אור הרעיון

פרק לג- גאות הגוים

פרק לג

גאות הגוים

 

גם הגוים שלא עינו את ישראל יושמדו, אם נתחייבו עונש על גאותם ועל גסות רוחם, שעשו את עצמם כאדוני העולם ומנהיגיו. כך אמרו חז"ל (תנחומא, ויקרא ז): "'והרשעים כים נגרש' (ישעיהו נז:כ) - מה הים הזה, הגלים שבתוכו מתגאים ועולים, וכיון שכל אחד ואחד מגיע לחול, הוא נשבר וחוזר, וחברו רואה אותו אף הוא שנשבר ומתגאה ועולה ואינו חוזר בו, כך הרשעים רואים אלו את אלו והם מתגאים. לפיכך נמשלו לים... 'כי השקט לא יוכל' (שם) לרשעים, ואין להם נוח והנייה בעולם...".

 

משום כך אמרו (תנחומא, צו ב): "אמר הקב"ה: כל מי שהוא מעלה עצמו, סופו לילך באש, שנאמר (ויקרא ו:ב): 'היא העולה על מוקדה'...זו מלכות אדום שעלתה עצמה - 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים [שים קנך, משם אורידך, נאום ה']' (עובדיה פסוק ד). ונדונית באש, שנאמר (דניאל ז:יא): 'חָזֵה הֲוֵית עד די קְטִילַת... ויהיבת ליקֵדת אשָא'. אמר הקב"ה: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' וגו' (עובדיה פסוק יח). ומה דיבר ע"י משה, שנאמר: 'היא העולה על מוקדה', ואח"כ 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו' (שם פסוק כא)". וכן אמרו (תנחומא, תרומה ז): "אמר הקב"ה: אע"פ שאתם רואין ארבע מלכיות מתגאות ובאות עליכם, אני מצמיח לכם ישועה מתוך שעבוד. מה כתיב אחריו (שמות כה:ו): 'שמן למאור', זה מלך המשיח, שנאמר (תהלים קלב:יז): 'שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי'". וכן (תנחומא, שם יא): "אמר הקב"ה: בזכות המזבח שהאש בוערת בו ביום ובלילה, אני נפרע מן מלכות אדום באש ותהא נשרפת ביום ובלילה, שנאמר (ישעיהו לד:י): 'לילה ויומם לא תכבה, לעולם יעלה עשנה מדור לדור תחרב לנצח נצחים, אין עובר בה'".

 

חוסר יראת ה', והמחשבה שאין לו ח"ו שום שייכות רצינית למה שמתרחש בעולם, נובעים מגאות האדם ומהתנשאותו ומהתגדלותו בעולם. גאוה זו ניזונה מהחומרנות שנובעת מהתקדמות המדע והטכנולוגיה שהם פרי התקדמות האדם. מחומרנות זו נובעות שתי תוצאות הרסניות לגמרי: א) גאותנות, מצד המחשבה ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח:יז), ב) בגלל השפעת השפע והחומרנות, נכבש האדם ע"י תאותו וע"י הנאת הגשמיות, שהופכות אותו להיות כמו בהמה וחיה. וזאת כוונת המאמר הנפלא של חז"ל (תנחומא, תרומה ג) שהבאנו לעיל: "'ויקחו לי תרומה' (שמות כה:ב) - זה שאמר הכתוב 'אהבתי אתכם אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו' (מלאכי א:ב), וכתיב (שם:ג) 'ואת עשו שנאתי'. מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, א"ל, למה הקב"ה שונא אותנו שכתב 'ואת עשו שנאתי'? א"ל, למחר אני משיבך. למחר א"ל, רבי עקיבא, מה חלמת זה הלילה ומה ראית? א"ל, בחלומי היה לי הלילה שני כלבים אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא. מיד כעס, א"ל, לא קראת שם כלביך אלא על שמי ועל שם אשתי, נתחייבת הריגה למלכות. א"ל רבי עקיבא, ומה בינך לביניהם? אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין, אתה פרה ורבה והן פרין ורבין, אתה מת והן מתים, ועל שקראתי שמם כשמך כעסת...".

