לשכים בעינכם

פרק ה- ערביי ישראל - אבות ובנים (ובנות)

פרק ה

ערביי ישראל - אבות ובנים (ובנות)

 ה-28 לינואר 1980. אולם וייז באוניברסיטה העברית בירושלים. כחמישים וחמש שנה לאחר היוסדה של האוניברסיטה, אירוע שלווה בנאומים נרגשים ותחושת חשיבות היסטורית-יהודית עמוקה, צופה האוניברסיטה העברית הראשונה בארץ-ישראל והגדולה מכולן, בהתכנס תלמידיה להשתתף ב"מאורע תרבותי". האולם מלא עד אפס מקום, ושש מאות הסטודנטים שבו עומדים על רגליהם ושרים את ההימנון. האולם רועד ממש מהשירה הרמה והגאה:

 "בשם החרות נקריב את חיינו.

פלשתינה הערבית היא ארץ-מאבקנו.

נשיג את הבלתי-ניתן-להשגה...

ראינו את הדרך מהנגב לגליל.

תנצח חזיתנו".

 "ההימנון". לא... לא "התקוה". ההימנון... של אל-פתח, הזרוע הטרוריסטית של הארגון לשחרור פלשתין.

תלמידי האוניברסיטה מתיישבים במקומם, על הבמה מוצגת פנטומימה. חייל ישראלי מענה "פלשתינים", לפתע מזנקות עליו שלוש דמויות, פניהן מכוסים בכפיות אדומות, בעודנו שוכב פרקדן על הבמה, ידיו מושטות, חונקים את החייל שלושת הגיבורים ודוקרים אותו עד מוות. בהתקרב הפנטומימה לשיאה, קמים תלמידי האוניברסיטה העברית עלרגליהם, מריעים ומוחאים כף בלהט רב. ערב התרבות מגיע לסיומו; המנחה מודה לחזית העממית לשחרור פלשתין על תרומתה בסך עשרת אלפים לירות ישראליות.

 המקום אמנם האוניברסיטה העברית. והתלמידים אכן תלמידיה, ורובם נהנים ממילגות נדיבות. אך הם ערבים, ערביי ישראל רובם המכריע, אזרחי המדינה. הם לומדים משפטים, רפואה, הנדסה ומקצועות אקדמיים אחרים, אך בעיקר לומדים להנהיג בעתיד את אש"ף ואת "המהפכה". את השכלתם הם חייבים, כמובן, לנדיבותם ולליברליותם של יהודי ישראל והעולם.[[69]]

 ב-20 ליוני 1976 עמד ראש הממשלה יצחק רבין לפני עמיתיו, חברי מפלגת העבודה, ודיבר על בעיותיהם ועתידם של ערביי ישראל. בידיו החזיק מסמכים - סטטיסטיקה - המפרטים את "התקדמותם" העצומה של ערביי ישראל מאז 1948. בין המספרים שרבין נקב בהם להוכיח את טענתו בדבר ההתקדמות הערבית היו מספרים הנוגעים לחינוך: ב-1948 רק 32.5% מילדי ערביי ישראל ביקרו באופן סדיר בבית הספר. עתה הגיע מספרם ל-92%, לעומת 60% בירדן, 40% במצרים, בעיראק ובלוב, 20% באלג'יריה ו 15%- בתימן. באותה תקופה שגדל מספר התלמידים היהודיים פי ששה, מאז 1948, קפץ מספר הערבים הלומדים בבתי ספר ממלכתיים פי 12! יותר מ-1500 לומדים עתה באוניברסיטאות ישראליות (ועוד מאות אחדות הלומדים מחוץ לגבולות הארץ). ב-1948 היו רק שלוש מאות מורים ערביים; כיום - אמר רבין - ישנם יותר מ-5000. הודות לנדיבות ישראלית היו 241 גני ילדים, 295  בתי ספר עממיים,28  חטיבות ביניים ושמונים בתי ספר תיכוניים לילדי הערבים.

 בשביעות-רצונו של ראש הממשלה רבין נשקפת מהותה של ההטעיה העצמית הישראלית. האם התכוון רבין לבשר ליהודים שקידום השכלתי זה היה בו לספק את דרישות הערבים ולקרב אותם למדינה היהודית? ביתר דיוק: האם לא הבין ראש ממשלת ישראל שדווקא ערביי ישראל המשכילים הם העתידים להיות הקיצוניים ביותר, המסוכנים ביותר,מנהיגי העתיד של המהפכה הלאומנית? האם לא הבין את האירוניה הטרגית שבעובדה שממשלת ישראל וההון היהודי הם המעצבים את המשכיל הערבי, העתיד להנהיג את המרד נגד ישראל? האמת היא, שהסטטיסטקה המצביעה על העמקת החינוך במגזר הערבי יש בה סיבה רבה יותר לאבל יהודי מאשר לשמחה.

 ה"ג'רוסלם פוסט" (26.2.79) ראיין בוגר אוניברסיטה ערבי, חבר בקבוצת "אבנא-ל-בלאד" התומכת באש"ף, בכפר הערבי כבול, בגליל המערבי.הוא דוגמא מצויינת לתוצאות מדיניות "הבטן והראש" של מדינאי ישראל. רבין ובגין יצביעו בגאווה אל עבר ערבי ישראלי צעיר זה, שהנובוגר בית הספר התיכון החיפאי, עירוני א' (בית הספר התיכון היהודי-ערבי היחיד בארץ), וגם של המחלקה להיסטוריה מזרח-תיכוניתשבאוניברסיטת חיפה. אומר ערבי ישראלי משכיל זה:

 "מדינה פלשתינית בגדה המערבית לא תפתור את הבעיות שלי... אש"ף הוא הגוף היחיד הלוחם למעני... אינני חש כאילו זו ארצי. לא איכפת לי אם טוב לי חומרית יותר כאן מבכל מקום אחר. אני מוכן להיות עני אם המדובר בארצי שלי... "אינני יודע איפה צריכה מדינה פלשתינית לקום, אבל... כמובן אני מקוה שתכלול את כפרי". כאמור, כפרו בגליל. [[70]]

 באוניברסיטאות הישראליות סטודנטים יהודיים לובשים חולצות טריקו שכתוב בהן UCLA או Boston Celtics. אך במאי 1980 פשטו סטודנטיםערביים אחדים את חולצותיהם וחשפו את חולצות-הטריקו שלבשו; עליהן היה כתוב: "אש"ף מייצג אותנו". זוהי אמונתם היסודית של כלהסטודנטים הערביים-ישראליים, ואם ישנו יהודי הנדהם, משקף הדבר רק את סירובו להבין.

 הסטודנטים והמשכילים הערביים הנם נציגים של דור חדש של ערביי ישראל, הדוחה דווקא את כינויים זה. במאמר שנכתב ע"י גיל סדן (5.5.77) בעבור סוכנות הטלגרף היהודית, אנו קוראים: "אינם טורחים אפילו להסתיר את יחסם השלילי יותר ויותר כלפי ממשלת ישראל, המדינה שהם נמנים עם אזרחיה. בכפר הערבי כפר קנא, צפוניתלנצרת, שאל מחבר שורות אלה חנווני צעיר אם הוא מוסלמי או נוצרי. 'כולנו ערבים', השיב".

מאמר רגיש שהופיע ב"מעריב" נשא את הכותרת "מערביי ישראל לפלשתינים". זהו בדיוק. המדובר כיום באנשים הרואים בעצמם ערביםפלשתיניים החיים, כתוצאה מאסון לאומי, בישראל. אין המצב הזה משמח אותם, ורבים מהם עושים כדי לשנותו.

 חבל, כמובן, שמשך שנים הצביעו מנהיגי ישראל (וכמובן, גם המימסד היהודי-אמריקני) על סבילותם והשלמתם של ערביי ישראל כהוכחהלנאמנותם למדינת היהודים ולהסכמתם עם קיומה. או שהיו טפשים או שרצו להיראות כטפשים. הסיבה האמיתית לסבילותם של ערביי ישראלנעוצה היתה בתוצאותיהם הטבעיות של מאורעות ההיסטוריה.

 ב-1947, כשאישר האו"ם את תכנית החלוקה שהציבה בתוך גבולות "פלשתינה" מדינות יהודיות וערביות נפרדות, התכוננו הערבים, גם אלה שבארץ ואלה אשר בחוץ, למה שכינה עזאם פשה, מזכ"ל הליגה הערבית, "השמדה עצומה שידובר בה כמו בהשמדות המונגוליות ובמסעי הצלב". עם צאתם של הכוחות הבריטיים סמכו הערבים על יכולתםלהשמיד את היהודים ולפרוש שלטון ערבי על המדינה כולה. אך בעוד אללה הוא אשר הציע, אלוקי ישראל הוא אשר ביצע, ותוצאות המאבק היו שונות בתכלית.

 צבאות ערב נהדפו, ולא רק שקמה מדינת ישראל, אלא שנתקפו ערביי ישראל בהלה מדהימה שהיכתה אותם באלפיהם. כשנרגעו הרוחות, עמדו בשממונם ערים ואזורים שלמים שקודם היו מיושבים ערבים, ועתה היו לחלק ממדינת היהודים החדשה. את אשר יכלו הערבים לזכות  [[71]] בו, לו נאותו לקבל את תכניות האו"ם, עכשיו הפסידו. במקום מדינה יהודית מגוחכת, שלשה גזרים שחוברו להם יחדיו ואשר בתוכם ישבו עובים המונים כארבעים אחוזים מאזרחי המדינה - עתה קמה ישראל גדולה יותר ויציבה יותר, עם 150,000 אזרחים ערביים בלבד.

