לשכים בעינכם

פרק ב- יחדיו בישראל


                                                                      פרק ב
                                                                   יחדיו  בישראל
אמר הרבי מקוצק: חטא הוא להשלות את רעך; פשע הוא להשלות את עצמך.

  בשנת 1973, במלאת עשרים וחמש שנה לקיומה של מדינת ישראל, פרסמה ממשלת ישראל חוברת בשם "הערבים בישראל". במבוא לחוברת כתוב כלהלן:

"ערביי ישראל - "'מאז קום מדינת ישראל גדלה אוכלוסיית המיעוטים שלה מ-150,000 ל-400,000, במשך 25 שנות-קיום המדינה הושגו הישגים ראויים לציון בתחומים רבים ע"י המיעוט הזה.

 "הושג עיקרון שוויון הזכויות לערביי ישראל כפי שהובטח במגילת העצמאות. בני המיעוטים נהנים מחופש דתי, מזכויות הצבעה מלאות, ומהזכות לייסד מסגרות פוליטיות גם במישור הארצי וגם המקומי.

  "חלה התפתחות ניכרת במערכת החינוך, מספר התלמידים מכל הדרגות גדל מ-10,000 ערב הכרזת המדינה ל-125,000 היום. עשרת אלפים תלמידים לומדים נבתי הספר העל-יסודיים ו1,000- נוספים במוסדות להשכלה גבוהה.

"השתנו פני הכפר הערבי מאז קום המדינה. במסגרת שתי תוכניות-חומש נוסדו שירותי היסוד: כבישים, מים, חשמל, מוסדות חינוך, מרכזי בריאותושאר מוסדות צבוריים. ביסוסם של שירותים אלה ציין את תחלת התיעוש של הכפר הערבי. הוקמו מפעלים ובתי מלאכה... הוחדרו שיטות חקלאיות מודרניות המאפשרות ניצול יעיל ואינטנסיבי יותר והמניבות - כתוצאה מכך -- יבול רב יותר... "ההתפתחות החברתית והכלכלית של מגזר זה באוכלוסיה מקדמת בהרבה את השתלבותו בתחומי החיים השונים של מדינת ישראל".

 תאור אידילי של "יחדיו" יהודי-ערבי בישראל.

כעבור שלוש שנים קצרות, ב-30 למרץ 1976, בשעה תשע בבוקר; בצפונה של המדינה, בגליל, ביתם של שלוש מאות אלף ערבים ישראליים; בכפר [[14]] סכנין, המשמש דוגמא לקדום חברתי-כלכלי מאז 1948. לכפר זה כבישים טובים, חשמל, צנרת מים, בתי ספר, מכשירי חשמל, מקלטי טלויזיה בכל בית. הוא קדם "בהרבה את השתלבותו בתחומי החיים השונים של מדינת ישראל...".

ברחובות יותר מאלף אזרחי ישראל ערביים, שווי-זכויות. מולם מספר מצומצם של חיילים ושוטרים. היום: "יום האדמה", ההמונים המתרבים-והולכים קוראים "פלשתין, פלשתין!" קריאות נוספות נשמעות: "הגליל ערבי!"  "נשחרר את הגליל בדם וברוח!" פתאום מושלכות אבנים אל עבר החיילים והשוטרים. קבוצת אנשי הביטחון בוהה בחוסר-אמונה ובעצבנות גוברת. בקבוק מולוטוב בוער מתנפץ בקיר המרוחק מהם מטרים ספורים. אבנים נוספות, כבדות יותר; לפידים בוערים; פחי בנזין ניצתים. החיילים מוקפים במעגל של פנים מלאות-שנאה. ערבי צעיר מכריז: "כפרינו אינם ישראליים! מדינתנו מדינת פלשתין!"

 עתוני ישראל דווחו בהרחבה על המתרחש:  "הסכרים נפרצו. 'כולנו פתח!' - צעקו גברים ונשים במקהלה, בעודם מיידים אבנים וחפצים בוערים לעבר השוטרים. השוטרים ירו יריות אזהרה באוויר, שרק הוסיפו התלהנות בקרב המתפרעים. הללו התקדמו לעבר השוטרם והחיילים ואיימו לדורסם, דומה היה כי עוד רגע קט יימחצו אנשי הבטחון. גם הפניית כלי הנשק אל מול ההמון לא הניעה את המתפרעים לחדול. 'עולים עלינו' - דיווחו השוטרים במכשירי הקשר".

