לשכים בעינכם

פרק ג- דו קיום עם "העם הפלשתיני"

 

פרק ג

דו קיום עם "העם הפלשתיני"

 

יחסו של הערבי כלפי הזר היהודי השואף לבעלות על "ארצו" - של הערבי - לא היה מעולם אלא יחס של עוינות, טינה ושנאה. מכל מעשיו של היהודי-הציוני שום מעשה לא תרם דבר להגברת שנאה זו, חוץ מעצם קיומו. היהודי הציוני התקיים.

 ב-1921, ב-1929 ובשנים 1939-1936 לא "הוחזקה" אדמת "הגדה המערבית" ע"י כוחות יהודיים, מושג "השטחים הערביים המוחזקים מאז 1967" לא היווה בימים ההם אפילו חלום-בלהות חולף. הסיבות לשפיכות-הדמים, לאלימות, למלחמה ולשנאה אשר - אליבא דיהודים מבולבלים וערבים של ימינו - הן הן "לבו" של הסכסוך הערבי-יהודי לא היו אז כלל בקיום. חברון, שכם, טולכרם, רמאללה, בית-לחם ויריחולא היו נתונות לשליטה צבאית יהודית, ולא היה צורך בארגונים בינלאומיים ובממשלות לאומיות לקבל החלטות הקוראות לנסיגה ולהשבת "השטחים המוחזקים לבעליהם האמיתיים". למעשה, מדינה יהודית לא היתה קיימת בכלל, ולפי שורת ההגיון היו "הפלשתינים" צריכים לחיות בשלום ובידידות עם שכניהם היהודיים.

 אך לא כך היה. חשוב מאד להיזכר במציאות של "הדו-קיום" הפלשתיני עם בני-דודיהם היהודיים לפני 'התוקפנות הציונית של שנת 1967', כי חיוני במיוחד ללמד את עובדות העבר לדור שוטה הרוצה לחיות איתם שוב. לנו נחוץ להיפטר מהאשליה שאם תנהג ישראל ב'גמישות', ב'הגיון'וב"פשרנות", נמצא השלום בהישג ידינו. אנו חייבים להפסיק את פטפוטינו על "המחסום בדרך לשלום" שבקיום היישובים היהודיים בקרית ארבע, בקדומים או בתקוע. חייבים להבין שלא נוצר הסכסוך הישראלי-ערבי ב-1967, אף לא במבצע קדש של 1956, ואפילו לא עם קום המדינה בתש"ח. הסכסוך פרץ עשרות שנים קודם לכן, ואיננו בעל אופי ערבי-ישראלי, כי אם ערבי-יהודי. נשפך דם יהודי בארץ-ישראל זמן רב לפני 1967, או 1947 או אפילו 1927. גם אז כמו היום דובר על "יישובים", אך אז נאבקנו על היישובים הציוניים החדשים של תל-אביב, פתח-תקוה, רחובות, חדרה ומערב-ירושלים.

 פרשת השנאה בין ערבים ליהודים החלה לפני הקמת היישובים ביהודה והשומרון ותימשך אפילו יוותרו יהודי ישראל - אם יוכו טירוף - על השטחים המשוחררים.

[[26]]

שוטים מסוגים שונים מדברים היום על הצורך להכיר ב"פלשתינים". אני מסכים בהחלט: הבה נכיר אותם, את מהותם האמיתית. נכיר אותם מקרוב כמו שהכירו אותם יהודי ארץ-ישראל לפני 45 ,35 ואפילו חמישים וחמש שנים, הרבה קודם ל"תוקפנות הישראלית של 1967".

 הפוגרומים של 1921

 בכ"ג בניסן תרפ"א (1  למאי 1921) התאספו ההמונים הערביים ביפו, עיר שנחשבה - שלא כמו ירושלים, למשל - דוגמא לדו-קיום יהודי-ערבי (ראוי לציין כמה אשליות יהודיות קמו ונפלו בשמונים שנות המאבק האחרונות עם הערבים). ליהודים שביפו ולערבים שבה היו יחסי מסחרמפותחים; היהודים הספרדיים שישבו בעיר במשך דורות קשה היה להבחין בינם לבין הערבים בכל הנוגע להופעתם היומיומית הכללית. ואעפ"י כן ההמונים החלו להתאסף. המוטות והאלות שהחזיקו בידיהם לא הותירו ספק רב באשר לכוונותיהם. במשך ימים הסית העתון הערבי "פלשתין" בארסיות מודגשת נגד הציונות. עתה, באזורי-המגורים המעורבים של נוה-שלום ומנשייה, החל המון תוקף יהודים ברחובות באבנים ובמוטות כבדים, אך כיעדם הראשי בחרו בחנויות ובבתים של היהודים - רכושם ונשותיהם.

 היהודים ניסו לעמוד על נפשם, ומאחר שבידי ההמונים לא היו כלי ירי, יכלה המשטרה לפזרם בקלות. אך השוטרים היו - קודם-כל ומעל-לכל - ערבים. רובם הגנו על הפורעים הערביים, ואילו אחדים הסירו את סמליהם והצטרפו אליהם, וירו אל-עבר היהודים. בהתקפה ראשונה זו נהרגו שלשה-עשר יהודים; הבזיזה פשטה גם אל אזורים אחרים בעיר. בהדרגה התמקדו ההמונים במרכז הציונות בעיר - בית העולים.

 באמונתם התמימה שלפיה אפשרי הדו-קיום בין ערבים ליהודים, רכשו הציונים מבנה דו-קומתי גדול באזור הערבי, עג'מי, ביפו. באותה שעה היו כמאה עולים חדשים בבנין, שסימל בעיני כל את העליה היהודית. לא הוחזקו בבנין שום כלי נשק, דבר המעיד על מידת בטחונם של היהודים ביכולתם להסתדר בשלום עם שכניהם. אחרי-הכל כאן אין המדובר ברוסיה הצארית; כאן ארץ-ישראל שאליה עלו היהודים כדי להימנע מלהיקלע לפוגרומים.

 ההמון הגיע בשעה אחת בצהרים. חלוצים העומדים ברחובות הוכו ונרגמו באבנים. אחד הערבים ניסה להשליך פצצה מתוצרת-בית, אך היצירה הפרימיטיבית התפוצצה בידיו והרגה אותו. "תאונה" זו הרגיזה את ההמונים שהחלו מתקרבים לבנין. היהודים קרעו מוטות ברזל מן [[27]] השער, וחסמו את הגישה לחצרות הבנין. הם הצליחו להדוף את מתקפת הערבים הראשונה. ערבים אחדים נפצעו ונלקחו משדה ההתגוששות על-ידי חבריהם. הרושם היה, שלמרות ממדי ההמון האימתניים יצליחו היהודים להתגונן מפניו.

 בשעה שתים מסרו השומרים שהוצבו על גג "בית העולים" שמתקרבים שוטרים אחדים. נשמעה אנחת הקלה כללית, שנפסקה רק עם בוא השוטרים שהחלו יורים ביהודים ומשליכים רימוני-יד אל תוך החצר. יהודים אחדים נהרגו ואחרים נפצעו. בראש התוקפים עמד מפקד הכלא, חנא בורדקוש, בן למשפחה ערבית-נוצרית "מכובדת". השוטרים פרצו את המחסומים וחדרו לחצר. הם קראו להמון המהסס: "למה אתם ממתינים? הרגו את כולם!"

 רוחם של היהודים נשברה. רובם ניסו להימלט. הגברים שלא הצליחו לברוח מפני ההמון נקטלו באכזריות. נשים אחדות שהתחננו על חייהן בפני שוטר, הובלו על-ידו לסימטא, שם שדד את תכשיטיהן וניסה לאנוס אחת מהן. כששבה הדממה ונשתררה בבית העולים, התברר ששלשה-עשר יהודים נהרגו ועשרים וששה נוספים נפצעו. הערבים בזזו חנויות ובתים שבבעלות יהודית במשך יתר שעות היום. תחליף את הלשון שדיברו בה, את הלבוש שלבשו אותו ואת עצי הדקל, ולפניך... קישינב.

 ב-2 למאי, בשעות הבוקר המוקדמות, נתגלו שש גופות של יהודים באזור אבו-כביר, בין יפו לתל-אביב. ביניהן היתה גופתו של י"ח ברנר, הסופר הנודע. הקהילה היהודית הזדעזעה: הששה הוכו עד מות; גופותיהם נתערטלו והושחתו.

 תגובת היהודים מאלפת: המנהיגים הציוניים נחום סוקולוב, פינחס רוטנברג, מאיר דיזנגוף ואחרים התכנסו והחליטו לחתור להתפייסות עם הערבים. הנכבדים של יפו נענו להצעת הפיוסין של קרבנות האלימות אך באסיפה שהתקיימה בבנין עיריית יפו הודיע ראש העיר, עומר אל- ביטאר, לקול תרועותיהם של מאזיניו הערביים, שאינו יכול להתחייב בשמה של "האומה הערבית", ושעל כל אחד ואחד יהיה ליזום בעצמו את הרגעת הרוחות. למרות תגובה זו, הכריזה מועצת עיריית תל-אביב היהודית ש"הבטיחו לנו השייח'ים שישכנעו את התושבים להירגע". העולים מגולת אירופה, שבטחונם האישי היה נתון בה לחסדיו של הגוי, השתלבו בקלות יתרה בגולת ישמעאל...

 סיכום תוצאותיו של טבח יפו: ארבעים ושלושה יהודים נרצחו; 134 נפצעו, ונזקים עצומים נגרמו לרכוש. התאריך: כ"ז בניסן, ה-5 למאי, הגיע תורה של פתח תקוה.