 אך לא רק ההפסד הכמותי היה כה אכזרי, לא רק הלם-המעבר החריף ממעמד של רוב למעמד הנחות של מיעוט. ערביי ישראל המעטים ששרדו חסרו עתה מנהיגות. יציאת הערבים ההמונית והמבוהלת הרחיקה מן התושבים שנשארו את המעמדות הגבוהים. בדו"ח שנכתב על-ידי אורי שטנדהל ואשר פורסם על-ידי משרד ראש הממשלה כתוב: "האפנדיםהערביים האמידים והסוחרים העשירים, כהני הדת, עורכי הדין, הרופאים הסופרים והעתונאים היו הראשונים במנוסה, ובכך נשללו מן האוכלוסין כל מרכזי יזמתה". הערבים שנשארו היו, לרוב, פלאחין, חסרי דעת ואנאלפביתים, אשר בוודאי לא שאפו להתמודדות פוליטית. בידעם היטב כיצד היו הם נוהגים אילו ניצחו הם, הערבים, את היהודים (אונס יהודיות ותחיבת אברי מין כרותים אל תוך פיותיהם של קרבנות הרצח היהודיים לא היו בחינת מקרים חריגים במהומות שנות העשרים והשלושים), הם הצטופפו יחד, מפוחדים, מקווים לחיות.

 אמנם חיו, ועוד איך! תחילתם כקבוצה שניצבה בפני בעית האבטלה בערים ובפני רעב וחוסר-אשראי בכפרים, ואחריתם - מי ישורנה! בעזרתה האדיבה של ממשלת ישראל התפתחו הערבים ויהיו לקהילה הערבית-ישראלית בת 700,000 הנפשות הבוטחות והמפונקות של זמננו. אך להתפתחות כזאת נדרש זמן, ובמשך שנים רבות שמרו ערביי ישראל על פרופיל נמוך. בבורותם שאפו רק להתפרנס. לא שאהבו את היהודים או את מדינתם. אין חשש! אך נדהמו מתבוסתם, פשוטי-עם אלה, ללא מנהיגותם, שחיו תחת מימשל צבאי (עד 1966) שהגביל את תנועותיהם; ובעיקר, היוו חלק ממבנה המשפחה הכפרית הידועה כ"חמולה".

 עד לאחרונה, וגם היום בכפרים ערביים רבים, לא זכה הפרט האנושי להבלטה רבה. הערבי השתייך ליחידה חברתית-כפרית יסודית הנקראת אהל או דאר - במלים אחרות, המשפחה המורחבת, שכללה את האב, את האם, את כל בנותיהם הרווקות ואת כל בניהם יחד עם נשותיהם וילדיהם. כולם גרו באותו כפר, בבתים סמוכים ולעתים אפילו תחת קורת גג אחת. מאחר שהאב היה הבעלים של השדות שבניו עבדו בהם, היתה לו שליטה מלאה עליהם: הם היו מעבירים אליו את כל הכנסותיהם, ואילו הוא מצדו דאג לכל מחסורם. [[72]]

 יתר-על-כן, אפילו מעבר לגבולות המשפחה המורחבת כפי שהוגדרו לעיל היה הערבי הכפרי חלק ממבנה חברתי שהתבסס על קשרי דם. משפחות מקורבות חיו לעתים תכופות באותה שכונה, ועמלו תחת נטלן של בעיות כלכליות וחברתיות משותפות. ראשי החמולות היו זקניהן, כשסמכותם נקבעת על-ידי עושרם וגודל משפחתם. ראשי חמולות זקנים אלה הפעילו סמכות רודנית-כמעט כלפי בני משפחותיהם. הם אשר החליטו מי יקבל קרקע, ומי יעלה בסולם החברתי-כלכלי. ומאחר שבשנותיה הראשונות של המדינה שלטו זקנים אלה בחיי עמם, השתררה מעין השלמה עם ישראל בקרב אזרחיה הערביים.

 אך האמת היא שמהתחלה הבינה ממשלת היהודים את שחיתותם וקנאותם של הזקנים הללו, היא הבינה שהמדובר באנשים שמרניים וחשדניים,המעוניינים רק בטובתם ובמעמדם של עצמם. תמורת כסף והבטחה של המשך שליטתם המקומית היו מוכנים להעניק ליהודים את אשר רצו -קולות לכנסת, וצייתנות. כמובן, שנאו הזקנים הערביים את היהודים, אך הכריעה אצלם השאלה היחידה: "האם זה משתלם?" לא ענינו אותםשאיפות לאומיות, ואילו רעיונות של רפורמה חברתית או כלכלית היו, כמובן, פסולים לגמרי בעיניהם.

 הרשויות הישראליות באותן השנים נקטו מדיניות כפולה: מצד אחד, ממשל צבאי שהגביל את תנועות התושבים ואת התעסקותם בפוליטיקה ללא אישורים מתאימים, ומצד שני - יחסי עבודה הדוקים עם זקני החמולות. סכומי עתק שולשלו אל תוך כיסיהם של הזקנים, וכספי פיתוח הוענקו ביד נדיבה לכפרים "הראויים לכך". מפלגת העבודה הישראלית הקימה שתי "מפלגות" ערביות, שתיהן כמובן בובות המונהגות בידי חמולות, בשם "קידמה ופיתוח" ו"רשימת הבדוייםוהכפריים". ואילו כל המפלגות הישראליות התנסו ב"חווית" קניית קולות הערבים באמצעות הזקן התאב לכסף יהודי. על-כן לא נדהם איש כשהשיגה המפד"ל קולות בכפרים הערביים. לא אידיאולוגיה עמדה מאחורי התפתחות זו, שהצביעה ברורות על הסיבה האמיתית ל'השלמתם' ול'הזדהותם' של ערביי ישראל עם מדינת היהודים. לא נאמנות לישראל, אלא מנטליות האופינית לשלבים הראשונים של הכנעה מיעוטית.

 כמובן, התופעה הזאת הגיעה אל קצה. היא היתה מוכרחה להסתיים במוקדם או במאוחר. המירמה שבהשלמתם של ערביי ישראל עם מדינת ישראל התבססה על המבנה החברתי הפאודלי של הכפרים הערביים, אשר ממשלות ישראל - הנהנות העיקריות ממנו - הן אשר הגדילו לעשות להריסתו. [[73]]

 אין סכנה גדולה יותר למעמדם של פאודליסטים שמרניים ומחופרים היטב משינוי חברתי וכלכלי - ושינוי כזה הוא אשר חוללו החברה והממשלות הישראליות בכפרים הערביים. מהפכות החינוך הערביות שישראל מתגאה בהן הן אשר שמו קץ לסמכותם של ראשי החמולות, על-ידי כך שיצרו מעמד משכיל וקיצוני המערער על כל המוסכמות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות המונחות ביסוד סמכותם של הזקנים. לא רק שפתח החינוך צוהר לעולם הרחב ואיפשר לערבי הצעיר הצצה אל תוך מיגוון רחב של מבנים חברתיים חילופיים, לא רק שהחינוך חשף את הערבי הצעיר להשקפות קיצוניות, מהפכניות ושמאלניות שתבעו את סילוקן של הזכויות הפאודליות - המדובר בתופעה המעמיקה הרבה יותר מכל אלה.

 השכלה - יחד עם העובדה שהערבי הצעיר נולד בישראל ולא היה עד-ראיה להלם המזעזע של התבוסה והפחד מפני היהודים - הובילה לתחושת בושה וכעס שכוונה כנגד הדור הערבי המבוגר. הערבי ששרד מתבוסת 1948, שהשפיעה באורח קבוע על דרכי חשיבתו והביאה אותו לשתף פעולה עם היהודים, נחשב עתה בידי בנו ה"צבר" לבוגד, למשתף-פעולה עם האויב. הבן שנולד בחרות ונהנה אוטומאטית מאזרחותו הישראלית ומזכויותיו הכלליות, שזכה להשכלה ונחשף לחדירתם של מושגים קיצוניים - השקיף בבוז על אביו, על כניעתו בפני הישראלים. על-כן, בפברואר 1978, הגישה מראיינת מטעם שידורי ישראל, עדנה פאר, חילופי דברים חיים בין סטודנט ערבי-ישראלי לבין אביו. הבן,שחקן צעיר שסיפר על ניתוק קשריו עם חברתו היהודית על שכינתה את עראפת "רוצח", כעס על אביו, שהוא ערבי שקט מהסוג החביב על הישראלים. הוא מכהן כיו"ר מועצת הפועלים ההסתדרותית בכפרו, ועל-כן הוא מוצג לראווה על-ידי כל ישראלי המסרב להודות במציאות - כראיה לנאמנות ערבית. בנו המודע לכך, והמודע גם-כן לכך שאבי-אביו - סבו - נהרג בעכו במלחמת 1948, שאל את אביו בזעם: "אתה יודע מה הייתי אני עושה אילו נרצחת אתה בידי היהודים כמו שנהרג אביך?"

 הבן - ולא אביו - הוא נציגם של ערביי ישראל של היום. כל בית ספר ערבי, מקור גאוותם של רבין ושל בגין ושל כל היתר, יעצב מאות ואלפים של שונאי ישראל כאלה. זקן החמולה הוא תופעה אנאכרוניסטית, והסכר שהוא מהווה בעיני ממשלת ישראל בפני שטף הלאומנות הערבית נפרץ זה מכבר. אילו ניסו לקיים את המבנה החברתי הערבי, יכלוהישראלים להרוויח עשרים שנה, אך מאחר שהעדיפו להעניק לערבייהם השכלה וקידמה, הבטיחו את היווצרותו של דור מיידי המסור להשמדה הפעילה של מדינת היהודים. [[74]]

 כמובן, מהווה ההשכלה רק חלק מהמהפכה המקיפה שהתחוללה בקרב הקהילה הערבית-ישראלית. ממשלת ישראל אשר סברה תחילה באמתובתמים שערבי מפוטם הוא ערבי מבסוט, ואשר מנוי וגמור היה עמה להוכיח לעולם את מידת ליברליותה, יצאה במודע להעלות את רמת-החיים של הערבי. שתי תכניות-חומש, שמטרתן היתה לפתח את הכפרים, הצליחו לחולל מהפך בכל המבנה החברתי-כלכלי-פוליטי של החיים,במחיר שעלה על חמישים מיליון דולרים. כמעט כל כפר חובר אל רשת החשמל הארצית, כמו אל רשת המים והביוב. נוסדו כבישים חדשים,בתים חדשים ומרפאות חדשות. גם בחקלאות חל מיפנה עם הרחבת האזורים הנהנים מהשקיה מלאכותית, בייחוד במשולש הקטן לאורך המוביל הארצי של חברת מקורות. פותחו גם מקורות מים חדשים, שוקמו מעיינות ישנים וצינורות הובילו את המים לכפרים השונים.

