לשכים בעינכם

פרק ו שד הדמוגרפיה

פרק ו

שד הדמוגראפיה

 בחודש מאי 1976 נעצר המשורר הערבי-ישראלי אואני סאויט לתקופה קצרה, על שכתב וקרא בפומבי שירים חתרניים, בעקבות מרד יום האדמה. להלן חלק מאחד השירים:

"הוי, שופכי דמים/ האמנם האמנתם שניתן לרצוח את עמי?/ הרי זאת משימה בלתי-אפשרית/ אם תהרגו ששה, נביא לעולם עוד ששים בעצם היום ההוא..."

 הנשק הערבי הראשי במלחמתם בישראל היהודית הריהו - תינוקות. במאמר שהתפרסם בעתון "הארץ" (10.3.78) כתב נתן ילין-מור השמאלן:"אמר לי אחד הנכבדים הערבים עוד לפני שנים...: 'לוא בקולי שמעו, היו מפסיקים כל פעולה צבאית הגורמת רק קורבנות וסבל. עלינו לשבת בשקט, לעבוד, ולהוליד ילדים. בדרך זו נהיה ממילא רוב לאחר שנים לא-רבות. ואז לא תהיה עור ישראל כפי שאנו מכירים אותה!".

 לא חדלו הערבים ממעשי הטרור, אבל המשיכו להוליד תינוקות בקצב רצחני. אי-לכך, עפ"י שנתון 1979 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תגיע האוכלוסיה הערבית תוך דור לכדי פי שלשה ממניינה כיום, אם יתמיד שעור הילודה הערבי הנוכחי. פירוש הדבר, שבשנת 2000 בקירוב יהיו במדינה ארבעה מיליון יהודים - יחד עם שני מיליון ערבים. הערבים יהוו שליש מאוכלוסיית ישראל! תחזית דומה נמסרה במרץ 1978 ע"י ד"ר משה הרטמן מאוניברסיטת תל-אביב לוועדת הכנסת העוסקת בעניני עליה וקליטה; הד"ר הנכבד קבע, שאפילו תוותר ישראל על כל השטחים ששוחררו ביוני 1967, יהוו הערבים בין רבע לשליש מאוכלוסית המדינה. צריך רק לשער כמה חברי כנסת ערביים ייבחרו בקולותיהם או את הכוח שיהיה בידי הקואליציה שלהם עם חבריהם היהודים השמאלניים.

 כל זה נובע מגורמים אחדים: מחד גיסא, תופס שעור הילודה השנתי הערבי-ישראלי את המקום הרביעי בעולם (לפני הודו!) ומגיע לכדי 40-45 לכל אלף נפשות, ואילו שעור הילודה היהודי-ישראלי הוא רק בין 17 ל-22 לכל אלף. יתר-על-כן: ערביי ישראל לא רק שהם מולידים ילדים רבים (8-7 בממוצע למשפחה, לעומת הממוצע היהודי של פחותמשלושה), אלא שהודות לרפואה היהודית מצליחים ילדיהם לגדול [[94]] ולהגיע לבגרות. אכן, הודות לשרותי הרפואה היהודיים תופס שעור תמותת התינוקות שלהם מקום אחרון בעולם. פירוש הדבר, שרבויים הטבעי מגיע לכדי שלושה אחוזים וחצי לשנה, וכל 20-17 שנה מוכפלת האוכלוסיה הערבית (ריבויים הטבעי של היהודים הוא בסך-הכל אחוז וחצי לשנה)! אך יש גורם נוסף, משמעותי עוד יותר: שעור הילודה העצום של הערבים חולל תופעה מיוחדת במינה: הקהילה הצעירה בעולם. אין בשום מקום אחר אחוז כה גבוה של צעירים כמו בקרב האוכלוסיה הערבית. גילם החציוני של ערביי ישראל הוא 15, שפירושו שמחצית האוכלוסיה כולה מתחת לגיל 15, שני שלישים ממנה מתחת לגיל 21.ההשלכות על הדורות הבאים ברורות למדי. אחוז הולך וגדל של הערבים מגיע כעת לשנות פריונם, הרבה יותר משל היהודים. לערבים מספר עצום של אנשים בגיל הריון וימשיך לשרור מצב כזה לעשרות רבות של שנים, ככל שיתבגרו צעירים אלה ויולידו בעצמם ילדים רבים.

 גילם החציוני של היהודים, לעומתם, מבוגר הרבה יותר - קרוב ל-,30 והשלכות מקבילות, אך הפוכות, נשקפות ליהודים. גם שעור תמותתם שלהיהודים (7.4 לכל מאה נפשות) גבוהה משל הערבים (5.6 למאה). שתי עובדות אלה עודדו את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל לצייר,במרץ 1980, את התמונה הקודרת של האוכלוסיה הערבית הנכפלת פי שלושה תוך שנות דור אחד, ואילו הריבוי היהודי המקביל - פחותמארבעים אחוזים!

 כל העובדות הנ"ל לועגות לקריאתם המבוהלת של היונים להחזרת האדמות המשוחררות, והרי טענתם החזקה ביותר של הדוגלים בהחזרת השטחים ששוחררו בתשכ"ז לבעלות ערבית הריהי הטענה הדמוגראפית. "החזקת שטחים אלה וסיפוחם לישראל", קובעות היונים, "פירושם לסכן את 'אופיה היהודי' של המדינה. סיפוח מאות אלפי ערבים לישראליגדיל את חלקם באוכלוסיה, והודות לשעור הילודה שלהם, יקיץ הקץ על הרוב היהודי בישראל".

 זאת טענה החוזרת-ונשנית בפיהם של הלובשים בקלות את אצטלת החשיבה הליברלית-מתקדמת. במאמר שהתפרסם בעתון "מידסטרים" (יוני/יולי 1976) סיכם יאיר קוטלר, עורך בכיר של עתון "הארץ", את העמדה הזאת: "אם תספח ישראל את השטחים המוחזקים יהיה יחס האוכלוסין בישראל 'הגדולה '60   אחוז יהודים לעומת ארבעים אחוז ערבים. ואז ישיג שעורהילודה המרשים של הערבים, המחזיק בשיא העולמי, את האוכלוסיה היהודית. ואם יקרה דבר כזה, איך נמנע אסון?"[[95]]

 בצורה דומה כתב הפרופסור הישראלי אמיתי עציוני על הבעיה הדמוגראפית הטמונה בשטחים המשוחררים, במסגרת מאמר שהתפרסם ב1968-, "פיתוייה הקולוניאליים של ישראל": "ישראל היא מדינה שהנה גם יהודית וגם דמוקראטית. כיצד תשמור על אופיה היהודי כשאוכלוסייתה מורכבת 45% ערבים, עם המתרבה בקצב מהיר יותר מהיהודים? אם מעניקים לערבים זכויות אזרחיות מלאות, האין פירושו של הדבר רוב ערבי בעתיד...?"