 [[28]]

הדיווחים שהגיעו לאזני ערביי הכפרים הסמוכים לפתח תקוה על תוצאות הפוגרום ביפו עודדו אותם לשלוח את ידם במושבה היהודית המשגשגת.במהלך שלושת הימים הראשונים לחודש מאי נטשו את המקום כל הפועלים הערביים, סימן מובהק שבישר התקפה ממשמשת ובאה. שמועות הגיעו למושבות הקטנות עין-חי וכפר-סבא על אסיפות נרגשות שנערכו בכפרים הערביים הסמוכים קלקיליה, טירה ומיסקי, שם גובשו תכניות להשמיד את היישובים היהודיים. היהודים פינו בחפזון את שתי המושבות והצליחו להגיע לפתח תקוה, אך רק אחרי שהותקפו ונשדד חלק מעדרי הבקר שלהם על-ידי הבדוים של אבו-קישק.

 בערב הכ"ו בניסן (ה-4 למאי) הבחינו שומרים בלהבות העולות מעין-חי ומכפר-סבא שהוצתו בידי שכניהם הערביים. סיירים מסרו שמאות ערביםהיו בדרכם מכל כפרי האזור לתקוף את פתח תקוה. קבוצת פרשים בהנהגת אברהם שפירא הותיק יצאה לקדם את פני הפורעים, ומצאה אותם עסוקים בגניבת שבע מאות ראשי בקר השייכים ליישוב היהודי, תחת מטר של קליעים נאלצו היהודים לסגת. היישוב ציפה להתקפת הערבים בלב כבד. היו ברשות היהודים רק ארבעים רובים, ואילו לערבים היו כמויות נשק ותחמושת גדולות.

 ההתקפה החלה. המגינים החזיקו נואשות בשטח מוגדר, ואילו הבתים הנמצאים מחוץ לתחום ההגנה הותקפו, נבזזו והוצתו ע"י הערבים. ארבעה יהודים נהרגו, והמושבה כולה הגיעה עד לסף התמוטטות וטבח, כשהגיעו חיילים בריטים שחילצוה.

 היישובים הגדולים של חדרה ורחובות ניצלו מטבח רק ע"י אומץ-לבם של מגיניהם - ועל-ידי ניסים. נמסר תיאור ההתקפה על רחובות על-ידי ערביי רמלה: "אלפי גברים, נשים וטף עטו כמו ארבה על יישוב זה, כשהם משמיעים את זעקות-הקרב המקובלות: 'עליהום' ו'אידבח' אל-יאהוד'. הם התקרבו ליישוב תוך בזיזת כל אשר נקלע לדרכם ושריפת הצריפים שבמטעים".

 כזה היה הדו-קיום בחודש מאי 1921, ארבעים ושש שנים קודם "הכיבוש הישראלי" שהוא, כידוע, המחסום האמיתי בדרך לשלום במזרח התיכון...

 ה-2 לנובמבר 1921 היה יום השנה הרביעי לפרסום הצהרת בלפור, שהבטיחה ליהודים הבטחה סתמית: "בית לאומי". העתונות הערבית, שהוליכה במסע לשים קץ לציונות, הכריזה על יום אבל, על שביתה כללית ועל קיום הפגנות מחאה נגד ההצהרה שכינוה "גזר-דין מות שנגזר על האומה הפלשתינית".

 בירושלים נדחסו חמשת אלפים יהודים בתוך הרובע היהודי,5000  אשר לרובם לא היה אפילו מושג ראשוני בעניני הגנה עצמית. ביום השביתה הכללית תקפו אלפי ערבים מוסתים את אותם היהודים, לרוב ספרדיים, [[29]] שהתגוררו ברובע המוסלמי. היהודים הספרדיים נשארו ברובע המוסלמי מתוך אמונה מוטעית שהערבים מתנגדים רק לנוכחותם של עולי אירופה בשנים האחרונות, האשכנזים. אך טעות מרה היתה בידם. לזכותם של הערבים יש לציין כי לא נהגו אפליה בין היהודים על בסיס השתייכותם העדתית: הרגו בכולם באותה המידה.

 בין היהודים שנרצחו בהתקפה הראשונה היה גבאי בישיבת "תורת חיים", וכן יצחק מסנר בן ה-19 שנדקר למוות כשהוא מלווה קבוצת נשים וילדים למחסה מפני הפורעים.

 ב-11.30 ניסו אלפי ערביים צווחים, כשבראשם השייח' זאד אל-חלילי, לפרוץ אל תוך הרובע היהודי. לאחר התכתשות קצרה אשר במהלכה נהרג השייח' נהדפו התוקפים. לבית החולים הועברו ארבעה יהודים פצועים וחמש גופות של יהודים שנהרגו - קרבנותיה של התביעה הערבית לשים קץ - לא ל"כיבוש" יהודי, כי אם לקיום יהודי בארץ, פשוטו כמשמעו.

 הפוגרומים של שנת 1929

 ביום הכיפורים תרפ"ט (1928) גילו ערביי ארץ-ישראל את הכותל המערבי. ביתר דיוק, הם גילו שהשריד היחיד שנותר מבית המקדש של היהודים היה בעצם מקום המקודש למוסלמים. במשך מאות שנים באו היהודים בצורה חופשית לסמל זה של גלותם ושל סבלם, על-מנת להזיל דמעה ולהתחנן בפני בורא העולם, שיגאל אותם מארבע כנפות הארץ. אך דווקא ביום הכיפורים תרפ"ט פרץ שוטר בריטי אל בין המתפללים והסיר בכוח את המחיצה שהציבו שם להפריד בין הגברים לבין הנשים, ובכך שילח את כוחות הפרעות.

 במשך שנים טענו הבריטים שיקפידו על שמירת ה"סטטוס קוו" במקומות הקדושים בירושלים. לכותל לא היה שום מעמד כמקום מקודש לאיסלםאך המוסלמים לא רצו שיוענק לו מעמד יהודי-דתי, ואילו המחיצה שהועמדה במקום ביום הכיפורים סימלה בעיני הבריטים נסיון להפוך את הכותל ל"בית כנסת".

 התקרית חוללה רוגז יהודי והולידה אגדה ערבית. המופתי-דאז של ירושלים, המנהיג המוסלמי העליון, קבע לעצמו מקום בהיסטוריה כנוכל רצחני שבילה בברלין את שנות מלחמת העולם השניה, ומשם קרא למוסלמים להצטרף לג'יהאד למען נצחון הפיהרר, אדולף היטלר. המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, בן למשפחת נכבדים ירושלמית, הכריז בתוקף מעמדו כתיאולוג מוסלמי, שהכותל באמת מקום מקודש למוסלמים. מדוע? בעלייתו-לכאורה של מוחמד השמימה בעודנו רכוב על סוס-[[30]]הפלא שלו, אל-בוראק, בחר במקום סמוך לכותל לקשור את הסוס. סיפור-הפלא הזה על סוס-הפלא לא מנע במשך מאות בשנים ממוסלמים לעבור דרך-פלא באזור הכותל, רכובים על סוסים וחמורים שהותירו אחריהם על פני הקרקע סימנים נפלאים-באמת לנוכחותם. אך לכך לא היתה כל חשיבות; העיקר, נולדה אגדה בעלת אופי דתי-פוליטי אשר בעקבותיה הסיתו הערבים, שיקרו וחוללו את התנאים שהוליכו לפוגרומים הקטלניים של 1929.

 בערים רבות הוקמו "ועדות להגנת אל-בוראק". ב-1 לנובמבר 1928 כינס המופתי ועידה "דתית" שתבעה למנוע מהיהודים להביא תשמישי קדושה לכותל. המופתי הביע את משאלתו האדוקה שיעמדו הבריטים בתוקף על ביצוע גזירה זו, "שאם לא כן, ייאלצו המוסלמים לפעול בעצמם להגן בכל מחיר על מקום זה, המקודש למוסלמים".

 במשך חודשים נקטו המוסלמים אמצעים שונים להטריד את היהודים ליד הכותל. החלו בבניית בתים חדשים תוך הפרעה לתפילות. פותח "טכס דתי" חדש, שנקרא "זכר", הכרוך ביללות, בשירה ובמחול, בליווי תופים ומצלתיים - בדיוק בשעת התפילות של היהודים. בכ"ה בתמוז (2.8.29) הותקפו יהודים ליד הכותל, והוכו קשות.  הכבוד היהודי לא זכה לעידוד רב מהערתו האוילית של הסופר הסוציאליסטי ביילינסון, שתבע "מתינות" ורוגע מהיהודים, באמרו: "ערך הכותל רב, אך אל לנו לשכוח, שחשובים ביותר לתחיית האומה ערכים אחרים - של עליה, של עבודה, של אדמה". כך דיבר דובר יהודי סוציאליסטי לא-חכם. המופתי לא יכול היה אלא לחייך.

ביום ששי, י' בחודש אב (ה-16 לאוגוסט) צעדו אלפי מוסלמים בדרכם מתפילותיהם במסגד אל-אקצה על פני הכותל המערבי וקראו "אללה אכבר!" "דין מוחמד קארי בסיף!" וכן "הלאה הציונות"! וקריאות דומות. במסגדים הסיתו בחריפות נגד היהודים, ושרפו סידורי תפילה יהודיים. למחרת, ביום השבת, נדקר למות יהודי צעיר, אברהם מזרחי, ע"י ערבים. המתח גבר בהדרגה.

