לשכים בעינכם

פרק ז- סתירה מיניה וביה

פרק ז

סתירה מיניה וביה

 קיימת סתירה מוחלטת שאינה ניתנת ליישוב בין מדינת ישראל, קיומו של החלום היהודי-ציוני בן אלפיים השנה, לבין מדינת-הלאום המודרניתהרואה בכל אזרחיה בעלי זכויות שוות. קיימת סתירה מוחלטת שאין לשנותה בין אותו קטע במגילת העצמאות המייסד את המדינה היהודית לבין הקטע המבטיח קיום 'שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה' למרות שהם ערבים, ולא יהודים. קיים עימות פוטנציאלי - ויש להודות בכך אחת ולתמיד - בין המדינה היהודית-ציונית, החלום בן-האלפיים של עם ישראל, לבין התפיסות המודרניות של דמוקראטיה ואזרחות.

 הצהרה זו מכאיבה, מביכה, מייסרת אותנו ייסורים אינטלקטואליים קשים. נזהרים שלא לטפל בדברים כאלה, כי אם להימנע מנגיעה בהם, שהרי אינם נחוצים ואינם אחראים, הם מסוכנים, ומוטב שלא לדון בהם. שטויות! מוטב בהרבה לדון בנושא היום, באומץ וביוזמה, ולהסביר אותו לילדינו ולעצמנו - אחרת יתפוצץ מחר הנושא בפנינו.

 אין שום סיבה המחייבת את היהודי להתנצל-כביכול. העם אשר סבל סבל ויגון כה מקיפים, העם אשר ממנו נשללו כל הזכויות אשר האחריםדורשים לעצמם - העם הזה אינו חייב הסבר לאיש. במזרח התיכון רפובליקות איסלאמיות שבחוקותיהן חקוק האופי הערבי או המוסלמי של המדינה - היש מי שמתקומם נגד "הגזענות הערבית"'? אפריקנים עומדים בתוקף על הצבע השחור של מדינותיהם; ייחוד תרבותי וזהותי הוא היסוד לעשרות אומות - היש מביניהן המתנצלת על כך? המדינה הציונית היא יהדות, הארץ שהיהודים זקוקים לה, שמה ימלט העם מפני שואה ויבנה יהדות ייחודית משגשגת.

 יסוד השאיפה היהודית למולדת במשך כמעט אלפיים שנווג גלות היה האמונה שהיהודים אכן מהווים עם נפרד ומיוחד. העולם שלנו מכיר בזכות ההגדרה העצמית של פפואה; מי יערער על זכויות היהודים? יתר-על-כן, היהודים מהווים עם מיוחד-במינו, במיוחד בכך שהוא מהווה בעת ועונה אחת אומה ואמונה; דת לאומית ואומה דתית, שחיתה לפנים כחברה וכתרבות מיוחדות בארצה - ארץ-ישראל.[[110]]

 מצד אחד סבלו היהודים מזוועות ללא-אח-ורע בתולדות העמים בעת נדודיהם בארצות-נכר. לא מצאו מנוח לכף רגלם בכל ארץ שבה התרבו ושבה ניתן היה להבחין באיכותם. שום חברה, דת, שיטה כלכלית או חברתית לא העניקה להם מחסה ומנוחה בני-קיום. הם נשרפו והוטבעו נחתכו והושמדו נצלבו ואוסלמו, נרדפו ועונו עד מות באינקויזיציות,בפוגרומים ובמחנות אושויץ. היהודים למדו לקח מר באלפיים שנות גלותם, כזרים, כמיעוט. הלקח? לא טוב להיות זר. אל לנו להיות מיעוט. לעולם - לא עוד!

 ככל שהמלים מחוספסות וחסרות-נימוסין, יש לסכם ולומר שהיהודים למדו - לאחר שנשפך דמם כמים - שלא להשליך עוד את יהבם עלסובלנותם, על רחמיהם ועל מידת הכנסת האורחים של אחרים. לא עוד ירצו לסמוך על צבאותיהם, על שוטריהם ועל חרבם של אחרים, שיגנו עליהם מפני שואה. די! היהודים חפצו לחיות. היהודים רצו בצבאותיהם שלהם, בהגנה שלהם, בביתם שלהם.

 וכמובן, רצו היהודים לשמור על זהותם הרוחנית, המיוחדת. שום תרבות של מיעוט אינה מסוגלת לצמוח, בריאה וחיונית, על אדמת-נוכרים. "איך נשיר את-שיר-ה' על אדמת "בן דת-משה"... אומה נפרדת ומיוחדת השואפת לחיות את חייה הנפרדים והמיוחדים במדינתה הנפרדת והמיוחדת. אומה שטעמה כבר את כל הבטחותיהן, ערובותיהן ורחמיהן של קבוצות-רוב למיניהן. לעולם - לא עוד!

 כשגמרו אומר שלא להיהרג פיזית ולא לאבד את יהדותם, שבו הביתה לארץ שאיבדוה פעמיים בעבר. יעדם - שלא לאבדה בשלישית, לא במלחמה ולא בשלום, לא בחרב ולא ב"דמוקראטיה". אין במה להתבייש. אין על מה להתנצל.

 על בסיס ייחודם כעם נפרד ייסדו היהודים את הציונות המדינית. על יסוד זה פנו לטורקיה ולבריטניה בבקשה שיסייעו להם וירשו להם להקים את ביתם הלאומי. על יסוד זה הבין הנוצרי המאמין בתנ"ך את דרישתם, וכן חבר הלאומים, ומאוחר יותר - ארגון האומות המאוחדות. על יסוד היותם יהודים, אותם יהודים שחיו לפנים על אותה אדמה, דרשוהיהודים ארץ שבה גרו אחרים, מסיגי גבול. לא היה - לא יכול להיות - שום בסיס מוסרי או הגיוני זולת זה. ועובדה - כמדינת יהודים התהוותה מדינת ישראל. עצם ההנחה שהמדובר במדינה יהודית היא היא הערובה שאל לה למדינת ישראל להרשות למיעוט הערבי שבתוכה להיות לרוב. החוק היסודי ביותר במדינה הוא העיקר במאמץ זה: חוק השבות,המבטיח כניסה אוטומאטית ואזרחות ישראלית לכל יהודי. זהו המפתח להתעקשות שהיהודים יהוו את הרוב השולט בריבונות, בכח הפוליטי, [[111]] בכח הצבאי ובגורלה היהודיים של המדינה. האם תרשה ישראל לערבים להפוך באמצעים דמוקראטיים ממיעוט לרוב בארץ? אם שאלה זאת ייתכן שתישאל, פירוש הדבר שאין לערבים שויון אמיתי. אך אם על השאלה הזאת אפשר להשיב בחיוב, אין מדינה יהודית.

 אך יתר-על-כן, האוירה המיוחדת והמסוימת הנוצרת ע"י מדינה יהודית: הלשון, הדת, החגים, הגיבורים, הקשרים עם העולם היהודי החיצון, האויר עצמו - נעשים יהודיים. יהודי בוסטון ורוטרדאם, מלבורן ויוהנסבורג, מוסקבה ומונטריאל - כולם חשים שישראל שייכת להם, וזכותם לישראל מפורשת במגילת העצמאות כעמוקה יותר, מחייבת יותר מזו של ערבי הנולד בישראל. לא על הטבות חומריות בלבד יחיה האדם. הוא חייב גם לחוש שהארץ שלו; ביתו הפוליטי, התרבותי והרוחני שלו; שהוא שייך לה. אין הערבים יכולים לומר אותו הדבר על מדינת ישראל, כשהם שרים את "התקוה" וכשהם מקשיבים לנואמי הסוכנות היהודית, המגבית היהודית המאוחדת או ההסתדרות הציונית העולמית. "דיכוי" אינו חייב להיות פיזי; הוא יכול ללבוש צורה של אוירה המדכאת השוררת כשהאדם נאלץ לחיות תחת שלטונו של עם אחר - הרגשה שאינו אף-פעם "בביתו" ממש. זוהי קובלנת הערבי.