[[תטו]]

הרי בפנינו הכלל הגדול שמחמתו תבאנה על העולם של הגוים השמדה וכליה. לא נברא העולם אלא כדי שהאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים ובכך יתגדל ויתקדש ע"י שפלות וע"י הקטנת עצמו והקטנת יצרו. וכאשר הוא מתגאה, ושוקע בהנאת העולם ובתאותו, הרי, במקום להתעלות למעלת מלאכי השרת, יורד הוא עד שאין הבדל בינו לבין הבהמה. א"כ, מה הנאה ומה תכלית יש להקב"ה בעולם הזה? לכן, הגוים שפרקו עול מלכות שמים והתייחסו להקב"ה כאילו הוא כאין וכאפס, חסר שייכות לעולם וללא חשיבות בו - שלא לדבר על אלה שבפה מלא שוללים את קיומו ח"ו - מגיע להם גזר דין מוות, והשמדה וחרון אף ה'.

 

ויש להעיר, שזה שהבאנו פעמים אין ספור ששפלותם של ישראל ע"י הגוים היא חילול שמו של הקב"ה, משתקף בפסוק המבשר את סיבת הגאולה למרות חוסר זכויות של ישראל, דהיינו גאולה "בעתה", והוא (דברים לב:לו): "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". ברור שפסוק זה חל על ישראל, כמו שפירשנו לעיל, אך כוונתו גם להקב"ה. הפירוש הוא: יבוא זמן, שיראה הקב"ה שבעיני הגוים ובעיני רוב ישראל הוא נראה כ"אזלת יד", חסר כח, ח"ו; הוא יראה שבעיני גוים רבים ובעיני רבים מישראל הוא "אפס", אינו קיים, ח"ו; ובעיני רבים אחרים המשלמים מס שפתיים לקיומו הוא "עצור", כלומר, חסר כח של עשייה, אלא "אסור ברהטים" כביכול, ללא שייכות ורלוונטיות בעולם; והוא יראה שיש המונים בישראל שומרי פולחן, המקיימים מצוות מעשיות, "מצות אנשים מלומדה", אך בשעת הסכנה, בשעת האמת, עוזבים אותו ומזניחים את בטחונם ואמונתם בו, ולגביהם הופך הקב"ה ל"עזוב". באותו זמן, מכיון שאין חילול השם יותר גדול מזה, בלית ברירה כביכול, וכדי לקדש את שמו הגדול שהפך ע"י כופרים וקטני אמונה יחד ל"אפס עצור ועזוב", הוא יביא את הגאולה, לא למעננו ולא בזכויותינו. ואוי לעינים שיראו את חבלי המשיח שילוו גאולה כזאת, "בעתה"...

 

>במסכת ע"ז (ב:, וכעין זה בתנחומא, דברים ט), אמרו חז"ל שבאחרית הימים, ימי המשיח, ידון הקב"ה את כל הגוים, ורומי ייכנסו ראשונים. וכך יתנהל משפטם: "אמר להם הקב"ה, במאי עסקתם? אומרים לפניו, רבש"ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה, שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תיקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר (חגי ב:ח): 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צב-אות'... יצאת מלכות רומי ונכנסה מלכות פרס אחריה... אמר להם הקב"ה, במאי עסקתם? אומרים לפניו, רבש"ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. תיקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר (שמות טו:ג): 'ה' איש מלחמה'".

 

הקב"ה לא ברא את העולם לשם התקדמות ולשם נוי גרידא. על הפסוק (בראשית ב:טו): "ויקח ה' אלקים את האדם וינִחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", אומר תרגום יונתן: "וּדְבַר ה' אלקים ית אדם מן טור פולחנא אָתַר דאתבַרְיָא מִתַמָן [הר פולחנו, דהיינו הר המוריה שמשם נוצר] ואַשְרֵה בגינוניתא דעדן למהֱוֵי פְלַח באוריתא ולמנטר פִקודָהָא". והוא על פי פדר"א (פרק יב): "ומאיזה מקום לקחו? ממקום בית המקדש, והכניסו לאפדנו, שנאמר 'ויקח ה' אלקים את האדם וינִחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'. ומה עבודה היה בתוך הגן [[תטז]] שאמר 'לעבדה ולשמרה', שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן שיזמור לכרמים ולחרוש ולשדד את האדמה, או לעמר או לקצור? והלא כל האילנות נצמחין מאליהן... ומהו 'לעבדה ולשמרה'? אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את דרך עץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג:יח) 'עץ חיים היא למחזיקים בה'".