 מאמרים ואזהרות אין-ספור הוטחו כלפי כל ממשלות ישראל בדבר שד הדמוגראפיה העלול להשתחרר עם סיפוח השטחים. מספרים מכל הסוגים - סטטיסטיקה והשלכות - הופקו, כשבכולם אתראה מפני הצורך להתפטר מהשטחים בגלל התושבים הערבים המתלווים אליהם. כבר חודשים אחדים לאחר מלחמת 1967 הזהירה תנועת "שלום וביטחון", שסיפוח השטחים יאלץ את ישראל לוותר על יהדותה או על האופי הדמוקראטי שלה, שהרי האוכלוסיה הערבית ושעור ילודתה יהפכו בהדרגה את הערבים לרוב בארץ.

 לאור האיום הדמוגראפי הערבי בתוך מדינת ישראל עצמה, אשליה ואפילו הטעיה עצמית היא להאמין שמסירת הבעלות על השטחים לאחרים משחררת את ישראל מכבלי האיום הדמוגראפי הערבי. טענה כזאת היא דמגוגיה מהסוג הגרוע ביותר, שמטרתה להסתיר את האמת, שלא ישיג ויתור על האדמות המשוחררות דבר מלבד פסק-זמן קצר יחסית לפני התעוררותו של אותו שד, פסק זמן הכרוך בוויתור על שטח יקר המקרב את האויב עד לקילומטרים ספורים מלב הארץ; עם השטחים או בלעדיהם עומדת לפני מדינת ישראל המציאות של אוכלוסיה ערבית והיא מסרבת להודות בעובדה זו.

 בענין זה "הנצים" חסרי-אונים לא פחות מן היונים, ואין בפיהם כל תשובה, לא על השאלה, מה לעשות עם ערביי ישראל, או על השאלה, מהלעשות עם השטחים המשוחררים. בגין והנצים ממלאים את פיהם מים ואינם משיבים כלל על השאלה הפשוטה: "מה עושים עם מיליון הערביםשבשטחים?" בדיוק כמו שאינם עונים על אותה שאלה עצמה בקשר לערביי המדינה. התובעים סיפוח השטחים המשוחררים, לא פחות מןהיונים, מתעלמים משאלת האוכלוסיה הערבית, או משיבים תשובות מתחמקות. פשוט אין להם תשובות.

 כבר ב-1949 כשהגן ראש הממשלה דוד בן-גוריון על שחתם על הסכם שביתת-נשק עם ממלכת ירדן ובכך הכיר הכרה פסיבית בשליטתה בשטחייהודה ושומרון, הוא אמר: "מדינה יהודית במציאות הקיימת... אפילו [[96]] רק במערבה של ארץ-ישראל (ז"א, כולל יהודה ושומרון)... היא בלתיאפשרית אם תהיה דמוקראטית כי מספר הערבים במערב ארץ ישראל הוא יותר ממספר היהודים... איך תהיה זאת מדינה יהודית?... אנחנורוצים מדינה יהודית אפילו אם לא בכל הארץ..." (בכנסת,4.4.49).  על הכרזה זו הגיב ראש האופוזיציה, מנחם בגין: "אנחנו - מיעוט בארץ-ישראל? אם נקבל את ההנחה הזאת, הרי חלקים רבים של מדינת ישראלאסור היה להכלילם בתוך שטחה, משום שהיינו בהם מיעוט"'. (בכנסת, 15.6.49). אפשר לחוש בכעסו של בגין, אך אין בדבריו משום תשובה על השאלה. הוא לא השיב ב-1949, ועד היום עודנו מצפים לתשובה רציונלית.

 במקומה אנו שומעים התחמקויות כגון "אין אפשרות ממשית להשליך השלכות דמוגראפיות" (אך מדוע אי אפשר לא הובהר); "העבר אינו מצביע על העתיד" (שוב, מדוע איננו כזה, אינו ברור); "עליה יהודית תפצה אותנו על שעור הילודה הערבי" (אשליה בעלת ממדים חמורים). האמת היא, שמאחר שאין להם תשובה על הבעיה, גם הנצים - כמוהיונים - מתעלמים ממנה.

 על כן הודיע אריאל שרון ביוני 1979, לכנסת "שאין כל סכנה שנהיה בעתיד מיעוט בארץ", אפילו נספח את השטחים. הוא לא הציע כל סטטיסטיקה משלו, שתשיב על תחזיתה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הקובעת שעד לשנה 1995 יהוו ערביי ארץ-ישראל 48% מן האוכלוסיה.

 גרוע עוד יותר הוא שתומכי הסיפוח כה מתעלמים מן המציאות, שהם מדברים בקלות על הענקת אזרחות ישראלית לערביי השטחים המשוחררים!

 שרון התראיין ב"נשיונל אובסרבר" (2.2.74) ע"י לורנס מושר. כשדן בערביי השטחים העיר: "כאן אני צופה שלושה פתרונות אפשריים, האחד הוא להציע אזרחות ישראלית לערבים. פתרון זה נראה לי טוב ומקובל. איני צופה שום בעיה דמוגראפית עקב כך(!!)"'.