 אם אין הערבי מאושר במצבו, אפשר להבין אותו, אין זה קל להיות אורח הלן בביתו של אחר. אך אין פתרון לעצב שלו, כי היהודי לא יהפוך אותומאורח לבעל-הבית. אם יעדיף הערבי לחיות בביתו שלו ובאוירה שהוא משרה אותה, יעבור להתגורר באחת מיותר מעשרים המדינות הערביותשהוקמו למענו. ישראל אינה יכולה - אינה רשאית, מבחינה מוסרית - לשנות את אופיה היהודי. כי אילו שינתה את אופיה היהודי, פירוש הדברשהיתה הופכת את כל מי שתרם להקמתה על יסוד הזכות ההיסטורית היהודית לשקרן, לרמאי ולגזלן.

 לא רק שבצעד מעין זה יש משום הודאה שניצלו את "יהדותה" בעבר רק לגזול אדמה ערבית, יש בו משום סטירת-לחי צינית ליהודי העולם שתרמו ממרצם, מממונם ולעתים קרובות אף מחייהם למען הגשמת חלום המדינה היהודית. יש בצעד כזה ניתוק שפל של כל החובות של המדינה כלפי יהודים מדוכאים ונרדפים הרואים בישראל של היום את מבטחםואת מגינם. הישראלי שהיה לפנים זקוק לקורת גג ומצאה במדינה שהתחייבה לסייע לו - כיום, כשאינו עוד נזקק - ינתק את צינור נשימתם של אחרים.

 ליהודי אין זכות מוסרית לישראל שאינה מדינה יהודית. אך במסגרתה של מדינה יהודית אל יעליב איש את הערבי בטענות-שוא כאילו הוא [[112]]היהודי של ישראל לבין זכותו הדמוקראטית של הערבי לשאוף לכל אשרהיהודי שואף לו - בין היתר, למעמד של רוב בארץ - היא אשר לעולם לאתניח לערבי ולא תביא אותו להשלים עם המצב הקיים. "שווה" וכאילו המדינה היא גם "מדינתו". סתירה מוחלטת זו -בין אופיה

 מתחילת הדרך הובנה עובדה זו בקלות-יתר ע"י נכרים. רוב היהודים חשו אינסטינקטיבית בסתירה, אך לא יכלו לוותר על רעיון המדינה היהודית,ועל-כן דיכאו את תחושת המציאות, אך לנכרים שהכירו את פרטי הבעיה לא היה כל קשי. אלוין ג'ונסון, נשיא-הכבוד של "בית הספר החדשלמחקר חברתי", דן בבעית "פלשתין" בינואר 1947, כמעט שנה וחצי לפני הכרזת המדינה. במאמרו שהופיע בחוברת "קומנטרי" הוא קבע: "לא קל יהיה לקיים ולהחזיק רוב יהודי בפלשתינה... מציאותי לגמרי לומר שאין ערביי פלשתינה רוצים לחיות כמיעוט תחת שלטון יהודי, ואין זה משנה מהן הערובות שניתנו לזכויות המיעוט... על מיעוט לאומי לצפות לדיכוי. אפילו לא ידוכא יותר מהגרמנים של אזור הסודטים או מהסלובקים בצ'כיה, יראה המיעוט את עצמו כעשוק... אני מציע שאין לפתור את הבעיה הערבית-יהודית בפלשתינה בשיטת לאומיות הרוב והמיעוט". הערותיו המדויקות של ג'ונסון הוגשו ב-1947. כעבור שלושים ושתים שנים היו בקיום אותם יחסי רוב-מיעוט שהתרה נגדם - יותר משלושים שנות שלטון-הרוב של היהודים, עם ערובות פורמליות להבטיח את זכויות המיעוט הערבי.

 ב-1979 נערך סקר של חשיבה ערבית-ישראלית ע"ל המרכז הערבי-יהודי של אוניברסיטת חיפה. לאור "ההישגים הנפלאים" ו"ההתקדמות" של ערביי ישראל, מאלפות ממש תוצאות הסקר:

* לא פחות מ-50% מהערבים הישראליים שהתראיינו הודו מפורשות שהם דוחים את זכותה של ישראל להתקיים.

 * כ-64% מהמרואיינים רואים בציונות "גזענות".

 * אחוז דומה דורש את ביטול חוק השבות, חקיקת היסוד המאפשרת ליהודים מכל העולם להכנס לישראל ולהתאזרח בה.

 * לבסוף, בעוד 87% מערביי ישראל תובעים מישראל לוותר על כל האדמות ששוחררו ב- 1967, 59% - אחוז מדהים ממש - דרשו נסיגה אף לגבולות 1947.

 מנהל הסקר, ד"ר סמי סמוחה, קבע כי מתוצאותיו התברר כי הוויכוח בין היהודים לערבים אינו כלל קשור לקצב השתלבותם של הערבים בחיי המדינה. "הוויכוח נעוץ באפייה היהודי-ציוני של מדינת ישראל... ערביי ישראל ידרשו במוקדם או במאוחר שינויים באופיה של המדינה".[[113]]

 מה שאמר ד"ר סמוחה הוא שבמדינה יהודית שאופיה וגורלה קשורים ביהדותה, אין האזרח הערבי יכול להרגיש את עצמו "שווה". ד"ר סמוחה צודק, כמובן, לחלוטין, כערבי הוא מבין זאת. הלואי שיבינו זאת גם מנהיגי ישראל.

 היהודי חייב בכל מקרה לבחור בין דבקות נאמנה במדינה יהודית או לדמוקראטיה של העולם המערבי-הליברלי, המעניקה לערבי את הזכות להפוך את הארץ למדינה ערבית. הישראלים נאלצים שוב ושוב להתייצב בפני המציאות הזאת, כי היא במוקד הסכסוך הערבי-יהודי. ואז, לאחר שהבינו את מלוא הזוועה של הבעיה, אינם מסוגלים עוד להשיב תשובה יהודית. או שיתעלמו מכורח המציאות וימציאו תשובה חמקנית או מגוחכת, או שיבחרו ב... דמוקראטיה! מספר יהודים מתיוונים ההולך ומתרבה מצהיר כיום, שאם אכן סתירה ישנה בין היהדות לדמוקראטיה אז יבחרו הם בדמוקראטיה, בקץ למדינת היהודים. הבורחים מפני המציאות מהווים עדיין, כמובן, את הרוב; הם נסים מפני המציאותהמתגלמת במורה הערבי מכפר עראבה.

 עראבה - הכפר הערבי שבגליל. נעמה סעוד הוא "צבר" ערבי צעיר. הוא מורה; הוא מלמד את הדור הערבי-ישראלי הצעיר. ישראל הראל, כתב "מעריב", שואל אותו (28.5.76) אם הוא משלים עם היות ישראל מדינה יהודית, בעוד הוא נמנה עם מיעוט בעל זכויות אישיות שוות אך נטול כל זכויות לאומיות. סעוד משיב:

 "עכשיו אני מיעוט. המדינה היא מדינה דמוקראטית. מי אומר שבשנת 2000 גם כן נהיה מיעוט? אנחנו היום כחצי-מיליון ערבים במדינת ישראל. היום אני מקבל את העובדה שזו מדינה יהודית עם מיעוט ערבי. כשנהיה רוב, לא אקבל שזו תהיה מדינה יהודית עם רוב ערבי".

 מי מאזין לו? מי רוצה להבחין באיום הכפול על ישראל - האיום הדמוגראפי והדמוקראטי? מנהיגי ישראל - וודאי שלא. ב-1976 התגלמו העוורון, החרשות והסתירות המאפיינים את הבעיה בדמותו של ראש הממשלה, יצחק רבין.

 ב-14 לאפריל 1973 היה רבין שגריר ישראל בארה"ב. במסיבת עתונאים בתל-אביב הצהיר רבין את ההצהרה החשובה הבאה: "תהליך התקומההיהודית מבוסס על הקמת מדינה, שרוב-רובה יהיה יהודי; והיא תהיה מושתתת על ערכים יהודיים. ולכן, ספק בליבי אם היא יכולה להכילאלמנט בלתי-יהודי גדול מדי".