(מעריב, 31  למרץ 1976)

  "האספסוף נע ברחוב הראשי, המטיר אבנים, פחיות בוערות ובקבוקים לעבר מכוניות המשטרה והצבא. היו צעירים משולהבים שביקשו להציבמחסומים. אחרים קרבו יותר ויותר על כלי-הרכב של כוחות-הבטחון - מתוך כוונה ברורה להצית את המכוניות. לנוכח המצב המסוכן, פתחו החיילים ביריות אזהרה אך נראה היה, שאיש מקרב המפגינים, בעלי היצרים הלוהטים, לא שם לב. "המוני המפגינים הבחינו בכח הישראלי הנסוג. הקהל הגדול החל לדלוק בעקבות הכוחות הישראליים, יידה אבנים ושאג - 'עליהום' תוך מרוצה היסטרת. אלפים נעו לעבר החיילים וכאן, ברגע קשה זה, הורה מפקד-הכוח לפתוח באש...".

(ידיעות אחרונות,31  למרץ 1976)

 [[15]]

 

כתב ישראלי שניסה לעקוף מחסום הותקף על-ידי ערבים הקוראים לעברו: "הסתלק מכאן! כאן פלשתין!" מאוחר יותר הוא מסר תגובה זו: "היה שם-נורא. השתוללות כזו אינה זכורה לי משנת 1948. כל יהודי... היה מועמד להירצח. ראיתי אותם כאשר תאוות הרצח בוערת בעיניהם.סיסמאות כמו "עליהום" ו"אידבח אל-יאהוד" ("טבחו את היהודים") הן מתונות לעומת מה שנשמע שם. מכל עבר בקעו קריאות לחיסולהשל ישראל, להשמדת כל היהודים, לג'יהאד. קשה להאמין שמחזה כזה יתרחש במדינת ישראל ב-1976... "איבה כזו למדינה וליהודים קשה להעלות על הדעת.

מה שהתרחש שם לא היה השתוללות ולא התפרעות. זה היה מרד. המרד הערבי של 1976...'! (מעריב, כנ"ל)

  המרד התפשט לכפרים ולעיירות בכל רחבי הגליל והמשולש, שני מרכזי האוכלוסין הערביים בישראל. מהומות ומעשי אלימות אחרים אירעובסכנין, בעראבה, בדיר חנא, בבית נטופה, בטירה, בטייבה, בקלנסווה, בכפר קנה, בנצרת ובעשרות מקומות נוספים. לראשונה מאז קום המדינההוכרזה שביתה כללית ע"י אזרחיה הערביים. כשהושבו הסדר והשקט על כנם, שכבו ששה ערבים מתים, ונפצעו יותר משלושים וחמשה חייליםושוטרים ישראליים. לדבריו של כתב "מעריב", יוסף ולטר, בשובו מהכפר הערבי, אום-אל-פהם, "ליהודי לא היה נעים להסתובב בכפר".

 החוברת שהוצאה לאור ב-1973 ע"י ממשלת ישראל מנסה ליצור את הרושם שערביי ישראל חשים את עצמם משולבים במדינה, ושהשנים שחלפו מאז 1948, שנים שהביאו לערבים יתרונות חברתיים וכלכליים ניכרים, אף הביאו את הערבים עצמם לנאמנות לישראל ולראיית ייעודם וייעודה של מדינת היהודים כקשורים זה לזה. זוהי אשליה הרצויה מאד לכל מנהיג ופקיד ישראלי והמופצת על-ידם. זו הטעיה מידבקת המושמעת בקול רם יותר ובקול מבוהל יותר ככל שמתברר יותר ויותר השקר הטבוע בה. יחד עם תפוחי-הזהב מיפו והיהלומים ממרכז הארץ יש לראות באגדה זו של הערבי הישראלי הנאמן אחד ממוצרי היצוא העיקריים מישראל. מכריזים עליו בסעודות חגיגיות המהוות מסגרות להתרמה, ויהודי אמריקה הקולניים והמאושרים מריעים לו ומוחאים לו כף, מאכילים אותו לנשות הדסה השמנמנות, לתורמי המגבית ולקוני הבונדס, יחד עם הכבד הקצוץ והקישקע הממולא; גם ה"ציונים" המזדקנים והמתמעטים המהווים את ההסתדרות הציונית של אמריקה נהנים ממנו, "ראבייס" קונסרבטיביים ורפורמיים, שבורותם במציאות הישראלית משתווה רק עם בורותם ביהדות, מאמצים בהתלהבות את [[16]] הבדיה הזאת, שהיא אחת האגדות הותיקות ביותר של יהודי העולם. כי להביט במציאות ולחשוב עפ"י מראה עיניך הם משימות כבדות מדי, מכאיבות מדי.