 

זאת מטרת האדם וזאת כוונת יוצרו. ברור שהקב"ה ציווה על האדם לתקן את העולם הגשמי והחומרי, אך כל זה נועד רק כדי שיהיה סמל ממשי לתיקון עולם במלכות ש-די, שהיא המטרה האמיתית של יצירת האדם. ודאי שחובת האדם לפרות ולרבות ולהכין ולתקן ולשפר את עולמו, כמו שאומר הנביא (ישעיהו מה:יח): "לא תהו בְרָאָה, לשבת יְצָרָה", ואמרו על זה חז"ל (פסחים פח:), "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה", אך האמצעי אינו המטרה, ואין הזנב מפרכס את הבהמה, ואין העיקר נעשה טפל. ההתקדמות והעבודה החומרית של האדם בעולם, אינן אלא כדי לסמל את העבודה והשיפור הרוחני שלו, והיופי והנוי שמביא האדם לעולם, אינם אלא טפלים לנוי והיופי הרוחניים שלו.

 

לשם כך, קבע הקב"ה לאדם את המצוה של תיקון, של שיפור העולם בכוחותיו, כדי שיבין עד כמה חייב הוא לשפר ולתקן את עצמו מבחינה רוחנית. לכן, הקב"ה נותן את התבואה ואת היבול, אך האדם חייב לשפר אותו ולהכינו כדי שיהיה ראוי לאכילה, וכן בהלבשה, וכן בכל התחומים: חומרי הגלם נבראו ע"י הקב"ה, אך על האדם להוציאם ולתקנם כדי שיהיו ראויים למטרתם. לכן, כמו שלאחר שהקב"ה גמר את מלאכת בראשית, הוא ציווה לאדם לזכור את בריאת העולם ע"י הקב"ה, הכל יכול, בשמירת השבת, היום השביעי, כך ציווה עליו מצוה של "שמיני", כביכול, היום לאחר השביעי של הקב"ה, כלומר, שכל הימים שלאחר מעשה בראשית הם בגדר "שמיני",  המשך לתיקון ולשיפור. משום כך נתן הקב"ה את מצות המילה בתוך גופו של האדם - לתיקון, ביום השמיני, כמו שאמרו חז"ל בנדרים (לא:): "גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר (בראשית יז:א): 'התהלך לפני והְיֵה תמים'". ופירש רש"י (בראשית שם): "שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". הרי, שהאדם נברא בעל מום גופני ורוחני, ותפקידו הוא לתקן את עצמו ואת העולם, ולכן נצטווה לתקן את גופו במילה, כדי לסמל את התיקון הרוחני שהוא חייב לעשות כל ימיו. כך אמרו חז"ל (תנחומא, לך לך טז): "וכשאמר הקב"ה לאברהם 'התהלך לפני והיה תמים', התחיל תמה, אמר, עד עכשיו אני תמים, אם אני מל אהיה חסר... א"ל הקב"ה, מה אתה סבור שאתה תמים, שלם? אתה חסר מחמשה אברים. א"ל הקב"ה, עד שלא תמול היה שמך 'אברם' - א' אחד, ב' שנים, ר' מאתים, מ' ארבעים, הרי מאתים וארבעים ושלשה, ומנין אברים שבאדם רמ"ח - מול והיה תמים. כשמל, א"ל הקב"ה, 'ולא יִקָרֵא עוד [את] שמך אברם והיה שמך אברהם' (שם:ה). הוסיף לו ה' חמשה, מנין רמ"ח אברים, לפיכך 'והיה תמים'". כי כל הענין של מילה הוא המצוה לתקן, וע"י תיקון זה, אע"פ שמחסיר, הוא באמת מתמלא. ולכן גוי שנימול עדיין נקרא ערל, כדברי המשנה (נדרים שם): "קונם שאני נהנה לערלים... אסור במולי גוים", כי מילתו לא היתה לשם תיקון נפשי, שזה סוד המילה.