 אליעזר ליבנה ז"ל, אחד הנצים בתנועה למען ארץ-ישראל השלמה, הציג במאמר שהופיע בעתון "מידסטרים" (באוקטובר 1967) דעות אחדות בשאלה, מה לעשות בשטחים שזה עתה שוחררו. אחר-כך הציג את דעתו שלו: "אסכולה שלישית תובעת סיפוח כל השטחים החדשים ע"י ישראל היהודית והדמוקראטית, ובו-זמנית, יישום תכנית שאפתנית ליישב מחדש את הפליטים...".[[97]]

 ליבנה הבהיר שהבין היטב שרק מספר פליטים מסוים יתיישב במקומות אחרים, והיתר? "שאר הפליטים חייבים לזכות באזרחות ישראלית ובהעלאת רמתם הכלכלית, התרבותית והחברתית לרמה הישראלית". מאות אלפי ערביי יהודה, שומרון ועזה, שלא היו פליטים בכלל, גם להם, כמובן, תוענק אזרחות ישראלית. איך אפוא תוכל ישראל, המדינההיהודית, לקלוט את הערבים? בצורה אופיינית ניתנה תשובה שאינה אלא התחמקות מתשובה. כותב ליבנה: "חשיבה ציונית(!) לקחה תמיד בחשבון שקרוב לוודאי שיהיה מספר ערבים גדול במדינת היהודים. כפי שתוכנן תחילה ע"י האו"ם, לשטח היהודי של פלשתין היה מיועד מיעוט ערבי של 45%. אילולא בריחתם של ערבים רבים מאוד מהאזור בעת הלחימה של שנת 1948, היו תוך זמן קצר מהווים רוב באוכלוסיה".

 איזו אדישות וחוסר-פתיחות! ואילולא בריחת הערבים ואילו היו לרוב, מה היה על מדינת ישראל, על אליעזר ליבנה ועל "מידסטרים"? ומאחר שלא נטו ערביי 1967 לברוח, מאין יבוא עזרו של ליבנה? ואיזו "חשיבה ציונית" באמת חשבה חשיבה רצינית על הבעיה לפני בריחתה שלה לחמקנות ולהתעלמות מהכאב?

 יובל נאמן ממפלגת "התחיה" דיבר על "ריבונות כפולה" בקשר לערביי השטחים המשוחררים ב-19.7.79. הוא נשאל, באיזו אזרחות יחזיקו הערבים שם. תשובתו:  "כרצונם, ישראל או ירדן... תהיה להם זכות הצבעה לאחד משני הפרלמנטים, בהתאם לאזרחות שיעדיפו".

 כשנשאל אם יוכלו הערבים למלא תפקידים פוליטיים, השיב נאמן: "כן, בהתאם לאזרחות שלהם. אם יגיעו למשרות בכירות בירדן, יוכלו להפוך את ירדן למדינה פלשתינית".

 מדהים שלא המשיך המראיין לשאול: ומה יהיה אם יתפסו משרות פוליטיות בכירות בישראל...? הבריחה מן המציאות משתקפת בבהירות הרבה יותר מבין השורות של הצעות האוטונומיה של בגין (רק מעטים כנראה מודעים לכך שרעיון האוטונומיה שאושר לבסוף בקמפ דייויד התבשל תחילה במטבחו של בגין, ולא אצל סאדאת או בוושינגטון). ביןנקודות התכנית רושם בגין:

 נקודה י"ד: לתושבי יהודה, השומרון וחבל עזה... תנתן זכות הבחירה החפשית בין אזרחות ישראלית לירדנית.

נקודה ט"ו: תושבי השטחים... המבקשים אזרחות ישראלית תוענק להם אזרחות זאת בהתאם לחוקי האזרחות של המדינה.

נקודה ט"ז: תושבי יהודה, השומרון וחבל עזה... שיבחרו באזרחות ישראל יהיו זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, בהתאם לחוק הבחירות. [[98]]

 יגאל אלון המנוח, אז ממנהיגי מפלגת העבודה, תקף בשצף-קצף את ההצעה, כינה אותה "פארסה", ובאסיפה של מפלגתו ב-5.3.78 שאל: "מי לידינו יתקע כף שלא יימצאו מאות אלפים של ערבים פלשתינים שברצון יקבלו אזרחות ישראלית... ואז האיזון הדמוגראפי העדין בין יהודים לערבים ישובש במידה כזו שהמדינה תהפך אוטומטית ממדינהיהודית עם מיעוט ערבי נכבד שווה זכויות למדינה דו-לאומית?"

 לבגין ולנצים אין תשובה. ליונים יש תשובה: לוותר על מרבית השטחים בעלי האוכלוסיה הערבית. אך מעשה כזה לא רק שהוא ויתור בלתי-אחראי על ארץ-ישראל היהודית; לא רק שהוא יצירת פגיון המונח על לבה של ישראל, עם שוב הריבונות הערבית לכדי 25 ק"מ מתל-אביב, הרצליה, רמת-גן, פתח-תקוה ונתניה - אלא גם ביחס לבעית האוכלוסיהאינו פותר דבר.

 בעיה דמוגראפית זו מהווה את האיום הגדול ביותר על קיומה של מדינת ישראל; בעיה זו קיימת עם השטחים המשוחררים או בלעדיהם. איזה יצרמטורף מעצב בנו את העקשנות שאנו מגלים בהתעלמנו ממנה? איך זה שאין אנו מגייסים את אומץ-הלב הדרוש לדון בה ולפותרה?

 הסירוב להתמודד בכנות עם הבעיה הזאת נראה בבירור בנאומו של השר שרון מיוני 1979, שם לעג השר לאזהרות הקשורות בגידול האוכלוסיההערבית "והוכיח" שמאז מלחמת העולם הראשונה התרבו היהודים יותר מן הערבים, למרות שעור הילודה שלהם, אולם אפילו שרון, למרותרדידות חשיבתו, יודע היטב שהתרבות יהודית זו אירעה כמעט אך ורק בשל העלייה היהודית ומנוסתם של יותר מחצי מיליון ערבים מהמדינה.