  ולמרות הכל, אפילו ה"ג'רוסלם פוסט", עתון שאינו בולט בכושר האבחנה שלו או באומץ עתונאי, נאלץ אף הוא לראות את אשר הונח לנגד עיניו.במאמר שנקרא "אשליות מנופצות" (2 לאפריל 1976) כתב העיתונאי יוסף גואל: "חלק מהקהילה הערבית-ישראלית שונא את ישראל בשינאהלוהטת אשר כמעט שאין טורחים להסוותה".

 אמת. אך אפשר היה גם להוסיף: רוב הקהילה הערבית-ישראלית עוין את המדינה ומתנכר לה, והיה רוצה מאד להחליפה ב"פלשתין".

  מה קרה? מה אירע, ש"שינה" את הערבי הישראלי? שאלות אלה נשאלו כמעט ע"י הכל לאחר מרד "יום האדמה", נשפכו ליטרים של דיו, הודפסוטונות של גליונות נייר ונהגו מלים לאין-שיעור בנסיון להבין. אפשר היה כמעט לשמוע את ניפוצן של האשליות יקרות-הערך ועתיקות-היומין. חבל. כי אילו רק חפצו לראות, היו מבחינים בסימנים הבולטים זה שנים רבות, בבהירות ובהחלטיות. מרד הערבים של 1976 וכן כל מרידות-העתיד הגדולות יותר והמגואלות יותר בדם הם בלתי-נמנעים.

 שוררות איבה ועוינות מצד הרוב הגדול של ערביי ישראל כלפי המדינה המארחת אותם. אין זו תופעה חדשה או אירוע המוגבל ליום האדמה, 1976. היא תופעה הלובשת צורה ופושטת צורה: בדיבור, בהשקפה, באלימות. בסך-הכל מצטיירת תמונה מקיפה של מיעוט גדול וגדל המאיים על עצם קיומה של מדינת היהודים - פצצת זמן שקרבה שעתה. שקול-נא:

 * מרבית היושבי -ראש של המועצות המקומיות הערביות בישראל - דובריהם המוכרים של ערביי ישראל, הגוף המפורסם כ"מתון" - קיבלו החלטה ב-20 לינואר 1979 "המקדמת בברכה את מאבקם של אחיהם בגדה המערבית וברצועת עזה נגד ההחזקה, הסיפוח וההתיישבות הקולוניאליסטית בשטחים והמביעה את הסולידריות שהם חשים עם מאבקו של העם הפלשתיני בהנהגת אש"ף להקמת מדינתו העצמאית",

 * בשכונת מזרח-תלפיות הירושלמית, ב-26.11.79, שיחקה הגננת יעל אביב בגן ציבורי קטן עם הפעוטות שבטיפולה. פתאום הופיעו ששה ערבים שהשליכו אבנים אל עבר הילדים המבוהלים וצעקו, "יהודים, הביתה!" קבוצת נערות מעברו השני של הרחוב החלה צורחת [[17]] בהיסטריה, ונדרשה כשעה להרגיען. אמרה הגננת: "לא אקח שוב את הילדים שמה. לי זה הספיק". אמרה הגב' שרה גרץ, תושבת ירושלים וניצולת השואה : "מעולם לא הייתי מאמינה שדבר כזה יכול לקרות במדינה יהודית ריבונית".

 ובעוד זה מתרחש, התאוששה משפחת בנימין סחר מההתקפה שבוצעה על מכוניתם הנוסעת דרך הכפר הערבי בית צפאפה, בגבולה הדרומי של ירושלים. אבנים ניפצו את שמשות המכונית, ואילו סחר המזועזע קבע: "לא חשבתי שכאן בירושלים אני צריך לחשוש מתקיפות כאלו".

 * אלוף פיקוד הצפון של צה"ל, האלוף אביגדור בן-גל, סיפר למראיין מטעם הבטאון הצבאי, "במחנה" (ספטמבר 1979), שיישובים יהודים אחדים בגליל פנו אליו בבקשות שיסייע בהגנתם מפני ערבים מקומיים. היהודים טענו שהם חשים בדידות ומבקשים מכוחות צה"ל להגן עליהם. נרשמו מקרים לא-מעטים של התקפות ערבים על יהודים ועל רכושם. בן-גל נתן אישור לסלילת כבישים עוקפים ליישובים היהודיים, כדי שלא ייאלצו המתיישבים בהם לעבור דרך כפרים ערביים בשעות לילה חשוכות.

