אור הרעיון

פרק לט- הגאולה האדירה בידנו

פרק לט

הגאולה האדירה בידינו

מכל מה שנאמר לעיל, ברור, שהגאולה הסופית האדירה והפתאומית והנהדרת, גאולת "אחישנה", בידינו להביאה "היום- אם בקולו תשמעו". וכמה מתחנן לפנינו משיח בן יוסף, כמה הוא מבקש מאתנו להביאה! וכמה רוצה הקב"ה לתת לנו את הגאולה הזאת כדי לגאלנו וכדי לגאול את עצמו, כביכול, מחילול השם של דורות ומאות שנים, מחירוף וגידוף ולעג וקלס מצד הגוים! אכן, בידינו הגאולה, וחובה עלינו לדעת איך להביאה בטרם יסתיים הקץ של אפשרות גאולת "אחישנה", וייגזר הדין שתבוא גאולת "בעתה", עם כל האסונות והיסורים וחבלי המשיח הכרוכים בה, רח"ל.

הגאולה הסופית של "אחישנה" שבאה לקדש שם שמים, אינה יכולה לבוא כל זמן שישראל מחללים שם שמים, וגם לא תוכל לבוא אלא כאשר הקב"ה לבדו מביאה. כך נאמר (דברים לב:יב): "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". המלה "בדד" בפסוק זה מכוונת גם להקב"ה וגם לישראל. ה' לבד יעזור לישראל, והם, ישראל, יהיו לבד, ללא עזרה משום עם וללא בעל ברית, ורק הקב"ה יהיה בעזרתם, "כי אין עמו", עִם ישראל ובודאי שלא עם הקב"ה, "אל אחר". ונקטה התורה במלה "אל", שמשמעותה כפולה: לא אל אחר יהיה עם ישראל, כי יתייאשו מכל האלילים והע"ז והדתות והפולחנים הזרים, וגם לא  אומה או עם חזקים, "אל" מלשון חוזק וכח, כמו שנאמר (יחזקאל לא:יא): "ואתנהו ביד אֵיל גוים", ותירגם יונתן: "ביד תקיף עממיא". וכן אמר לבן ליעקב (בראשית לא:כט): "יש לאל ידי לעשות עמכם רע". ואף הכינוי "א-ל" להקב"ה  בא מהמלה "אל", שפירושה כח, כדברי רש"י (בראשית שם): "וכל 'א-ל' שהוא לשון קודש על שם עזוז ורוב אונים הוא". שוב: לא "אל" אליל, ולא "אל" עם חזק, יהיו לצידם של ישראל לעתיד לבוא כאשר יעלו הגוים למלחמה בגאולה הסופית. ודע, שגם אונקלוס תירגם את הפסוק על העתיד, וז"ל (דברים שם): "ה' בלחודיהון עתיד לאשריותהון בעלמא...".

קידוש השם הנשגב והגדול והנורא, יהיה רק כאשר הקב"ה יעמוד לבדו מול כל העולם המתנכל לישראל. רק אז יהיה ברור לכולם, עד אפסי ארץ, ש"נשגב ה' לבדו ביום ההוא", ושהוא מלך מלכי המלכים, הכל יכול, "אשר בידו מחקרי ארץ", ובצבאות השמים והארץ הוא עושה כרצונו. זאת ועוד: רק כאשר לישראל לא יהיה אפילו בעל ברית אחד מקרב העמים, יבינו ישראל וגם העמים, ש"ישראל נושע בה'", ורק בה', ויפלו כל יושבי תבל על פניהם ויקבלו עליהם ביראה, ברתת ובזיע, בהדר ובחרדת קודש, את עול הקב"ה כמלכם. הבידוד של ישראל הוא תנאי מוקדם ובל יעבור לגאולה הסופית.