 כעבור שלוש שנים כיהן רבין כראש ממשלת ישראל, והיה במצב-רוח לוחם. מרד יום האדמה (30.3.76) הותיר את הארץ מזועזעת. רבין תקףבחריפות בנאומו בכנסת את רק"ח, יוזמת יום האדמה, על נסיונה "לקרוע [[114]] את אריג שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים, שניטווה במשך עשרים ושמונה השנים האחרונות". ראש הממשלה, שהשקפת עולמו מתבססת על ישראל יהודית שאינה יכולה להכיל מספר ערבים "גדול מדי", מאשים את המפלגה הקומוניסטית בהריסת "יחסים נפלאים"?! מה אפשר להוסיף? מהם הערבים, בעיניו של רבין?

 ואחר-כך, ב-6 למאי 1976, דיבר רבין בפני הכינוס השנתי של תלמידי השמיניות מאזור תל-אביב. שם הכריז: "רובו של העם שישב במדינה היהודית צריך שיהיה יהודי. יש למנוע מצב, בו יהיה רוב יהודי לא מספיק, ואסור שיהיה מיעוט יהודי...". "יש מקום למיעוט לא-יהודי בתנאי שישלים עם ייעודה של המדינה כלפי העם. תרבותו, המורשה והאמונה היהודיים. המיעוט זכאי לשוויון-זכויות כפרטים ולכבוד ייחודו הדתי והתרבותי אך לא ליותר מזה".

 רבין לא פירט, כיצד יש למנוע מיעוט ערבי מגידול-יתר או מהפיכה לרוב; אף לא ניתח את הרושם החיובי שיעשו דבריו על ערביי ישראל המאושרים.

 ב-24 למאי 1976 נפגש רבין עם ראשי המועצות המקומיות הערביות ללמוד מה מעיק עליהם. ערבים זועמים עזבו את המיפגש אחרי שרבין שוב הגביל אותם לממדיה הצנועים של קבוצה דתית ותרבותית. ואחר-כך, ב-6.6.76, ניסחה אותה קבוצה - הנחשבת באופן כללי מנהיגותם "המתונה" של ערביי ישראל- תזכיר שבו קראה תגר על הגדרתו של רבין את ישראל כ"מדינה יהודית-ציונית שבה חי מיעוט ערבי בעל תרבות ודת נפרדות".

 לא כך, תיקנו את דבריו המנהיגים הערביים המתונים: "מדינת ישראל היא מדינה דו-לאומית (דולה תיוניה קוומיה) בעלת רוב יהודי ומיעוט ערבי". הרמז היה ברור: מחר אולי יהיה רוב ערבי ומיעוט יהודי. הערבים דחו בגלוי את יסודה היהודי-ציוני של מדינת ישראל, והדבר "זעזע" את ה"ג'רוסלם פוסט" ואת שכמותו. כשמעיינים במאמר המערכת שלעתון זה (9.6.76), זוכים בהצצה מדהימה אל תוך נבכי מוחו המבולבל של הליבראל היהודי, שהרי עתון זה מתגאה במאבקו המתקדם למען ערביי ישראל. מאמר זה הוא תערובת של מבוכה ושל אבהיות דוגמת בעלי המטעים הקלאסיים של דרום ארצות-הברית:

 "בתגובה על טענותיה של הקהילה הערבית בחרה הממשלה במדיניות שתעודד השתלבות ערבית מרחיקת-לכת בישראל, ותסגור את הפערים בין שתי הקהילות. זוהי מדיניות-מיעוטים נאורה (כך!)...

 "ישראל הוקמה על-ידי החלטת החלוקה שנתקבלה באו"ם ב-1947... חיוני אפוא לחזור לשנות בפני אזרחיה הערביים של ישראל שבעוד [[115]]- מאבק שבו יהודים רבים יילחמו לצידם - ישראל הינה ותישאר יהודיתבצורה שאינה ניתנת לערעור". רחמנות על הליבראלים הנבוכים. "ישראלתישאר יהודית בצורה שאינה ניתנת לערעור". ואם יהוו הערבים אתהרוב? היהפוך הנמר הליברלי חברבורותיו? היסרב ה"פוסט" ושות' לדעה להתיר לערבים להצביע? ובכן, בבהלה אידיאולוגית, מסרב ה"פוסט" לשקול התפתחות כזאת בכלל, ובמקום דיון עניני הוא מציע לערבים "מדיניות מיעוטים נאורה...". שמורה להם הזכות המוחלטת להילחם על יתר-שוויון ועל יתר-סיכויים

 האספקט החשוב ביותר של התזכיר הערבי היה אולי העובדה שמנסחיו היו כולם ערבים "מתונים", הקשורים במפלגת העבודה הישראלית: חנא מווייס, ראש מועצת רמה; טארק רפיק עבדל חי, ראש מועצת טירה; ג'מאל טראבה, ראש מועצת סכנין; ואחמד מסאלחה מדבורייה. זה שנים רבות אישים אלה מתפקדים כישראלים "נאמנים" ההולכים אחרי הקוהציוני. מדוע השתנו? האמנם השתנו? התשובה שלילית: הם לא השתנו.

 המומחה הישראלי הותיק לענינים ערביים, צבי אל-פלג, כתב בעקבות מרד יום האדמהו "(הערבים) יודעים להסתיר את האיבה ולאפשר לה להתפרץ ברגע הנאות. כל עוד לא היתה השעה כשרה לגילוי האיבה, התנהל הכל על מי-מנוחות: יחסים תקינים, הכנסת אורחים ביד רחבה..." אך כעת הגיעה השעה, והערבי הישראלי האמיתי קם להכריז - חלקית -על שאיפותיו הכנות. כמובן, רבין לא למד דבר. ביוני 1976 הוא ניצב בפני באי ועידת מפלגת העבודה המפורסמת, ואחרי שהתהלל והתקלס בדבריו ("ישראל יכולה להיות גאה ביחסה לערביי ישראל במציאות בה היא נמצאת") ואחרי שחזר ושנה את סטטיסטיקת "הבטן והראש" שהוכיחה את מידת ההתקדמות שזכו בה הערבים בישראל, קבע רביןשוב את שני העקרונות הסותרים של מדיניותו. אמר ראש הממשלה: "'ישראל הינה מדינה יהודית המעניקה שוויון-זכויות מלא לכל אזרחיה הלא-יהודיים בכל הנוגע לזהותם התרבותית והדתית הנפרדת".

 כמובן, הערבי רצה עוד. כמובן, הערבי כעס וגילה עוינות למדינה היהודית שגזרה עליו מעמד נצחי של מיעוט, שלעולם לא ישלוט במולדתו. כמובן, הזכות להוליד ולהצביע הקנתה לו במסגרת דמוקראטית את הזכות להיות לרוב ולשנות את אופיה של המדינה. האם את זה רבין לא הבין? מה הוא מציע למנוע את היווצרותו של מצב כזה? האם "שויון מלא" פירושו שלערבים אין זכות להוליד כאוות נפשם, כדי שיצביעו ילדיהם בעד מועמדים ערביים מספיקים לכנסת להחליף את "ישראל" ב"פלשתין"? או שמא מתכוונים במלים "שויון מלא" ל"הגבלת זכות ההצבעה שלהם"? [[116]]

 איש לא דן בשאלות אלה בועידה חסרת-המשמעות. היהודים נרתעו מלחשוב עליהן, וניסו לשכנע את הערבים שבאמת טוב להם, טוב מאד. אולם תקרית אחת הדגישה את אופי המצב לאשורו. אמר אחד הערבים שנכחו, עו"ד ג'מיל ג'להובי: "אם כל כך טוב, למה כל כך רע? עלינו להכיר בזכויות האומה הערבית-פלשתינית החיה בישראל. אמנם היתה התקדמות בשטח הכלכלי, אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם".

 חוסר-הסיכוי היהודי להשתלבות ערבית במדינה יהודית וסיבות-היסוד להתנגשות ערבית-יהודית שאינן ניתוות ליישוב זוכים מדי פעם להכרה ע"י ישראלים שונים, שאינם מסוגלים להעלות גם את הפתרון לסבך. ובכן, קבע משה שרון, יועצו-לשעבר של מנחם בגין בענינים ערביים (22.6.79):  "... ערביי ישראל חשים שייכות מלאה לאומה הערבית הניצבת מול ישראל, ועם זאת הם חיים במסגרתה של מדינה יהודית אשר עם יעדיההפוליטיים אינם מזדהים ואשר לערכיה החברתיים והתרבותיים אינם שותפים...".