 * "מפיהם של מתונים שבמתונים אני שומע לאחרונה בארשת שחצנית תתכונן, תתכונן, עוד מעט תפנה את הווילה שלך. אנחנו נקבל אותה ואת כל הווילות האחרות שלכם ושל כל יהודי בגליל. זה שלנו! כל הגליל שלנו!".

 הדובר הוא מיכה גולדמן היושב-ראש הצעיר של היישובים היהודיים בגליל, שהתראיין ע"י "מעריב" (17.8.79). הוא ממשיך:

 "אני מרבה להיפגש עם ערביי הגליל ועם מנהיגיהם. מה שאני שומע עתה מפיהם הוא חמור וקיצוני ללא השוואה עם מה שאמרו רק לפני שנתיים-שלוש. חלה אצלם תמורה מרחיקת-לכת...".

 "לא רק קיצוניים מובהקים, אלא גם מי שנחשבו כמתונים, מדברים היום בגלוי על אי-הכרה במדינת ישראל, על תביעתם לקבל אוטונומיה ערבית ב"נוסח סאדאת" בגליל, הקיצוניים אינם מסתפקים בכך. הם מדברים לא על אוטונומיה אלא על מדינה פלשתינאית, שהגליל יהיה חלק ממנה...".  "גם מי שמזדמן בדרכי-הגליל כעובר-אורח, בטיול עם משפחתו, יכול להבחין עתה בגילויים מזעזעים... למשל, אתה נוסע אחרי מכונית של ערבים מן הגליל והם מושיטים את ידיהם החוצה ומסמנים לך תנועות של שחיטה, חיסול וגירוש...". "התמורה התחוללה מאז הסכמי קמפ-דיוויד. בצדק או שלא בצדק פירשו הערבים בגליל הסכמים אלה כגילוי מרחיק-לכת של חולשה ישראלית וראו היתר לעצמם להיסחף אחרי נטיות לאומניות... היום [[18]] אין לערביי הגליל ספק כי מדינה פלשתינית אמנם תקום והם תולים בה תקוות מרחיקות-לכת באשר לעתידם".

* ב-2 ביולי 1979 התכנסו ליד משכן הכנטת בירושלים כשמונים אוטובוסים ומשאיות רבות, שהסיעו שמה ששת אלפים ערבים ישראליים. שם, לפני המנורה, סמלה של מדינת היהודים, שאג המון "האזרחים" הישראליים: "הגליל ערבי - יהודים החוצה!" "בדמנו ובנפשנו נשחרר אתכם, הרי הגליל!".

 נשים יהודיות הנוסעות באוטובוסים המלאים ערבים נופלות קרבן לגיפופים ולרמיזות בעלי אפי מיני מובהק. דבר דומה מתרחש בסמטאות השוק הערבי שבעיר העתיקה של ירושלים. לאחר מהומות יום האדמה (סוף מרץ 1976) תארה כתבת "מעריב", דליה מזור את ביקורה בעיר היהודית, נצרת עילית. היא הביאה את דבריה של יהודיה צעירה: "צעירים ערביים החלו פתאום להתחכך בי, דבר שמעולם לא קרא בנצרת", סיפרה נערה יפת מראה, לדבריה, כשהעירה להם על כך, תשובתם היתה קללה עסיסית...

 * "רבות מנשות נצרת-עלית הצהירו, כי לא תרדנה יותר לקנות בנצרת ותעדפנה את המחיר הגבוה שעליהן לשלם בחנויות שבנצרת עלית, על ההשפלה שהיא מנת חלקן לאחרונה בשוק הזול בנצרת-תחתית, בעיקר להימנע ממבטי השטנה - אמרה אשה. "אין כל פרופורציה בין ההפקעה (של הקרקעות בגליל) לבין התגובה שהיתה לכך", אמר פקיד במשרד ממשלתי. לדעת הכל, ביטויי השטנה היו סימן לתופעה הרבה יותר עמוקה ורצינית שמדאיגה אותם מאד".

 * בלב ליבה של מדינת ישראל, בעמק יזרעאל, דרומית לגליל, ממוקם "המשולש". שם, לאורך הכביש הראשי מחדרה לעפולה ובסביבתו, מרוכזים יותר מחמישים אלף ערבים ישראלים. ובאזור ואדי עארה, במרכזה של אוכלוסיה ערבית עצומה זו, נמצא יישוב יהודי בודד, מי-עמי, השוכן סמוך לעיירה הערבית הגדולה אום-אל-פהם, מרכז אנטי-ישראלי גלוי (ב-20 לינואר 1980 נערכה התקפת-דמים על חברי קבוצת כדורגל יהודית אורחת. הושמעו קריאות "הלאה הציונות!" ו"חומייני!", ושוטרים נאלצו להפעיל גז מדמיע ואפילו לירות באויר כדי לחלץ את השחקנים היהודיים, בעוד מאות ערבים ישראליים מנסים לשבור את דלת חדר ההלבשה. אמר קצין משטרה: "אין זו סתם מהומת כדורגל רגילה...").