 המיכון התקדם בקצב מזורז עם הצעת הלוואות לטווח ארוך ובתנאי פרעון נוחים לחקלאים. דחפורים וקומבינים החליפו את מחרשת העץ ואת החמור, וקידמו את העברתם של התושבים מגידולי קיום לגידולי שיווק. הישראלים לימדו את האיכרים הערביים את כל השיטות החקלאיות החדישות, את גיוון גידוליהם ושימור קרקעותיהם. רמת-החיים הערבית הרקיעה שחקים.

 אשראי קל-השגה וסיוע ממשלתי מסוגים אחרים הביאו לעליה מדהימה במספר בתי-האבן המרווחים והחדשים, המצויידים במתקני תברואהמודרניים, מים זורמים, תנורי גז, מקררים ומקלטי טלויזיה. לכמעט 90% מכלל הערבים תאורה חשמלית בבתיהם, ולכל כפר דרכים סלולות וגישה נוחה לרשת הכבישים הארצית. החיים נעשו וורודים הרבה מעבר לחלומותיהם של הערבים - הודות לכספים ולמאמצים יהודיים. ואזאירע הבלתי-נמנע.

 שינוי כלכלי מזורז זה הצטרף אל ההתקדמות החינוכית ויחד חוללו מהפכה חברתית. אין ההפרש בין הערבי הצעיר להוריו נמדד היום בשנים יחידות כי אם במאות. המהפכה הכפרית החלישה במידה ניכרת את המבנה הפאודלי הישן, שהרי הצעירים יכלו מעתה לקבל הלוואות באופן אישי, ולא היו עוד תלויים, לא באבות ולא בחמולות. יתר-על כן, הביאה העליה החדה ברמת-החיים רק לציפיות מוגברות, להחרפת התיאבון הכלכלי והפוליטי, כך שנעמד הערבי הישראלי הצעיר כמעין "אוליבר טויסט", הפונה אל "מיטיבו" היהודי, ודרישה על שפתיו: עוד!

 הקידום הכלכלי וההשכלתי תחת חסות ישראל חולל גם שינוי חברתי חשוב - גדל במהירות מספר הערבים היוצאים מדי יום מכפריהם לעבודה[[75]] בערים היהודיות, וכן גדלה האוכלוסיה הערבית העירונית על כל הקיצוניות הטמונה בכך.

 שהרי העיר היא המתסיסה. למרות התיאוריות של מרכס, אין הבורים הכפריים יוצרים מהפכות, לא בארצות הקידמה ובוודאי לא בחברות שמרניות, מפגרות ופאודליות הנחשפות לפתע-פתאום לעולם העירוני המודרני, הליברלי הפתוח. כל עוד עבד הערבי את אדמתו, הוא נשאר בתחומי כפרו. בבוקר התעורר בכפר; במשך היום עבד בו; ועם שקיעתהחמה ישן בו. עולמו הוגבל על-ידי הכפר, מחשבותיו ומעשיו עוצבו על-ידי הכפר ועל-ידי מנהיגי החמולות אשר בו. שום מסית לא הופיע שם, כי חשש לחייו. בסיכום, לערביי ישראל הבורים היו ב-1948 נשותיהם, ילדיהם, צאנם, שדותיהם ואמונתם. הם לא נזקקו לדברים אחרים, וציפו בבטחון מלא שילכו בניהם בעקבותיהם, בדיוק כמו שהם -האבות - הלכו בעקבות אבותם, ואבותם בעקבות סביהם לפניהם.

 אך לא ניתן היה להרחיק את החברה הישראלית. צמיחת התעשיה העירונית תבעה פועלים. השכר שהוצע היה גבוה בהרבה מהסכום שאפשר היה להשתכר בכפר, כך שבהדרגה - ואחר-כן, ללא הגבלה - החל הערבי יוצא מכפרו מדי בוקר למקום עבודתו בתל-אביב או בחדרה או בחיפה או בנתניה. היום עובדים בערים יותר ממחצית ערביי ישראל,ערים יהודיות. שם הם עדים לסגנון חיים שונה, מהיר יותר, מרגש יותר. הם רואים את החנויות ואת הביגוד ואת המכשירים. הם רואים את הנשים - במחשוף ובמיני. מתחיל העימות בין ערכיהם השמרניים והדתיים לבין תפיסות מודרניות. הערך המסורתי - ראשי החמולות הכל-יכולים - מתמוטט. עתה, עם צמיחת ההזדמנויות לתעסוקה מחוץלכפרו, מתמעטים ומצטמצמים סמכותו וכוחו של האב. עובדה זו נכונה אפילו כשאין הבן משכיל, די בכך שהוא משתכר יותר מאביו, הודות לעבודתו בעיר היהודית; על-אחת-כמה-וכמה היא נכונה כשהמדובר בבוגרי תיכון, בסטודנטים באוניברסיטאות, הנבוכים מפיגורו של אביהם, הבזים לרקבונם המוסרי של ראשי החמולות, החשים בושה צורבת לנוכחנכונותו של הדור הישן למכור את הבכורה הלאומית בנזיד עדשיהם של היהודים.

 היום, בהשפעת המודרניזציה שמקורה בישראל, קיימת נטיה גוברת לעבור מן הכפרים לעיר. קרוב ל-40% מערביי ישראל בוודאי גרים כיום בערים. מובן, שבערים מתרחשת הקצנתם בקצב מזורז, שהרי כאן אין חברה סגורה; אין נוכחות מתמדת של האב הסמכותי. אין חמולה מחניקה. בעיר יש צעירות יהודיות; יש הזדמנות להיפגש עם שמאלנים ועם משכילים; בעיר הם עדים לעולם היהודי המנהל את מדינת ישראל, אותה מדינה שהערבי נדרש לגלות לה נאמנות. [[76]]

 ערביי ישראל - אבות ובנים - ובשעור גובר והולך, גם בנות. כי גם את האשה הערביה "שחררו" הישראלים, כדי שאף הן תצבענה בעד האנטי-ציונים - ותטפנה אף הן לשינאת ישראל. כאשר מתרברב משרד ראש הממשלה, "שהרחבת רשת החינוך סייעה להעלות את רמת השכלתו של דור הנשים הצעיר" וש"העובדה שהערביות באות במגע הדוק יותרעם האוכלוסיה היהודית, פותחת לפניהן אפקים חדשים" - אפשר רק לגשש באפלה אחרי הסיבות לשביעות-הרצון העצמית; כי ככל היותר אפשר לומר על מדיניות ליברלית זו של ישראל שהיא יוצרת דור חדש של שונאי יהודים, תוך דאגה מירבית להבטיח שוויון במקום השנאה, ללא אפליה על בסיס של מין.

נביא שוב את דבריו של בוגר האוניברסיטה הצעיר מכפר כבול אשר בגליל המערבי, העומד בראש קבוצת תומכי אש"ף, "אבנא-ל-בלאד": "בכפרנו צעירים טובים מאד. האב כבר אינו שולט כאן. לכל מצביע רעיונות משלו. אנו עושים מאמץ להתפטר מרשימות החמולות. תשעים אחוזים מהצעירים הצביעו למעננו בבחירות המקומיות... אבי רוצה רק שיעזבוהו לנפשו". דור האבות, הנכנעים והסתגלנים, גוסס-נרצח, למעשה, על-ידי מדיניות "הבטן והראש" של ממשלות ישראל. האב מת - יחי הבן... והבת, תוצרההלאומי של ישראל. צעירים אלה יעשו כמיטב יכולתם להשמיד את מדינת היהודים, והיא מצדה תמשיך לייצרם. הדור הראשון של בוגריאוניברסיטה ערביים-ישראליים הקימו מיד את תנועת "אל-ארד" האנטי-ישראלית, בשנות הששים המוקדמות.

 אכן, גם אז היו שראו ושהבינו - אך אז הרחיקו את אשר ראו ממחשבותיהם, כי ראו... ונבהלו. נסים רג'ואן, שכתב אז בירחון 'מידסטרים' (דצמבר 1962), קבע: "אחד הצדדים המבהילים של הבעיה הישראלית טמון בכך שהדור הצעיר של ערביי ישראל מגלה בדרך-כלל פחות נכונות, שלא לדבר כלל על התלהבות, להשלים עם עובדת קיומה של מדינתישראל מאשר אבותיהם וסביהם, ה"אינטליגנציה" הערבית, כביכול, בישראל - ובכללה כל יודעי קרוא וכתוב מבוגרי האוניברסיטאות ועד למסיימי שנות תיכון אחדות - נוטה בדוך-כלל אחוי הדיבורים המתסיסים... לחיסול חשבונות עם ישראל. רבים, כנראה, אינם יכולים להשלים עם מעמרם כמיעוט במדינה היהודית, וממשיכים לייחל לבואושל מושיע כלשהו". מי הקשיב אז לדבריו אלה של רג'ואן?

 היו שהאמינו באמת ובתמים שניתן היה לקנות את תודעתם הלאומית של הערבים בבצע כסף ובהטבות סוציאליות, אך תמימים היו. היו שרצו להאמין, ועל-כן התעלמו במתכוון מכל העדות הנגדית - אלה כסילים [[77]] היו. ברור, שהשנים הראשונות שהצטיינו בשלווה יחסית ובדו-קיום עםישראל לא נבעו מאושרם ושביעות-רצונם של הערבים. תחילה נבעו מתדהמתם של הערבים מחמת תבוסתם הנוראה ב-1948, כשלא רק הובסו צבאותיהן של מדינות ערב השכנות, אלא גם ברחו חצי מיליון ערביי ישראל, ואילו היתר נותר ללא מנהיגות וללא הנחיה אינטלקטואלית ופוליטית.

