכחה, ועל אחת כמה וכמה כאשר היא מלוּוה באזהרת עונש איום ונורא. משום כך, טבעי הוא שילעגו לאדם המזהיר והמתריע שחורות, ולכל היותר לא יקחו את דבריו ללבם. כך זעק הנביא (ירמיהו כ:ז-ח): "הייתי לשחוק כל היום כֻלֹה לועג לי; כי מדי אדבר אזעק חמס וָשֹד אקרא, כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום". וכן (יחזקאל לג:ל-לב): "...ודִבר חַד את אַחַד, איש את אחיו לאמר: באו נא ושִמעו מה הדבר היוצא מאת ה' ["דרך לעג יאמרו" - מצודת דוד]; ויבואו אליך... וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך ואותם לא יעשו, כי עגבים בפיהם המה עושים, אחרי בִצעם לבם הולך; והנך להם כשיר עגבים, יפֵה קול ומטִב נגן, ושמעו את דבריך, ועושים אינם אותם". ופירש מצודת דוד (שם:לב): "הנה דברי נבואתך בעיניהם כשיר הלעג בצחות המליצה, כשבעל השיר יש לו קול יפה ומנגן בטוב בהכרעת הנעימה שתרבה החשק לשמוע. אבל אין מה לעשות כי אין בו לא צוואה ולא האזהרה". כלומר, אינם רואים באזהרת המזהיר לא צוואה ולא אזהרה רצינית, ובכן אין מי שיקח אותה ללב.

 

זאת במיוחד כאשר מול המזהיר מפני עתיד שחור, עומדים אלה אשר כדברי הנביא (ירמיהו ו:יד) "וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר, שלום שלום ואין שלום". ופירש מצודת דוד: "הם מוציאים מלבם דאגת הרעה הבאה". כך מנבא הנביא (יחזקאל יג:י,טז) על אלה שמנבאים שלום של שקר: "יען וביען הטעו את עמי לאמר שלום ואין שלום, והוא בֹנה חַיִץ והִנָם טחים אֹתו תפל... נביאי ישראל הנִבְאִים אל ירושלים והחֹזים לה חזון שלֹם, ואין שלֹם נאֻם ה' אלקים". ומכיון שמחד גיסא אין ישראל רוצים לשמוע לאזהרות התוכחה, ומאידך גיסא קמים אחרים המבטיחים עתיד של שלום, דוחים ישראל את האזהרה ואת הדרישה לחזור בתשובה, כמו שנאמר (ירמיהו ה:יב-יג): "כִחֲשו בה' ויאמרו, לוא הוא, ולא תבוא עלינו רעה, וחרב ורעב לוא נראה; והנביאים יהיו לרוח והדִבר אין בהם...". כלומר, שמתוך סירובם לשמוע, ובעידודם לאלה שמבטיחים להם חיים של שלום, הם דוחים את אזהרת הנביאים המזהירים ובועטים בה, ודברי הנביאים האמיתיים הם בעיני העם כרוח חולף, ללא מהות ואמת. וכן קונן ירמיהו (יד:יג): "אהה ה' אלקים, הנה הנביאים אומרים להם, לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם, כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה".

 

הרי, שדוקא חסדי ה' ורחמיו על עמו ועל ארצו, שבגללם דוחה הקב"ה את הפורענות ונותן ארכה ועוד ארכה, דוקא רחמיו שמביאים אותו לדחות את האסון ואת העונש הנורא בתקוה שיחזרו ישראל בתשובה, דווקא אלו מביאים את ישראל להסתפק באמיתות האזהרה של המזהירים. דוקא העובדה שהמזהיר תקע בשופר האזהרה כל כך הרבה פעמים, וכבר חלף כל כך הרבה זמן ועוד לא התגשמו אזהרותיו, מכניסה בתוך לבם של ישראל קלות ראש וזלזול כלפי אזהרות ה'. זאת כוונת הנביא האומר [[שעח]] (ירמיהו יז:טו): "הנה המה אומרים אלי, איה דבר ה', יבֹא נא". ופירש מצודת דוד: "הקמים עלי אומרים אלי בלעג: איה דבר ה', יבוא עתה ונראה אם האמת אתך...". זאת, משום שאחרי אזהרה על גבי אזהרה, ואחרי ארכה ממושכת שמעניק הקב"ה מתוך רחמיו על עמו, שמשום כך לא התגשמו עדיין כל הנבואות, מזלזל בהן העם ולועג למזהירים ולאזהרות גם יחד. וכך כתב קהלת (ח:יא): "אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע", ופירש רש"י שם: "שאין הקב"ה ממהר להיפרע מעושי הרעה, ועל כן הם סבורים אין דין...". על אחת כמה וכמה, כאשר מזהירים אותם ומוכיחים אותם ומתריעים כנגדם, ובגלל רחמי ה' הוא נותן להם עוד ארכה ועוד ארכה. וזאת כוונת קהלת בהמשך דבריו (שם:יב): "אשר חֹטא עשה רע מאת, ומאריך לו...". כלומר, כאשר אנשים רואים שהחוטא עושה רעה מאה פעמים ויותר והקב"ה מאריך לו, הם סבורים שאין דין, והם אינם יודעים שהסיבה שלא נענש היא משום ארך אפים, וארכה שניתנה לו. זאת גם כוונת הנביא האומר (יחזקאל יב:כב): "בן אדם מה המשל הזה לכם על אדמת ישראל לאמר יארכו הימים ואבד כל חזון". פירוש: העם פיתח משל כלפי נבואות החורבן על ארץ ישראל, והוא אומר - הימים כבר האריכו, כלומר, זמן רב שאנו שומעים את האזהרות האלו ועוד לא התגשמו, ואם כן אין אמת בחזון הזה, והוא כאילו אינו קיים. מלבד זאת, יש אנשים, שמאחר שהושמעו אזהרות במשך זמן כה ארוך ועוד לא התגשמו, הם אומרים שאמנם יבואו האסונות בעת אחרית הימים, באיזו תקופה רחוקה, אך בודאי לא בזמננו. אם כן, דוקא רחמנות הקב"ה שהניעה אותו לתת לישראל ארכה שתביא אותם לתשובה שתבטל את הפורענות, היא זו שערערה את אמינות האזהרה. על כן אומר הנביא (שם:כג): "לכן אמֹר אליהם, כה אמר ה' אלקים: הִשבַתי את המשל הזה, ולא ימשלו אֹתו עוד בישראל, כי אם דַבֵר אליהם, קרבו הימים ודְבַר כל חזון".