 *בקיץ של שנת 1979, הוצתו שלוש דליקות רצופות ביער הסמוך למי-עמי, והושחתו מאה ועשרה דונם של עצי הקרן הקיימת שבבעלותה של מי-עמי. המשטרה התחקתה אחרי עקבות המציתים, שהובילו לכפר ערבי סמוך. המתיישבים היהודיים מאשימים את [[19]] ערביי אום-אל-פהם בהשמדת טרקטור, וטוענים שפעילות ערבית עוינת גורמת לנזקים הנאמדים במאות אלפי שקלים.

 מזכיר היישוב, אורן מיטקי, קובל על יריות הנורות בלילה אל עבר מי-עמי. ידוע למשטרה שמאות כלי נשק אוטומאטיים גנובים מצאו את דרכם לכפרי המיעוטים בישראל. כל היישובים היהודיים באזור סובלים ממכת גניבות הפוגעת בכל חפץ שאינו קשור בחבל. חבר קיבוץ אייל הודיע לכתב "מעריב", עמוס לבב: "נפתח כאן בקרוב תעשיה חדשה - גידול כלבי התקפה. אי אפשר לסבול עוד".

 * כפר מעיליה נחשב תמיד לכפר "מתון", ושימש נושא לאגדות ישראליות שונות: תושביו נוצריים ומחונכים; הכפר משגשג מאוד תחת שלטון יהודי; לכן הוא מתון... בבקרו של ה-9 ליולי 1979 תקפו מאות מתושביו "המתונים" טרקטור של הקרן הקיימת ופצעו שנים מנהגיו (שנזקקו לאישפוז), בעוד אשה צורחת, "בני כלבים! עוד יבוא יומכם!" הטרקטור ניסה בצו בית-משפט להכין תואי לכביש כחלק מפרוייקט להקים מצפה יהודי על אדמות מדינה בקרבת מעיליה. הערבים נשבעו שלא להתיר את הקמת המצפה, ובאסיפה שנערכה קודם-לכן כינו לראשונה את המשטרה ואת המדינה - "האויב".

 * ב 5- בינואר 1980 תקפו 60 בדווים את החיילים הישראליים שניסו להרחיק מסיגי גבול בדויים מאדמות המדינה. אמר חייל: "ראיתי בדווי שהניף גרזן על איש הסיירת הירוקה... ראיתי אנשים ששלפו סכינים...". (ידיעות אחרונות, 6  לינואר 1980).

 * להלן כותרת העמוך הראשון של "מעריב" (19 ליולי 1979): "החמיר נגע גניבות נשק מצה"ל ומכירתו לערבים".

 בגוף הכתבה נמסר: "לא מכבר נעצר ערבי ישראלי, תושב הכפר ערערה, אשר ברשותו היו שבעה "עוזים" ושני אקדחים", השאלה הבוערת היא: לאיזו מטרה זקוקים הערבים לכלי נשק אלה, וכמה כלים כאלה הגיעו כבר לידיהם? * בלי שלדבר יינתן פירסום רב, השתתפו ומשתתפים ערבים ישראליים בפעילות מחבלים נגד ישראל, ומצטרפים לשורות אש"ף בתור סוכנים פעילים. להלן רשימה מייצגת קצרה המספרת את חלקו של סיפור קשריו של הערבי הישראלי לטרור:

1) בחודש יולי 1980 נעצרו חמישה ערבים, תושבי הכפר הישראלי מכר, והואשמו בהפעלת תא המשתייך לארגון אל-פתח בכפרם, ובהטמנת פצצות באזורים יהודיים מיושבים בצפיפות, וזאת בחמש הזדמנויות נפרדות. מפקד משטרת הגליל, דוד פרנקו, סיפר במסיבת עיתונאים שנערכה ב-20 ליולי, שעובדת היות החמישה אזרחי [[20]] ישראל ראויה לתשומת-לב מיוחדת. תושבי כפר מכר, המרוחק כששה קילומטר מעכו, מתגוררים בדירות חדשות שנבנו בעבורם על-ידי ממשלת ישראל.