 "שלום" עשרים השנים הבאות תוצר היה של המשך התדהמה, כשהערבי הישראלי צופה בשלטון הציוני הכל-יכול והנצחי ההודף כל נסיון ערבילמגרו; במימשל צבאי השולט בחייו והמגביל את חרותו הגבלה של ממש; בניתוקו ממגעיו עם ערבים אחרים בכלל, ועם אחיו 'הפלשתינים'בפרט, כך שהוגבלה כל צמיחה אפשרית של לאומנות בשורותיו; ובמנהיגות פאודלית מושחתת וריאקציונרית שנקנתה בקלות על-ידיממשלת ישראל, ואשר שלטה שליטה מוחלטת בחיי הכפר הערבי השרוי בתנאיו הפרימיטיביים.

 אך עתה הכל השתנה, הודות למאמצי היהודים להקנות לערבים מודרניות והשכלה. הערבי הצעיר הגדל בנסיבות של חינוך-חובה וחברה מודרניתשונה בתכלית מאביו, הפלאח, שאמנם שנא אף הוא את היהודים, אך השלים עם שלטונם מתוך ייאוש, ותוך ניצול הקידמה הכלכלית שזכהבה מידיו של שלטון יהודי זה. לא כך בנו - ובמידה גוברת, גם בתו. לשמחתם האוילית של היהודים ולמרות התנגדותם המציאותית יותר של הזקנים הערבים מתהווה דור ערבי חדש, חדיש ומתוחכם. דור זה משכיל יותר, מתמצא יותר בעניני העולם, קיצוני יותר, לאומני יותר - ומבסוט הרבה, הרבה פחות. מעל לכל, הוא גמר אומר לתבוע "זכויות ערביות". דורות "אוניברסיטאיים" רבים קמו לערבים מאז דור "אל-ארד"; ראש הממשלה רבין אמנם תאר בסיפוק את צמיחתו המדהימה של דור המשכילים הערביים בפורום מפלגתו, ואילו הסטודנטים הערביים - הם הבינו בבהירות ובכנות רבות יותר את משמעותה של ההתפתחות הזאת.

 "בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות קמה שכבה מקצועית אקדמית בקרב ערביי ישראל, שכבה בעלת רמה גבוהה של תודעה והתחייבות פוליטית" - דברי עזמי בשארה, סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית ומנהיג המפלגה הקומוניסטית (רק"ח) בקמפוס. בישארה לא הוסיףשיצירתם של ערבים חדשים אלה נבעה מ"מדיניותה" הנבוכה והמביכה של ישראל השואפת לרכוש את אהבת הערבים באמצעים של שיחוד חינוכי, חברתי וכלכלי[[78]] מהי אפוא התוצאה האמיתית של מיליוני הדולרים המושקעים בחינוך ערבי גבוה, ושל מאות המיליונים המושקעים בחינוכם העל-יסודי? בדצמבר 1979 זכתה "התנועה הלאומית הפרוגרסיבית" (או "המתקדמת') בנצחון בבחירות לשליטה בוועד הסטודנטים הערביים באוניברסיטה העברית. במצעה תבעה התנועה:

 * קבלת האמנה הפלשתינית, הדורשת את חיסולה של מדינת ישראל;

 * הקמת "מדינת פלשתין חילונית ודמוקראטית" במקומה של ישראל;

 * הסכמה עם פעולות טרור כחלק ממאבק הפלשתינים להגדרה עצמית.

 ובאמת, ב-1979, הופתעו סטודנטים ואורחים באוניברסיטה שנתקלו בעותקים משוכפלים של "האמנה הלאומית הפלשתינית", שחולקו בקמפוס, בין סעיפי האמנה בלטו סעיפים 19 ו20-: "חלוקת פלשתינה ב-1947 והקמת מדינת ישראל היו מעשים בלתי-חוקיים לחלוטין... טענות היהודים על קשרים היסטוריים או דתיים עם פלשתינה אינן עולות כקנה אחד עם עובדות ההיסטוריה...".

 מאמציהם הנמרצים של מנהיגי מדינת ישראל עיצבו דור של משכילים ומנהיגים ערביים המהווים מקור של אירוניה נצחית: הם תוצרה של מדינת היהודים שאותה הם חפצים לפרק לטובתה של מדינה ערבית. ואם עוד מקנן בלבך ספק כלשהו, כדאי לעיין בראיון שהתראיין מחמוד מוחרב, ראיון המצטיין בכנותו. אומר מוחרב, ערבי ישראלי תושב לוד ויו"ר ועד הסטודנטים הערביים באוניברסיטה העברית, בראיון שהופיע ב"מעריב" בינואר 1978:

 "אנחנו הסטודנטים הערביים באוניברסיטה, מהווים חלק בלתי-נפרד מהעם הערבי הפלשתיני, ובשרותו וקידום מטרותיו אנו נאבקים". "אשר לי ולגורלי האישי, הריני פלשתיני, תושב העיר לוד. האזרחות הישראלית נכפתה עלי, אינני מכיר בה ואיני רואה עצמי שייך למדינת ישראל. החוק מחייב אותי להחזיק בתעודת זהות ישראלית ובדרכון ישראלי. כפלשתינאי הייתי מעדיף תעודת זהות ודרכון פלשתיניים... לכשתושג המטרה הסופית תמצא לוד בתחומי הריבונות של המדינה הדמוקרטית, איך תקרא מדינה דמוקראטית זו? פלשתין, כמובן... "איננו מכירים בזכות, שאתם קוראים לה הסטורית, של העם היהודי לארץ הזאת - זה העיקרון היסודי שלנו... על הארץ הזאת, יש רק לעם הערבי-הפלשתיני זכות היסטורית".

 מוחרב הוא חבר התנועה הלאומית, אחד משני הכוחות העיקריים בקרב סטודנטים ערביים בישראל. מאלף לציין, כי הכוח האחר, "המתון", הנו רק"ח, שהנהיגה את מהומות יום האדמה המגואלות בדם, שכוונו [[79]] נגד הממשלה והותירו בעקבותיהן ששה הרוגים ועשרות פצועים. אך איןכל הבדל מהותי בין תקוותיהם הסופיות של כל הסטודנטים הערביים בישראל: ריבונות ערבית בכל חלק של "פלשתין" שישוחרר מעול"הכובש".

 אין בכך שום חדש, וודאי שאין בכך שום דבר מאכזב. סימני השנאה האינטלקטואלית הערבית לישראל ורצונם העז להשמידה היו ברורים לעין כל. באותו יום שחצה צבא מצרים את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים הופץ כרוז מחתרתי שקבע: "בדם וברוח נשחרר את הגליל". בליל הטבח האיום שבוצע על-ידי טרוריסטים ערביים ביותר מעשריםתלמידי תיכון יהודיים בעיירה הגלילית, מעלות, ב-1974, היתה האומה שרויה באבל. אך לא הכל. הסטודנטים הערביים באוניברסיטה העברית בירושלים ערכו מסיבה רעשנית ושמחה במעונות שלהם בהר הצופים, פרי נדיבותם של יהודים תמימים מהמערב שרצו לסייע 'למדינת היהודים'.

 למחרת בבוקר הגישה סטודנטית יהודיה ששכלה אח במלחמת ההתשה ב-1970 תלונה חריפה לדיקן הסטודנטים. החלה חקירה ונגבו עדויות, אך שום צעד משמעתי לא ננקט. הנהלת האוניברסיטה הסבירה לסטודנטים היהודיים שתפקידה העיקרי להרפות מתחים ולשמור על היחסים העדינים בין סטודנטים ערביים ויהודיים. הצהרה זו, ההולמתאולי את המועצה הלאומית של נשים יהודיות באמריקה או את הוועד היהודי-אמריקני, הביאה לתוצאות שניתן היה לצפותן מראש.

 תוך שבועיים ימים היו הסטודנטים הערביים מעורבים בתקרית שניה. יום השואה והגבורה המנציח את זכר השואה שקיפדה את חייהם של ששה מיליון יהודים צויין - כפי שצויין מדי שנה - באוניברסיטה העברית על-ידי הדלקת נרות זכרון בפתחי המעונות. באותו לילה ניפצה כנופית סטודנטים ערביים את הכוסות שהכילו את הנרות. בעוד החקירהבעיצומה, בשבוע הבא - יום הזיכרון לחללי צה"ל - חוללו הנרות שהודלקו לזכרם של חיילי ישראל. מחאות זועמות הביאו להחלטה מצד ועדה אוניברסיטאית להשעות את הסטודנטים האשמים, אך הנהלת האוניברסיטה - ב"מחוה של רצון טוב" - קיבלה את ערעורם נגד 'חומרת' העונש, והתירה לסטודנטים לשוב אל ספסלי ההשכלה הישראלית. לאלחינם ראו בכך הסטודנטים הערביים סימן נוסף לחולשתם של היהודים.

