לשכים בעינכם

פרק ט- בנים אנו לאבותנו

 פרק ט

בנים אנו לאבותינו

 חוסר-יכולתם או אי-רצונם של היהודים להבחין באמת שבעוינות הערבית הבסיסית כלפי הציונות והמדינה היהודית איננו תופעה חדשה. מאז ראשית המאה העשרים, כאשר חדרו אל תוך שטחי האימפריה העותומנית מושגי הלאומנות המודרנית, קמה לאומנות ערבית שניצבה מול הציונות, ושהתלהטה והתעצמה עם כל צעד יהודי לקראת תקומה מדינית בארץ-ישראל. הבעיה היתה שהציונים הראשונים לא רצו להבין את עובדת-היסוד של הלאומנות: אין עם המוכן לחיות לנצח כמיעוט תחת שלטונו של עם אחר בארץ שהראשון רואה אותה כשלו. אבותינו לא רצו לראות; אנחנו מסרבים לראות. אכן בנים אנו לאבותינו.

 מאז ראשיתה של התנועה הציונית המדינית המודרנית היתה שאלת האוכלוסיה הערבית של ארץ-ישראל קשורה לאשליות שממדיהן אין לשערם ולהטעיה עצמית שאין לתארה. בנימין זאב הרצל, מייסד הציונות המדינית המודרנית, הוא אשר טבע את המטבע המדהים: "הארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אולי מבחינת השיקול העתונאי היה לסיסמא זוערך, אך ביחס למציאות ששררה בעת ההיא טעה הרצל טעות מרה. עם ללא ארץ - היהודים - אמנם היה בנמצא; אך הארץ שהיהודים כינוה - בצדק - ארצם, ארץ זו לא היתה ריקה מתושבים.

 בשנת 1880, שנת ראשיתה של התקומה היהודית המודרנית, ישבו בארץ ישראל כשלוש רבבות יהודים, שהשתייכו ל"יישוב הישן", יהודים שומרימצוות המתגוררים בשלום תחת המשטר העותומני, המסתפקים בזכות שנפלה לידם - לקיים את מצוות יישוב ארץ-ישראל בגופם, והמתקיימים - בחלקם הגדרל - מן התמחוי. לידם ישבו בארץ כשמונים אלף ערבים, אמנם דלפונים, בורים, מפגרים, חסרי תודעה פוליטית בכלל ותודעה לאומית "פלשתינית" בפרט - אך קיימים. ואיש לא שם אליהם לב.

 לאון פינסקר, חשוב הציונים המדיניים מתומכי הרצל, לא מנה כלל את הערבים בספרו "אוטו-אמנציפציה" (1882) כאחד היסודות החשובים שעל הציונים להתמודד עמם. חיבורו הקלאסי של הרצל, "מדינת היהודים", נקי אף הוא מכל רמז לבעית הערבים, ואפילו בתאריך כה [[160]] מאוחר כ-4 ליוני 1921 כינה "פלשתין", בטאון הציונים הבריטיים הרשמי, את ארץ-ישראל "ארץ נטושה ושוממה".

 מחד גיסא, נהגו כאילו אין הערבים בנמצא, או כאילו אין הם ראויים כלל להתחשבות. מאידך גיסא, שררה אמונה תמימה שעם מפגר ופרימיטיבי זה - הערבים - בוודאי יהיה מרוצה מבואם של היהודים המתקדמים והמוכשרים, על כל השיפורים וההטבות שיביאו עמם לאזור. בכל הנוגע לתנועה לאומית ערבית, הוסכם פחות-או-יותר פה אחד, שדבר כזה לא היה ולא נברא. פרופסור א' יהודה, ציר לקונגרס הציוני הראשון (1897), ניסה לשכנע את הרצל שהיתה אמנם בעיה ערבית, אך הרצל לא השתכנע. האמת היא שרישומי הקונגרסים הציוניים הראשונים חסרים כל איזכור של הבעיה הערבית.

 לדבריו של בורוכוב הסוציאליסט הקיצוני, "אם ניטע בארץ ישראל את תרבותנו, הפלחים יתמזגו בנו מזיגה שלמה... תושבי ארץ ישראל אין להם כל יסוד לקבל פנינו בשנאה. להיפך, הם רואים את הארץ לפי החוק כשייכת ליהודים". הצהרה מפתיעה זו נהגתה ב-1905; היא התבססה על האמונה הרווחת באותם הימים, שלפיה ישתלבו הערבים תרבותית בקרב היהודים, ייקלטו ויתבוללו בהם. מיכאל הלפרן הציע לזרז את התהליך ע"י נישואי תערובת בקנה-מדה המוני. שטות זו של "היעלמות" ערבית - תרבותית או לאומית - חזרה והושמעה במשך שנים על-ידי מנהיגים ציוניים, אפילו לאחר שהתברר סופית שקיימת תנועה לאומית ערבית גדולה וגדלה, המתנגדת ניגוד קטלני לציונות.