 המופתי ומנהיגים ערביים אחרים מהרו לנצל את המצב. מכתבים בחתימת ידו של המופתי (אחרי הפוגרומים הוא טען שחתימתו עליהם זויפה) קראו לכל המוסלמים לבוא לירושלים ביום הששי הבא, למנוע את "תפיסת אל-אקצה" על-ידי היהודים. אלפי ערבים נהרו לירושלים, כשהם חמושים באלות ארוכות שמסמרים ארוכים בלטו מהן. מעל הכל, הושמעה בכל כפר ובכל עיירה ערביים הקריאה "אל-דונה מענא!" - הממשלה עמנו.[[31]]

וכך אמנם היה. ממשלת בריטניה האמפריאלית-קולוניאלית היתה מיוצגת על-ידי נציב עליון חדש, צ'נסלור, שהתיר - בשל היותו חדש בתפקידו - לעוזרו הראשי, הארי לוק, אנטי-ציוני מובהק, להחליט בשמו את כל ההחלטות הרלבנטיות. לוק היה בן למשפחה יהודית מתבוללת מהונגריה, בשם לוקאך. אבי המשפחה היגר לאנגליה ורכש בבת אחת ארץ חדשה, דת חדשה ושם חדש. היהודי ההונגרי לוקאך נהיה עתה הפרוטסטנטי הבריטי לוק. ומאחר שהמיר את דתו, אימץ לוק גם תכונה נכרית: הוא נעשה אנטישמי. לא היה לערבים ידיד טוב יותר מלוק בחוגי הממשל הבריטי. תמיכתו הסבילה של איש זה במופתי ובהמונים הערביים הובילה לרציחתם של עשרות יהודים.

 ירושלים

 הפוגרום הירושלמי החל ביום הקדוש למוסלמים, יום ששי (י"ז באב, 23 לאוגוסט). אלפי ערבים זרמו העירה, כשבידיהם אלות, מוטות ברזלוסכינים. בכיכר הגדולה שעל הר הבית עסקו מסיתים מירושלים ומשני הכפרים הסמוכים לה, ליפתא וקלנדיה, בגירוי רגשות מאזיניהם, ובשעה12.30 בצהרים פרץ ההמון אל עבר שערי יפו ושכם. בשער יפו הותקפו עוברים ושבים יהודיים. למרות נוכחות המשטרה, הוכו שני האחים רוטנברג ונדקרו למוות. ברחוב יפו נופצו חנויות יהודיות ע"י ששים ערבים תושבי ליפתא, ועתונאי יהודי נרצח. ברובע הגרוזיני הקטן, שם התגוררו משפחות יהודיות דלות ועניות, נטבחו ארבעה יהודים - בכללם אשה וילד - ובתיהם הדלים נפרצו ונבזזו. נסיון לפרוץ אל תוך שכונת מאה שערים נהדף.

 ההתקפות הקשות ביותר נערכו בשכונות היהודיות המרוחקות, בחלקה החדש - היהודי - של העיר. ערבים תושבי דיר-יאסין, עין-כרם וליפתאהשתתפו בפשיטה כבדה על שכונות רוממה, בית היתומים "דיסקין", גבעת-שאול, מונטיפיורי (קרית משה), בית-הכרם, יפה-נוף ובית וגן. ערבים מדיר-יאסין הנהיגו וארגנו את ההתקפה, אך הכפר הזה עצמו התפרסם ברחבי העולם רק כעבור עשרים שנה, ב-1948, כאשר בא על שכרו ההולם על היהודים הרבים שהרגו תושביו.

 רק מאמציהם ההגנתיים הנועזים-להפליא של היהודים מנעו טבח בעל ממדים נרחבים. למרות מספר המגינים המצומצם והנשק המועט שבידיהם, הצליחו המתגוננים להדוף אלפי ערבים. מצבה של שכונת בית-וגן המרוחקת היה קשה במיוחד. כל הנשים והילדים פונו, והמגינים רוכזו בבתים הסמוכים ליערות. יתר הבתים נבזזו על-ידי ערבים מעין-כרם, ממלחה ומוולג'ה. שלשה יהודים נרצחו: דוד וילנאי, סטודנט; מרדכי בן-מנשה, שומר; ושוטר, גודל יודלביץ. [[32]]

 הלחימה נמשכה ימים. במוצאי שבת (ה-24 לאוגוסט) הועברו לקבורה שבעה-עשר הקרבנות היהודיים הראשונים מבית-החולים "הדסה". הבריטים סיפקו ליווי של שלשה שוטרים בלבד, ואלה היו עייפים ועצבניים. טכס הקבורה זורז בשל התקפתם של הערבים מתלפיות. למחרת פשטו ערבים תושבי בית צפפה, צור באהר ומקומות אחרים, בזזו ושרפו עד עפר את היישוב רמת-רחל בגבולה הדרומי של ירושלים.מעולם לא נערך פוגרום כה ממושך וכה נרחב בירושלים, הדו-קיום לא הצליח הצלחה מצלצלת למרות העדר "גורם מוצדק לחיכוכים" כגון"השטחים המוחזקים".

 סמוך לירושלים, על הכביש המוביל לתל-אביב, היה היישוב היהודי הקטן, מוצא. עשרות שנים סברו מתיישביו שיחסיהם עם הכפר הערבי השכן, קולוניה, מצויינים. במוצאי שבת (ה-24 לאוגוסט), בעוד ירושלים מקברת את בניה, "ביקרו" שלושים כפריים מקולוניה, מכרים ותיקים כולם, אצל בית משפחת מקלף, הבית האחרון ביישוב, הם שחטו את כל מי שהיה בבית, ובכללם את הרב זלמן שך בן ה-85 שהתארח בבית לשבת. תחילה אנסו את הנשים ורק אחר-כך רצחו אותן. הבית נשרף כליל. היישוב הקטן הרטוב נמחה מעל המפה. בליל-שבת (ה-23 לאוגוסט) תקף המון ערבי פורע מהכפרים הערביים הסמוכים - דיר אבן, אשתאול וצרעה - בעוד הגברים של הרטוב מתבצרים בבית אחד, ואילו את הנשים והילדים פינו עוד קודם לכן. ההמון המוסת שדד את הכל ממשקו הנרחב של י"ל גולדברג: פרות, סוסים, תבואה, רהיטים. בחצות הגיעו שני כלי-רכב משוריינים בריטיים כדי לחלץ את הגברים מטבח, ואילו את היישוב השאירו לחסדי ההמון, שהשמיד אותו ושרף אותו כליל.

 כזה היה גם גורלו של מגדל עדר, בין בית-לחם לחברון, וגם של כפר אוריה הסמוך להרטוב. ביישוב באר-טוביה חיו כמאה ועשרים תושבים, אשר רובם - נבהלים ומבוהלים - היו מכונסים באורוותה הגדולה של דבורה קורובקוב. ערבים מהסביבה החלו בהתקפותיהם בה-בשעה שהגיעה תשובתו של היישוב הסמוך, גדרה, על בקשת העזרה הנואשת של באר-טוביה: אי אפשר לעזור לכם. לנו אין מספיק כח אדם או תחמושת לצרכינו שלנו.

 אולי יותר מכל, מלמד הדיווח הבא של אחד ממתיישבי באר-טוביה על המציאות מקפיאת-הדם הנקראת "פלשתינים" ועל פירושו של כל נצחון "פלשתיני" בשביל יהודים. לדבריו של ד' יזרעאלי: "אחדות מן הנשים בקשו שהרופא יתן בידיהן רעל, כדי שלא יפלו לידי הערבים. הוא סירב, אך קבע שהכל יגנו על הנשים ועל הילדים עד לטיפת דמם האחרונה. ובאין ברירה ישתמשו ברוביהם להציל את כבודן של נשותיהם". [ [33]]

כשהחלה ההתקפה, הציתו הערבים בתים מכל עבר. הרופא, חיים יזרעאלי הוא שנהרג ראשון; ירו בו בעוד הוא עומד לבוש בחלוקו הלבן על-ידהשער. שעות אחדות קודם לכן יצא לחבוש את רגלו של ערבי שנפצע בהתקפה על היישוב. אחריו נרצח הרצל רוזן, ואילו משה כהן, שסירב לנטוש את משקו בהסתמכו על היחסים הטובים בני עשרות השנים בינו לבין שכניו הערביים, נדקר פעמים אחדות, והצליח במצב של אפיסת כוחות מוחלטת למצוא מחסה מפני תוקפיו.

 בואם של חיילים בריטיים הציל את שאר המתיישבים, אך הם פונו ל"מקום מבטחים" ובשובם גילו שהיישוב כולו הושמד, שום דבר לא נותר לפליטה.

צפת

 גבוה בהרי הגליל המרהיבים ניצבת צפת, עיר המקובלים. שלושת אלפים יהודיה חיו שם דורות עם שכניהם הערביים. כולם דיברו ערבית, והיהודים הספרדיים בקושי ניכרו בלבושם. בחלוף ימי הפוגרומים נראה כאילו על צפת תפסח אימתם.

אך בכ"ג באב (ה-29 לאוגוסט) פרץ המון ערבי אל תוך הרובע היהודי, כשבראש הפורעים פואד חג'אזי, פקיד צעיר בשרות הסניף המקומי של משרד הבריאות הממשלתי. מאגרי הדלק של קלינגר הוצתו תחילה. בעוד הלהבות והעשן מיתמרים השמימה, חדרו הפורעים אל תוך בתיהם של יהודים המוכרים להם זה שנים, דקרו, היכו, אנסו, בזזו. הרוח החזקה איימה להוליך את האש הלאה, אל עבר בתי הערבים, וזה אשר הציל נפשות יהודיות רבות, כשהפורעים הסתלקו במהירות לגונן על בתיהם שלהם. אך שמונה-עשר יהודים מתו, ונפצעו יותר משמונים. כמעט כל הקרבנות היו זקנים או נשים, ורבים מהם התחננו בפני רוצחיהם, שיזכרו את הטובות שעשו עמם במשך השנים.