 

2) כותרת ב"מעריב" (29.10.79): "אש"ף היקצה כספים להתארגנות צעירים בישראל".

 3) "צעיר ערבי כבן 24 נעצר כחשוד בשיתוף-פעולה עם אנשי המודיעין העיראקי... מעצרו הפתיע רבים בעיר העתיקה בעכו, שם הוא מתגורר". (ידיעות אחרונות, 21.2.79)

4) כותרת: "מנצור קרדוש, מראשי "אל-ארד" חשוד בקשר עם אירגון מחבלים". (ידיעות אחרונות, 18.2.79)

5) כותרת: "נעצר ערבי ישראלי כחשוד בפיגועים בשליחות פת"ח". (ידיעות אחרונות, 5.3.78)

6) "תחנה אלחוטית חשאית... (בעלת) עוצמת שידור לטווחים רחוקים, התגלתה בביתו של תושב הכפר הערבי קלנסוואה, שבמשולש הקטן... בביתו נמצאו גם שני אקדחים ותת מקלע "עוזי" שנרכשו, לדבריו, מיהודי אלמוני...". (מעריב, 22.2.76)

7) "חיפה - המשטרה עצרה אתמול חמישה ערבים צעירים בקשר לרימוני היד הממולכדים שנתגלו בבתי-קולנוע מקומיים... שלשה מהם תושבי הגדה המערבית, ואילו שני האחרים מתגוררים באזור עכו". (ג'רוסלם פוסט, 18.7.73)

8) כותרת: "10  ערבים נעצרו בגליל - חשודים שהתארגנו לחבלות" (מעריב, 21.6.73)

9) "ששה צעירים מבני המיעוטים, תושבי לוד, החשודים בהשתייכות לארגון "החזית העממית לשחרור פלשתין", תיכננו לבצע בימים הקרובים שורה של פיגועים וחבלות ברחבי הארץ...".

 (מעריב, 19.11.72)

10) "תא חבלה נחשף בכפר בגליל".  "כוחות הביטחון חשפו תא חבלה בן ששה חברים בכפר נחף, בגליל המערבי... החקירה העלתה שהקבוצה התכוננה לארוב לרכב צבאי הנע לאורך כבישי הגליל, ולבצע מעשי חבלה במפעלי התעשיה של כרמיאל..." (ג'רוסלם פוסט, 10.10.71).

מבחר מקרי, שיש עוד רבים כמוהו. המתנצלים המקצועיים יצביעו, כמובן, על מספר הערבים הרב שלא השתתף עד היום בפעילות נגד המדינה. הנאצים הגרמנים יכלו באותה מדה "להוכיח את נאמנותם" של הבלגים, הצרפתים וההולנדים ע"י ציטוט המספר המוגבל של פעילי המחתרות בארצות אלה. מובן שרק למעטים האומץ ליטול חלק פעיל בפעילות מסוכנת. השאלה האמיתית היא אחרת: כמה ערבים מזדהים באורח פרטי עם המיעוט הרצחני ותומכים בו? והתשובה: רבים, רבים מאד.

 זה שנים מצביעים כל הסימנים על כך: האוכלוסיה הערבית-ישראלית גדלה במהירות - בכמות, באיכות ובאומץ-לב. התנכרותה למדינת היהודים ורגשות האיבה שלה כלפיה הם כה ברורים שהכל מבחינים בהם, חוץ - כמובן - ממי שאינו חפץ לראות. מדי פעם נשמעים גם קולות מזהירים, קולות אתראה.

אלי רכס מנהל את מכון שילוח ללימודים מזרח-תיכוניים שבאוניברסיטת תל-אביב. ביום עיון שנערך ב-23 לפברואר 1978 השמיע רכס אזהרה זו: "אין שמים לב במידה הדרושה לתופעת ההקצנה החלה בערביי ישראל, כששכבת העלית שלהם נעשית לאומנית-קיצונית יותר ויותר". הוא הוסיף, שאפילו ערבים המוכרים כ"מתונים", כגון ועד ראשי המועצות המקומיות, התקרבו מאד לקו "הקיצוני". רכס נחשב ערביסט, ז"א, מומחה לענינים ערביים. בישראל שפע של מומחים כאלה, כמובן, וכולם מעוררים שאלות מרתקות, משמיעים אזהרות חמורות, אך אין לאיש מהם שום הצעת פתרון.

 יתר-על-כן, רוב תושבי ישראל, ובכללם הממשלה, פשוט מסרבים להשקיע מחשבה רצינית בבעיה אימתנית זו. בכך אין ממשלת ישראל שונה מכל ממשלה הניצבת בפני בעיות מכאיבות; גם ממשלתנו מתעלמת מהן, בתקווה שתעלמנה "איכשהו", ואם בכל-זאת יתחולל משבר, מקווים שיהא הדבר לאחר תקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית.