 "ההזדהות עם המדינה פירושה הסכמה עם אופיה הציוני, עם תרבותה היהודית ועם יעדיה הפוליטיים והלאומיים-היהודיים. אין ערבי במדינה שיכול לנהוג כך... הם מעדיפים לראות בשינוי רדיקלי בדפוסיה של המדינה.. שיכלול החלפת מעמדות: רוב ערבי-פלשתיני ישלוט במיעוט היהודי... בתנאים הנוכחיים אין מדיניות ההשתלבות יכולה להצליחבארץ....".

 ואילו ב"ג'רוסלם פוסט" הביעה שרה הניג את עמדתה האישית בעקבות מרד יום האדמה (5.4.76): 'עלינו להכיר במהותן של המהומות שפרצובשבוע שעבר - התפרצות של שנאה ושל עוינות כלפי המדינה היהודית חד וחלק... אם לא נתמודד עם העובדה שסיבתן היסודית של המהומות הריהי אי-רצונם של הערבים להשלים עם קיום מדינת היהודים למרות עשרים ושמונה שנות קיומה העצמאי, נערפל בכוונה-תחילה את ראותנו. "אחרי הכל, מדוע ישלימו הלאומנים הערביים עם המשך קיום הריבונות היהודית כעובדה בלתי-נמנעת, לאחר שזה עתה הצליחו להרוס אתהמדינה הלבנונית במתכונת שהחזיקה מעמד יותר מארבעים שנה?" כבר בדצמבר 1951 כתב י"ל טצר מאמר רגיש ב"קומנטרי" ובו ציין:

 "יש לזכור שאין ערביי ישראל מיעוט רגיל. הם אויב שהובס, על כל המשמעויות המלוות תופעה זו בפחד, בטינה ובחשדנות הדדיים...".

 בחיפה קרא מורה ערבי לתלמידיו להיות "אזרחים טובים של ישראל ובנים נאמנים לאומה הערבית". מיכאל אסף, שכתב במסגרת "המזרח [[117]] השוטפים, קבע אסף, על 'ערבי נאמן' לשאוף להשליך את היהודים הימה..."אינם יכולים לראות בעצמם ישראלים פשוטים, השונים רק בדתם ובלשונם מהרוב היהודי של חבריהם-האזרחים - כי מדינת ישראל בכל קוויה הריהי התבטאותו של רצון הרוב היהודי ליצור מדינה שתהא שלו...". החדש", כינה קריאה זו "דוקטרינה של סתירות". בהקשרם של האירועים

 זהו לב הבעיה, וכל עוד יסרבו הישראלים לבגוד בסיבת קיומה של מדינתם, אופיה היהודי, אין לבעיה זאת כל פתרון. מאמר שהופיע ב"פרזנט טנס" (אביב 1975) הביא מדבריו של ד"ר סובחי אבו-גוש, פקיד ערבי במשרד הדתות: "ישראל חייבת להחליט אם עיקר בה ישראליותה או יהדותה. אני ישראלי, אך אינני יהודי. בעיית המיעוט הערבי היאבעיית המימסד הישראלי, ולא בעייתם של הערבים".

 כתב-העת האנטי-ציוני, "ישראל ופלשתין", היוצא לאור בפאריס, הבין היטב את הסתירות בחשיבה הישראלית הכללית וגם את המבוכה המיוחדת שבהצהרותיו של ראש הממשלה רבין. בהתייחסו אל הצהרת "הבטן והראש" המתמדת ואל התעקשותו של רבין על אופיה היהודי-ציוני של המדינה, קבע גליון מאי 1976: "הוכח בעבר שאין הבטן המלאה מהווה תחליף לחרות... ערביי ישראל רואים את עצמם כחלק מהעם הפלשתיני החי בשטחים המוחזקים ובארצות ערב... נאומו של רבין הריהו הצהרה שהדיכוי הנוכחי מהווה תכונה שרשית ואופיינית של מדינה זו...".

 אופיה היהודי של ישראל הוא העצם בגרונם של הערבים, והוא שהועמד בסכנה ע"י הזכויות הפוליטיות שהעניקו לערבים מגילת העצמאות המלאה סתירות מיניה וביה ומנהיגי ישראל הליבראליים, הקרועים והנבוכים. יואל כרמייקל הסיק במאמר שהתפרסם (ינואר 1968) בעתון "מידסטרים":

 "אם תשיג הקהילה הערבית בתוך ישראל שויון, ותיוצג באורח דמוקרטי במוסדות השלטון, קשה להבין כיצד תימנע ממשלת ישראל מהטלת מגבלות על שתי הזכויות שהיא חייבת לראותן כיסודיות, ושנחשבו יסודיות מאז ומתמיד על-ידי התנועה הציונית ההיסטורית - הזכות לשלוט בנושאי העליה ופיתוח הקרקעות. אם תיוצג קהילה ערבית-ישראלית השווה בגודלה לקהילה היהודית במוסדות השלטון במדה הוגנת, אין כל סיבה, כמובן, לסבור שהיא תסבול את קידום שני היעדים הראשיים האלה של התנועה הציונית".  מר כרמייקל נוהג בבעיה הזאת - ובנו - במידת החסד. הערבים לא יסבלו את התנועה הציונית ואת המדינה היהודית. [[118]]

 עיון חולף אל תוך התפיסה הערבית מאפשרת לנו הצעתו הפשטנית של מנהיג ערבי-ישראלי. ב-28 ליוני 1976, ניסח רשאד סאלח סלים, ראשמועצת הכפר עיבלין תזכיר שבו הציע את שינוי שם המדינה ל"ישראל-פלשתין"; כמו-כן הציע שתשלוט מדינה זו בכל השטח משני עברי הירדן,וממלכת ירדן בכלל זה. עליה חופשית תינתן לכל יהודי וערבי (כולל הערבים שברחו מבתיהם ב-1948, כמובן). ההצבעה למוסדות השלטוןתושתת על יסוד השויון: לאיש אחד - קול אחד. מובן, שאין זו אלא גירסה צינית יותר של קריאת אש"ף להקמת "פלשתין חילונית ודמוקראטית", המתורגמת למדינה ערבית. תרומתו המיוחדת של סלים היא שמה של המדינה. בעוד אשר מבחינת אוכלוסייתה תהיה מדינה כזאת מיד למדינה הערבית העשרים ושתים, יישמר השם "ישראל" בצורה "מוקפת" (לששת החדשים הראשונים, לפחות).

 כמובן, הערבים רוצים "דמוקראטיה". ריבויים פירושו סופה של המדינה היהודית היחידה בעולם. ההתעקשות היהודית המטורפת, שישראלמחוייבת-כביכול ל"דמוקראטיה" זאת, אינה אלא נטיה יהודית נוספת להתאבדות לאומית.

 על היהודי להחליט אם הוא מוכן להקריב את מדינתו היהודית על מזבח "הדמוקראטיה" המהווה נשק ציני בידי אותם הערבים שרמסו בעבר ובהווה את דגלה מאות פעמים. על היהודי להכיר בכך ששום ערבי אינו מעונין לחיות במדינה יהודית וש"הדמוקראטיזציה" היא דרכו לשים קץ למדינה זו.

 יש, כמובן, ערבים ישראליים האומרים שהם אמנם מכירים במדינת ישראל ורואים בה את ארצם. אל לנו לשמוח מהר מדי. הערבים האומרים זאת משלימים עם מה שנראה להם עמדה מציאותית. ישראל קיימת והם חיים בתוכה. עובדה זו אינה משמחת אותם שהרי אין אפילו שני ערבים בכל הארץ שלא יעדיפו לראות בהתחולל הנס שיחליף שלטון יהודיבשלטון פלשתיני. אך בעודם מעדיפים מדינה פלשתינית בשטח המהווה כיום את מדינת ישראל, הנם סבורים שאין הדבר הזה יכול להתחולל בעתיד הנראה באופק. הם אינם מוכנים להסתכן במתן ביטוי לדברים שסטודנטים כה רבים תומכים בהם בגלוי. הסיבה לדבר איננה בחילוקי דעות בינם לבין "הקיצונים", רק בכך שהם "מעשיים" יותר. כל ערבישומר לעצמו את הזכות לפעול למען היום הגדול שבו יהווה הוא את הרוב, ויהפוך בדרכים חוקיות ודמוקראטיות את ישראל למדינה ערבית. ובכן, הערבי המצהיר על זכותה של ישראל להתקיים ועל נכונותו לקבל את אזרחותה ולהשתיין אליה משחק בדיוק אותו מישחק שמשחקים זמן-מה בענין ירושלים. [[119]]

 מדינאי העולם, ובכללם סאדאת וקארטר, המכריזים על נאמנותם למושג של "ירושלים אחת", משמחים את היהודים, כי אף היהודים תובעיםירושלים מאוחדת אחת, ואם נשיאי מצרים וארצות-הברית מצטרפים לקריאה זו - הרי הוכחה שאימצו את העמדה היהודית!