 (יש לציין בהקשר זה כי ביום השואה 1980 שוב חוללו נרות זכרון. סטודנט ערבי, סולימן השאם, שנתפס בשעת מעשה כשהוא מכבה את אחד הנרות, הגיב: "די באור שיש לנו במעונות, אין אנו זקוקים לנרות"). [[80]]

 חולשתה המעוררת-רחמים של הנהלת האוניברסיטה העברית, בהנהגתו של הנשיא אברהם הרמן, הביאה בהכרח לחוצפה מוגברת מצד סטודנטיםערביים. בשלהי 1974, בהגיע פעילות הטרוריסטים לשיאה, נפגשו פקידי האוניברסיטה המודאגים עם ראשי הסתדרות הסטודנטים לארגןתורנות שמירה במעונות החשופים. הוחלט שכל הסטודנטים המתגוררים במעונות - והערבים בכללם - יטלו חלק בשמירה על-פי תור. ארגוןהסטודנטים הערביים פרסם מיד תגובה בזו הלשון: "שום סטודנט ערבי לא ישתתף בפעילות המכוונת נגד אחינו הפדאיון (במונח זה מתייחסים הערבים לטרוריסטים של אש"ף). אפילו יהיה הדבר כרוך בהקרבה עצמית - כי זה חלק מחירה של המהפכה הפלשתינית".

 במסיבת העתונאים שכינסו הסטודנטים הערביים ב-1.12.75 הופיעו שלושה ערבים - אדל מנעא, ריאד אמין ונביל נחס - יחד עם שני שונאי-ישראל יהודיים, שהם כנראה בלתי-נמנעים במפגש מעין זה, להסביר את התנגדותם. הערבים כינו את הדרישה לשמור "בלתי-צודקת כי היא כרוכה בענין של מצפון". המצפון, כמובן, היא תחושתם שאת מלחמתםנלחמים הטרוריסטים, והיא הרי מלחמה צודקת. בינתיים, שני סטודנטים ערביים שחששו, כנראה, כי יגורשו מן האוניברסיטה, הביעו את הסכמתם לשמור. בליל ה-28 לנובמבר נעשה נסיון להצית את חדרם. ב-23 בדצמבר התאספו באוניברסיטה כמאתיים ערבים וחבריהם מן השמאל היהודי הקיצוני, חברי קבוצה שקראה לעצמה "קמפוס", לצורך הבעת מחאה. על השלט שבידיהם היה כתוב: "איננו מתביישים על היותנו פלשתינים". הפיכתם מ"ישראליים" נעשתה גלויה יותר.

 עצומה המונית בחתימתם של סטודנטים יהודיים תבעה מן הערבים למלא את חובתם. בתחילה עמדה האוניברסיטה איתן ותמכה בדרישתם זו של היהודים. ואז לפתע הודיעה הנהלתה שהיא מכירה ב"משבר המצפון" של הסטודנט הערבי והסכימה לכך שמי שלא מצא דרך ליישב את חובת השמירה שלו עם מצפונו ייפטר מן החובה.

 נצחון זה הביא להעלאת תביעות דומות לפטור באוניברסיטת חיפה, שם אחוז מדהים מאוכלוסיית התלמידים הוא ערבי. במסגרת מאבקם של הסטודנטים הערביים הושמעו איומים על חייו של הסטודנט היהודי המופקד על רשימת החייבים בשמירה, והואשמו שני סטודנטים ערביים מן הכפרים עספיה ודיר חנא בחטיפתו של סטודנט יהודי ובאיומים עלחייו בשל הסכמתו לשמור. לבסוף הסכימה הנהלת אוניברסיטת חיפה לפטור את הערבים מחובת השמירה תמורת תשלום כופר חודשי של שלושים לירות. (באותם הימים, פחות מחמישה דולר). [[81]]

 האמת היא, שעצם דרישתם של היהודים, שסטודנטים ערביים תומכי אש"ף ישמרו היתה מגוחכת. המצב שנוצר במסגרת תיאטרון האבסורד הזה היה של אוניברסיטה עברית המתירה לערבים תומכי-אש"ף ללמוד במסגרתה וליהנות מהטבות הניתנות לסטודנטים, ואילו היהודים תובעים ששונאי ישראל אלה ישמרו עליהם מפני שותפיהם-לאידיאולוגיה.

צירוף זה של הססנות ישראלית בסגנון הגטו ואומץ לב ערבי (אשר ניזונו הדדית) הביא במהרה את הקמפוס לראשונה לידי אלימות. בחורף 1975בחרה העיר נצרת, מרכז הלאומנות הערבית, בראש עיר קומוניסטי, תאופיק זיאד, שונא נלהב של הציונות והמדינה היהודית, שנהיה למוקד של התגברות חדשה של לאומנות ערבית. במיוחד, הנהיג את המאבק נגד הפקעת אדמות (תמורת פיצוי מלא) באזור הגליל. אותו אזור צפוני, בעל האוכלוסיה הערבית הנאמדת ב-50% מהאוכלוסיה הכללית, היווה איום בטחוני חמור על מדינת היהודים, ונעשו מאמצים כבירים לעודד התיישבות יהודים בתחומיו. הערבים ניצלו את פרשת ההפקעות להכריז על שביתה כללית ב"יום האדמה" (31.3.76), ובאלימות שהתלוותה אל השביתה, שבמסגרתה תקפו התושבים הערביים של הגליל ושל המשולש הקטן גם יחד שוטרים וחיילים באבנים ובבקבוקי מולוטוב, נהרגו ששה ערבים.

 באוניברסיטה העברית התאספו (ב-19.5.76) סטודנטים ערביים לקיים טכס אזכרה לערבים שנהרגו ולצעוק: "הלאה הכיבוש!" ו"הגליל ערבי!"קבוצה יהודית שעמדה מולם הניפה את דגל הלאום ושרה שירים עבריים. לפתע, מן הצד הערבי התעופפו אבנים כבדות. עדי ראיה מסרו אחר-כך כי החנו הערבים בסמוך מכונית "קורטינה", בעלת לוחית רישוי מספר 755-982, והוציאו ממנה שקי אבנים שהושלכו על היהודים. ארבעהסטודנטים יהודים נפגעו, אחד מהם, אלחנן בלומנטל, נפצע קשה, אושפז ונותח בראשו.

 ראש הסטודנטים היהודיים בקמפוס, אריאלה ראודל, האשימה בחריפות את הנהלת האוניברסיטה ואת הנשיא הרמן בכניעה לערבים. היא הזהירה שנוכחותם של חמש מאות סטודנטים ערביים במעונות תביא לשפיכות דמים, ושהמהומה שכבר התרחשה היתה "רק ההתחלה". ואילו תגובת ממשלת ישראל על האיום הברור הטמון בקידום ההשכלתי הערבי?

 בינואר 1976 פרסם משרד החינוך את מימצאיו של צוות "מומחים" יהודיים וערביים לעניני חינוך, בן ארבעה עשר חברים בראשותו של השמאלן מתתיהו פלד (שעתיד היה להפוך לאחד הדוברים של "שלום [[82]] עכשיו''). הצוות תבע רפורמה בחינוך הערבי, תוך השתתתו על היסודותהמסורתיים והמודרניים של התרבות הערבית "תוך הדגשת הייחוד של אופיין הלאומי של הספרות וההיסטוריה הערבית". ברור שלא ניתןלהמציא דבר המיועד יותר להחדיר אל תוך הצעיר הערבי תחושת שוני ואי-צדק שנגרם לו - מתכנית זו, וכמובן, הכל על חשבונם של היהודים.

 למרות הכל סרבה הממשלה בישראל להתעורר. בספטמבר 1978, בתשובה על תביעתו של חבר הכנסת הערבי זיידן עטשה לשיפור רמתם של בתיהספר הערביים, הצהיר מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, מר אליעזר שמואלי (ב-27.9.78), שלקח את עניני החינוך במגזר העובי תחת חסותוהאישית. משרד החינוך, למרות בעיותיו הכספיות, הקציבה עוד עשרים מיליון לירות לחינוך הערבי.

 לפני-כן, ביוני 1976, קיבלו מהסמינר למורים עבריים על-שם דוד ילין בירושלים עשרים וארבע בוגרות המוסד הערביות הראשונות את תעודותיהן ואת רשיונות ההוראה שלהן, כמורות בבתי ספר יסודיים ערביים. התכנית גובשה ומומנה על-ידי משרד החינוך שבוודאי לא גילה שום רשלנות במאמציו החרוצים לייצר משכילים ערביים שיעמדו בראש המאבק לחיסול הסמינר למורים עבריים על-שם דוד ילין, לחיסול משרד החינוך הישראלי - וכמובן, גם לחיסולה של ישראל.

 בהתאם לכך הכריזו יועצו של ראש הממשלה בגין לענינים ערביים, משרד החינוך והתרבות והסוכנות היהודית, במרץ 1978, שהוקמה קרןממלכתית חדשה להעניק מאה מילגות לסטודנטים ערביים מצטיינים באוניברסיטאות ישראליות. הצהירו גם, שנערכים מחקרים במטרה להרחיב את תחולתה של הקרן כך שתכלול גם תלמידי תיכון ערביים-ישראליים, אם יועמד לרשות הקרן די כסף יהודי.

 נשקו החזק ביותר של אש"ף בישראל הוא החינוך המסופק על-ידי היהודים, באמצעות כספים יהודיים, לערביי-ישראל. מדינת היהודים מכשירה מורים שהם, במידה גוברת, מלמדים - או מתעלמים מן המלמדים - לאומנות ערבית לתלמידיהם. ובאמת, איך אפשר לצפות לדבר אחר? הרי כבר ב-1937 טען דו"ח המשלחת המלכותית הבריטית לפלשתינה, שמורים ערביים הפכו בתי-ספר ממלכתיים ל'סמינרים ללאומנות ערבית'.פקיד-לשעבר שעסק בחינוך ערבי בפלשתינה כתב: "מורה ערבי, אי אפשר היה - אפילו בדמיוננו הפרוע ביותר - לצפות ממנו שיטע נאמנותלממשלה, אשר לדעתו חתרה יום-יום תחת קיומו הלאומי של עמו". (א"ל תיבאוי, "חינוך ערבי בפלשתינה המנדטורית"). [[83]]

 אותן המלים ממש אפשר שייאמרו - לא, הן כבר נאמרות - על ידי מורים ערביים המכהנים תחת ממשלתה היהודית של מדינת ישראל, והם - מיבאופן פעיל ומי באופן סביל - מאמנים את הדור החדש, המשכיל, העוין והשונא... של אש"ף.