 אך השנאה והסכנה מתרבות ואינן נעלמות. יהודי חסידי, מאיר יוסקוביץ נסע בליל ה-15 לספטמבר 1979, ערב עשרת ימי התשובה, לכתל המערבי. מכוניתו נתקעה בלב אזור ערבי, וחתנו הלך להזעיק עזרה. בשובו [[22]] התגלתה גופתו של יוסקוביץ. הוא נורה למות, והמחבלים קבלו על עצמם את האחריות למעשה.

  שבוע אינו חולף בלי שיכו יהודים ויציקו לנשים יהודיות בעיר העתיקה של ירושלים. אומץ-הלב הערבי גובר בהתאם לתגובת המשטרה, המודה שאינה מסוגלת להשתלט על המצב. חבל, כמובן, שיותר ממחצית שוטרי העיר העתיקה הנם ערבים...

 אך לא לירושלים לבדה מוגבלת תופעת החוצפה הערבית. כשהגישו תושבי מי-עמי תלונות למשטרה המקומית בקשר להתקפותיהם של ערבייהמשולש, מסר אהרון דולב, כתב "מעריב" (17 לאוגוסט 1979): "למרבה ההפתעה שמעו מפי הקצינים כי 'אינם מסוגלים להתמודד עם הבעיה...'ערביי המשולש, מחביאים את הנשק במקומות מסתור שקשה לגלותם...".

שינאה? באחד במאי 1976, לפני אסיפה ערבית גדולה בנצרת החוגגת את יום אחוות העמים והסולידריות ביניהם, קרא סמיח-אל-קאסם, משורר ערבי-ישראלי, מיצירותיו וגרם על-ידי כך לנחת רבה ולאושר בקרב המון שומעיו; הטכסט המלא התפרסם כעבור שבוע, ב-7 למאי, בעתון הערבי "אל-אתיחאד". הנה קטע ממנו:

 "הוי יהושע בן נון/ שמע!/ עצרת את השמש על גדרי יריחו(!)/ השבעת את רצונו של הא-להים הרוצח?..."/

 "תרצח בצהרי היום ותירש את הנרצח.../ כל האוקיאנוסים של העולם לא יוכלו לרחוץ את ידיך..."/.

 "מי ברשותו מיסמך בטאבו של האדמה ושל ההסטוריה...?/ ברשותך נשק, צבא, משטרה ומקלות/ אבל בכיסי, בפנים בקמבז שלי, אשמור על המיסמך/

 "כל עוד יש על האדמה אבנים/ כל עוד יש כמה בקבוקים ריקים/ נזרוק אותם על הטנקים..."/.

  שירה מספקת את מנגינת הצועדים לקראת מרד לאומי. ערביי ישראל מוקירים את משורריהם הכותבים על השמדת המדינה הציונית. בחודשפברואר 1977 מת רשיד חוסיין, נספח העיתונות של אש"ף באו"ם, בדליקה שפרצה במלונו בעיר ניו-יורק. הוא נולד בכפר הערבי-ישראלי מוסמוס, ונקבר שם ב-8 לפברואר 1977 עפ"י היתר מיוחד של ממשלת ישראל. אלפי אזרחים ערביים של מדינת ישראל נהרו לאורך שביל מתפתל ומרופש לשמוע את הכרזותיו של חבר הכנסת טופיק זיאד: "לא נוותר עד להגשמת המטרה שלמענה נלחמו ונאבקו רשיד חוסיין ורעיו (כך!)" "רעיו" של חוסיין מוכרים לנו היטב: הריהם אש"ף. כולנו יודעים היטב למען מה נלחמים ונאבקים. כשנשבע ערבי ישראלי, חבר-[[23]]הכנסת וראש עיריית נצרת, לדאוג להגשמת מטרה זו, מעיד הדבר כאלף עדים על הציבור הערבי-ישראלי.