אם כן, יסוד היסודות של הבאת הגאולה הסופית בהדר ובגאון, כדי שלא נצטרך לראות את חבלי המשיח האיומים, הוא חזרה בתשובה המבוססת על בידוד ועל "עם לבדד ישכון". ודבר זה לא יתכן ללא אמונה ובטחון אמיתיים, בתמימות, המכוונים [[תלג]] את היהודי למצוות שהן לכאורה מסוכנות ואשר יביאו עליו את זעם הגוים. רק בזכות בטחון זה, נוכל להמיר אף ברגע אחרון זה את הגאולה של "בעתה", עם כל היסורים הנוראים הקשורים בה,  לגאולה מהירה ונהדרת של "אחישנה".

נאמר בתהלים (פד:יב-יג): "לא ימנע טוב להולכים בתמים; ה' צב-אות, אשרי אדם בוטח בך". שני הפסוקים קשורים זה לזה. הקב"ה לא ימנע את הטוב, לא ליחיד ולא לרבים, למי שהולך עמו "בתמים", בשלמות. ובאיזה ענין צריך ישראל להיות "תמים?" בבטחון בה', בטחון תמים ושלם. ועל זה נאמר מיד אח"כ: "ה' צב-אות, אשרי אדם בוטח בך". כלומר, "ה' צב-אות" - ה' שהוא אדון צִבאות העולם, איש מלחמה וגבורה וכל יכול, אשרי אדם שבוטח בו ושמאמין בזה, ושעושה מעשים המפגינים בטחון תמים ושלם בהקב"ה. בטחון ואמונה כאלו יביאו את הגאולה, כדברי המדרש שהבאנו לעיל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ו): "וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה".

הקב"ה מתאווה לבטחון זה, שיביא את ישראל לבידוד ולהסתמכות רק על הקב"ה. זה יפתח בפניו את שערי קידוש השם, ויביא אותו חיש מהר לצעוד בנקמה וחרון אף נגד הגוים, להושיע את ישראל ולמלוך על כל העולם כולו. ואוי לנו שאין אנו מבינים כמה הגאולה בידינו, וכמה הקב"ה, כביכול, גם הוא בידינו. הפסוק אומר (קהלת ח:ד-ה): "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה; שומר מצוה לא יֵדע דבר רע". ואמרו על זה חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים פג, תתלב): "'אלקים, אל דָמי לך, אל תחרש ואל תשקוט א-ל' (תהלים פג:ב) - זה שאמר הכתוב: 'באשר דבר מלך' וכו' -הצדיקים אומרים להקב"ה מה תעשה. אומרים לו 'קום', והוא קם, שנאמר: 'קומה ה'' (במדבר י:לה); אומרים 'שוב', והוא שב, 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל' (שם:לו); אומרים לו 'אל תישן' - 'עורה למה תישן' (תהלים מד:כד) - והוא מתעורר, שנאמר (שם עח:סה): 'ויקץ כישן ה''; 'אל דמי לך' - והוא שומע, שנאמר (ישעיהו מד:כו): 'מקים דבר עבדו'. וכן ישעיהו אומר (שם סב:ו-ז): 'המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ'". זהו יסוד עצום זה בגאולת ישראל, ואלמלא חז"ל אמרוהו אי אפשר היה לאומרו: הצדיק - מי שמאמין, שבוטח בהקב"ה בבטחון תמים ושלם בכך שהוא משליך מעליו כל פחד בשר ודם ומוכן לעשות מצוות שיביאו לבידוד ול"בדד" - מכריח, כביכול, את הקב"ה להתעורר ולהביא את הגאולה. משום כך, סיים דוד המלך ע"ה את הפרק דלעיל, בפסוק (תהלים פג:יט): "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ".