 רק דמגוג או בור היה מסרב להודות בכך שערב קום המדינה היהודית ב-1948 כמעט ארבעים אחוזים מהאוכלוסלה בגבולות המתוכננים של המדינה היו ערבים, ושיותר מחמש מאות אלף מהם נמלטו. אילולא בריחתם, כמה ערבים היו היום במדינה? מי אינו מכיר בכך שבארבע השנים עד 1952 כמעט שולשה האוכלוסיה היהודית, הודות לעליה המוגברת הן של ניצולי השואה באירופה והן של 650,000 היהודים מארצות האיסלאם, שנדחפו ע"י להטם הדתי והציוני לעלות ארצה? מי לא יודה שרק בשל כך הצטמק המרכיב הערבי באוכלוסיית המדינה עד כדי 11% בקושי? מאז גדל חלקם של הערבים באוכלוסיה; כך מתארת גידול זה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: "הריבוי הטבעי של הלא-יהודים כה גבוה, עד שהוא משיג את קצב הגידול (באחוזים) של האוכלוסיה היהודית, לרבות העליה לישראל שהקיפה מאז 1952 עד 1978 קרוב למליון נפש" (מעריב, 28.3.80). [[99]]

 מאין תבוא עליה כזאת כיום? ארצות ערב התרוקנו מיהודיהן; יהודי ברית המועצות נוהרים לארצות המערב, לא לישראל; הקהילות היהודיתהמתבוללות והאמידות בצרפת, באנגליה ובאמריקה - האם הן תעלינה ארצה במאות-אלפיהן?

 אדרבה! ההיפך הוא הנכון, רוב אומדני האוכלוסיה היהודית של ישראל בשנת 2000 התבססו על שעורי עליה שונים, בדרך כלל בין חמשים לששים אלף עולים מדי שנה. אומדנים אלה הצטמצמו בעקבות הערכות מעודכנות יותר של 25,000 או אפילו 15,000 עולים לשנה בלבד. האמת היא שאחוז הגידול הנוגע לעליה מתקרב יותר לאפס, ואולי אף פחות מכך. מדוע? יחד עם עליה ארצה, יש גם ירידה מישראל. לא רק שהיהודים מן הגולה אינם שואפים לעלות - אפילו ממקומות בעיתיים כגון איראן או דרום-אפריקה - מעדיפים היהודים הישראליים לחפש חוף מיבטחים באמריקה, באירופה או במדינות חבר העמים הבריטי, ועוזבים את המדינה במידה מסוכנת ומדאיגה.

 לפחות חצי מיליון יהודים שגרו לפנים בישראל ירדו; כעת הם מתגוררים בארה"ב ובקנדה. לדברי ועדת העליה והקליטה של הכנסת יוצאים כאלפיים ישראלים מדי חודש, ורבים נוספים המתכננים ירידה אינם מודים בכך; הם מעדיפים להשיג אשרת תייר, לרשום את סיבת נסיעתם כ"חופשה", ואח"כ לחפש דרך להישאר במדינת בחירתם. השבועוןלישראלים היוצא לאור בניו-יורק; תשדיר הטלויזיה בימי א' בבוקר; תכנית הרדיו היומית בת שלוש השעות - כל אלה מעידים על קיום התופעה. שכונות לוס אנג'לס וניו יורק שם שומעים עברית מכל עבר מהוות עדות מזעזעת למציאות הירידה.

 הירידה ניזונה, כמובן, מעצמה. ככל שעולה מספר הישראלים המתיישבים במערב, מתנפץ מחסום הבושה הפסיכולוגי שהיה פעם קיים. לפניםהתביישו ממש ישראלים להודות ברצונם לרדת מן הארץ. היום, לאחר ירידתם של חצי מיליון, נעלמה הבושה. יותר ויותר מצדיקים את כוונתםבהצביעם על השרות הצבאי שעברו, על המסים הגבוהים הנגבים מהם, על האינפלציה, הכלכלה, שירות המילואים השנתי וכדו'.

 ואם לאדם קרוב-משפחה או ידיד באמריקה, קל הרבה יותר לזכות בייעוץ ואף בסיוע בכל הנוגע להגירתו. צריך רק לשוחח עם ישראלים צעירים כדי להבין מהו השעור המדהים של השוקלים ירידה ברצינות. אין גם טעם להדגיש מה שלילית השפעת כל הישראלים היורדים על המאמצים לשכנע את יהודי המערב לעלות ארצה. רבים הם יהודי המערבהמהרהרים ברעיון העליה, שנדהמו ממספר הישראלים המעדיפים את ארצם שלהם!

 פרופ' משה הרטמן מאוניברסיטת תל-אביב מזהיר, שיש צורך בעליה בת 80,000 נפשות מדי שנה כדי לשמור על יתרון האחוזים שלנו בישראל [[100]] בגבולות המדינה המצומצמים. מאין תבוא עליה בממדים כאלו? היא איננה, ואילו סכנת האוכלוסיה הערבית אמיתית ביותר; היא קיימת!

 יש הטוענים שהמודרניזציה הפוקדת את החברה הערבית תצמצם את שעור הילודה הערבי. על כך אפשר להגיב רק, שגוברים על צמצום זה ממדי הצמצום הדרסטי בשעור הילודה היהודי.

 ב-1978 הצביע שר הקליטה דוד לוי, יהודי ספרדי ואב לאחד-עשר ילדים, על הצורך הדחוף בעלייה כי "'עם חלוף הזמן מולידים הזוגות הספרדיים - תורמיה העיקריים של ישראל לשעור הריבוי הטבעי היהודי - פחות ילדים".

 אומר צבי אייזנבך, חבר הנהלת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: "לוי צודק בהחלט - שעור פוריותן של יהודיות ממוצא אסיאתי-אפריקני בישראל ירד מכמעט ששה ללודים בשנת 1955 ל-3.66 בשנת 1976" (ג'רוסלם פוסט, 7.3.78). מאז נמשך הצמצום הכללי בשעור הילודה: מ-3.2 ילדים למשפחה ב-1976 (לגבי יהודיות ישראליות כולן) ל-2.7- ב-1979.  ב-1976 נולדו 75,066 ילדים יהודיים, ואילו ב-1979 רק 69,600, למרות העליה הכללית באוכלוסיה היהודית, הירידה התלולה בשעור הילודה היהודי מ-1948 נובעת כמעט בלעדית מההשפעה האשכנזית השלילית על הספרדיות.

 השפעה זו, הנובעת גם ישירות מהעובדות הסוציאליות המעודדות את הספרדיות ללמוד את השיטות למניעת הריון וגם בעקיפין משאיפת הספרדיות עצמן לחקות את האשכנזיות הנחשבות על-ידיהן 'תרבותיות' יותר, הילודה יותר מן הגלולה. הנתונים שסיפקה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מורים על ירידה של תשעה אחוזים במספר הנישואיןהיהודיים בין השנים 1975 ל-1976 (באותה תקופה חלה עליה בשעור הגירושין, אף היא של תשעה אחוזים).