 בדצמבר 1979 חשף "מעריב" את העוינות הגלויה למדינה הגוברת בבתי-הספר הממלכתיים-ערביים. העתון ציטט את דבריו של פקיד משרד החינוך: "נושאים פוליטיים עולים בשיעורים ומורים משמיעים סיסמאות הכופרות בעצם קיומה של המדינה. מקרים אלה הם שיגרתיים". המפקחים שתפקידם לברר אם אירעו דברים כאלה ואחר-כך למנוע את הישנותם - הם בעצמם, לעתים קרובות, מזדהים עם ההצהרות האלה. כותב העתון: "בישיבת מפקחים שהתקיימה לפני שלוש שנים, אמר אחד המפקחים: "אני ערבי פלשתיני, וככה אחנך את הילדים".

 בין האירועים שנמסר עליהם ב"מעריב": * במסע ליריחו שערך בית-ספר מעראבה צעק המורה אל עבר שני בדווים המשרתים בצה"ל: "תתביישו לכם ללבוש את המדים האלה ולשרת בצבא, ויהודים שודדים את אדמתכם".

* בכפר רמה, ביום העצמאות, אמר מורה לכתתו: "הערבים בוגדים בעמם על שחגגו את יום העצמאות של היהודים".

 * ביום העצמאות 1977 אמר מורה בסכנין בטכס הנפת דגל ישראלי: "היום טכס הנפת הדגל לכבוד יום השעבוד ולא יום העצמאות". באותו יום, בכפר שעב, סרבו שלשה מורים לקום לכבוד טכס הנפת הדגל וניסו למנוע מאחרים לכבד את דגל המדינה.

 בכלל, הפך הדגל ליעדם הסמלי של מורים ותלמידים ערבים-ישראליים כאחד. בטייבה מסרב מורה ללמד את תלמידיו על דגל ישראל, שהרי "שני הפסים הכחולים הם סמלים של הכיבוש ושל השאיפה להתרחב עד לנילוס ולפרת".

 * ב-18 ליוני 1978 קרעו תלמידים בטוראן את דגל הלאום לגזרים. מנהל בית-ספר הודה שאירע כדבר הזה בהזדמנויות שונות בעבר והתנצל על שלא דיווח עליהם. לפי "מעריב": "היו מקרים של שריפת דגלי המדינה, ציור דגל אש"ף על לוחות הלימודים, וכתיבת חיבורי שיטנה. לכל אלה לא היתה תגובה הולמת של הנהלות בתי הספר או המורים".

 * בנובמבר 1974 ביקר ראש הממשלה רבין בנצרת כדי לשוחח עם תלמידי תיכון. התלמידים הערביים שאלו אותו שאלות שזיעזעו את המדינה בתוכנן ובסגנונן כאחד. קבע "מעריב" במאמר מערכת (28.11.74) "אם היה מי שהישלה את עצמו שהתסיסה הפרו-אש"פית [[84]] מוגבלת אך ורק לשטחים שמעבר לקו הירוק, באה אתמול הפגישה בין ראש הממשלה רבין ותלמידי הכיתות הגבוהות של בתי הספר היהודיים והערביים בעיר וטפחה על פניו".

 * בפברואר 1978 הואשמו ארבעה תלמידי תיכון מכפר טייבה בנסיון להצית שני אוטובוסים ובציור סיסמאות אנטי-ציוניות. כשהובאו לכפר לשחזר את מעשיהם, רגמו מאות תלמידים את השוטרים באבנים ומנעו מהם את השלמת משימתם.

 כשראש הכפר, עבד-ל-חמיד אבו-עטיה, הופיע בבית המשפט עם עשרות מתלמידיו, איים בהכרזת שביתה כללית אם לא ישוחררו התלמידים.

כך שאין פלא שבסקר שנערך בין תלמידי תיכון ערביים ביוני 1978, קבעו גלויות 84% שהם תומכים בהקמת מדינה פלשתינית (כמעט כל היתר נמנעו מלהביע דעה). תלמידי התיכון הם יעדם ומטרת השפעתם של הסטודנטים הערביים באוניברסיטאות, ומאחר שאפשרויות מקצועיות אחרות מוגבלות מגיעים רוב בוגרי האוניברסיטאות להוראה, שם הםמעבירים בהצלחה את תחושותיהם האנטי-ישראליות העזות, מזמינים תלמידי תיכון לקרית האוניברסיטה. בהתפתחות מעניינת, אחרי האספה האנטי-ישראלית הגלויה באולם ווייז באוניברסיטה העברית, בקשו הערבים שוב לקבל את האולם בעשרה לפברואר 1980, להיפגש שם עם תלמידי תיכון. לאור הנסיון שנרכש באסיפה הקודמת סרב המוסד לתת את מבוקשם, אך הפגנה ערבית "ספונטנית" שכנעה את ההנהלה לשנות את החלטתה.

 במרץ 1978 הזמינו סטודנטים ערביים תלמידי תיכון מטייבה לבלות את סוף השבוע במעונות "הדסה" של האוניברסיטה העברית. פרצה מסיבהפראית, וניתצו כיורים ואסלות. סטודנטים יהודים טענו בחריפות שאין זו הפעם הראשונה שאירע דבר כזה. ברור, שהמעשים שיקפו לא רקרוחות עליזות אלא גם ביטוי פוליטי של שנאה וזלזול במדינה.

 עיצוב הדור החדש של ערבים-ישראליים משכילים שאינם יודעים את טעמה המר של התבוסה בקרב, הנע בגלוי אל עבר עימות עם הציונות ועם יהדותה של המדינה, זכה בתנופה מוגברת בעקבות מלחמת ששת הימים. שוב, נצחון צבאי יהודי הוא שבאורח אירוני הפכו היהודים לתבוסה פוליטית נוספת. לראשונה בתשע עשרה שנה יכלו ערביי ישראל להיפגש ולשוחח עם ערבים אחרים, לא-ישראליים, שקראו לעצמם "פלשתינאים" ושדיברו בגלוי על יום עזיבתם של היהודים השנואים. ערביי ישראל תפסו לפתע, שאינם בשר ואף לא חלב, לא דג [[85]] ואף לא עוף. הם אינם ישראלים (את זה ידעו תמיד, שהרי רק היהודים טענו אחרת). אך כעת התברר להם לפתע, שכל השנים שחלפו מאזקום מדינת ישראל, גם "פלשתינאים" לא היו! הם נחשבו ע"י 'פלשתינאי' הגדה המערבית לבוגדים ששיתפו פעולה עם אותם יהודים - ואף קיבלן אזרחות ישראלית מידיהם - שגזלו מעמם את אדמתם. בבת אחת התלכדו כל הגורמים המעצבים את הערבי הישראלי הקיצוני החדש. לעולם לא ישוב המצב לקדמותו.

 לא רק שנוצרו מגעים חדשים עם "פלשתינאי" הגדה המערבית, אלא שגם החלו הניסיונות לשיתוף פעולה עמם. לכן, ב"שבוע פלשתין" שנערך ב-1978 במכללות בית לחם וביר זית, השתתפו ערבים ישראליים. הם סייעו בארגון ה"שבוע" והפגינו את אחדות מאבקם. לא רק שהדפיסוסטודנטים ערביים-ישראליים וחילקו עלון הקורא לתמוך באש"ף, אלא שבניגוד לחוק החל מספר סטודנטים ערבים-ישראליים ללמודבמוסדות שבשטחים המשוחררים. אכן, נשיאה הקודם של מכללת ביר זית (ליד רמאללה), חנא נאצר, התומך באש"ף, שגורש על-ידי ישראלב-1974 בשל הסתה, אמר לעתון כוויתי בינואר 1979: "למרות כל מאמצי הישראלים למנוע מערבים צעירים מהעבר השני של הקו הירוק (ישראל) ללמוד וללמד במכללה, יש לנו שלושה מרצים היום מהאזור שנכבש ב-1948 (ישראל) ועוד סטודנטים אחדים.

 "אחד הדברים היפים הוא חידוש הקשרים בין כל בני העם הפלשתיני הגרים בפלשתין, וזה אף מקל על המלחמה בכובשים".

 כל זה אמת לאמיתה. פתיחת הגבולות בין מדינת ישראל לשטחים המשוחררים נראתה בעיני הישראלים המטומטמים-להפליא כאמצעי לאפשר לערביי ישראל המפוטמים להשפיע בשטחים, שטוב תחת שלטון ישראל. כמובן, אפילו ילד היה מבין שההפך הוא אשר יקרה. ערביי ישראל קיבלו פתאום הזדמנות להיפגש באופן קבוע עם בני עמם הנאבקים למען מה שנראה בעיני הערבי הישראלי כמטרתם המשותפת - חרות. אמר ראש עיריית חברון, פאהד קואסמה (22.1.79): "ערביי ישראל נותרו זרים, וגורלם כגורלנו. אין דרך לטשטוש העובדה שהם ואנחנו מהווים חלקים של אותו עם, ועובדת היותם תושבי ישראל אינה גורעת מהיותם פלשתינים".

 בראיון עמו שפורסם בעתונות הוסיף נשיא ביר זית, נאצר: "יעודה של המכללה הערבית בביר-זית לשמש גרעין אשר סביבו תיבנה המדינה [[86]]הפלשתינית". אכן הסטודנטים הערבים העוברים הכשרה באוניברסיטאות היהודיות של ישראל רואים את עצמם באותו אור ממש. הם זרעמנהיגי "פלשתין" העתידים בשטח "פלשתין שנכבש ב-1948". הם מספקים מנהיגות ודוגמאות אישיות לתלמידי התיכון והם מנהיגי אש"ף של מחר.