ואם תשאל, מדוע מאפשר הקב"ה לבשר ודם לגזור עליו? הסיבה פשוטה: הרי הקב"ה רוצה ומתאווה לקדש את שמו המחולל יום יום ע"י הגוים, אלא שהוא דורש מישראל לקדש את שמו תחילה ע"י אמונה ובטחון תמימים ושלמים. והבטחון שהוא דורש הוא דוקא אחיזת ישראל במצוות מסוכנות ומפחידות שגורמות לישראל להיות בבידוד, לבד, מול הגוים, שרק זה מוכיח את אמיתות הבטחון. אז, כאשר יקדשו ישראל את השם בבטחון תמים ושלם המוכיח שהם בוטחים רק בהקב"ה, יֵצא הקב"ה בחרון אפו ובנקמתו נגד הגוים המחללים את שמו, ובכך הוא יושיע גם את ישראל וגם את עצמו, כביכול.

אם כן, מעשי בטחון תמימים ושלמים מקדשים שם שמים, מוחקים את חילול השם הנורא הנעוץ בפחד מהגוים, ומכשירים את הדרך לגאולה הנהדרת של "אחישנה". מה הם, איפוא, המעשים האלה? הנני מונה אותם, ידידי, ותחרוט אותם על לוח לבך ותזעקם בראש חוצות לעם ישראל, בטרם יפקוד אותנו, ח"ו, עונשו הגדול והנורא של הקב"ה.

[[תלד]]

א. ישראל היושבים בטומאת הגלות, ומואסים בכך בארץ חמדה ובקדושת הארץ, מחללים את שמו של הקב"ה בעצם ישיבתם בקרב הגוים, תחת עול הגוים וריבונותם. בזה שהם סמוכים על שולחנם של הגוים ונמצאים תחת חסותם, הופכים הגוים ודתותיהם הנפסדות לאדונים של ישראל, וישראל נושאים אליהם את עיניהם. הקב"ה לא יסבול חילול זה של שמו, וגם לא את הטמיעה ואת השפעת התרבות הזרה על ישראל, שהורסות את נשמתם ומכניסות מחשבות זרות ונכריות לתוך עם ישראל ותורת ישראל. כיבוש גופם ונשמתם של ישראל הוא חילול השם, והוא גם מונע מעם ישראל להיות עם נבחר וסגולה שלבדד ישכון בתוך ארצו הקדושה והמיוחדת. לפיכך גזר הקב"ה על ישראל במצרים לצאת משם ולעלות לא"י, ואם לאו - שם תהיה קבורתם. וגלות ראשונה סימן לגלות אחרונה: הקב"ה לא יוותר על מיאוס א"י ע"י עם ישראל, ובבוא הזמן, כאשר יפקוד את הגוים על פשעיהם וימטיר עליהם את חרון אפו, יהפוך את לב הגוים "לשנוא עמו, להתנכל בעבדיו", בנוסף לאסון שיפקוד את כל היהודים החיים בקרב הגוים כאשר הקב"ה יביא על הגוים את עונש נקמתו על כל פשעיהם בהתמוטטות ארצות ועמים. חיסול הגלות ע"י יציאת ישראל ממנה ועלייתם לא"י, הוא יסוד גדול בחיסול חילול השם ובקידושו.

ב. סירובה של מלכות הזלה, שכופרת בתורת משה, ושהורתה ולידתה בתרבות הזרה של הגוים, להחיל את אדנות וריבונות עם ישראל ואלקי ישראל על כל חלקי א"י - מתוך פחד מהגוים - מהווה חילול השם, ובעיטה וזלזול בקדושת א"י, שחלקים רבים ממנה הושארו תחת אדנות הגוים. תנאי לגאולה שלמה של קידוש השם, הוא שליטה וריבונות של עם ישראל ואלקי ישראל על כל שטחי א"י אשר בידינו.