 נטיה זו נמשכת. למרות הגידול באוכלוסין נרשמו ב-1979 רק 24,500 טכסי נישואין לעומת 28,583 ב-1975. מסורתם של היהודים הספרדייםנופצה מכל צדדיה, והתוצאה - ירידה נוספת בשעור הילודה. הישראלי הממוצע התחתן בגיל המאוחר של 27, ואילו הישראלית - ב-23.

 תופעה זו נסתייעה בגורם מפלה ברור בחיי ישראל. צעירים וצעירות יהודיים המגיעים לגיל 18 חייבים בשרות צבאי, הגברים - לשלוש שנים. החייל הצעיר מוחזר לחיים אזרחיים רק בגיל 21, ורק אז יכול להתחיל בביסוס עתידו. הערבי פטור משרות צבאי. הוא חפשי לעבוד ולהשתכר [[101]] בגיל 18 ולהתחתן בגיל צעיר - נקודה נוספת שאינה מתגלה במבט ראשון בסטטיסטיקה הקרה של הלשכה המרכזית.

 וכמובן, קיימת תופעת ההפלה, תופעה יהודית בלבדית-כמעט בישראל. אפילו לפני שחוקקה הכנסת את חוק ההפלות הרצחני לפני שנים אחדות,הודה משרד הבריאות שבוצעו כארבעים אלף הפלות לשנה. כתב ה"ג'רוסלם פוסט" ב-10.3.78: "רופאים וסוציולוגים רבים מאמינים שבמציאות גבוה מספרן בהרבה. עתה, לאחר חקיקת חוק ההפלות הליברלי החדש יגדל שעור 'הפיחות הטבעי' במהירות רבה עוד יותר". אכן יגדל, ועד כדי כך יגדל שמעריכים כי מדי שנה נרצחים כמעט מאה אלף תינוקות יהודיים באורח חוקי. וככל שהולכת השפעת השמאלנים ומערכת החינוך החילונית חסרת-הערכים וגוברת בקרב הדור החדש של היהודים הספרדיים, תישחק המסורתיות שלו בה-במידה, אותה מסורתיות שהיא הגורם העיקרי בעיצובן של המשפחות הגדולות.

 ירידה זו בשעור הילודה היהודי שווה לפחות לירידה כלשהי בשעור הילודה הערבי. ירידה שתורגש אולי רק בעוד דורות אחדים. ד"ר משה הרטמן מרחיק לכת עוד יותר וקובע: "למרות הציפיות לא צימצמו תהליכי התיעוש והעיור את שעור הילודה הערבי, שהוא בין הגבוהים בעולם" (ג'רוסלם פוסט,3.3.78). הסיבה לכך ברורה: שגשוגה הכלכלי שלהאוכלוסיה הערבית, שהוענק לה ע"י הליברליות היהודית, הוא המאפשר להוליד ילדים ללא תנאי מצוקה כלכליים. זוהי מדיניות הרווחה הישראלית המעודדת, לדבריה של אורה שם-אור (ב"ידיעות אחרונות", 8.5.78), "פיריון מוגבר במיגזר הערבי, הודות למענקים החודשיים המשולמים עבור כל ילד...".

 התמיכה היהודית (מעין סובסידיה, בעידן של קיצוץ בסובסידיות אחרות) בשעור הילודה הערבי איננה אלא צד נוסף של המדיניות ההרסנית הנובעת מהחשש לתגובת העולם על "אפליה", ומרגשות אשמה ליברליים הנוגדים שוב את האינטרס הלאומי, את המסורת היהודית ואפילו את תחושת הקיום הכללית, והמתגברים על כולם. זוועתית עוד יותר היא קביעתו של הד"ר הרטמן לפני ועדת הכנסת לעליה וקליטה: "בעוד שבכל הארצות הסובלות מרבוי אוכלוסין גבוה, קיימת מדיניות של תכנון ילודה, אצלנו אין הדבר קיים, מסיבות פוליטיות". (מעריב, 24.5.78).

 כמובן, נכון ששום מועצה מקומית ערבית לא תאמץ תכנית כלשהי לתכנון משפחתי, ולא תשתף פעולה עם תכנית כזאת, כי הן כולן מבינות היטבאת כח נשקם זה הנקרא "ריבוי אוכלוסין". מאידך גיסא, מלמדים [[102]] היסוסיה של הממשלה מפני נסיון מדיניות כזאת על כוחו של המיעוט הערבי הגדל כבר עתה. עובדה זו נקלטת היטב ע"י ערביי ישראל.

 אל נשכח גם, שנכונותם של ערביי ישראל להתקומם ולהביע בגלוי את שנאתם לישראל ולציונות נובעת הישר מאוכלוסייתם התופחת והצעירה. גם הדלק הרוחני של מהפכה וגם בשר תותחיה מקורם בצעירים. מהם צומחת קיצוניות פוליטית, והם הניצבים ברצון לדגלה. צעירים הם המחוללים כל מרד והם הנלחמים למענו. האחוז הגבוה שהם מהוויםבקרב ערביי ישראל הוא אות המבשר רעות.

 לא רק שאין לממשלת ישראל מדיניות לצמצום מספר הערבים במדינה; במשך השנים הסכימה לקלוט עוד או התעלמה מחדירתם הבלתי-חוקית.מיד אחרי מלחמת 1948, בהסכם שנחתם ברודוס, סופחו לישראל אזורים במשולש, שבהם שלושים אלף ערבים. ועוד, כמחווה של רצון טובשתוכננה לעודד "שלום", הותר שובם של ארבעים אלף ערבים מלבנון, מצרפת ומקפריסין במסגרת תכנית "לאיחוד משפחות". בין אלה שהותרהחזרתם היו אנטי-ציונים מושבעים כגון ההגמון היווני-אורתודוכסי מקסימוס חכים ומנהיגים קומוניסטיים שקיוו כי תהיה להם השפעה ממתנת (כך!).