 הדבר המכאיב הוא שהתגברות החוצפה הערבית המדהימה אירעה דווקא תחת ממשלת בגין הקשוחה-לכאורה. העיר על כך כתב "מעריב", יוסףצוריאל, כבר באפריל 1978: "עליית הליכוד לשלטון יצרה בחודשים הראשונים מתח מסויים אצל ערביי ישראל והשטחים, אשר צפו הקשחהבמדיניות כלפיהם, אך כעבור זמן קצר נתחוור כי הממשלה החדשה ליברלית כקודמתה. אם לא למעלה מזה".

 השנתיים האחרונות היו עדות להתגברות בלתי-נמנעת בעוינותם של סטודנטים ערביים למדינה. אחרי נצחונה בבחירות לראשות הסטודנטיםהערביים באוניברסיטה העברית, פתח תל"פ לשכה רשמית במעונות הסטודנטים ברחוב שטרן, ותלתה שלט מרהיב: "תנועה לאומיתפרוגרסיבית". איך קבוצה כזאת הורשתה להתמודד בבחירות, או איך חבריה נשארים סטודנטים ואינם מובאים לדין בשל חתרנותם, קשהלהסביר, אך יש לזכור כי המדובר באוניברסיטה שהרשתה לסטודנט ערבי, פראס סאור, חבר בתא מחבלים שהטמין פצצה בקפטריה של האוניברסיטה, להמשיך בלימודיו אחרי שחרורו מבית הסוהר. המוסד "הסביר" שהקריטריונים לקבלה לאוניברסיטה הינם אקדמיים בלבד.

 בבטאונו "איתיחאד" שיצא לאור בדצמבר 1978 הודיעה תל"פ על התנגדותה ל"הסכם שיכיר בישות הציונית בחלק כלשהו של פלשתין".הסטודנטים תבעו מלחמה "שתתחיל בעלונים והפגנות ותסתיים במאבק צבאי מזוין". מעל לכל הבהירה התנועה: "אין המאבק מוגבל ל'שטחיםהמוחזקים'. יש להרחיבו ולכלול בו את כל חלקי המולדת הערבית".

 במערכת הבחירות שלה חילקה התנועה את מצעה שכלל תביעה ש"זכות ההגדרה הלאומית העצמית של העם הפלשתיני תכלול גם את ההמוניםיושבי הגליל והמשולש (הישראליים)". לכן בינואר 1979 חלקו סטודנטים ערביים אחדים עלון שתבע תמיכה באש"ף והיעלמות "הישות הציונית",יתר-על-כן, מספר ערבים שגרו מברק לכינוס דמשק של המועצה הלאומית הפלשתינית, ובו הביעו את תמיכתם במאבקו של אש"ף באותה "ישות ציונית". [[87]]

 סערת רוחות בישראל; "זעזועים" נוספים; דרישות לגירוש סטודנטים תומכי-אש"ף מהאוניברסיטאות, שבעצמן לא נקפו אצבע. אך אלוף אביגדור בן-גל הקשוח הוציא צווים שריתקו ששה מהסטודנטים לכפריהם. הצווים היו אמורים להיות בתוקף שלושה חודשים, זמן מספיק להפוך את מקבליהם לגיבורים לאומיים ולאפשר להם לשוב ולהמשיך בהסתתם.

 הששה מוצאם מששה כפרים ישראליים שונים: תמרה, עראבה, כפר יאסיף, מוסמוס, סנדלה ואום-ל-פהם. מאלף לתהות על קנקנם של שנים מן הסטודנטים, כדי לקבל תמונה בהירה של אי-השפיות של המדיניות הישראלית המייצרת, תוך איחולי מזל-טוב עצמיים ועלוני תעמולה המוגשים כמינחה לגוים, את הגלמים המנסים לקום על יוצריהם להשמידם.

 מסעוד אג'בריה, בן 24, משלים את לימודי המוסמך שלו באוניברסיטה העברית (ביחסים בינלאומיים), וגם לומד משפטים. הוא גר בכפר מוסמוסשם קבור משורר-אש"ף רשיד חוסיין (אשר את שיריו היו ערביי ישראל מעדיפים לקרוא במקום פרי עטם של ביאליק וטשרניחובסקי, שחובה עליהם ללמוד). אך לא רק מסעוד הוא סטודנט - משפחתו כולה יכולה לשמש מקור גאווה לבעלי מדיניות "הבטן והראש" של העבודה והליכוד: משפחתו מודרנית ומתקדמת, תוצרת ישראל למען יאהבוה הערבים. מלבד מסעוד, אחיו סעיד לומד כימיה באוניברסיטת בר-אילן ה"דתית"; אחותו לומדת בסמינר למורים בהדר-עם, וחמישה אחים ואחיות צעיריםיותר לומדים בבית-ספר תיכון. כמובן, יבוא היום וילמדו אף הם באוניברסיטה. כתב "מעריב" יוסף ולטר ביקר אצל המשפחה ומסר (16.2.79): "משיחה קצרה אתה למד שכולם חושבים ומדברים כמו מסעוד האח הבכור".  משפט מבהיל, כשנזכרים בכך שעורך עתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, אריה בנדר, נזכר בשיחה שקיים לפנים עם מסעוד אג'בריה. אמר הערבי: "כדי לבצע את המהפכה הפלשתינית עלינו לשפוך נהרות של דם".

 ג'מל מהג'נה, בן 21, מוצאו מאום-ל-פהם, משפחתו הערבית קטנה - רק ששה ילדים, ארבעה מהם בגיל תיכון, ואחד - מורה. מהג'נה הוא תוצרה של ההשתלבות המטופחת על-ידי קצרי-הראי הישראליים. הוא למד בעיקר בתיכון היהודי (כמעט) בעפולה, ואומר: "לא היפלו אותי לרעה". וכך, אחרי שזכה באותו חינוך הניתן לשכניו הציוניים, ואחרי שנתקבל לאוניברסיטה העברית, בעוד אשר חמישים אלף יהודים ספרדים חסרי-אמצעים נותרו בחוץ, אומר מהג'נה על מברקו לאש"ף בדמשק: [[88]] "הדגשנו שאנו ערבים פלשתיניים בתחום מדינת ישראל, וכאחרים, אנו טוענים שאש"ף הוא הנציג של העם הפלשתיני... המשטר הציוני הוא משטר של דיכוי...".

היעדרה המוחלט של מדיניות עקבית וברורה מצד ישראל כלפי הערבים נחשף כעבור שבועיים, כשהתאחדות הסטודנטים הערביים הארצית הצהירה שאף היא רואה באש"ף את המנהיגות הבלבדית של העם הפלשתיני. איש לא נעצר; איש לא רותק לביתו. אין פלא שבשנה הבאה גברה החוצפה הערבית.

 סטודנטים ערבים ערכו הפגנה ללא היתר באוניברסיטה העברית בנובמבר 1979 למחות נגד גירושו המתוכנן של ראש עיריית שכם, חסיד אש"ף, באסם שקעה. כשהמוסד השעה את ראשי ההפגנה, הכריזו הסטודנטים הערביים על מחאה המונית (בלתי חוקית). הדיקן, ישראל משולם, אקדמאי חסר חוט-שידרה, שחשש מפני עימות יהודי-ערבי, התחנן בפני הערבים שיבטלו את ההפגנה, והבטיח לבטל את צווי ההשעיה. אולם ההפגנה הערבית נערכה, וכשקראו "כולם עראפת!" ו"המדינה כולה שלנו!", פרצה מהומה שהתאפיינה בשימוש בשרשראות, אבנים וסכינים. שלשה סטודנטים יהודיים נפצעו. נוצרה קבוצת סטודנטים יהודיים בשם "הסטודנטים שנמאס להם".

 ערביי הטכניון - שנחשבו תמיד ל"הכי שקטים" - החלו להסית, במסווה של "ערב פולקלור מזרחי", נגד המדינה.

 כשהערבים הלומדים בטכניון עקרו מזוזות בחדריהם במעונות וחיללו אותן, הגישו פעילי תנועת י"ש (ישראל שלנו) את שרידי המזוזות החרוכות לקצין הבטחון של הקמפוס, ודרשו להעניש את האחראים. במקביל, פנו פעילי י"ש גם לחברי כנסת ובתוכם אלו הנחשבים "ניצים". התוצאה: אפס מעשה, אפס חקירה ואפס נקיטת אמצעים והתוצאה של התוצאה: התגברות החוצפה הערבית. השלב הבא היה ציור צלבי-קרס.

 גם אז לא באה שום תגובה מצד המוסדות. נהפוך הוא: הנהלת הטכניון - שכל דאגתה "לצנן את הרוחות" כדי להציג קבל-התורמים-מחו"ל הצגה של דו-קיום - החליטה לאסור על פעילות פוליטית של יהודים וערבים כאחד. כלומר, החליטה לשבור את המדחום שהעז להראות בניגוד למדיניות המימסדית - שהטמפרטורה עולה ומתלהטת.

 ואז הגיע ה-10 לפברואר 81. באותו יום נדקר בקסבה שבעיר חברון תלמיד ישיבת מערת-המכפלה, ע"י ערבים שחטפו את נשקו ונמלטו מן [[89]] המקום. באותו יום, כמה שעות קודם לכן, נמצא מנהיג תנועת י"ש, אליהו אדיר, מוטל ללא הכרה ליד הקטנוע שלו מול חדרו במעונות הסטודנטים בטכניון.

 אלי אדיר נדקר שלוש פעמים באופן אנוש בריאתו ע"י אל-חדג'-בארקתיו"ר ועדת הסטודנטים הערבים. בארקת אפילו לא הכחיש את העובדה שהוא פצע את אדיר, אלא שטען שפעל מתוך "הגנה עצמית".