ג. נוכחותם של טמאים וערלים, גוים בני ישמעאל השונאים את ישראל ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, על מקום מקדשנו, ההר שאליו נשאו עיניהם דורות ומאות, המקום שנגזר עליו "והזר הקרב יומת" (במדבר יח:ז), מקום קודש הקדשים אשר רק "אישי כהן גדול" נכנס לתוכו פעם אחת בשנה, הוא מעשה חירוף וגידוף כלפי שמיא. מלכות הזלה מוסרת לישמעאלים הטמאים את הבעלות ואת האדנות בהר מקדשנו, ובו בזמן מונעת מזרע קודש, עמו של הקב"ה, לעלות למקומות המותרים. והרי כל השומע תצילנה שתי אזניו, ועל זה תשב ציון חגורת שק, אבלה וקודרת. הייתכן חילול השם יותר חמור מזה? ובמיוחד, כאשר הסיבה לכך היא פחד הכופרים מהגוים וחוסר בטחון מוחלט בה' - מה נאמר, מה נדבר, ומה נצטדק? וכי אפשרי חילול השם יותר משפיל מזה, כאשר ישראל הופכים את ברכת ה' ואת חסדיו של אתחלתא דגאולה, שהם קידוש השם, לסיוט ולתועבה ולקיא צואה של חילול שמו, שעוד לא היה כמוהו? חרון אף ה' מרחף על ראשינו, ואוי לעלבונו של הר מקדשנו. להוריד את הישמעאלים הארורים ממקום מקדשנו, ולהסיר את חרפת מסגדיהם המכעיסים את הקב"ה מדי יום - הרי אלו חובה קדושה, אם נקווה להציל את נפשותינו מיום הזעם.

ד. "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג:נב), הוא צו השעה. אוי לנו שמעלנו בארץ ובבעליה, הקב"ה, בכך שמתוך פחד מהגוים סירבנו לרשת את הארץ ע"י גירוש שונאי ישראל ומחרפיו, הישמעאלים השפלים. כמה דמים נקיים נשפכו בארץ הקודש ע"י זה שנתנו לרוצחים להישאר בתוכה! והרי אפילו על רוצח יהודי זעקה התורה (במדבר לה:לג): "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שוּפַך בה כי אם בדם שופכו". ואומר הספרי (מסעי קסא): "'כי הדם הוא יחניף' - ר' יאשיה היה אומר לשון נוטריקון: כי הדם יחן אף על [[תלה]] הארץ [יגרום לזה שאף, כעס, יחנה וידור בארץ]" (ומצאנו דבר דומה בירושלמי, תענית ג:ג, עיין שם). דבר גדול ראינו כאן. מדובר כאן בוויתור על הריגת הרוצח תמורת לקיחת כופר או כדומה, והרי זה חנופה לרוצח, ועל זה אומר הכתוב: "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ". פירוש: אם תחניפו לרוצח מאיזו סיבה ולא תהרגוהו, אזי במדה כנגד מדה, הדם שלא נקמתם יביא את אף ה' עליכם ועל הארץ. וכל זה אמור אפילו ברוצח מישראל, ואפילו לגביו אומרים חז"ל (ספרי שם): "מגיד ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה...". וא"כ מה נאמר לעם נבל ולא חכם, הבועט בהקב"ה ובמדותיו וברעיונותיו ובמחשבותיו ובגזרותיו, ומאמץ את ה"מוסר" הנפסד של תרבות הגוים הזרה, ומחניף לישמעאלים הארורים, ובכך פותח להם פתח לרצוח יהודים ולשפוך דם נקי בישראל? וכי אין כאן מדה כנגד מדה של "יחן אף" בעבור חנופה? ומי מכת הזולים, מלכות הזלה של הערב רב, יוכל להכריז "ידי לא שפכו את הדם הנקי הזה", של יהודי שנרצח ע"י גוים שהללו נתנו להם לדור בתוכנו?

ומי יתבע את עלבונה של תורה, כאשר גוים, נכרים, ממונים על ישראל ויושבים ודנים אותם, ומִנִי ישמעאל ירדו מחוקקים לבית המחוקקים של מלכות הזלה?