 רבים מדי אינם מבינים שהשאלה הערבית-ישראלית אינה מוגבלת לעברו האחד של "הקו הירוק", הגבול מלפני יוני 1967 בין ישראל לשכנותיה.מובן, שהפלשתינים טוענים לבעלות על יהודה ושומרון (הגדה המערבית) אך לא רק בערי הגדה המדובר - חברון, בית-לחם, שכם, יריחו. נאסר-אל-דין אל-נאשאשיבי חיבר ספר, "כרטיס חזרה", המביע בפירוש את מטרתם כולה:

 "האינכם זוכרים עוד את יפו ואת חופה המהנה; את חיפה ואת הרה המתנשא; את בית-שאן ואת שדות-התבואה והפרי המקיפים אותה; את נצרת על פעמוניה הנוצריים; את עכו ואת מיבצרה; את סימטאות ירושלים, ירושלים חביבתי, את טבריה ואת חופה השלו בעל גלי-הזהב..?'.

  כל מקום שהוזכר כאן ע"י נאשאשיבי נמצא בתוך מדינת ישראל של גבולות 1967. אותם רוצה נאשאשיבי לראות כפופים לשלטון ערבי. אותםרוצה כל ערבי-ישראלי - בדרכים שונות - לראות תחת שלטון ערבי. אין למעט בעוצמת שאיפתו או בלהט שנאתו. האיבה הרגשית שהבחין בה ישראלי בעיני ערבים ישראליים בסכנין ביום האדמה - אותה איבה משתקפת בספרו של נאשאשיבי הכותב:

 "אראה בשנאה המבצבצת בעיני בני ובעיני בניך. אראה בנקמתם... אני רוצה שישטפו הלאה את אסון 1948 בדמם של המונעים מהם את הכניסה לארצם. ארצם יקרה להם, אך נקמתם יקרה עוד יותר. ניכנס למאורותיהם בתל-אביב. ננפץ את תל-אביב בגרזנים, ברובים, בידיים, בצפורניים, בשניים... נשיר את שירי שובנו הנוקם והמריע...".

 בישיבתה של מועצת הגליל שנערכה בעכו ב-26 לדצמבר 1979, נמסר לנציגים על ארבעה כפרים ערביים בגליל, לכל הפחות, הנהנים בעת ובעונה אחת ממימון ניכר מטעם אש"ף ומהקצבות ממשלת ישראל. שם אחד שנמסר היה של הכפר דיר-אל-אסד, שקיבל עשרים אלף דולר מכתובת בסקנדינביה. את הכסף ניצלו להביס את ראש המועצה ולהושיב במקומו "קיצוני".

  ב-10 לאוגוסט 1979 השתתפו שלושים וששה חברי הכנסת בסיור ברמת הגולן. מדריכם היה אלוף פיקוד הצפון, האלוף בן-גל. בחנותם בקיבוץעין-זיון אמר האלוף למחוקקים: "להתישבות היהודית בגליל מגיעה היום עדיפות ראשונה, בשל התעצמות התושבים הערביים, אשר שינאתםלישראל גוברת. הם הופכים לסרטן בגופנו... הם מחכים לרגע ש'ידפקו' אותנו".

[[24]]

 אין כל חשיבות לכך ששר הביטחון-דאז וייצמן, השקוע עד למעלה ראש בפרשת האהבהבים שלו עם הערבי שעל גדות הנילוס, מתח ביקורת חריפה על בן-גל, וקבע ש"ערביי הגליל הם אזרחי ישראל, ולאיש אין זכות להטיל ספק בנאמנותם". אין כל חשיבות אף לכך שהוא הורה לאלוף בן-גל ל"תקן" את הצהרתו. לכך אין כל חשיבות, שהרי העיקר הוא שבן-גל ידע בדיוק מה הוא אומר, כי הוא הבין את מלוא ממדיה של הבעיה. כשאלוף צה"ל מכנה את ערביי ישראל בשם "סרטן", שוב נתקלים באלפי היהודים הנדהמים והשואלים: "מה קרה? ערביי ישראל היו תמיד אזרחים נאמנים, שקטים הנהנים מהקידמה ומשוויון זכויות. מה הניא אותם לכן שהשתנו? מה קרה?

 התשובה היא: כלום, שום דבר יסודי, לא השתנה בכלל. השינאה היתה מאז ומתמיד. גם הניכור מעולם לא נעדר. גורמים היסטוריים אובייקטיביים הסתירו את האמת במשך עשרים שנותיה הראשונות של המדינה, אך אלה חלפו. והסיבה האמיתית לתדהמתם של היהודים כיום טמונה בכך שמעולם לא רצתה ישראל לראות את האמת. העם וממשלתו בנו אשליות מורכבות והטעיות עצמיות. אנחנו האמנו באשר רצינו להאמין. אך האמת סופה להתגלות. ועוד איך! האשליות התנפצו, ההטעיות פוזרו, ונותרת הזדמנות אחרונה יחידה להתמודד עם המציאות המרה כמות שהיא.

 

[[25]]