 תגובת המשטרה לא איחרה לבוא: היא עצרה מיד את כל פעילי תנועת י"ש. אל-חדג'-בארקת הוסיף להתהלך חופשי עוד ארבעה ימים. ב- 20.2.81 הודיע שמעון רפפורט, כתב "מעריב", ש"ביום רביעי חלה תפנית בחקירת המשטרה בתקרית הדמים, וכנראה הופרכה סופית הגירסה שהיתה מקובלת עד אמצע השבוע. לפי עדות הערבי שנעצר כחשודבדקירת אלי אדיר (4 ימים אחרי הנסיון לרצח - מ.כ.) התנפלה קבוצה של גברים רעולי-פנים על יו"ר ועד הסטודנטים הערבים בטכניון, אל-חדג'-בארקת מהכפר מכר ועל עמיתו אעטף עומרי מכפר סנדלה, והיכו אותם בחושך מכות נמרצות באגרופנים ובמקלות-עץ, אחרי שקודם לכן ניתקו את החשמל לדירה.

 "... חדג'-בארקת לא נפצע כלל בהתכתשות. בחקירתו אח"כ טען, כי שלף סכין והשתמש בה כדי 'להגן על עצמו'. לדבריו, דקר את אחד התוקפים, שלא ידע לזהותו". (מעריב,(20.2.81).

 ועוד הוסיף שם הכתב רפפורט: "חקירה זו התנהלה משום שכארבע שעות אחרי מועד התקיפה נמצא הסטודנט אלי אדיר שרוע על האדמה בשביל שליד המעונות, כשבחזהו 3דקירות סכין. אלי הובהל לבית חולים "רוטשילד" ונותח מייד, כשחייו נתונים בסכנה. אחרי שלוש שעות ניתוח אוחה אחד מכלי הדם שנפגע בסכין, ואז הובהל לניתוח נוסף של פצע באחת מריאותיו.

 בתחילה סברו החוקרים כי אלי אדיר היה אחד מן התוקפים, וכי נדקר במהלך התקיפה. כשהתעורר מהניתוח טען אלי אדיר שהותקף בחדרו. ביום שלישי השבוע חלה תפנית בחקירה. הודיע עליה ראש הצח"מ, פקד שמשון אשד, בעת הדיון בהארכת מעצרו של חאג בארקת. החוקר טען כי עדויות נוספות מעלות חשד שאלי אדיר נדקר בהתקפה מתוכננת.

 על מידת חומרת פציעתו של אדיר נכתב ברישא של המאמר - בזו הלשון: מנהיג תנועת "ישראל שלנו", בטכניון, אלי אדיר, שנפצע בנסיבותלא-ברורות בתקרית דמים במעונות הסטודנטים בטכניון בשבוע שעבר, התאושש למרות שלוש דקירות סכין, בצורה שהפתיעה את הרופאיםהמנתחים. הם תמימי דעים ש"היה לו הרבה מזל, רצון חיים חזק ומבנה גוף של בריון", שסייעו לו להתגבר על הפציעה האנושה. [[90]]

 וכמיטב המסורת הערבית, אחרי התקיפה באה ההתקפה התעמולתית. "אחרי התקיפה במעונות חזרו עשרות הסטודנטים הערביים (ששהו בקמפוס בעת חופשת הטרימסטר) לכפריהם עד "יעבור זעם". חברי ההתאחדות הארצית של הסטודנטים הערביים, וכן "ועד הסטודנטים הערביים בטכניון" ניצלו את ההזדמנות למסע תעמולה. הם הפיצו גילוידעת ובו כינו את חברי י"ש "קבוצה פאשיסטית קלאסית", הטילו את האשמה על המשטרה, שלא בלמה בעוד מועד את פעילות י"ש. ועדי הסטודנטים הערביים הלא-מוכרים מאורגנים היטב ונהנים ממנהיגות נמרצת - ככל הנראה ממומנת ומודרכת ע"י גורמים פוליטיים שונים - היודעת היטב את מלאכת התעמולה. בהודעתם הם גם מאיימים: "נדעלהגיב ולהגן על עצמנו מפני התקפות", משמע: אלי אדיר אולי לא יהיה היחיד שיפגע." כך! חד וחלק. הערבים האזרחיים מעיזים בריש גלי לאיים, בלא לחשוש לתגובה.

 על "תגובת" הנהלת הטכניון מספר "מעריב" (שם) "הנהלת הטכניון טוענת כי בלמה - עם אגודת הסטודנטים - ניצני פעילות לאומנית ערבית בתחומי הקמפוס. בעבר היו כמה נסיונות מצד כ-250 הסטודנטים בני המיעוטים בטכניון להתארגן לפעילות לאומנית גלויה. לפני כשנתיים אירגנו בטכניון "ערב מזרחי" באולם צ'רצ'יל. הם הוזהרו בתקיפות שעליהם לשמור שלא לגלוש מעבר לערב בידור והווי. כיוון שהציגו סרט על חציית התעלה על ידי צבא מצרים, והגישו מופע של "שחיטת יונים" על הבמה, ובנוסף לכך השחיתו כמה מושבים - קיבלו הערבים הודעה חד-משמעית מההנהלה: "מאתנו לא תקבלו יותר אולם למופעים של 'ערבים מזרחיים'". ועם זאת, החלה גם התקרית של ה10- בפברואר בעקבות "ערב מזרחי" שערכו סטודנטים ערבים בקמפוס".

מעניין ביותר לשוב ולבדוק מהו היחס של היהודים אל הסטודנטים שכך גמלו לנו. אומר על כך שלמה נחמה, היו"ר המבולבל והמתבלבל של אגודת הסטודנטים בטכניון: "לבני המעוטים הלומדים בטכניון מעניקים יחס שווה ואפילו עדיף במעונות ובמילגות. הקריטריונים הם לפי הכנסה לנפש במשפחה, ולא תמיד יש לנו אפשרות לדקדק בבדיקת הצהרות של משפחות החקלאים הערביים" - מודה שלמה נחמה.

 מדוע נבחר אלי אדיר כקרבן התקפת הדמים החמורה ביותר שהיתה בקמפוס אי-פעם, התקפה שבנס לא נסתיימה באסון גדול יותר, לא קשה לנחש. אלי אדיר אמר לשמעון רפפורט, כתב מעריב, שבא לראיין אותו בעקבות הנסיון לרוצחו: "אנו (תנועת י"ש) מעודדים פעילות למניעת ירידה, לישוב הארץ [[91]] ולמניעת כרסום אדמות-מדינה, על ידי חקלאים בני המעוטים בגליל. בין היתר אנו תומכים בסילוק תומכי אש"ף ואנטי-ציוניים מהקמפוסים - שמימונם מכספי המדינה ומתורמים יהודיים. ראיתי איך הערבים חורשים ומכרסמים באדמות המדינה, וזה כואב לי כישראלי" - הסבירבשיחה בחדרו בבית החולים".

 אכן, אלי אדיר השכיל להבין מה שרוב מניינה של העסקנות היהודית ממאנת להבין. ועל זה שילם את המחיר.

 ל"חיסול" התקרית החליטו בעצה אחת נשיא הטכניון, פרופ' עמוס חורב, ויו"ר אגודת הסטודנטים בטכניון, נחמה, להנהיג תקנות-חירום האוסרות כל פעילות פוליטית: "אני בהחלט מקווה שלא תהיה הדרדרות" אמר שלמה נחמה, "אבל אי-אפשר לדעת; הנה היינו הקמפוס הרגוע ביותר ופתאום דווקא אצלנו התקרית האלימה ביותר".

 "אני מקווה שלא יותקפו עוד סטודנטים בקמפוס, במיוחד לא בני-מיעוטים", מסכם היו"ר המהולל, לא לפני שהוא מודה, ש"צריך להבין שיש לנו בעיה עם המיעוט הערבי, והמתרחש בקמפוס רק משקף את מה שמתרחש ברחוב". (מעריב, 20.2.81).

 באוניברסיטת חיפה, ב-4 למאי 1980, צעדו 150 סטודנטים ערביים דרך מבני האוניברסיטה, הפריעו להרצאות וקראו קריאות בגנות "פשיזם יהודי". כעבור שלשה ימים צוירו צלב קרס והמלים "מות ליהודים" על דלתות בניני הטכניון.

 באוניברסיטת חיפה, פרסמו הסטודנטים הערבים מינשר ("ביאן"), שבו אמרו בין היתר: "אנו חלק בלתי נפרד מהעם הערבי הפלשתיני, ואש"ף הוא נציגנו החוקי הבלעדי... הציונות היא תנועה גזענית וקולוניאלית...".

 ערביי ישראל הצעירים. האבות מתים. אלה, בניהם, נשארים ויולידו אף הם בנים ובנות - רבים. הערבי המודרני, המשכיל הצעיר. הגולם מישראל, יציר כפיהם של היהודים, שהאמינו שעל-ידי טיפוח גופו ומוחו, ישלים הערבי עם מעמדו הנצחי כמיעוט במדינת היהודים.

 אילולא הדוגמאות הרבות של עיוורון ישראל לא היה מאמין איש, אבל: בינואר 1979 ערכה יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, אורה נמיר, ביקור (שזכה בפירסום נרחב) בבתי הספר באום-ל-פהם, אחד המרכזים של [[92]] שינאתם של ערביי ישראל. בעוברה על פני קיר שעליו צוירה הסיסמה "יחי אל-פתח!", הודיעה לערבים ש"אנו מחויבים לעשות למען שויונם של בתי הספר הערביים עם היהודיים", למרות החלטת הממשלה להקפיא ואף לצמצם הוצאות למען החינוך היהודי.

 והוסיפה הגב' נמיר, חברת הכנסת ומנהיגה בישראל: "זה שאין לכם די בתי-שימוש בבתי הספר טראגי יותר בעיני מהמחסור בכתות-לימוד. תקבלו את התקציב, אך יהיה עליכם להבטיח שקודם תקימו את בתי-השימוש".

 לא על בתי-שימוש יחיה הערבי, ולא יחליף את שאיפותיו הלאומיות בבתי-כסא. את האסלות שניתן לו, יקח, אך בחינוך שניתן לו ישתמש כדי לקרב את היום שהיהודים יהיו למיעוט, והוא יציע להם, בנדיבותו, אסלות.

 [[93]]