 אלפי תושבי הכפרים הערביים בצפון, גוש חלב (ג'יש), רמה, כפר יאסיף, ועילבון הורשו לחזור באורח חוקי, או להישאר לאחר שחצו את הגבולבניגוד לחוק, לעתים קרובות תוך הסתייעות ביהודים "בעלי רצון טוב". אמנם בישראל רבים היום, "בעלי רצון טוב" לא פחות, דורשים אתהחזרתם של ערביי איקרית ובירעם אל כפריהם, למרות אזהרתו של חבר הכנסת, אמנון לין: "זה יהווה אור ירוק למסע המוני להחזיר את כל הערבים העקורים בישראל לבתיהם (באיזורי הגבול) משנת 1948, במסגרת 'חראקת-אל- עודה' - תנועת השיבה". חשוב לאין ערוך: בכך תיפתח הדלת למסע להרשות את שובם של מאות אלפים מחוץ לגבולות המדינה.

 בירושלים הוציאה הממשלה הון עתק על הנצחת הרוב היהודי שבעיר (דוגמא נוספת לסתירות המגוחכות של המדינה המתמסרת לשכנוע הערבי שהוא שווה-זכויות). למרות כל המרץ, הממון והמאמץ היהודים מפסידים במאבקם, ואחת הסיבות להפסדם היא חדירתם הבלתי-חוקית של ערבים מהשטחים, בעיקר מאזור חברון. כחמישה עשר עד עשרים אלף ערבים כאלה מתגוררים, לא רק בעיר העתיקה, אלא גם בכפרים הסמוכים לירושלים. אין פירושה של תופעה זו רק עשרים אלף אויבים נוספים לישראל - על צבא התינוקות שלהם - בתוך גבולותיה, אלא [[103]]המקיפים את העיר הפכו לחומה ערבית המתעבה והולכת המפרידה ביןמערב-ירושלים היהודית למדבר יהודה..." ש"תצלומי אויר שצולמו לאחרונה ע"י העיריה מגלים שהכפרים הקטנים

 "אופי ההתפשטות הערבית מדאיג אמנם תושבים אחדים בשכונות היהודיות החדשות בפרברי העיר. שכונות אלה נבנו תחילה בכוונה בקצוות הצפוני, המזרחי והדרומי של החגורה היהודית מסביב לעיר העתיקה של ירושלים. עם התפשטות הכפרים הערביים, הם התקרבו אל השכונות היהודיות החדשות ומתחו שרשרת ערבית מסביב לשיכונים היהודיים" (בוליטין סוכנות הטלגרף היהודית, 1.10.75).

 מדוע מאפשרת ממשלת ישראל את הידוק הלסו הדמוגראפי הערבי סביב צווארה של ירושלים היהודית? לדבריו של הכתב השמאלני גיל סדן, "העיר, הטרודה בלאו-הכי ע"י מגיפה של בניה בלתי-חוקית ע"י קבלנים ישראליים, אין ביכולתה לגייס את הזמן ואת כח-האדם הדרושים לטפל בבעיה זו בסקטור הערבי...", חוסר הפרופורציה של סדן מדהים; סדר הקדימויות שלו מעוות; הוא מציין שה"סכנה" היהודית רבה מהערבית - האם כל אלה מצביעים רק על אי-יכולתו להבין את האיום הערבי?

 לא ולא. הוא כותב בהתפרצות של פרשנות פוליטית: "...ישראל תצטרך ללמוד לחיות עם התפשטותם (הבלתי-חוקית - מ"כ) של הפרבריםהערביים בירושלים - אלא אם כן היא רוצה... לפעול בניגוד לטיעונה החוזר-ונשנה, כאילו ביכולתם של היהודים והערבים לחיות בצוותאבשלוה בירושלים".

 כמובן, הדיבור על "שלוה" מגוחך. אוטובוסים ומכוניות יהודיים בדרכם לשכונה היהודית החדשה, נוה יעקב, נרגמים בעברם בבית חנינא ובשועפט; שכונת תלפיות-מזרח הניצבת מול ג'בל מוכבר וערב-אל-סווארה עדה להתקפות על ילדים, למעשי פריצה ולנשים מפוחדות; הרובע היהודי בעיר העתיקה רווי-מתח - כל אלה מעידים על שנאת הערבים ל"כובשיהם" היהודיים ומבשרים רק מעט מהצפוי ליהודים - וליהודיות - אם ינצחו הערבים.

 סדן הליברלי חייב לסלוח לחדירה ולבינוי הערביים; הוא חייב להעלים עין ממקרי האלימות הערבית, כי הוא, בליבו פנימה, טרוד ע"י רגשות אשמה סביב הדגש היהודי של ישראל ושל הציונות; כך גם מירון בנבנישתי לשעבר סגן-ראש עיריית ירושלים, כשניצח על מדיניות פיצול-האישיות של העיריה, תכונה הבולטת במיליונים שהיא משקיעה בייהוד העיר [[104]] ובהעלמת עינה מההתיישבות הערבית הבלתי-חוקית בתוכה. הוא מסרלסוכנות הטלגרף היהודית שאינו "מודאג כלל מהגידול באוכלוסייתה הערבית של ירושלים". מאידך גיסא, הצהיר מנהיג מפלגתו של בנבנישתישמעון פרס, בפני כינוס מפלגתי ב-25.8.77: "אינני רוצה להתעורר בבוקר ולגלות כי ירושלים נתונה לגורלו הדמוגראפי של הגליל". מה שפרס אמר לחברי מפלגתו, ובכללם כל ערביי ישראל שקיווה למשוך אותם לצידו, היה שאינו רוצה לראות ערבים רבים מדי בירושלים. אך מפלגת העבודה היא שישבה בחיבוק ידיים והביטה בהתיישבות הערבית הבלתי-חוקית - ולא עשתה כלום.

 ממשלת הליכוד חסרת אונים באותה מידה. "שעור ריבויה של האוכלוסיה בירושלים יורד בהתמדה למרות מדיניות הממשלה המכוונת להגביר אתמספר היהודים המתגוררים בעיר הבירה" - דברי גדעון פת, שר השיכון בממשלת הליכוד. האם הוא ממליץ להרחיק את המתיישבים הערבייםהבלתי-חוקיים? מובן שלא. וכך יוציאו מיליונים כל שנה בקרב אבוד על אופיה "היהודי" של ירושלים, משום שהמנהיגים היהודיים מוכיםעוורון, אשמה ופחד.