 כבר ב-1891  התגלו סימנים ראשונים של אנטי-ציונות מצד ערביי ארץ-ישראל. באותה שנה שלחו כמה מאות נכבדים ערביים מירושלים ומיפועצומה לחצר השולטן בקושטא, בדרישה שישים השליט קץ לעלייה ולרכישת הקרקעות של היהודים. לא הרצל ולא יתר הציונים המדינייםתפסו מהי משמעותו של צעד כזה. בשבילם היה הערבי, פשוט, אדם שנוכחותו לא נגעה כלל לעתידה של הארץ: הקיסרות העותומנית, "האיש החולה של אירופה" הטורקי, היא אשר שלטה בארץ, ועמה היו היהודים מוכרחים להתדיין. או הטורקים הם שיסכימו לחידוש המולדת היהודית במסגרת קיסרותם, או תתהווה מדינה כזאת כתוצאה מהתמוטטותה של האימפריה וחלוקתה על-ידי המעצמות האירופאיות. מה שייצא במציאות תלוי בכשרון התמרון של התנועה הציונית בין האומות. אך המונח "עם" וודאי שלא היה צורך לייחס אותו לערביי ארץ-ישראל.

 קשה להבין את תמימותו של הרצל. מצד אחד האמין, כנראה, שקונים מולדת כמו שקונים בית-מגורים או בית-חרושת. במכתב ששלח להרצל, [[161]] שאל הסוציולוג גומפלוביץ: "אתה רוצה לייסד מדינה ללא שפיכות-דמים? איפה ראית דבר כזה? בלי אלימות ובלי מרמה, ורק על-ידי מכירת מניות וקנייתן?" כך אמנם סבר הרצל,שהרי הבעיה הערבית לא מילאה שום תפקיד בתפיסת המצב שלו. לגביו, מדוע בכלל יתנגדו הערבים,כמה שהיו שם, להקמת מדינה יהודית בארץ שהם ישבו בה, אם יתעשרו כתוצאה מהפיתוח היהודי? ייתכן שלא לכך התכוון הרצל, אך נרמזת בדבריו דחיה גסה ומזלזלת של הגאוה הלאומית הערבית.

 הרצל אף כתב במכתב למי שכיהן בעבר כראש עיריית ירושלים, יוסוף זיא אל-הלדי: "אתה מאמין שיהיה הערבי עצוב כשיעלה ערך רכושו פי חמישה או פי עשרה? כי זה מה שיקרה בוודאות כשיגיעו היהודים..." בספרו "אלטנוילנד", שם הרצל בפי הערבי, רשיד ביי, בקשר לבואם שלהיהודים: לכולנו היה הדבר לברכה, וראשית כל, כמובן, לבעלי נכסים... אדם, שלא נטל ממך כלום אלא בא ונותן לך משהו - כלום ליסטים יהא בעיניך? היהודים העשירו אותנו ומדוע נתרעם עליהם?"

 אך לא הכל הוכו בסנוורים. הפילוסוף הציוני, אחד-העם, ביקר בארץ-ישראל ב-1891, הוא בא; ראה; הבחין. ועל-כן כתב: "טעינו בחשבנו כי הערבים הם נוודי-המדבר... שאינם מודעים למתרחש סביבם ואינם מבינים אותו... הערבים, ובעיקר תושבי הערים, רואים ומבינים את עמלנו ואת שאיפותינו. אך הם מעמידים כעת פני תמימים שהרי אינם רואים עתה בפעילותנו סכנה לעתידם".

אחד-העם הבין גם, שהעדר הסכנה הרגעי הזה מתלכד עם ההטבות הכלכליות שהערבים נהנים מהן, עובדה שתרמה לרגיעה הזמנית. "ואולם", הוסיף, "אם תבא עת אשר חיי בני עמנו יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו".

 אך למרות יכולתו להבחין במציאות, לא אמר את דבריו אלה בסגנון של אתראה. אולם ישמעאל החל נעור משנתו. משבי רוח הלאומנות של המאה התשע-עשרה הגיעו, אמנם באיחור, למזרח התיכון, אך אי אפשר היה למנוע את חדירתם לנצח.