 באותו ערב נערכה התקפה על היישוב היהודי הקטן, עין-זיתים. שלשה יהודים נרצחו, השאר נמלטו לצפת, ובתיהם עלו באש. באצבע הגליל הושמד היישוב יסוד-המעלה על-ידי "שכניו הטובים" - לשעבר מהכפר הערבי טליל.

 למעשה לא היה יישוב יהודי של ממש שלא הותקף. עשרות יהודים נרצחו, והנזקים שנגרמו נאמדו במיליוני לירות שטרלינג. הפוגרום היה מכה קשה לקהילה היהודית הצעירה, מכה שאיפשרה לה הצצה חטופה אל תוך מהותם של ה"פלשתינים". אך רק במקום אחד נחשפה מלוא הזוועה הפלשתינית: בעיר העתיקה, חברון. [[34]]

חברון

 זמן רב לפני שהומצא השם "פלשתיני" חיו בחברון בני העם העברי, בני אברהם, יצחק ויעקב. שם קנה אברהם את מערת המכפלה, ושם נקברואבות האומה ואמותיה. חברון הוענקה לאחר-מכן לכלב בן-יפונה בתמורה על אמונתו בה'. שם מלך דוד כמלך על יהודה שבע שנים, לפני עלותו ירושלימה, ושם נקשרו יהודים ויהדות במשך שלושת אלפים חמש מאות שנים. ושם ב-1929 אירע טבח שבו מתו יותר יהודים מבקישינב.

 היה חם ביום ששי בבוקר, י"ז באב תרפ"ט (ה-23 לאוגוסט 1929). שוב לא היתה מדינה יהודית, אף לא "כוחות כיבוש" יהודיים, אפילו "שטחיםמוחזקים" לא היו - בקיצור, לא היתה כל הצדקה לערבים להרים אפילו את קולם נגד הציונות. בחברון חיו כחמש מאות יהודים, רובם ספרדיים,רבים מהם בעלי שרשים בעבר של חברון בני מאות שנים. שבועות אחדים קודם לכן ביקר בעיר מי שהיה באותם הימים הרבי מלובאביץ. הרב משהמרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה, העביר את הישיבה כולה לחברון לפני ארבע שנים, ובכך הפיח רוחניות חדשה באפי העיר העתיקה. בתיהכנסת על-שם אברהם אבינו וע"ש ר' יהודה ביבס, וכן שני בתי כנסת של חב"ד עמדו אז על תילם. ישיבת חב"ד, "תורת אמת", נוסדה שם. יהודים חיו ועבדו והתפללו ולמדו - ואז קמו עליהם שכניהם הערביים לכלותם, והרגו בדם קר ששים ושבעה יהודים; עשרות נוספים נפצעו; ואילו היתר נסו, בהותירם אחריהם את כל רכושם. המדובר באירוע שקדם לפרשת דיר יאסין בעשרים שנה.

 בכל הארץ גברה המתיחות, כשכנופיות ערבים משוטטות הנה והנה ומציקות ליהודים, בעידודם של המועצה המוסלמית העליונה והמופתי. נמסר על תקריות במקומות שונים, אך יהודי חברון היו רגועים. קודם-כל, הם חיו בשלום שנים רבות מאוד עם שכניהם הערביים; הייתכן שיבגדו בהם שכניהם שלמענם טרחו כה רבות? בסך-הכל, למרות התקריות השונות שקרו בעשור האחרון בירושלים, ביפו, בצפת ובמקומות אחרים, לא היו צרות ממשיות בחברון. שנית, הנכבדים הערביים הבטיחו להם שוב ושוב שלא יאונה להם כל רע.

 את מדת ביטחונם של יהודי חברון שלא היתה צפויה להם כל בעיה ניתן לאמוד מהעובדה שרבה של זכרון יעקב, הרב אברהם יעקב אורלינסקי, הגיע יום לפני-כן לחגוג את השבת בחברת בתו וחתנו, אליעזר דן סלונים. משלחת רבנים שנפגשה עם המושל הערבי של העיר הובטח לה מפורשות שאין סיבה לחשוש. היו לו למושל כוחות מספיקים להגן על היהודים [[35]] במקרה של צרה כלשהי, והרי מפורסם היה שערביי חברון לא סרו למרותה של המועצה המוסלמית העליונה. היהודים אמנם נרגעו, אך בפגישה שקוימה בין מנהיגים אחדים (סלונים, מלמד, שניאורסון, חיים בג'יו ועוד) הוחלט להביא העירה אחדים מן היהודים המתגוררים בחוץ לריכוז היהודי העיקרי. בשעה 1.00 בצהרים בקירוב, אחרי שיצאו הערבים מן המסגדים, ביקרה קבוצת נכבדים אצל סלונים להתפאר על האוירה השקטה השוררת בעיר, ושוב הבטיחה שלא יארע דבר.

 בשעה 2.30 בערך הגיע אופנוען ערבי, וסיפר למתאספים סביבו שזה עתה חזר מירושלים אשר בה "נהרגו אלפי מוסלמים ונשפך דמם כמים".הערבים צמאי-הנקם צעדו ברחובות, פתאום הופיע הרב סלונים הקשיש, בדרכו ללשכתו של מפקד המשטרה. ההמון התנפל עליו והיכוהו ללארחם, יהודים נפחדים הביטו מבתיהם, וכך עשה גם מפקד המשטרה. הגב' סוקולוב, שצפתה במתרחש מחלון ביתה, לא יכלה להתאפק ואצה למפקד המשטרה, שהודיע לה קצרות שאין הדבר ענינה "ויתר-על-כן, זו הרי אשמתם של היהודים". הוא יעץ לה להתבצר בביתה.

 ואז פנה ההמון אל עבר בית משפחת גרודז'ינסקי. י"ל גרודז'ינסקי קבע בעדות שהעיד מאוחר יותר: "כשהחלו הפרעות היו בבתינו אנשים. בעד החלון ראיתי ערבי עובר ליד הגדר שמסביב לביתנו ופותח את שער החצר, מיד פרצו לתוכה עשרות ערבים, מאלה שהקיפו את הבית, והתחילו מתדפקים על הדלתות. חשנו מיד אל הדלתות ולחצנו עליהן מבפנים. בינתיים הספיק האספסוף לשבור חלונות והתחיל משליך אבנים לפנים הבית. ... כשניגש אבא אל החלון, ירו בו, אבל החטיאו את המטרה. עלינו לקומה השניה של הבית והתחלנו לקרוא לעזרה... מר אליעזר דן (סלונים) ז"ל... שראה את כל הנעשה מביתו, חש לעזרתנו בלווית שוטרים פרשים ערביים... סוף סוף עלה בידי השוטרים לפזרם. אמי ואחי ז"ל הלכו אז לביתו של אליעזר דן, שנחשב בטוח יותר מפני התנפלויות, עקב היחסים הטובים שהיו לו, כתושב ותיק, עם שכניו הערביים..." - כפי שעוד נראה, הערכה זו היתה מוטעית.

 הערבים צמאי-הדם רצו ביהודים. הם התקדמו אל עבר ישיבת סלובודקה. מפני שהיה ערב שבת נעדרו ממנה רוב התלמידים. רק השמש התימני 'והמתמיד', שמואל רוזנהולץ, נמצאו במקום. המון הפורעים המשולהבים פרצו אל חצר-הישיבה, השמש קפץ אל תוך בור המים, ובכך הציל אתחייו. אך לא רוזנהולץ. כה שקוע היה בתלמודו שכלל לא הבחין בפורעים החודרים לתחומי הישיבה. רק כשפגעה בראשו אחת ממאות האבניםשהושלכו לעברו, והותז דמו על דפי הגמרא המונחת לפניו, קם ממקומו ונסה להמלט, אך ההמון התנפל עליו כאיש אחד ועשה בסכיניו את גופו ככברה. בטבח חברון נפל הקרבן הראשון. [[36]]

 הערב יורד על חברון והשבת ממשמשת ובאה. ההמון הערבי שרצח את שמואל רוזנהולץ מתפזר, והרחובות דוממים. המשטרה מגיעה לישיבהומניחה את גופתו של הקדוש הנרצח על גבי שולחן; שוטר מונה לשמור על הגוויה. ובכל בית יהודי מקבלים את השבת בלב כבד, וחוששיםלמאורעות המחר. בנו של הרב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה, נקרא ללשכת המושל הערבי של חברון; ליד המושל ניצבים שני קצינים, האחד אנגלי והאחר ערבי. המושל מייעץ לבנו של ראש הישיבה לבקר בכל בית יהודי בעיר ולהזהיר את יושביו לבל ייראו בחוצות. האנגלי מכריז: "ישבו היהודים בבתיהם ואני אהיה אחראי לחייהם..." היהודי מבטיח, והלילה חולף בחרדה ובדממה, המופרת רק ע"י מעברם של שוטרים הרכובים על סוסים ושל משפחות יהודיות אחדות העוברות לחסות בביתו "הבטוח" של אליעזר דן סלונים הנכבד.