 שטות! הרי לפנינו משחק. משחק סמנטיקה מזרח-תיכוני שאנשי מרמה, התחמקות ודו-פרצופיות מומחים לכלליו. מובן שסאדאת תומך ב'ירושלים אחת' - שהרי הוא חוזה באמת ירושלים אחת, מאוחדת וערבית. מובן שהאמריקאים מצהירים על תמיכתם בעיר מאוחדת. אם תהיה העירהמאוחדת ערבית, יתמכו גם בכך. היהודים חוששים לתבוע הגדרות מדויקות שמא יתגשמו חששותיהם השחורים ביותר, ולכן הם מצטרפיםלמישחק. "ירושלים אחת" - הכל לכל אדם, כשכל אחד מבין במלים אלה דבר אחר לחלוטין.

 כך גם לגבי "ישראל" הזוכה בהכרתם של ערבים החיים במדינה. אך "ישראל", בעינים יהודיות, הריהי המדינה היהודית לנצח, וללא סייג, אך לא אם העינים ערביות. הערבי מכיר במדינה המכונה "ישראל" המהווה כיום מדינה יהוד"ת. אך ה"טוב" שבערבים, ה"מתון" שבהם, המוכן ביותר להשלים עם זכותה של ישראל, המדינה היהודית של היום, להתקיים - אינו מכיר בזכות זו כזכות מוחלטת. הם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית כל עוד יש בה רוב יהודי המעדיף "ישראל" כ"מדינה יהודית". אך ה"מתון" וה"טוב" שבערבים אינו ציוני. אם יתפתח רוב ערבי במדינה, ילך כל אחד מהם לקלפי - בעוד שבועת האמונים לישראל מרחפת על שפתותיהם - ויצביע נגד אופייה היהודי. בוודאי יצביעו גם לשנות את שמה, אך לכך אין חשיבות כלל. כל ערבי בישראל שומר לעצמו את הזכות הדמוקראטית-רוחנית לבטלאת אופיה היהודי-ציוני של המדינה כשיהווה הוא הרוב השליט. כל ערבי דורש את הזכות לפעול לפחות בדרכי שלום למען יום ביטול חוק השבות והפיכתה של ישראל דה-פקטו למדינה ערבית.

 הסגידה ההיסטורית-כמעט של הישראלים ל"דמוקראטיה" והתעקשותם המטורפת שייהנו הערבים מדמוקראטיה בישראל המחוייבת למשטרהדמוקראטיה הן מדהימות. ברור, שככל שיתחייבו ל"דמוקראטיה", בה-במידה הם נקשרים להתחייבותם, ובה-במידה יתקשו לשלול מןהערבי את זכותו לשים קץ בדרך דמוקראטית למדינה היהודית.

 המתיוונים היהודיים של זמננו כורים, בהשפעה מערבית, את קברם של עצמם. בסגנון זה יש לראות את ביקורו של מזכ"ל מפלגת העבודה, חיים בר-לב, בדרום-אפריקה ביוני 1980. בר-לב נתבקש להשוות את מצב המיעוטים בדרום-אפריקה ובישראל. לפי דו"ח סוכנות הטלגרף [[120]] היהודית (10.6.80), "העיר בר-לב שאמנם אינו מכיר ביסודיות את המצב בדרום-אפריקה, אך הוא סבור שאין בסיס להשוואה. בישראל יש שוויוןעל-פי החוק, לערבים וליהודים כאחר יש זכות הצבעה, ונציגי שניהם יושבים באותה כנסת".

 בר-לב אינו תמים עד כדי כך, ויש להניח גם כי אינו שוטה, אלא נוכל. רעיון ההשואה בין ישראל לכבשה השחורה של העולם המערבי - דרום-אפריקה - הופך אותו למגן הדמוקראטיה ומגן זכויות הערבים לבטל את הציונות, בשבתם "באותה כנסת" עם נציגי המיעוט היהודי בעתיד.וכך הוא למעשה כורה את קברו שלו. הוא נשאר נוכל - וגם שוטה... אינו מרמה אפילו ערבי אחד, אך תורם לאשליה היהודית העצמית, שתתפוצץ בפנינו ביום אחד בעתיד הלא-כל-כך רחוק.

 ב-27 ליוני 1980, כתב מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ מטעם מפלגת העבודה, גדעון רפאל, כתב-הגנה נלהב לדמוקראטיה בישראל. עוד יותר מכך, הוא גינה בחריפות את "הקיצונים" וה"פנאטים" בעלי ה"ווירוס האנטי-דמוקראטי"' שלהם. רפאל מאמין אדוק בזכויות דמוקראטיות לערביי ישראל. הוא תובע מ"התומכים באורח חיים דמוקראטי" להיות "תמיד על המשמר לעקור נטיות אנטי-דמוקראטיות מן השורש. עליהם להזהיר מפני סיסמאות זולות וקיצורי-דרך מפתים. עליהם לחזק את התפיסה שהדמוקראטיה, על כל חסרונותיה, עולה בהרבה על כל המשיכה שבאוטוקראטיה".

 רפאל הוא האשם בשימוש בסיסמאות ובהטעיה זולות מהסוג השפל ביותר. גינויו שהוא גינה "קיצונים" כנים אינו אלא כסות-עינים על פחדו מפני הצורך להשיב על השאלה המבהילה: האם יתיר לערביי ישראל לממש את זכויותיהם הדמוקראטיות כדי לחסל את הציונות? האם יעלה אף "חסרון" זה של הדמוקראטיה על 'משיכת האוטוקראטיה'?צביעותו של רפאל נקלטת היטב על-ידי הערבים, אך הם אינם מבינים את מבוכתה הכנה של נשמתם של המתיוונים המודרניים האלה, שאינם למעשה אלא יצורי המערב המנוכרים מיהדותם. מה שמאחד אותם הוא המאבק הממשי בין ערכי היהדות לערכי המערב. נפשותיהם טרודות באמת, ועל-כן מאמציהם להתחמק מהצורך להתמודד עם השאלההאמיתית תוך הנפת נס הדמוקראטיה המוחלטת, אשר תפילתם היא שלא יצטרכו לעולם להעמיד אותה במבחן ההבטחות שהם מבטיחים לערבים, מהווים למעשה סמים להרדמת מצפונם המודאג. בסופו של דבר ייאלצו לבחור כאשר, הודות לפחדנותם כעת, יובילו כבר את ישראל עד לסף האסון הלאומי המוחלט.[[121]]

 מדינה יהודית כנגד מדינה גויית-מערבית שיש בה שויון מוחלט של ערבים ויהודים. אוכלוסיה ערבית תופחת המנצלת את הדמוקראטיה להפוך את ישראל ל"פלשתין". אי אפשר להגזים בהדגשתנו שזהו לב הבעיה. אך הגמדים המסכנים המגבשים את מדיניותה של ישראל מבוהלים מכדי הבחנה. ועל-כן בחירתם - להתחמק מלהתמודד עם המציאות.