 

>אם ישראל עדיין לא ישובו לאביהם שבשמים במעשי אמונה ובטחון שלמים, לאחר כל האזהרות, יחליט הקב"ה בזמן מסויים להביא על ישראל את היסורים ואת חבלי המשיח של הגאולה "בעתה", והם יגיעו מיד, ללא השהייה, בפתע פתאום, רח"ל. כך נאמר (ירמיהו ד:כ): "שבר על שבר נקרא כי שֻדדה כל הארץ, פתאֹם שֻדדו אֹהלַי, רגע יריעתי". עוד נאמר (שם ו:כו): "בת עמי, חגרי שק והתפלשי באפר... כי פתאֹם יבֹא השֹדד עלינו". בענין זה מצאנו דברים יקרים, בכלי יקר על הפסוק (דברים ד:כה-כו) "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ... ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו; העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבֹד תאבדון מהר...". אומר הכלי יקר: "לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה, על כן מלא לב בני אדם לעשות רע, ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים. על כן אמר: 'כי תוליד בנים וגו' והשחתם ועשיתם פסל' וגו', רוצה לומר, בתוך זמן זה, באותן הימים עצמם אשר תשחיתו, תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ, וע"י זה תטעו לומר: לוּ חפץ ה' [להמיתנו] כולי האי לא שתיק, הרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים, וא"כ ודאי אין בנו אשמה. על זה אמר 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ'. כי ממידת השם יתברך שלא להביא צרות תכופות זו לזו, כמו שלמדו במדרש מן פסוק (בראשית לב:יז) 'וריוח תשימו בין עדר ובין עדר'. וזה דוקא בזמן שהוא נפרע תיכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב, באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות, וצרה אל אחותה נגשת, וכן היה בבית ראשון, שהיו עובדים ע"ז זמן רב מימות ירבעם, ואע"פ כן האריך להם אפו, וכמ"ש (דברים יא:יז) 'ואבדתם מהרה' וגו'. ושם פירש"י 'לא אתן לכם ארכה' [לאחר [[שעט]] שתמו כל הָאַרְכות הקודמות], וכן כאן נאמר 'כי אבד תאבדון מהר'. אלא וודאי שענין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות במהירות בזו אחר זו...". עיין שם באריכות.

 

כך תהיה הגאולה הסופית, "פתאום", לפתע, ללא שום ידיעה מוקדמת. כך בגאולה של "בעתה", וכך בגאולה של "אחישנה". אומר הפסוק (מלאכי ג:א): "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני, ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית ["נוקם נקם ברית" - רש"י] אשר אתם חפצים הנה בא, אמר ה' צב-אות".