 ביום השבת, השכם בבוקר, היהודים ערים, ובשעה חמש נועדים מנהיגיהם להחליט על אילו צעדים לנקוט. מוצע לשלוח מברק דחוף לירושלים להודיע ל"הגנה" על המתרחש. אך המברקיה סגורה עד שמונה בבוקר, ואז כבר יהיה בלתי-אפשרי... מוצע גם לשגר שליח במכונית לירושלים להודיע ל"הגנה" על המצב, אך הוחלט מסיבה לא-ברורה שהנהג יהיה ערבי, והרי לא נמצא ערבי המוכן לעשות כן. לבסוף נפגשים היהודים עם קצין משטרה ערבי בשם איברהים ג'רג'ורה המודיע להם בשם מפקדו "שעל היהודים להישאר בבתיהם, ורק אז נוכל לשאת באחריות לשלומם". מפקד המשטרה, אנגלי בשם קפירטה, חוזר בפני המנהיגים היהודיים על אותה הצהרה.

 השעה שש. ערבים נוהרים לחברון מכפרי הסביבה. אליעזר דן סלונים יחד עם בחור ישיבה ובליווי משטרתי מבקר בכל בית יהודי ומזהיר אתהיהודים לבל ייצאו החוצה, ולבל יציצו דרך החלונות. בינתיים מספרים שכנים ערביים בשמחה ל"ידידיהם" היהודיים, ש"היום יהיה הטבח".הרחובות מלאים ערבים החמושים ברובים, בחרבות ובפגיונות, מכוניות ממהרות ברחובות כשערבים יושבים על הגג וקוראים סיסמאות מוותליהודים. האוירה מחושמלת, אך קציני המשטרה הערביים והבריטיים מהלכים בה, בשלוה...

 ראשי הקהילה היהודית מתכנסים בביתו של החכם הספרדי פרנקו. החשש לשלומם ולחייהם קיים עתה לעין-כל. ברור גם שעליהם לפעול, ולא לשבת בחיבוק ידים. מוחלט לשגר משלחת למפקד המשטרה הבריטי כדי להגיש מחאה על כליאת היהודים בבתיהם במקום נקיטת מדיניות "היד החזקה" כלפי הערבים, להבהיר להם שהפרת החוק לא תותר. המשלחת יוצאת ללשכתו של האנגלי, ובדרכם חבריה נפגשים באחד [[37]] מראשי הקהילה הערבית, עיסא עראפה. הם מודיעים לו, שאם ישכנע את מנהיגי ערביי חברון להצהיר בפומבי על אחריותם לחייהם ולשלומם של היהודים, יתמידו היהודים בקשריהם עם הערבים, ובכלל אלה, האשראי הבנקאי שהערבים כה זקוקים לו. אם לא, ינותקו כל קשרי המסחר בין שתי העדות. הערבי מסכים, ומלווה בינתיים את היהודים אל מפקד המשטרה הבריטי. לתדהמת הכל, מסרב מפקד המשטרה לקבלם, וצורח: "מדוע באתם הנה? הרי אמרתי פעמים אחדות שעליכם להישאר בבתיכם!".

 הערבי מקשיב, וגישתו ליהודים משתנה. הוא אומר לסלונים: "אם תמסרו לידינו את הזרים שבקרבכם, תצילו בכך את חייכם שלכם". סלונים משיב בזעם: "אנחנו היהודים איננו כמוכם המוסלמים, אנחנו עם אחד. אין בקרבנו 'זרים'". כשהם מוטרדים מאד, שבים היהודים לבתיהם. הם מביטים באלפי הערבים הצועקים והצועדים ברחובות העיר, כשהם נושאים כלי נשק מכל הסוגים, ובשוטרים המעטים המהלכים ביניהם, חמושים באלות...

 ללא ידיעת המנהיגים היהודיים כבר החל הטבח. באחד הבתים המרוחקים יותר ממרכז העיר גרה משפחת אבושדיד. אבי המשפחה, אליהו, בן ה-55, הנו חנווני יליד-חברון. לפתע הוא יוצא אל מרפסת ביתו וצורח לעזרה, איש אינו שומע; איש אינו מקשיב. אין שוטרים באזור. אבנים מתעופפות אל תוך הבית, חלונות מתנפצים, צווחות- אימה נשמעות מבפנים. נשים וילדים אחדים יוצאים למרפסת. ערבי משולהב-יצרים וצמא דם מזנק אחריהם, חרב מונפת בידו. הוא מנחית עליהם את חרבו ודוקר, מנחית ודוקר, שוב ושוב. פרץ-דם ניתז מעל המרפסת ומטפטף אל תוך הרחוב. בתוך הבית שוכבות גופותיהם של אליהו אבושדיד ובנו יצחק בן ה-25 חייט פשוט. גם יעקב גוזלן בן ה-45, רתך יליד-העיר, ובנו משה בן השמונה עשרה הרוגים. הערבים אינם אפילו מביטים בגופות. מה שמענין אותם הוא ביזה: הם משליכים רכוש מהמרפסת אל תוך זרועות הקהל המריע למטה ברחוב.

 ההמון פונה עתה לביתו של הלמדן המכובד, רבי מאיר קאסטיל, החכם בן ה-69. אף הוא יליד-חברון. הוא צופה בפריצת דלתו ע"י הפורעים. רוצחים אותו באכזריות. בוזזים את ביתו ומציתים אותו. הלאה, הלאה...

 רבנו חסון בן ה-65 הוא אחד מראשי הרבנות הספרדית בחברון. אף הוא יליד-העיר. הוא ואשתו, קלרה, בת 59, חוזים באימה בשריפת דלת ביתם ובחדירת ההמונים. שניהם מומתים במיתה משונה בידי הבוזזים הנפנים עתה לעבר בית הדסה.

 בית הדסה. הבנין העתיד לקומם את העולם - וגם יהודים רבים מדי - [[38]] לכש"ייתפס" על-ידי פעילים יהודיים. הרב מאיר כהנא יושלך לכלא על שהשתתף שלוש פעמים ב"תפיסת" המקום. נשים תושבות קרית ארבע על ילדיהן "יתפסו" את הבנין, וייאלצו בשל כך לחיות בנפרד מבעליהן במשך חודשים לא-מעטים. בית הדסה הוא מבנה שממשלת ישראל תאסור על יהודים להתגורר בו. ששה יהודים חפים מכל פשע עתידים להירצח על סף דלתותיו, בית הדסה - בנין בעל עתיד. אף גם בעל עבר הוא, עבר שרק מעטים מכירים אותו על בוריו.

 ב-1909 הונחה אבן-הפינה לבנין בעל ייעוד כפול: מרפאה לכל, ובית כנסת ליהודי העיר חברון. יוסף אברהם שלום, יהודי אדוק ואמיד תושב- בגדאד (שעבר אחר-כך לכלכותא שבהודו), נתן את הכסף לבנות את הבנין ולהחזיקו. המוסד נקרא "חסד לאברהם" והבעלות עליו נרשמה בהתאם לחוקי האימפריה העות'ומנית. החכם באשי, הרב הראשי לחברון, ר' סולימן בן אליהו מני, נסע אישית להודו לגייס כספים למען הישיבה מיהודים עיראקיים אמידים המתגוררים שם. משפחת ששון נדיבה במיוחד. במשך הזמן עברה המרפאה לרשות ארגון "הדסה" (אותו ארגון נשים "הדסה" שעתיד היה לגנות את "השתלטותן" של נשות קרית ארבע על הבנין...).

 מוסד זה, שכה סייע ליהודים ולערבים בחברון, ושעתיד היה לסמל את השפלתו של העם היהודי כשממשלות יהודיות ימנעו את שובם של יהודים למקומות הטבח - אותו מוסד הוא הבא בתור לחוש את זעמו של ההמון הערבי המטורף...

 הפורעים ניגשים להתקפה. "חסד לאברהם" הוא מקום פולחן דתי ולימוד מעבר להיותו מרפאה המשרתת יהודי וערבי כאחד. אך לכך אין חשיבותבשביל ההמונים הערביים המוסתים. בין התוקפים רבים שקיבלו טיפול רפואי חינם בבנין זה עצמו. הם מטפסים פנימה דרך החלונות, ומנפצים את הדלתות. בתוך הבנין משמידים בצורה פראית כל חפץ הנקלע לדרכם. ציוד רפואי, תרופות, הכל נרמס בשגעון-שנאתם. הפורעים מציתים את פנים-המבנה והלהבות עולות השמימה. בית הדסה נהיה לתנור-אש. האבנים משחירות מלחוך הלהבות. בית-הכנסת נהיה לאתר השמדה מוחלטת, שבו עולים באש גוילי הקודש הקרועים, המחוללים בידי ההמון המתפרע. הבנין ששימש כסמל לדו-קיום יהודי-ערבי - כמקום תפילה ולימוד ליהודים וכמקום חסד וצדקה ליהודים ולערבים כאחד - מקום זה איננו עוד. לגבי הערבים המיללים אין חשיבות לכך שלהבא לא יוכלו להתרפא ולהחלים כפי שנהגו עד אז מדי יום. בכחה של השנאה לסלף כל שכל ישר. [[39]]

בבית הסמוך גר בן-ציון גרשון, הרוקח הנכה שנהיה לאגדה חיה בשל טוב לבו לערביי חברון. רק הוא יודע את מספר הערבים שזכו מידיו בטיפולים חינם; רק הוא מכיר את מספר הברכות שברכוהו ושברכו את בניו הערבים בצאתם מרשותו. היום הוא לומד מהי התמורה שמשלמים לו על טוב-לבו. הפורעים פורצים אל תוך דירתו. בציפורניהם מוציאים את עיניו מחוריהן, והרוקח הנכה מת מעשרות הדקירות שדקרו את גופו. תוקפים את אשתו, ונקרעות ממנה שתי זרועותיה (היא מתה כעבור זמן בבית-חולים ירושלמי). מנסים לאנוס את בתו, אך בשל התנגדותה העזה ממיתים אותה במיתה משונה. רחובות חברון נהיו לחלום-בלהות של יללות ושל מיללים. צווחות עולות מעשרות בתים - צווחותיהם של הגוססים, של הנאנסות ושל תינוקות בוכים. והפוגרום נמשך!