 טדי קולק, התומך הנלהב ביותר של אשליית "ירושלים אחת", ממנה יועצים-גמדים לענינים ערביים. אחד מיועציו, אהרן שריג, מתאר את תפקידו (28.2.78) כך: "לסגור את הפער העצום" בין מזרח ירושלים (הערבית) למערבה (היהודית) "בכל הקשור למתקני החינוך, השיכון ומוסדות התרבות, נוסף על כל התשתית, כולל כבישים, מים, ביוב, סלילת רחובות ותאורה". הוא מביע את תקוותו שצעדים אלה 'יגבירו את תחושת ערביי ירושלים כי הם אמנם חלק מן העיר". קולק עצמו, בביקור בסן-פראנסיסקו ביוני 1980, הבהיר, כמובן, שלא בא בחשבון רעיון השליטה הערבית על חלק מן העיר, וגם לא שלטון משותף ערבי-יהודי. איך אפוא מציע הבורגומייסטר הוינאי-לשעבר והירושלמי-עתה לשמח את הערבים במסגרתה של עיר אשר לעולם לא תהיה שלהם? תשובתו: "רבעים!"  "ערים גדולות צריכות להתחלק לאזורים קטנים יותר להעניק לתושביהן תחושות הזדהות ואחריות מוגברות. צעד כזה יתן לערבים את התחושה שהם מנהלים את עניניהם בעצמם".

 בין כל הערמומיים המקצועיים קולק בוודאי אחד הגדולים. לערבים לא תהיה ריבונות; אפילו שלטון משותף להם וליהודים לא יותר להם; אך תינתן להם "התחושה שהם מנהלים את עניניהם בעצמם". מה אפשר להוסיף על יחסו המבזה כלפי השכל הערבי?

 הערבים ראויים ליחס טוב יותר. הם ראויים להכרתנו כעם שאין לקנותו בצינורות ביוב או ב"תחושות". באסיפה של סופרים ירושלמיים שנתכנסהלחגוג את יום השנה האחד-עשר ל"איחוד ירושלים", סטה סופר ערבי מהתסכית המתוכנן וקלקל את שמחתו של טדי קולק: אמר מחמד אבו-שלאביה: "כאן תהיה בלפסט נוספת. עלינו לחלק את העיר, כדי שישמש חלקה המזרחי כבירתה של מדינה פלשתינית".

 הערבים וחבריהם היהודים-שמאלנים מבינים טוב יותר את הענינים. פרופסור באוניברסיטה מצרית, ד"ר איסמעיל סאברי עבדללה, כתב ב-1969 ספר בשם "פי מווג'הת איסראיל" (בעימות עם ישראל). בספרו הצביע על כך שאין בנמצא לאומיות ישראלית, כי אם יהודית; הוא ציין שזוהי אבן-פינתה של המדינה: "המכשול העיקרי בדרך ליצירת אומהישראלית נפרדת היא הקשר הציוני (ז"א, היהודי). כי ישראל לא תהיה [[122]] לאומה כל עוד היא רואה את עצמה כמולדתם של היהודים.  מושג הלאומיות הישראלית שולל לאומיות יהודית".

 הערבי המצרי קבע שייסודה ואופיה היהודיים של ישראל הם המונעים מהישראלים, ז"א, מערביי ישראל ומהיהודים, ליצור לאומיות ישראלית משותפת ושווה. וזאת, כמובן, האמת לאמיתה. כדי שירגיש הערבי הישראלי שהוא שווה ליהודי, על המדינה - כצעד ראשון ובסיסי - לוותר על אופיה היהודי המיוחד. האם בכך רצונם של היהודים?

 חשוב ביותר להבין כי המתיוונים הישראליים באמת מוטרדים. קרועים ממש בין מושגיהם המערביים-ביסודם לבין רצונם לקיים את המדינההיהודית. הם מתקוממים כל אימת שמכריז אלמר ברגר, יהודי שהוא אחד מאנשי המפתח בלובי היהודי נגד ישראל: "תפיסת הלאומיותהציונית הבלבדית הזאת מהווה מאז ומתמיד את מקור ההתנגשות בפלשתינה, וכזאת היא גם היום. על-פי הגדרתו לא יוכל יסוד הלאומיותהיהודי-ציוני של מדינת ישראל לסבול מספר אזרחים 'לא-יהודיים' בלתי מוגבל, שהרי הם עלולים לאיים - בהליך דמוקראטי מובהק - על 'אופיה היהודי' של המדינה".

 יש, כמובן, יהודים שאין הצהרות כאלה מפריעות להם בכלל. הם - למרבה האירוניה - היהודים שדי בהזכרת שמם להוציא את קולק, את רפאל, את בר-לב ואת רבין משלוות נפשם. הם היהודים שאינם מתקשים לבחור. כשהם ניצבים בפני הברירה בין המשך הקיום היהודי באמצעות המדינה היהודית לבין מדינה דמוקראטית שתיהפך לערבית, הם בוחרים באופן טבעי ובאורח יהודי - ביהדות.

 "כמובן", הם יאמרו, "אנו מתעקשים על מדינה יהודית בעלת רוב יהודי, ריבונות יהודית ושליטה יהודית על ייעודה. למדנו היטב את לקחי הגלות. מובן, שאין אנו סומכים על טוב לבם של הערבים או על הגנתם. אנו מודעים למה שעשו לנו בעבר, ומה שיעשו לנו מחר, אם יותר להם. מובן, שלעולם לא נסכים להיות שוב מיעוט. למדנו היטב את לקחיהשואה. מובן גם, שהיהדות תובעת מדינה יהודית, בעלת רוב יהודי, תרבות יהודית, זהות יהודית וגורל יהודי. מובן שאין בה מקום לערבי שאינו מוכן להשלים עם המגבלות הקבועות של היותו מיעוט". כזה קולם של בעלי מצפון יהודי נקי, שאינם נרתעים מקריאות, "גזענות'!

 ב-1935 דן דוד בן-גוריון עם חבר הפרלמנט הבריטי מטעם מפלגת העבודה, ג'וסאיה וודג'ווד בשאלת הברירה בין ציונות לדמוקראטיה בפלשתינה. אמר בן-גוריון, שמעולם לא נודע בשל עקביות גישותיו, [[123]] לווג'ווד: "כשנתייצב מול נוסחאות דמוקראטיות מחד גיסא ודאגותיו החיוניות של המון הפועלים מאידך, נעדיף את הבעיות המעשיות".הצעתנו היא שתנוסח מחדש הצהרה זו של בן-גוריון ותעוצב לשמש כהצהרתנו הלאומית: "כשנתייצב בין הדרישה הדמוקראטית להרשות לאויבינו ליטול ממנו את מדינתנו מחד גיסא, והרצון לבצר את המדינה היהודית המפוארת כדי שתשמש מקלט לגוף היהודי ובית לנפשו מאידך - נעדיף את הציונות; נבחר במדינה היהודית; נבחר ביהדות".

 "דה אראב רפורט" (הדו"ח הערבי), גליון תעמולה היוצא לאור על-ידי מרכז האינפורמציה הערבי בארצות-הברית, כתב בחמישה עשר לנובמבר 1975:

 "תמצית הדוקטרינה הפוליטית של הציונות היא התפיסה שהיהודים מהווים עם אחד והמסקנה הנלווית, שמגיעה ליהודים מדינה משלהם... במדינה אשר נוהג חוק הנקרא 'חוק השבות', המרשה ליהודי שמעולם לא היה בפלשתינה לשוב אליה, ומנגד - מדיניות האוסרת על פלשתיני לחזור לביתו... איך אפשר לתאר מדינה כזאת כדמוקראטיה?"

 משעשע ממש לקרוא שורות אלה ואחר-כך להרהר ב"מדינות הדמוקראטיות" הערביות, כגון ערב הסעודית, סוריה, ירדן, כוית, עיראק, מצרים, אלג'ריה וכדו'. אך לכך אין כל חשיבות. הנקודה החיונית טמונה בשאלה, האם יתמודד היהודי עם המציאות הפשוטה של סתירה מוחלטתובלתי-ניתנת ליישוב, או האם ימשיך לחמוק מהתמודדות זו. השאלה היא, האם יעדיף היהודי את המדינה היהודית או את הדמוקראטיה, או שמא יפול קרבן להתיוונות ולרגשות האשמה הנולדים ממושגי ההתבוללות המערבית.