ומי יקום כפינחס ויפלל בקנאתו וברומח שבידו, על התרבות הזרה ועל המושגים המתועבים שהרסו את ייחודו ואת קדושתו ואת הבדלתו של עם קדוש ונבחר ועליון, ושהביאו לידי טמיעה והתבוללות ונישואי תערובת וטומאת ישראל ע"י הגוים - דעות נפסדות ומאוסות, כגון: שויון הגוי הערל והיהודי הקדוש, והתפיסה הגויית הנקראת 'דמוקרטיה' ההופכת את הרע והטוב, המר והמתוק, החושך והאור, לשווים? הללו הכניסו את נגע הצרעת למחנה קדוש! "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג:מה).

גירוש הגוים שונאי ישראל הוא צו השעה, לפני שיבוא "יום עברה היום ההוא", יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, יום חושך ואפלה, ח"ו; גירושם מארץ הקודש וביעור הרע מקרבנו, וביעור החמץ של התרבות הזרה על כל אגפיה, ועל כל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה המזוהמים, ונו"ן שערי טומאה התלויים בה. נוכחות הגוי השונא את ישראל ואת הקב"ה, ונוכחות התרבות הזרה שאימצו הערב רב, זו הרוצחת את גופו של היהודי והנוטלת את נשמתו, מחללות שם שמים, ומצוה עלינו לבערן מן הארץ.

ה. "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך" (דברים ז:ו) - על ישראל להתעלות ולהתקדש ע"י חזרה למצוות, הן על כל יחיד ויחיד והן על ישראל בתור עם. קדושת השבת וקדושת הגוף ע"י מאכלים טהורים וטהרת היצר; מילוי הארץ בקדושה בטהרה ובתלמוד תורה, כמו שנאמר (ישעיהו יא:ט): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ובכך לבער את הגילולים מן הארץ, את הכנסיות של ע"ז ואת הכַתות של "שקץ תשקצנו", ולגרש מארץ ה' את הדתות הנפסדות הפועלות בעזות מצח להשפיע על קדושי ישראל להמיר דת אמת.

ואם תשאל, וכי לא יתקוממו הגוים נגד זה? וכי לא יחר אפם, וכי אין זו "התגרות" בעמים? סביר להניח שאכן כך יהיה. אך האם בגלל זה נפחד ונירתע? וכי לא ידע הקב"ה כאשר ציווה עלינו את המצוות הללו, שאכן תהיה תגובת זעם מצד הגוים? וכי נמנע הוא, משום כך, לצוות אותן עלינו? וכי מדובר בעם ישראל היושב כולו עדיין בחרפת הגלות ובשפלותה, ששם רדף אותנו קול עלה נידף?  הלא הקב"ה החזירנו לארצנו, כשלב ראשון של הגאולה, וכדי לקדש שם [[תלו]] שמים ולהעניק לנו את האפשרות להמיר יגון בשמחה ע"י בטחון בו וע"י קידוש שמו ללא פחד הגוים. הירא מן הגוים בשר ודם, אינו בוטח בה', ומי שחושב שגאולה מהירה ונהדרת תוכל לצמוח בכרם הבאושים של פחד מהגוי וחילול השם, לא קרא ולא שנה ולא למד - ואל ילַמֵד.

"מי לה' אלי" (שמות לב:כו), קרא משה רבינו למראה העגל, וההתקרבות של בני לוי היתה בתנאי שיקריבו את עצמם, שיהיו מוכנים לקדש שם שמים ע"י מסירות נפש. נאמר שם (שם:כז): "ויאמר להם: כה אמר ה' אלקי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עִברו ושובו משער לשער במחנה, והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". הוי, כמה קשה וכמה אכזרי לאדם למלא אחר ה' במסירות נפש כזאת; אך רק כך יקדש את שם ה' ויביא את הגאולה. וכבר הבאנו לעיל את דברי חז"ל (ברכות כ.): "אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי.... ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה, קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".

כך היא דרכה של הגאולה, רק בקידוש השם, וקידוש השם אינו אלא ע"י מסירות נפש.