 בדרך לבאר-שבע עומד בית בורלנד, אכסניה לרבים מתלמידי ישיבת חברון. ההמונים צרים על הבית ופורצים את שתי דלתותיו. תלמיד הישיבה, אברהם דב שפירא, נלחם באומץ-לב בסכין אשר בידו; אך גם הוא נופל מת. העילוי הצעיר, דב הלר, מוחה בקול: "אני רק נער!" אך דוקרים אותו בפגיונות שוב ושוב. הבחור הצעיר נפטר בדרך לירושלים.  תלמיד אחר, משה-אהרן ריפס, מבקש מרוצחיו רגע לומר וידוי. הוא מתחיל את התפילה - הוא נרצח. שני תלמידים נוספים, שמואל יצחק ברנשטיין ויששכר אליהו סנורוב, נופלים אף הם קרבן לטובחים. את סנורוב ההמון כמעט מבתר; הוא נותר בסבלו כמעט יממה לפני שנופח את נשמתו.

 אין בית יהודי בטוח. בדרך ירושלים, פורץ ההמון אל תוך ביתו של השוחט יעקב זאב רייזמן, הנמלט בבהלה דרך הדלת האחורית, אך ההמון משתלטעליו. הוא מתחנן על חייו ומוסר לערבים את כל כספו. לרגע מרפים ממנו, הוא מנסה שוב להימלט, רודפים אחריו. משיגים אותו. דוקרים אותו שוב ושוב. הוא נופל אל תוך תעלה ושם נופח את נשמתו. בביתו החרב נשארות גופותיהם המתות של אחיו משה, עילוי אף הוא, ושל חמותו, פרידה חיימסון. הבית נבזז; ההמון מסתלק. הלאה, הלאה לקרבנות הבאים.

 אחריו בא תור ביתו של אליעזר דן סלונים. בית סלונים מרשים. סלונים עצמו נמנה עם חשובי יהודי חברון: הוא מכהן כמנהל בנק אנגלו-פלשתין בעיר; הוא החבר היהודי היחיד של מועצת העיר. מבין הערבים רבים נחשבים "ידידיו", הוא מכיר את כל נכבדי העיר ואת מנהיגיה, [[40]] אשר הבטיחו לו את חסותם והתחייבו לדאוג לבטחונו. משום-כך מזמין סלונים יהודים רבים ככל האפשר לבוא אל ביתו. "שם נהיה בטוחים" מבטא היטב את התחושה הכללית. כשבעים יהודים מצטופפים בבית סלונים הנכבד. כשהם עטופים בטליתותיהם עומדים הגברים ומתפללים את תפילת השבת ביראה ובפחד; מסביב, מכל עבר, נשמעות צריחות ההמון וצווחות קרבנותיו. רבים אף חוזים בטבח בבית בורלנד הסמוך. הם שומעים את ההמון המזעזע את דלת הבית הצמוד לזה של בית סלונים בית סקולובר. לפתע מתנפצים החלונות ומאות אבנים עפות פנימה. נשמעת צעקת יהודים. גברים ממהרים להבריח את הדלת. בחוץ מרכזים עשרות קורות-עץ ומוטות-ברזל כדי לפרוץ את דלתות הבית. גורל בית סלונים לא יהיה שונה מגורלם של בתי שאר יהודי חברון.

 מחוץ לבית ניצבים מאות ערבים מוסתים התובעים דם יהודי. הם עולים במדרגות-האבן הצרות המובילות לפתח הבית. רבע-שעה דופקים על הדלת, מכים בה במוטות הברזל, מזעזעים אותה בקורות. בפנים נעמדים בחורי הישיבה בחפזון מול הדלתות בנסיון לחסום את דרכם של המרצחים.פתאום נשמע קול נפץ רם. נפער חור גדול בדלת הבית! נשמעות יריות. אברהם ינאי בן ה-56, יהודי פשוט מקושטא, נפגע בזרועו. יריה אחרתפוצעת את פניו של זלמן וילנסקי בן העשרים ושבע, מזכיר ישיבת "כנסת ישראל", הנופל מתבוסס בדמו. קליע נוסף קורע את בטנו של תלמידהישיבה, ישראל מרדכי קפלן, בן עשרים ושתים, מווילקומיר בליטא. בעוד הוא מתמוטט, הוא נאחז בדלת בנסיון נואש לעצור בעד רוצחיו, אך נסיון אחרון זה נמשך רק רגע קט, הוא נופח את נשמתו ומת.

 תלמידי הישיבה מגלים אומץ-לב וכח על-אנושיים בהדפם את המוני הפורעים, אך תחת מטר כדורים הם נאלצים לסגת עם היתר לחדרים הפנימיים, ברגע זה נפרצת הדלת לגג, וערבים חודרים פנימה. שני תלמידי ישיבה נוספים נופלים חלל, דב בער ליפין בן עשרים-ושש מוויטבסק ואלתר חיים שור בן עשרים-וארבע מרוזליה, בליטא. גוויותיהם נרמסות בידי ההמון האץ פנימה. אליעזר דן סלונים שומר עד הסוף על קור-רוחו ועל כוחו: הוא יורה מאקדחו על ההמון, אך נפגע בראשו מצינור ברזל כבד ומתמוטט.

 עתה לא נותרת שום תקוה, אך בחורי הישיבה לוחמים כאריות. קולות מעורבים בוקעים שמימה - קולותיהן של חרבות מונפות ושל פגיונותדוקרים, עם צווחותיהם של נשים וילדים. המלים "שמע ישראל...!" נשמעות בחלל החדר. ישראל לזרובסקי, תלמיד בן שבע-עשרה מלטץ' רוסיה, נדקר באכזריות ומחזיר את נשמתו לבוראו. ישראל הלל בפלינסקי [[41]] מבוגר יותר, בן עשרים ואחת. בשוכבו על האדמה, פצוע מיריית קליע,הוא נדקר שוב ושוב על-ידי תריסר ערבים. עדותו של אחד שעבר את הטבח בשלום נזכרת בצעקותיו: "אני בין כך ובין כך כבר מת... והם עוד מכים אותי...". ואילו בפינה, עטוף בטליתו, שוכב בשלולית דם רבה של זכרון-יעקב, הרב אברהם יעקב אורלינסקי, ליד אשתו הגוססת. הם הגיעו, כזכור, לחברון רק ביום חמישי לפנות ערב, לבלות שבת שקטה בחברת בתם וחתנם, אליעזר דן סלונים...

 הגאון הרב צבי דרובקין בן ה-67 מבוברויסק, רוסיה, ידוע בכינויו "העילוי משקלוב". הגיע לחברון לפני חצי שנה מרוסיה המגואלת בדם בתקוה לחיות חיי תורה ושלום בעיר הקודש. עתה נקרעת בטנו ונשפכים מעיו על רצפת החדר.  וכל יתר הקדושים שהומתו על קידוש ה': שלמה יגאל בן עשרים-וארבע מסלונים, פולין; זאב ברמן בן ה-23, אמריקאי מפילדלפיה; יעקב וקסלר בן שבע-עשרה, בן ליהודי אמיד משיקגו; ובנו בן השבע-עשרה של ראש הישיבה, אהרן דוד אפשטיין.

* אהרן לייב גוטלובסקי, הישיש בן ה-72, מהרצליה, שהגיע לחברון לחגוג את השבת עם חתנו, בצלאל לזרובסקי - שניהם הרוגים, ולידם בתו בת החמש של בצלאל, דבורה, שעוד תשכב בבית החולים הירושלמי ליד בנם הקטן של חנה ואליעזר דן סלונים, אף הוא בן חמש.

 * יעקב ולאה גרודז'ינסקי נשואים זה ארבעה חודשים; הוא מווארשא, ומנהל מלון קטן לתלמידי ישיבה, ואילו היא מהונגריה, מבית טורמן. יחדיו הם נרצחים.

 * כאן מתים גם מנהלו ידוע-השם של בית ספר "תל-נורדאו" בתל-אביב, אליעזר דובניקוב, ואשתו. גם הם באו לשמוח בשבת בעיר האבות. כאן נרצח גם יהודי פרסי אדוק ופשוט, שמעון כהן, בן ה-27.

 בבית האחד הזה, שם התכנסו למען בטחונם, מתו לא פחות מעשרים וארבעה אנשים, ואילו שלשה עשר אחרים נפצעו, לרוב פצעים קשים. בטבח איום זה השתתפו ערבים שרק עשרים וארבע שעות קודם לכן ניהלו עסקים וצחקו יחד עם אליעזר דן סלונים. הם היו "ידידיו"... הטבח נמשך חצי שעה. כל חפץ שאפשר להזיז, מושלך דרך החלונות, כרים נחתכים ונוצותיהם מתפזרות באויר ונחות בחלקן על גופות המתים,ונדבקות להן, בדמן הטרי. הערבים יוצאים כשבשורה בפיהם: "בואו נלך - אין עוד יהודים להרוג". [[42]]

 אך טעות בידם. בדרך נס ניצלו יהודים, אחד-עשר שנדחסו אל תוך חדר אמבטיה קטן שההמונים איכשהו פסחו עליו; אחרים שוכבים תחת גופות המתים. הם יוצאים באימה ממחבואם, מביטים בזוועות שהותירו אחריהם הערבים. שוררת דממה איומה הנבקעת רק על-ידי גניחות הפצועים ואנחות הגוססים... ועל-ידי קולות הפורעים שהתקדמו אל קרבנותיהם הבאים.