 כבר ב-1905 פירסם ערבי נוצרי בשם נגיב אזורי ספר שאפשר בהחלט לראות בו הביטוי ההגיוני היחיד לאותה לאומנות ערבית אשר לטענת היהודים לא היתה כלל בנמצא. ממקום גלותו בפאריס הוציא אזורי לאור חיבור אנטי-טורקי ואנטי-יהודי בשם "יקיצת האומה הערבית". בחיבורו לא רק שתבע הקמת מדינה ערבית מהנילוס עד לפרת. הוא גם כינה את הציונות סכנה לשאיפות הערביות, וקבע ש"ברור" ששתי התנועות הלאומיות לא יוכלו לדור יחדו בארץ אחת. [[162]]

 אחד המעטים שהוטרדה מנוחתו ע"י הלאומנות והאנטי-ציונות הערבית הגוברת (ערבים נוצריים מיפו ארגנו כנופיה אנטי-יהודית בהנהגת אנטון קסאר) היה המחנך, יצחק אפשטיין, שהזהיר במהלך הקונגרס הציוני השביעי: "אל תנו להתגרות בלביא נרדם... חייבים אנו לפתור את שאלת יחסינו אל הערבים בטרם תתחולל שם שאלה יהודית". מההציע אפשטיין? בין היתר הציע להעלות את רמת החיים של הערבים בתחומי החינוך, הבריאות והכלכלה...

תגובתו של זאב סמילנסקי היתה אופיינית: במאמר שפורסם ב"העולם" לעג לאפשטיין באמרו ש"הוא רואה צל הרים כהרים". סמילנסקי קבעבפירוש שערביי ארץ-ישראל לא היו אומה, כי אם גוף חברותי המתחלק לשבטים ולמעמדות.

חילוקי הדעות האויליים האלה איפיינו את שתי האשליות שהיו מקובלות בקרב התנועה הציונית כולה. מצד אחד, היו שסירבו אפילו לחשוב על דבר "מגוחך" כל כך כמו תנועה לאומית ערבית בארץ-ישראל, וממול, ניצבו המכירים בקיומה של בעיה ערבית, אך יחד עם זאת טענו שניתן להתגבר עליה באמצעות הטבות חברתיות וכלכליות. הדעה הראשונהאמנם שבקה לבסוף חיים לכל חי, תחת מטר של קליעים ופצצות ערביים, ואילו השניה חיה עד היום וחולה - בתפיסותיהם של מנהיגים יהודיים בארץ ובגלות.

 ב-1908 נערכה בליל פורים ההתקפה המאורגנת הראשונה של ערבים על יהודים. תגובת הפחדים המקורית הורדמה רשמית על-ידי המימסד הציוני שסרב להבחין בבעיה. ארתור רופין, ראש הלשכה הארצישראלית של התנועה הציונית העולמית, כתב במכתב מרגיע לנשיא התנועה, דוד וולפסון: "במקום להיות מופתעים שתקריות כאלה מתרחשות ביפוצריך להיות מופתע שהיחסים בין יהודים וערבים בארץ ישראל כל כך שלווים למרות כל ההבדלים".

 באותה שנה הודח השולטן במהפכה, וקבוצת "טורקים צעירים" נטלה לידיה את השלטון, כשמטרתם לחדש את פני האימפריה הטורקית. כחלק מתהליך זה העניקו לכל את זכות ההתאגדות וההתבטאות הפוליטית. למורת רוחם של הטורקים ולתדהמתם של היהודים אירעה התפוצצות ממש של לאומנות ערבית. קבע מאמר שפורסם בעתון "הצבי":"מזמן נתינת החוקה החלו הערבים בארצנו להתעורר לחיים חדשים. בכל הערים החשובות נוסדו סניפים לאגודה הלאומית הערבית, 'אחוה ערבית'."

 עתון ערבי חדש הופיע ביפו, ופתח מיד בהתקפות ארסיות על היהודים. עתונים ערביים אחרים הלכו בעקבותיו. קריקטורה שהופיעה ב-1911  [[163]] הציגה את יהושע חנקין, חלוץ ציוני ותיק, כשהוא מנסה לקנות קרקע מערבי בעודו נדקר על-ידי צאלח-א-דין. הבטאון האנטי-ציוני הראשיהיה העתון החיפאי "אל-כרמל", שעורכו נגיב נאצר; עתון זה לא רק שתקף עלייה יהודית ומכירות קרקע ליהודים, אלא שכיוון את עיקר חיציו נגד רעיון הקמת המדינה היהודית. התגברותה של העתונות הערבית האנטי-ציונית החריפה הביאה יהודי צעיר, ששמו דוד בן-גוריון להתלונן ב-1910: "מצד אחד הם מפיצים דבות ועלילות שונות על הישוב העברי בארץ ישראל ומהצד השני המה זורעים את זרע השנאה ליהודים בין כל שדרות העם הערבי".