 

המצוה היא למול דוקא ביום השמיני, כי המילה היא סמל לתיקון של האדם בתוכו ובדרכיו ובמדותיו - בעצמו, והוא נמשך אחרי בריאתו של העולם בשבעה ימים (ששה ושבת), וכדי להמחיש את התפקיד של תיקון, נקבע שימול ביום השמיני. לכן, כאשר דוד המלך היה ערום במרחץ וללא מצוות תפילין, ציצית ומזוזה, אמרו חז"ל (מנחות מג:): "וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר (תהלים יב:א): 'למנצח על השמינית...', על מילה שניתנה בשמיני". הרי, [[תיז]] שהמילה בגופו של האדם, בתוכו, בעצמו - מסמלת את כל המצוות, שתפקידו של האדם לעשותן כדי לתקן את עצמו ואת העולם במלכות ש-די. וכן אמרו חז"ל (ערכין יג:): "כנור של מקדש של שבעת נימין היה, שנאמר (תהלים טז:יא): 'שובע שמחות את פניך', אל תקרי 'שובע' אלא 'שבע'. ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר (שם יב:א) 'למנצח על השמינית', על נימא שמינית". והכוונה פשוטה: הרי בית המקדש מסמל את העולם התמים, השלם, האידיאלי, שרוצה הקב"ה, שאין בו תיקון, שהרי הוא כבר מתוקן וכבר מקודש וטהור. לכן, בבית המקדש לא היה צורך בסמל של תיקון, כנור של שמונה נימין, אלא די היה בשבעה, שזה מסמל עולם מלא, תמים, שלם, של שובע, שהוא שָבֵעַ ואין צורך "להאכיל" אותו. אך ימות המשיח, שהם התיקון האמיתי והסופי של עולם שהשחית את דרכו, מסומלים ע"י כנור של שמונה נימין.

 

לפי זה ברור, שתרבות ו"התקדמות" של גוים או של ישראל מומרים שאינן באות על יסוד התורה אלא הן יופי ותרבות לשמה, אינן אלא הבל וגאוה וגסות הרוח. כבר גזר הכתוב על תרבות הגוים וחכמת הגוים המסומלות ע"י יפת, בנו של נח, "יַפְתְ אלקים ליפת וישכֹן באהלי שם" (בראשית ט:כז), ואמרו על זה חז"ל (יומא י.): "אע"ג ד'יפת אלקים ליפת', אין השכינה שורה אלא באהלי שם". כל החכמה של הגוים אינה שוה ואינה חשובה בפני הקב"ה, שלגביו כל חכמת האדם היא אפס ואין. רק אם חכמת יפת הגוי שוכנת באהלי שם, כלומר, אם היא באמת באה לעולם כדי לקדש את תורת ה', רק אז היא לרצון לפני הבורא. על זה אמרו (אבות ג:ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", וכן (איכה רבה ב:יג): "אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגוים - תאמין; יש תורה בגוים - אל תאמין", וכן (סנהדרין נט.): "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה".

 

מכל אלה יוצא לנו כלל אדיר ויסודי: כל חכמת הגוים לא באה אלא על בסיס של גאוה, התנשאות והתגדלות. כי כאשר אין תורה, החכמה ריקה מכל רוחניות. במקום להיות משועבדת למטרה של העלאת האדמה, גדלות הנשמה, הופכת היא את האדם לגאותן ולגס רוח המתחרה כביכול עם יוצרו. ולכן אסור לגוי ללמוד תורה, מכיון שהוא אינו לומדה לשם השפלת האנוכיות שלו אלא עושה אותה ל"חכמה" כמו כל שאר החכמות. כל ההתקדמות של האדם, כל חכמותיו, וכל השיפור והנוי והיופי, חייבים להיות משועבדים ומרוסנים לעבודת הבורא, לעול מלכות שמים. אך מכיון שהגוים התקדמו והתחכמו בגאותנות ובתחרות כלפי מעלה, נגזרו עליהם מיתה ונקמת ה'.

 

יתר על כן: כאשר מלכות נוהגת בגאוה, או שעם מתפאר ומתנשא, זו היא הכרזת מלחמה נגד יוצרם - הקב"ה.

[[תיח]]