 אחד הניצולים, י"ל גרודז'ינסקי, מספר על הצלתו: "בהיכנסי לאחד החדרים, ראיתי את אמי עומדת ליד החלון וצועקת "הצילו!"... המון ערבים צוחק ומיידה אבנים. תפסתי את אמי והכנסתיה אל מאחורי ארון הספרים, שעמד בזוית החדר... הכנסתי לשם עוד עלמה אחת וילד בן שתים-עשרה, ועוד אחד מבחורי הישיבה שנזדמן לי. לבסוף נדחקתי גם אני לשם. דחוקים ודחוסים עד למחנק ישבנו שם ושמענו את קולות הערבים שהתפרצו לחדר ואת זמרתם הפרועה, שהתערבה בזעקות המוכים ואנקותיהם, בכל רגע צפינו שיגלו אותנו ויהרגו גם אותנו, אך בנס לא קרה הדבר. כעבור שעה קלה השתררה בבית דממה, שהיתה נקטעת רק באנחות חלושות וחנוקות.

 "בקשי נחלצתי ממחבואי. קשה היה להזיז את הארון, הן מפני כובדו והן מפני החללים שנערמו לידו. עיני חשכו למראה המומתים והפצועיםשהתגוללו על הרצפה למדרך כף רגלי. בתוך שלולית-דם ראיתי את אליעזר דן (סלונים) ואשתו חנה וילדם אהרן. כן שכבו הרוגים חותנו הרב אורלינסקי ואשתו... הרב מעוטף בטלית בכל יפיו, שאך לפני שעה קלה שמעתיו מברך בברכת כהנים "וישם לך שלום". והנה שוכבים הרוגים הוא ואשתו, בתו, חתנו ונכדו, כולם כאחד  "ועוד הרוגים ופצועים רבים. כמעט כולם גולגלותיהם מנוקבות ומעיהם שפוכים. אותה תמונה ראיתי גם ביתר החדרים. בין היתר הכרתי את אחי, ראשו היה פצוע בגרזן ובסכין, ועל מצחו חבורה גדולה, כנראה מחבטה באבן. היזיתי עליו מים והוא קם על רגליו, אך לאחר כמה שעות מת מפצעיו. "ב(אליעזר) דובניקוב לא הבחנתי שום פצע, נראה שהומת בחניקה. לידו היתה מוטלת אשתו ההרוגה... המראה של "עיר ההריגה" (יצירתו שלביאליק העוסקת בפוגרום קישינב - מ"כ) עמד חי לנגד עיני בכל אימתו התהומית. "ניגשתי לחלון וראיתי שוטרים. ביקשתי מהם שישלחו רופאים לעזרה. בו-ברגע עברו ערבים, שנשאו מיטת מת. משראו אותי, העמידו את המיטה ואיימו עלי באגרופיהם. שבתי שנית למחבואי, ציפיתי להצלה..."

בינתיים מצא ההמון "הרפתקה" חדשה - כלתו של משה גולדשמידט, חסיד חב"ד בן שלושים ואחת מיקטרינוסלאב, רוסיה. כחמישה עשר [[43]] אנשים מסתתרים בביתו, ועם נפול הדלתות קפצו אל תוך החצר הסמוכה ונמלטו. אולם משה גולדשמידט הסתמך כנראה על יכולתו לדבר בשלוהו להגיע לרגשות הרחמים והחסד של הערבים. הוא נשאר, הוא כרע על ברכיו לפני הערבים והתחנן על חייו: הם מצדם התקלסו בו והתעללו בו, ואחר-כך המיתו אותו במיתה משפילה.

בבית גרודז'ינסקי רק שלשה אנשים. משה גרודז'ינסקי בן חמישים-וארבע מנהל-הישיבה. הוא נהרג במתקפתם הראשונה של הערבים. שרגאי פייבל מיטבסקי בן ה-25, בחור ישיבה מלאודווה, פולין, נפצע קשה ונפטר כעבור ימים אחדים בירושלים. את הבית בוזזים ומחריבים. הלאה לזוועה הקשה ביותר.

 ההמון שיכור מרוב רצח ואימה. אכזריותו נזונה מזוועות. תלמיד-החכם ר' בצלאל סמריק מזייטל, ליטא, בן השבעים ושלוש נגרר החוצה ונרצח תוך השפלות על מפתן ביתו. בפנים נרצחים שלשה תלמידי ישיבה מצפון-אמריקה: בנימין הלוי הורוביץ בן עשרים, מניו-יורק; צבי הלוי פרומן, בן עשרים-ואחת, מקנדה; דוד שיינברג בן 22, יליד ממפיס.   הפורעים מתפרצים אל ביתו הסמוך של שלמה אונגר. אונגר בן ה-26 ענק, מכונאי במקצועו, מזגוג, פולין. הוא דומה לגוי, וההמון מהסס. ערבי מטיח כלפיו: "אתה נוצרי?" הוא יכול להציל את חייו, שיגיד רק "כן". אך הוא מביט בבוז בהמון הפורע ומשיב בגאוה: "אני יהודי!' בזעמם הרוצחים מתנפלים עליו - אומץ-לבו משגע אותם. הם תוקפים את אשתו; נטרפת עליה דעתה, והיא נפטרת כעבור ימים אחדים. בחיים נותרו שני יתומים, האחד בן שנתיים והאחר בן חודשיים...

עוד, עוד! האופה, נח אימרמן, שעלה ארצה מסלוצק ומסלובודקה, נרצח, ראשו תחוב אל תוך תנורו. נחמן סגל בן השלושים מסקולה, פולין, מביטבאימה בעוד בעל-הבית הערבי שלו פותח לרווחה את הדלתות בפני ההמונים הזועמים, בידו הוא מחזיק את בנו בן השלוש, מנחם. גרזן ערבי חותך את ידו ופוצע את הילד פצעי-מוות. סגל עצמו נופח את נשמתו כעבור שעות אחדות. חותכים שלוש מאצבעותיה של אשתו, ואת ידו השמאלית של בחור הישיבה הנמצא בבית. באותו בית מענים עד מוות את המתמיד הגדול של הישיבה, שמחה יצחק ברוידה בן ה-28 מווילקומיר, ליטא, כשהוא נתלה ברגליו מהחלון. עמו נרצחים חיים קרסנר בן שש-עשרה, יליד ברוקלין, וכן בני זוג מתל-אביב העורכים ביקור של שבת בחברון, אשר-משה וחיה גוטמן.

 את ישיבת חברון בוזזים ומחריבים עד עפר, כל רישומיה נקרעים לגזרים והרהיטים נהרסים בהשתוללות-הטירוף. ביתו של ראש הישיבה, הרב [[44]] אפשטיין, הופך ליעד ראשי של הרוצחים. מספר פורעים רב תוקף את הבית, ומשליך אבנים גדולות מבעד לחלונות. המשפחות שבתוכו נחרדות, הגברים בייאושם חוסמים את הדלתות בפני ההמון, ואילו הנשים צווחות בבהלה, מעברו השני של הרחוב ניצב ביתו של מושל חברון. קריאות הצער הוציאוהו למרפסת ביתו, ומשם הוא פוקד על השוטרים העומדים מנגד כל הזמן, להניס את הפורעים, ההמון אינו מתרשם. שלוש פעמים חוזרים הרוצחים, ושלוש פעמים מצווה המושל בקור-רוח לפזרם. הדבר מתבצע בקלות, אך תחילה נרצח אלימלך זאב ליכטנשטיין בן ה-.68בערב שבת, כשנהרג הקרבן הראשון של הפרעות בישיבה, היה - ליכטנשטיין בחדר צדדי. היום הוא עלה לתורה ובירך את ברכת "הגומל" על הצלתו. ועתה, כרבע שעה לאחר מכן, גם הוא מת.

 קרב קץ יום האימים. מחוץ לפונדק "אשל אברהם" ניגש שייח' טאליב, המנהיג הרוחני המוסלמי של חברון, לבנין שבו יושבים עשרות יהודיםמבוהלים, הוא מביט פנימה לראות כמה אנשים שם, ועוזב את המקום. כעבור רגעים אחדים נשמע קול המון מתקרב. היהודים מסתכלים מבעדלחלונות ורואים שם בחוץ מאות ערבים בעקבות השייח'. הם סובבים אותו, והוא מכריז: "הוי, מוסלמים! כאן בפנים עשרה אמריקאים שאבותיהם מיליונרים(!), טבחו את היהודים! שתו את דמם! אללה והנביאים צוו עליכם לנקום נקמת דם אחיכם המתים בירושלים! אללה הוא גדול! באו אתי והרגו ביהודים! בפנים יהודיות יפהפיות, קחו אותן!"