 

העיקר הוא, שלא ישלה האדם את עצמו משום שרבות השנים ועוד לא הגיעה הגאולה. הרי אותותיה שמול עינינו והנסים שהולכים לפניה, הם נר לרגלי כל מי שירצה לראות. הזדמנויות אחדות ניתנו לנו בתקופה זו להפגין את בטחוננו בהקב"ה ע"י מעשים שהיו מביאים לנו את הגאולה השלמה של "אחישנה" מתוך אמונתנו בה' יתברך - ואת כולן החמצנו. פלגי מים ירדו עיני, על שאין עיוור כ"עבדי יעקב". ובגלל קשיות ערפנו, מרחפת מעל ראשנו גאולה "בעתה" של חבלי משיח ויסורים מיותרים. חז"ל אמרו (ברכות יג.): "'אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו, [הנני עושה חדשה, עתה תצמח]' (ישעיהו מג:יח-יט). 'אל תזכרו ראשונות' - זה שעבוד מלכויות. 'וקדמוניות אל תתבוננו' - זו יציאת מצרים. 'הנני עושה חדשה, עתה תצמח' - תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב, פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי, פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות". אכן, במלחמת גוג ומגוג - אם לא נזכה לגאולה של "אחישנה" - תבאנה עלינו צרות רבות ורעות ח"ו שישכיחו את כל הצרות הראשונות.

 

>יש לעיין ולהתבונן בתכונות של הגאולה ושל מלחמת גוג ומגוג. הכלל העיקרי הוא, שישראל יהיה מבודד ולבד, ללא בעל ברית כלל וכלל, כמו שנאמר (דברים לב:לו): "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". כלומר, הגאולה תבוא כאשר ישראל יגיעו למצב שהם אפס, כאין וכלא כלום כי הם יהיו לבד; וזה פירוש המלה "עצוּר" -  לבד ומנוע מכל העולם, כמו (שמואל א כא:ו): "אשה עצורה לנו", ושבת ויו"ט שהם "עצרת", עצורים מכל מלאכה. ו"עזוב", כפשוטו, לבד, כי יהיו עזובים ע"י כל העולם. וכן אמרו חז"ל (סנהדרין צז.): "אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר 'ואפס עצור ועזוב' - כביכול אין סומך ועוזר לישראל".

 

ישראל יהיו מבודדים מול כל העולם בין אם יזכו לגאולה של "אחישנה", בין אם לא יזכו והגאולה תבוא "בעתה". כי גאולה, תהיה איך שתהיה, מבוססת אך ורק על ההוכחה שה' הוא האלקים, ושהוא לבדו ואין עוד. רק בזה יוכח גם לגוים וגם לישראל שהוא הכל יכול ושכל העולם בידו. זה אמור במיוחד לגבי ישראל, כי כל זמן שיהיה לישראל אפילו בעל ברית אחד, בטוחים יהיו שהישועה באה מהגוי הזה. ובכן, ההוכחה לכולם שה' הוא הגואל ומושיע, תהיה בזה שהישועה תבוא דוקא כאשר יהיו "אפס עצור ועזוב". הבידוד וה"לבד" של ישראל ביום ההוא, של הגאולה, הוא שיוכיח לעולם ולישראל שהקב"ה אין עוד מלבדו. וזה פירוש הפסוק (ישעיהו ב:יא): "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", כלומר, ביום הגאולה השלמה והנצחון על כל העמים שיבואו על ישראל, כאשר רק הוא עומד להושיעם והם עם לבדד ישכון.

 

כך רואים גם בדברי רש"י (בראשית א:א): "א"ר יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' (שמות יב:ב)... ומה טעם פתח בבראשית?... שאם יאמרו [[שפ]] אומות העולם לישראל לסטים אתם...". וכן אומר המדרש (בראשית רבה א:ב): "מפני גוים שלא יהיו מונין את ישראל ואומרין להם, הלא אומה של בזוזים אתם". לא נאמר שם "מפני ז' העמים", אלא "אומות העולם", להודיענו שכל העולם יצטרף לגוים שהיו תושבי הארץ, אם ז' העמים אם הישמעאלים, בטענה שישראל לסטים ובוזזים הם; וביום ההוא יישארו ישראל לבד. ודוקא אז, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד:ט).

 

הבידוד הזה, אם יהיה ברצון ישראל וביוזמתו, הרי אין לך בטחון ואמונה יותר גדולים מזה. ובשכר זה תבוא הגאולה חיש מהר ובהדר ובתפארת, כי הרי כבר אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי פרשה ו): "וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר (שיר השירים ד:ח): 'אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבֹאי תשורי מראש אמנה', וכתיב (הושע ב:כא-כב): 'וארשתיך לי לעולם... וארשתיך לי באמונה'". ואם לא יאמינו, ולא יבטחו בה', ויירתעו מהבידוד ומההפרדה, וישימו את בטחונם בגוי, ויבגדו במצוות ובהלכות של ירושת כל א"י והורשת הגוים מתוכה, משום שיפחדו מהגוי, אזי במידה כנגד מידה יביא הקב"ה את ישראל למצב של בידוד ולבדיות בעל כרחם, ויביא עליהם את המוני הגוים, "אומות מאוחדות" בשנאה לישראל, עם כל חבלי המשיח שבזה, עד שמתוך הסבל והאסונות יתייאשו ישראל מן הגאולה ע"י גוים, וכמו במצרים יזעקו זעקה גדולה ומרה לשמים.

[[שפא]]