 כאבי המצפון המתבולל אינם מבשרים טובות למדינה היהודית. במאמר שחיבר עוזי בנזימן בשביל סוכנות הטלגרף היהודית (10.6.76), כתב: "כיום נאלצים הישראלים להתמודד עם נושאים שטואטאו תחת השטיח שנים רבות... ישראל נוצרה לאפשר ליהודים את מדינתם העצמאית, שם יגשימו את חזון הציונות של שיקום חייהם הלאומיים-ריבוניים. ברם,יחסי התושבים הערביים והיהודיים החיים בישראל והעולים אליה מעולם לא הוגדרו או הובהרו די הצורך...

 "אחרי הכל, הבעיה האמיתית נעוצה בעצם הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית המאפשרת למיעוט הערבי לחיות את חייו שלו... היחסים בין היהודים לערבים סבוכים, כי הרוב מייצג יחידה חד-פעמית המגלמת דת ואומה, ואילו המיעוט משתייך ליחידה גדולה יותר, על-לאומית... דרושה הגדרה חדשה של האומה הישראלית".[[124]]

 למה מתכוון בנזימן בביטוי "הגדרה חדשה של האומה הישראלית"? האם הוא אומר, שכדי להשכין שלום במדינת ישראל על המדינה להיפרד מיהדותה, להשליך ממנה את ההגדרה הציונית של ישראל כמדינה יהודית? האם הוא תובע את ניתוק הקשרים בין ישראל ליהדות, לעם היהודי, למסורת היהודית ולתרבותה? האם טענתו היא, שכל תושבי ישראל היום ייחשבו נתינים ישראליים, בלי להבדיל בין יהודים לערבים,ושתיקבע "ישראליות" מהיום כפי שנקבעת "בריטיות"?

 לא מעטים הם יהודי ישראל העונים על שאלה זו בחיוב. אלה הם שאינם חשים כל סיבה להיות יהודים, שהרי למונח זה אין כל משמעות או ערך דתי או לאומי בעבורם. הם הצברים או הצברים-כמעט (יחד עם קומץ המתמחים בשינאה עצמית), המתיוונים בני זמננו. לגביהם אין ליהדות כדת כל משמעות, וכך מתמוטט עמוד התווך המרכזי ביותר של היהדות. להם אין אפילו הסיבות השטחיות לשמור על יהדותם, המקיימות את יהודי הגלות ואף יסודות שונים בישראל. אלה, למרות שזנחו את דתם, נשארים ביהדותם מאחת משתי סיבות מאלפות: גוים או צ'ולנט (חמין). גוים - לא-יהודים. יהודים רבים מאוד ברחבי העולם נשארים ביהדותם רק משום שלא יאפשרו להם הגוים לנהוג אחרת. מה שלא הצליחו ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות לעשות - להחזיר את היהודים בתשובה - הצליחה טבעתו של המן לעשות, אמרו חז"ל. אנטישמיות - הסיבה האירונית, הקטלנית, לכך שנשארים מיליונים ביהדותם.

 צ'ולנט - חמין, אותו תבשיל-שבת של תפוחי-אדמה, שעועית ובשר המתבשל כל הלילה על האש - סמל מסורות המטבח ואחרות הזכורות עוד למיליוני יהודים שהתרחקו ממסורתם.  ערגה - אני זוכר את סבא, אני זוכר את נרות השבת ואת היין. געגועים לעבר - נשק המצפון הקושר את היהודי ומחזיק אותו במסגרת העם שאחרת לא היה רואה בו שום ערך מיוחד.

 גוים וחמין אינם אמנם סיבות הגיוניות או מעמיקות להישאר במסגרת יהודית, אך בכל זאת, מתברר שהן סיבות חזקות ומועילות.

 אך מה אפשר לומר למאות אלפי צברים שמעולם לא חיו כמיעוט, ולא למדו את לקח הגוים? ומה לגבי כל אלה שאין להם חמין להחזיק אותםולהחשיב את היהדות בעיניהם? מה יהיה גורלן של כל העצמות היבשות של ישראל, שאין להן עור או בשר או ורידים או רוח יהודיים? מה יהיה עם כל העברים המנוכרים, תוצריה של ציונות חילונית, סוציאליסטית או אחרת, שהתכוונה לעצב אומה בדיוק כמו יתר האומות, ושהצליחה [[125]] הצלחה מפוארת המוכחת ע"י ממדי הפשע המבהילים, התסיסה החברתית המתמדת, מוסיקת הג'ונגל והמתירנות המקיפים את כל שורות המדינה?

 לגבי אנשים אלה אין ליהדותם שום חשיבות, ואילו ל"ישראליות" שלהם אותה מידת חשיבות שיש ל"דניותם" של אזרחי דניה, או ל"שבדיותם" של אזרחי שבדיה. לעברים המנוכרים רק צו חיוני אחד: לחיות, ככל האפשר ללא בעיות.

 אם ה"ציונות", אותה חוליה המקשרת בין ישראל ליהדות, גורמת צרות - שרות מלואים שנתי, מסים גבוהים, איומי טרור, אינפלאציה, חוסר-ביטחון - מי צריך אותה? ועל כן עוזבים אלפים את המדינה, ועל-כן מציע עוזי בנזימן "שינוי בהגדרתה" של המדינה.

 לרעיון הפרדת ישראל מציונותה ומיהדותה יש גוונים וגוני גוונים למכביר, שכל אחד מהם פירושו המעטת יהדותה של המדינה בתקוה המגוחכת לפייס בכך את הערבים. במסגרת רעיונות אלה הוקמה קבוצת "שותפות" על-ידי אינטלקטואלית יהודיה, קבוצה שהגדרתה "אגודה ליצירת תנאי שותפות בין ערבים ליהודים". שאלה: כיצד מקיימים"שותפות" אשר בה לאחד השותפים מעמד בכורה? רק על-ידי הקניית בעלות שווה לשני השותפים בעסק - ובכן, אומרים "שלום" לציונות... האם בכך רצונה של "שותפות"?

 הגיחוך בזה, כמובן, נעוץ באי-רצונם של הערבים לשותפות בארץ אשר אמונתם היא שהיא שלהם, ועוד כאשר הזמן והתנאים פועלים כולםלטובתם. למעשה, עצם התארגנותה של הקבוצה מוכיחה לערבים שהיהודים מודאגים מהצפוי להם בעתיד - אחרת, מדוע ינסו הם - השליטים במדינה - ל"שתף" עמם את הערבים? הרי הם, מעולם לא היו נוהגים כך אילו היוו יהם את הרוב... הערבים אינם רוצים שותפות; הם רוצים לשלוט בארץ שיכנוה "פלשתין". האמת היא, שתכניתה הפוליטית של "שותפות" מעורפלת או, אולי, אינה קיימת כלל.  למעשה, היא דוגלת שוב בתכניות "הבטן והראש" הישנות, שמטרתם לסייע לערבים לחיות חיים טובים יותר, כאמצעי להשיג "רצון טוב"ו"דו-קיום" בשני הצדדים.

 "שותפות" אינה אלא חוליה נוספת בשרשרת הארוכה של מאמצים יהודיים-ליבראליים לוותר על זכויותיהם שלהם כדי לזכות באהדתם של אחרים. כשלונו הצפוי של המאמץ נובע מהבוז היסודי המאפיין את יחסו של הנכרי כלפי היהודי נטול-הכבוד העצמי שאינו מסוגל אפוא לכבד אותו. [[126]]

 בין יזמות האהבה והדו-קיום שהן הצעדים הראשונים בדרך לביטול ציונותה של ישראל, ייסדה "שותפות" מעין קומונה ליד לטרון בשם "נוה שלום" (בין מנהיגיה היו ברונו הסאר, יהודי מצרי שהתנצר - "נביא" הקומונה - והראביי הרה-קונסטרוקציוניסטי ג'אק כהן).

 שם, באוגוסט 1977, כחלק מתכנית בת שבוע להכשיר מדריכים לקייטנות משותפות לילדים יהודיים וערביים, נערכה פעולת קריאת שירה יהודית-ערבית משותפת; על הנושא "אהבת המולדת". היהודים דיברו, כמובן, על האהבה ועל השלום, ואילו פאוזי עבדללה, המשורר הערבי, חשב אחרת: אהבתו למולדתו היתה כנה - הוא רצה את ארצו. על-כן קרא שיר בשם "יום האדמה", ובו גינה את היהודים על גזילת אדמת הערבים. הוא החליט שלמשורר הערבי תפקיד לאומי - כתיבת "מסמכים היסטוריים" - ז"א, תיאור "המולדת הפצועה" שבה נחלקו הערבים ל"מיעוט בתוכה ופליטים מסביבה". אכן - שותפות!