ההמון תוקף את בית חייכל הסמוך למלון. תלמידי הישיבה שבתוכו לוחמים כאריות להחזיק בדלתות. ברגע הופעת הסדקים הראשונים מופיע מה שנראה להם כנס: קצין בריטי עם חמישה שוטרים ערביים רכובים על סוסים! שני בני חייכל, ישראל-אריה בן עשרים ואליהו- דב בן 17, מזנקים מהבית, עוברים את ההמון הנדהם ומגיעים עד לשוטרים, בקשה בפיהם: יבואו השוטרים ויצילו את היהודים שבתוך הבית, השוטרים בוהים בהם. ההמון מתנפל בזעם על שני היהודים המבקשים את חייהם מהקצין הבריטי. הפורעים תוקפים את ישראל- אריה בעמדו לפני השוטרים. כשהוא מגואל בדם, הוא הולם באגרופיו בפני תוקפיו עד שהוא נופח את נשמתו לרגלי "מציליו". אחיו הצעיר נאחז ברסן הסוס של האנגלי ומתחנן על חייו. ההמון דוקר אותו שוב ושוב, וערבי אחד צוחק וצועק: 'כואב לך, יאהודי?" האחים מתים, אך במותם מאפשרים ליתר יושבי הבית - שנשכחו לרגע על-ידי הרוצחים הערביים - לנוס למקום מבטחים.

 ברובע היהודי, בגטו היהודי, נבזז כל בית, נחרב כל בית כנסת. השמש הספרדי בן עשרים ותשע, ר' אשר פלשטי, נרצח באכזריות. היה טייח [[45]] עני, תומך יחיד בששת ילדיו ובאמו האלמנה הישישה. עני אחר, יצחק אבוחנה בן ה-69, מת מוות איום, ושני אחרים, אברהם ינאי בן ה-59 ואשתו וידה, שניהם ילידי קושטה, נופלים אף הם, קרבנות לרצח.

 בית הכנסת הספרדי המפורסם, "אברהם אבינו" שנוסד בשנת 1501, נהרס כליל. הפראיים נוטלים את ספרי התורה ובצריחות-גיל חייתיות קורעים אותם לגזרים, ומעלים את השרידים באש. לאחר-מכן הפכו הערבים את בית-הכנסת המחולל הזה לדיר-צאן. בית-כנסת זה נשאר דיר צאן גם שנים רבות לאחר שחרור חברון בידי ישראל, כשהרועה הערבי משלם ששים לירות ישראליות לשנה לממשל הצבאי תמורת "זכות" זו! זהו בית-הכנסת שממשלת ישראל סירבה במשך יותר מעשר שנים לשפץ מחשש להפרת ה"סטטוס קוו", עד שקם הגיבור הלאומי היהודי-רוסי, הפרופ' בן-ציון טבגר, גרש את הצאן וגאל את החורבות מבזיונם.

רק רוחות רפאים פוקדות כיום את המבנים האלה: רוחותיהם של היהודים שמעיהם השתפכו מבטנם; של היהודים שגולגולותיהם הוכו בעוצמה כה רבה שמוחם נשפך על האדמה; של היהודי הקשיש שסורס בטרם הומת; של התלמיד הצעיר שגוש בשר נקרע מגרונו; הספר היהודי שראשו נתחב לאסלה, שם מת; האשה שנתלתה מרגליה ושער ראשה נתלש; האופה שראשו הוכנס לתוך תנורו הבוער. רוחו של הרב גרודז'ינסקי שעינו השמאלית נקרעה מראשו וגולגלתו רוטשה, בעוד דמו ניתז על התיקרה; רוחה של המורה הצעירה שנאנסה על-ידי שלשה עשר ערבים לעיני הוריה; רוחה של הצעירה האחרת שהפשיטוה עירומה, וניצלה מאונס רק כשביקשה שיהרגוה. הערבים "הרחמניים" נענו: הם קרעו את בטנה לעיני אחותה הקטנה שהתחבאה תחת המיטה... חברון - המקום שם לא השתנה כלום, כשששה יהודים נוספים נפלו קרבן לרובים של ערבים במאי 1980. חברון - שם חוסר-האפשרות לדו-קיום ערבי-יהודי מפורש בדם יהודי.

 1936-1938

בליל ה-15 לאפריל 1936 עצרו ערבים חמושים מספר מכוניות על כביש שכם-טולכרם, הרגו שני יהודים ופצעו שנים נוספים. בכך הוחל כשנתייםשל טרור, של חורבן ושל רצח. כעבור ארבעה ימים פרץ ביפו גל פוגרומים שהסתכם בתשעה יהודים הרוגים וחמישים ושבעה פצועים במהלך היוםהראשון, ואילו הפרברים היהודיים של תל-אביב הוצתו ונבזזו. למחרת [[46]] היום נטבחו חמשה יהודים נוספים: יהודה סימן-טוב, זליג לוינסון; שלמה מוריסון; ושני האחים, טוביה ויוסף פרוסק.

 מעשי הטבח התרבו. ערבים ירו בקהל יהודים היוצא מקולנוע "אדיסון" בירושלים. מתו בהתקפה זו ד"ר שבצ'ובסקי, אלכסנדר פולונסקי ויצחקיולובסקי. בתקרית אחרת הושלכה פצצה לחצר בית-ספר. מספר הנרצחים עלה, כשיהודים נהרגים על-יד כפר סבא, יקנעם, חיפה וצפת. במקרההאחרון התפרצה כנופיית ערבים לביתו של סופר עני ורצחה אותו ואת שלשת ילדיו הקטנים בדם קר, למרות תחנוניה קורעי-הלב של אמם. תקרית שזיעזעה במיוחד את הקהילה היהודית היתה הירצחן של שתי האחיות הרחמניות היהודיות, מרתה פינק ונחמה צדק, בפיצוץ רכבת בלב תל-אביב. העיקר היה להרוג ביהודים - איש לא נהנה מחסינות. נשים; ילדים; גם "המקורבים" לערבים. לואיס ביליג, מרצה מכובד לספרות ערבית באוניברסיטה העברית, שהקדיש את חייו ללימודים ערביים ו"התיידד" עם הערבים, נרצח בביתו הירושלמי.

השלב הראשון של המרד הערבי, החודשים אפריל-אוקטובר 1936, הסתיים עם שמונים ושנים יהודים הרוגים ויותר מארבע מאות פצועים. הנזקים לרכוש היו נרחבים - לא פחות ממאתים אלף עצים הושמדו וכן 16,500 דונם תבואות. אמדן הנזקים הגיע למיליונים. רק בסוף 1938 שמו קץ לרציחות, ואיפשרו להיטלר לפתוח בשואה האירופית שלו. הקהילה היהודית בארץ-ישראל מנתה את חלליה: חמש מאות ושבעה עשר אנשים, נשים וטף. הנזקים לרכוש הסתכמו בעשרות מיליונים. חורבן והרג. הערבים הבהירו מעל לכל ספק שעצם הנוכחות הציונית, שפירושה יהודים החותרים למולדתם שלהם, אינה מקובלת עליהם ותיתקל רק בחורבן ובהרג.

 

דבר לא השתנה, אין דבר היכול להפתיע אותנו. ב-23 ליולי 1937 אישר הועד הערבי העליון - דוברם של ערביי ארץ-ישראל - הצהרת מדיניותהמתייחסת להצעות ועדת פיל המלכותית לחלק את הארץ לשתי מדינות, האחת יהודית והאחרת ערבית. הצהרתו קבעה כי "ערביי ארץ-ישראל הםבעלי הארץ... ואילו היהודים מהווים מיעוט פולש אשר לפני המלחמה לא נהנה ממעמד חשוב בארץ זו, ואשר קשריו הפוליטיים עמה מנותקים זה אלפיים שנה בקירוב... "הערבים מאז ומתמיד דוחים את ההצהרה (של בלפור) שנמסרה ליהודים כהתחייבות שבריטניה לא היתה צריכה לטול על עצמה, כי היא נוגדת כל עקרון טבעי, באשר מטרתה לבסס עם זר בארץ ללא הצדקה מכל [[47]] סוג שהוא ליישובם כאומה, ולהעביר לבעלותם ארץ המיושבת, כאז כן היום, על-ידי בעליה ההיסטוריים, הערבים".

כזאת היתה הצהרתם לפני שהיו "שטחים מוחזקים", המיושבים על-ידי יישובים יהודיים המהווים "מכשול לשלום". הכרזה זו הושמעה לפני שהיה "צבא כובש" הקורא תגר על ארגון האומות המאוחדות, שאז כלל לא היה קיים. ככה דיברו הערבים, וכאלה - החורבן וההרג - היו מעשיהם גם לפני קום מדינת היהודים. מה שנאמר אז, חושבים גם היום, מה שנעשה אז, היו עושים גם היום, אילו נתנו להם את ההזדמנות. האם ניתן להם?

 היהודי הראשון להירצח במהומות 1936-1938 היה ישראל חזן; הוא נרצח ליד טולכרם באפריל 1936. כעבור ארבעים ושלוש שנים, באוקטובר1979, התנגשה מכונית שבה נסע צבי לאופר בן עשרים וארבע, במשאית מטולכרם. לאופר נהרג במקום, ונהג המכונית נפצע קשה. כשהגיעו חיילים למקום הזדעזעו למראה עיניהם: ערבים צעירים, תלמידים מבית-הספר הסמוך, רוקדים, שרים ומוחאים כף באושר מופגן סביב המכונית על שני היהודים שבה.

דבר לא השתנה. ואם לא יבין היהודי את הגורם האמיתי להתמודדות הערבית-יהודית, הוא באמת יעניק - חלילה וחס - לערבי את ההזדמנות שהוא שואף אליה. מה שמפריע לערבי אינו יישוב יהודי ביהודה. מה שמטריד אותו ומה שהוא גמר אומר בלבו לחסל - הוא מדינת היהודים.

 [[48]]