בין כך ובין כך ירושלים על מאה ועשרים אלף ערבייה (יותר מרבע אוכלוסיית העיר) ממקדת את תשומת הלב באספקט נוסף של שד הדמוגראפיה: לא רק שיש בישראל ערבים רבים המתרבים בקצב משגע, אלא שהם מתרכזים דווקא באזורים מוגדרים. באותם אזורים ישראליים הגובלים ביהודה ושומרון שלהם כבר הובטחה "אוטונומיה" מהוויםהערבים הרבה יותר מה-18% שלהם באוכלוסיה הארצית. בירושלים הם מהווים 27%; במשולש יושבים חמישים אלף ערבים לאורך "הקו הירוק" מלפני 1967, סמוך לקרוביהם הגרים בשטחי האוטונומיה של השומרון; ואילו בגליל מהווים שלוש מאות אלף הערבים רוב מוחלט באזור הגובל בלבנון, ברמת הגולן ובשומרון. הגליל - הצפון-אירלנד, הקפריסיןהישראלי בעתיד.

 הגליל - שם מהווים הערבים יותר מחמישים אחוזים מהאוכלוסיה כולה, ו75%-  מאוכלוסיית אזורי ההרים; שם, ממורדות הגבעות הסמוכותלנצרת ועד לגבול הלבנון יש יותר ממיליון דונם קרקע, וכמעט כולם ערביים! שם נע שיעור הילודה הערבי בין 4% ל-6% לשנה - בין הגבוהים בעולם! שם תוך פחות מחמש עשרה שנה תכפיל האוכלוסיה הערבית את עצמה. שם, במרחק של עשרה קילומטר מהעיירה היהודית הבודדהכרמיאל, חיים יותר מעשרים-ושבעה לא-יהודים על כל יהודי.[[105]]

 הגליל - עליו אמר שמעון פרס: "'השטחים בתוך ישראל שעודם בלתי-מיושבים, או המיושבים רק בצורה מסויימת, הנם - וימשיכו להיות - נושא הזוכה בתשומת לב מיוחדת מעבר למדיניות ההתיישבות של ישראל. ארצות-ערב החומדות אזורים המיושבים ע"י יהודים יגלו תאבון רב עוד יותר לאזורים שאינם מיושב"ם כלל וכן לאלה שאין בהם יהודים".

 הגליל - שם מוליד הריבוי הערבי בהלה ובריחה מצד היהודים. שם על הצבא לסלול כבישים מקבילים העוקפים כפרים ערביים, כדי שלא תאלצנה יהודיות לחצותם בלילה. שם, בנצרת עלית, עומדות דירות ריקות כי יהודים עזבו את העיר וכי אחרים מסרבים להתיישב בה. שם, בעשרים וחמש השנים האחרונות באו עשרת אלפים יהודים לקרית שמונה, ועזבוה; חמישית מבתי העיר עומדלם בשממונם; ב-1979 איימו כחמש מאות משפחות - ובכללן שבעים מורים - לעזוב.

 הגליל - שם "מאיימת" העיר עכו להפוך לעיר ערבית. כתב סופר 'מעריב' מנחם רהט (9.5.77): "התחזית המדאיגה, הגורסת, כי עכו עלולה לאבדאת צביונה היהודי ולשוב ולהוות עיר בעלת אוכלוסיה ערבית ניכרת. תחזית זו נשענת... גם על הצהרותיהם של כמה אישים ערביים בעיר בדבר ערביותה של עכו".

 הגליל - שם היהודים מקימים מיצפה קטן, תל-אל - חמישים ושלושה יהודים בקרב ארבעים אלף ערבים. שם ד"ר אמנון סופר מאוניברסיטת חיפה מספר על הכפר הערבי סכנין, המונה כיום שנים עשר אלף נפשות, ואילו 500 אנשים מצטרפים אליו מדי שנה. "להדביק קצב זה צריך להקים שני מושבים לשנה באותו אזור", אומר ד"ר סופר.

 אך אין נוהגים כך, וישראל ניצבת בפני האמת של הדמוגראפיה הערבית. כמובן, האיום העיקרי שבכך שהערבים ישיגו בשקט את מבוקשם - רוב מוחלט באוכלוסיית המדינה - ובדרך זו ישתלטו על הכנסת ויבטלו בצורה חוקית את המדינה היהודית. כל הנתונים מצביעים על הצלחתם הסופית.

 ב-1976 חזתה ספריית הקונגרס האמריקנית - במסגרתו של מחקר על האוכלוסיה הערבית-יהודית - שאפילו תוותר ישראל על כל השטחיםששחררה, יהוו הערבים שבתוך המדינה רוב מוחלט תוך מאה שנה. ותחזית זו התבססה על עליה שנתית נטו לארץ של 25,000. ישראל אינה מתקרבת אפילו היום למספר כזה ונוכח התוהו ובוהו הכלכלי בארץ, קשה יהיה למנוע ממספר היורדים לעבור את מספר העולים. שבעים שנה הן תקופה סבירה הרבה יותר להתגשמות הרוב הערבי. אז [[106]] מדוע ייעשה הערבי מתון יותר? לנוכח התחזית שלפיה הוא יהיה תחילה למיעוט בעל ממדים עצומים ואח"כ לרוב, מדוע יוותר מרצונו החופשי על סיכוייו לשלוט, במקום להישלט או אפילו להשתתף בעוגת השלטון? מה הן שבעים שנה - או שמונים - או אפילו מאה שנה - לערבי? אם יכלו היהודים לחלום על שובם לציון ועל מדינה יהודית ריבונית 1900 שנה, מדוע אין הערבי יכול לחלום, לקוות ולפעול למען שובו 100 שנה בלבד? מדוע אנו סבורים שבדרכו שלו, לא יוכל הערבי להיות "ציוני"? בעבר, בקרב כל המנהיגים הציוניים שהשלו את עצמם ואת העם, היה איש אחד, זאב ז'בוטינסקי, קרוב להבנה. קרוב, אך לא מספיק קרוב. בחיבורו הקלאסי "על קיר הברזל" כתב ז'בוטינסקי: "אין תקווה - תהיה אף הקלושה ביותר - להשיג את הסכמתם של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של "פלשתינה" לארץ בעלת רוב יהודי.

 "כרוזי השלום שבתוכנו מנסים לשכנענו, כי הערבים הנם או טפשים שאפשר לרמותם ע"י פירוש מרוכך של מטרותינו, או שהם שבט רודף-בצע, המוכן לוותר על זכויות הבכורה שלו בארץ-ישראל תמורת יתרונות תרבותיים או כלכליים.