 את השלום לא תביא "שותפות" לישראל לעולם - אך שני דברים היא אמנם מצליחה להשיג: היא מסייעת להחליש ולהרעיל, בסופו של דבר, את מושגי הציונות והלאומיות היהודית, בייחוד בכל הקשור להשפעתה על סטודנטים וליבראלים יהודיים בארצות-הברית. גישתם הפשטניתוחסרת-הכנות האינטלקטואלית, המבוססת על מלות-הקסם "אהבה", "שלום" ו"דו-קיום", מכה שרשים באדמתו הפוריה של מוח הצעירים, שהם בעצמם - קרבנותיהם של תנאו חוסר-שורשים ורדידות אינטלקטואלית.

 שנית, עוזרת "שותפות" לסלול את הדרך לשבירת המחסומים לפני נישואי-התערובת וההתבוללות. כשאין להם כל תכנית למנוע את השתלטותם הפוליטית של הערבים על מדינת היהודים, פועלים המתיוונים של "שותפות" במרץ, על-ידי ביטול הציונות, להרוס את ייחודו ואת קיומו הנפרד של היהודי - חזרה על תהליכי נישואי התערובת וההתבוללות שעשו שמות ביהודי גרמניה, אותה גרמניה שממנה עלתה ארצה מייסדתה של "שותפות".

 האמת היא, שאפילו בלי מאמציהן של קבוצות כמו "שותפות" החלה ההתבוללות פושטת בישראל. לאחר שעוכבה התפשטותה משך שנים על-ידי המאבק הערבי-ישראלי, על-ידי ההפרדה הגאוגרפית הנוקשה בין יהודים לערבים, ועל-ידי רגשות מסורתיים ואנטי-ערביים חזקים, שוב היא מתחילה לאחרונה להתפשט כסרטן בגוף האומה. [[127]]

 כל המחסומים הנ"ל החלו נחלשים, ובעקבות תהליך זה גברו תופעות כגון נישואי-תערובת וניפוץ ייחודנו, תופעות המהוות בעצמן איום מצד האוכלוסיה הערבית המתרבה על קיומם הרוחני של יהודים מרובים.

מאמציהן של "שותפות" ושל קבוצות דומות יזרזו בוודאי את התהליך. מפעלים משותפים ליהודים ולערבים, קייטנות, מועדונים וביקורי-ביתהדדיים ישיגו בדיוק מה שהשיגו תופעות דומות במאבקם הנצחי של היהודים להבטיח את זכויות המיעוט שלהם בכל ארץ מארצות הגולה.צעירים יהודיים ללא חינוך יהודי לא יבינו מה מבדיל בינם לבין צעירים ערביים. ידידים נעשים מאהבים, יהודיות וערבים יבצעו את הדו-קיום שלהם בחדרי-המיטות. הסיבות האינטלקטואליות נגד נישואי-תערובת, סיבות שאינן כבר בנמצא, יתוגברו על-ידי מושגי "האחוה" ו"הרצון הטוב", "שותפות" וקבוצות דומות (שבחלקן נתמכות על-ידי ענקי המימסד היהודי האמריקני, כגון תנועת הרפורמה והוועד היהודי-אמריקני) מזינות את אגדת הדו-קיום יחד עם מאמציהם להחליש את ציונותה של מדינת ישראל. אך הן אף הפועלים העיקריים בדרך להתבוללות יהודית-ערבית, שהרי אין נישואי-התערובת וההתבוללות יכולות לשגשג בתנאי הפרדה. הצורך הראשון שלהם - להמיט מחסומים ולהתערב - מלאכתה של "שותפות" ודומותיה.

 יש אמנם רבים שאינם רואים בכך שום פסול. אלה הם מומחי ההגיון ההפוך התובעים "'פתרון" לבעית ההתבוללות היהודית בגולה על-ידי מדינה יהודית שבה יכולים היהודים להיעלם, יחד עם ערבים, במסגרת הזהות ה"ישראלית" המשותפת. הם פותרים את איום ההיעלמות היהודית בגולה ע"י מאבק גבורה להקים מדינה יהודית שבה תביאההתערבבות הערבית-יהודית להיעלמות היהודים. זאת בוודאי דוגמא קלאסית של הומור שחור, אך מלבד השעשוע, ברור שעסקנו באנשים הניצבים בפני הברירה בין ערכים יהודיים לבין ערך אוניברסלי, וכיוון שהם אינם למעשה אלא עברים מנוכרים, הם מעדיפים אוניברסליות. היהדות לעומת האוניברסליות, המדינה היהודית בעימות עם מדינה שויונית, ליבראלית, מערבית, ציונות או דמוקראטיה - ישראל תיאלץ לבחור.

 בהערת-אגב שהעיר ביוני 1976 תמה ראש הממשלה-דאז, יצחק רבין, כמה זמן עוד "נוכל למנוע מערביי נצרת להתיישב בנצרת עלית (היהודית)". מיד חתמו תושבים זועמים של העיר היהודית על עצומה שקבעה: "באנו הנה לחנך את ילדינו חינוך יהודי ולגדלם באוירה יהודית [[128]] - לא ערבית". התושבים היהודיים, כולם עולים, עמדו על הנקודה ההגיונית: לחיות בסמוך לערבים באוירה מעורבת יכלו להישאר במרוקו...

 החושים הליבראליים של כתב "ידיעות אחרונות" הותיק, שלמה שמגר, נגעלו מתגובת היהודים. ב-27 ליוני הוא כתב בזעם: "אינני מסוגל לתפוש כיצד יכולים יהודים, המודעים לכל מה שעוללו לעמנו בשל דעות קדומות מסוג זה לדחות ביוהרה פסקנית כזאת שכניםממוצא לאומי אחר או בני דת שונה... הערבי נסבל, לכל היותר כשכן בארץ אך לא בשכונה".

 שמגר, כמובן, שמח בצדקנותו. מענין מה הן דעותיו על מדינה שהיא יהודית על-פי חוק ועל מדינות אירופאיות המכנות את עצמן נוצריות. מה יגיד שמגר על מדינה שחוקי ההגירה שלה מתייחסים רק לגויים? האם יסכים למדינה פלשתינית דמוקראטית במקומה של ישראל? שמגר אינו אלא אחד שפחדו מפני החשיבה על הסתירה שבין דמוקראטיה לציונות מאלף את תחושות האשמה שלו לפעול למען הערבים בשיכונים של נצרת עלית.

 הבעיות הערביות-יהודיות בישראל אינן קשורות בהשתלבות, במישרות, בחינוך או באסלות - לא בקיומם ולא בהעדרם. הן אינן קשורות לבטן או לראש. הן אינן אלא שאיפתו של מיעוט (הרוב-לשעבר) שהובס והושפל - לריבונות על אדמתו. הן בעייתה של מדינה יהודית שאין לה מה להציע - רגשית, רוחנית, לאומית או תרבותית - לערבים הלא-יהודיים. הן שאלה של מדינה שמגילת עצמאותה המבולבלת נוסחה על-ידי נבוכים ומבולבלים, שערכיהם האוניברסליים התנגשו בערכיהם היהודיים והותירו אותם מוטרדים וחשים אשמה. הן בעיה של ברירה דמוקראטית שיכולה לבטל את המדינה היהודית בקלפי.

 הבעיה הערבית-יהודית היא שאלה של דמוקראטיה, של דמוגראפיה. היא שאלה שעלינו לשאול את עצמנו: האם אנו מוכנים לבצע התאבדות לאומית? שני עמים השונים זה מזה בכל אינם יכולים בשום אופן להיות שותפים לאותה ארץ. העולם מלא דוגמאות של התגברות הלאומנות והבדלנותהמאיימת על ישראל באותן הזוועות שהן המציאות הבינלאומית של היום. אפשר להעיף מבט לעולם הנקרע ע"י יחודיות, ולהבין אתהטיפשות שבאמונה בדו-קיום יהודי-ערבי בארץ-ישראל.[[129]]