 "כל עוד מקנן בלבות הערבים, ויהיה אף זיק של תקווה, שיעלה בידם להפטר מאתנו, אין בעולם דברי נועם כאלה ולא הבטחות מושכות-לב שבגללם יהיו הערבים מוכנים לוותר על תקוותם זו - וזאת דווקא בגלל כך, שאין הם אספסוף אלא אומה חיה, ואומה חיה מוכנה לוויתורים בשאלות גורליות כאלו רק בזמן שלא נותרה כבר כל תקווה "להפטר", וכשבקיר הברזל נסתמה כל פרצה". ז'בוטינסקי צדק במאה אחוז. אך גם הוא נכשל, בסיום דבריו כתב: "ובשעה כזאת בלבד הם יתחילו להתמקח אתנו על ענינים מעשיים, כגון ערבויות נגד דחיקת רגלם של הערבים, שיווי-זכויות אזרחי ולאומי. תקוותי ואמונתי היא, כי אמנם אז ניתן להם ערבויות שישביעו רצונם ושני העמים יוכלו לחיות בשלום כשכנים טובים".

 מצער לגלות שאדם הגיוני ורגיש כז'בוטינסקי היה מסוגל לכתוב שטות כזאת. אוי, חידק ההטעיה העצמית פוגע גם בענקי החשיבה. היתכן שלא הבין ז'בוטינסקי שערובות נגד גירוש הערבים יובילו בסופו של דבר לרוב ערבי בדרכי הנועם שהוא הריע להן? האם לא יכול היה לתפוס שדווקא ע"י "שכנות טובה" בעלת זכויות פוליטיות יוכלו הערביםלהפוך את המדינה היהודית ל"פלשתין"? ז'בוטינסקי - תוצאת הליברליזם של המאה התשע עשרה, ומסור ל"זכויותיו של המיעוט הלאומי" - לא מצא את האומץ לתפוס את הסתירה בין מושגים אלה לבין מדינה ציונית. גם הוא נס מפני ההגיון והמציאות המכאיבה. [[107]]

 האיום העיקרי הוא, כמובן, של היות הערבים לרוב מדינת ישראל, רוב שיהפוך את מדינת היהודים למדינה ערבית נוספת. אך האיום אינו מוגבל לתחום זה. ליהודים אין הזכות המפוקפקת להמתין שבעים או שמונים שנה עד שיהיו למיעוט. לדבריה של אורה שם-טוב, "אין להניח שהערבים יחכו בסבלנות עד שיהיו רוב מוחלט והמדינה תיפול בידיהםכפרי בשל. המיעוט של מיליון היום אינו דומה למיעוט של כמה מיליונים מחר. ככל שיגדל מיספרם וככל שיקטן היחס בינם לבין היהודים, כן יגברו הלחצים. העמות יבוא שנים רבות לפני שנגיע לקו האדום - קו השוויון המספרי". (ידיעות אחרונות,8.5.78).

 העימות יבוא כשיהוו ערביי ישראל רבע או שליש מאוכלוסיית המדינה. את המהומות ואת המרי יראו במרקעי הטלוויזיה ברחבי העולם. פצצותיתפוצצו, ובהתנגשויות רוויות-דם בין חיילים לאזרחים ערביים ימותו עשרות. הערבי "המתון", נוסח "הדוד אחמד", ייעלם מן הנוף ויישמעודרישות לכלול את הגליל ואת המשולש במסגרת מדינה פלשתינית. דעת הקהל העולמית תתייצב נגד ישראל, ויהודי אמריקה יתפצלו ויתווכחו.בכנסת, יפריעו עשרים וחמישה או שלושים החברים הערביים לישיבות, וידרשו אוטונומיה וייצוג הולם לערבים. עליה לישראל תיפסק למעשה, כי מי לא יעדיף את גלותו בקרב הגויים על פני ארץ המתקרבת מהר לאותו מצב עצמו? מצד שני, יגברו ממדי הירידה, וינטשו את המדינהאנשים וכשרונותיהם. והתוצאה? מחסור חמור בכח אדם ובטכנולוגיה.

 בעקבות הדרישות לשיתוף רב יותר בניהול המדינה, לזכות להתגורר בערים היהודיות, להחזיק במשרות בכירות, ולשוויון מוחלט של הערביםבישראל - יבואו עימותים המוניים ואזורים שלמים בארץ יוכרזו מסוכנים לתחבורה יהודית העוברת בהם. יתפקעו תסכולו וסבלנותו של הצבר,שישאל יותר ויותר, מדוע עליו לסבול בשל התפיסה הציונית-יהודית הזאת שאיננה משמעותית במיוחד בשבילו, בכל מקרה. נישואי תערובתרבים יותר ובילוי חברתי מעורב, יחד עם הפחד מפני המלחמה והמתיחות, יעודדו תמיכה נרחבת יותר במדינה דו-לאומית. התמיכה היהודית במדינה תצטמק במידה דרמאטית, כי כבר אי אפשר יהיה לדבר כלל על מדינה יהודית.

 הרבה לפני בוא הרוב הערבי לישראל יהיו דרישות נוספות - וכולן יצברו תנופה כתוצאה מהגידול השנתי והקבוע באוכלוסיה הערבית: דרישות לכח פוליטי רב יותר, לייצוג הולם יותר בכנסת ובממשלה; דרישות ל"אוטונומיה" בגליל ובמשולש; דרישות לניתוק אזורים אלה מישראל וסיפוחם למדינה "פלשתינית" כשזו תקום; דרישות להשיב לבתיהםולרכושם הנטוש את רבבות הפליטים "הפלשתיניים".[[108]]

 דמוגראפיה ודמוקראטיה, המצטרפות יחד לניפוץ האשליות וההטעיות, המחייבות את היהודי להביט בכנות במדינה היהודית ובציונות, המאלצותאותו לבחור את ייעודו. יש בין שני אלה סתירה, ושני הצדדים בהירים וברורים: הקול היהודי של מדינה יהודית ועם יהודי, שונים ומיוחדים, והקול הערבי של "פלשתין". אין כל דרך לגשר ביניהם, שהרי הסתירה ביניהם מוחלטת.

[[109]]