 בינואר 1911, הזהיר העתון היפואי "פלשתין" מפני סכנת - "האימפריאליזם הציוני". אחרי שהצליחו הערבים לבחור כ-65 נציגים לפרלמנט הטורקי החדש, כרבע ממספר הנציגים כולו, הבינו לפתע הציונים את פשר הכוח הערבי, והביטו במורת-רוח בשלשת הנציגים הערביים מירושלים שנענו להפצרות שהפצירו בהם, והצטרפו אל יתר הערבים בעמדותיהם האנטי-ציוניות התקיפות. ז' לבונטין, ראש לשכת החברה האנגלו-פלשתינית ביפו, כתב לוולפסון: "הבנו לראשונה שאין האוכלוסין הערביים כה פרימיטיביים, ושברשותם כוחות תרבות שאין לזלזל בהם... יש להם אנשים המבינים מה פירושה של חרות... כוחות פוליטיים חדשים מתגבשים ועלינו להתמודד עמהם".

 מרבית המנהיגים הציוניים לא התרשמו. שהערבים יראו בארץ-ישראל את ארצם שלהם - לא התקבל על דעתם. בעקשנות העלו שוב ושוב שלוש נקודות: א) ארץ-ישראל הנה ארץ שוממה, שיש בה מקום לכל היהודים שיעלו לבנות את מדינתם, בנוסף על האיכרים הערביים; ב) ההתקפות הערביות על הציונות ועל היישובים היהודיים נבעו רקמחששם של האפנדים מפני אובדן כוחם; ג) המוני הערבים יקבלו בהתלהבות את היהודים שיעלו את רמת חייהם וישחררו אותם מכבלי הפאודליות.

 בשטות זו האמין כמעט כל ציוני במשך שנים. אולם אין לזלזל בהם, שהרי שטות דומה למדי נשמעה גם מפי בגין ושאר מנהיגי מחתרת האצ"ל, שהודיעו לוועדת האו"ם שחקרה את התנאים השוררים בפלשתינה ב-1947: "אין כלל התנגדות ערבית עצמאית; כל תופעת ההתנגדות הערבית היתה פרי יוזמה של הבריטים, דווקא."

 האנטי-ציונות הלאומנית של הערבים החלה נושאת "פרי". ב-1909 הביאו ההתקפות החמושות על יישובי הגליל היהודיים להקמת קבוצות יהודיות לשמירה עצמית (בר גיורא, השומר). יהודים נהרגו על-ידי ליסטים ערביים ביבנאל, בבית ג'אן ובסג'רה. למרות ששילמו היהודים [[164]] טבין ותקילין בעד קרקעותיהם, המציאו הערבים את המושג "העקורים". על-כן הואשמו מתיישביה היהודיים של אום ג'וני, או דגניה, בעקירת ערבים, למרות שהניפו היהודים את שטר המכר שברשותם. האיבה הערבית היתה כבר מוחשית כל כך שאפילו רופין הציע, בנובמבר 1910, לבנות קהילה יהודית נפרדת בחיפה "כי אין זה נעים ליהודים להתגורר יחד עם הערבים, במיוחד לאור ההתקפות המתפרסמות בעתון האנטי-יהודי 'אל-כרמל'".

 הלאומנים הערביים ריכזו את מאמציהם במטרה להפסיק את עליית היהודים ולמנוע רכישות הקרקע שלהם. הם הבינו בצדק, שמטרתם הסופית של הציונים היתה מדינה יהודית ורוב אוכלוסין יהודי, ונגד יעדים אלה נשבעו להלחם עד מוות.

 בשנת 1911 שלחו כ-150 נכבדים ערביים מברק לפרלמנט היושב בקושטא, ובו דרשו לשים קץ לשני הדברים גם יחד. נאצר ייסד קבוצה בחיפה לשם הטלת חרם על היהודים. "לא נמכור להם, לא נקנה מהם ולא נשכיר להם בתים", הצהיר. קבוצה דומה - המפלגה הפטריאוטית העותומנית - נוסדה ביפו. משבר רדף משבר; מאות ערבים תקפו את היישוב היהודי מרחביה, שדדו ובזזו מזון, ביגוד ואפילו החיטה שבשדות.

 המנהיגות הציונית התכוננה לקראת הקונגרס הציוני העשירי. רופין התחנן שיימנעו הנואמים מהכעסת הערבים, "לשקול כל מלה, ומוטב ששאלות ארץ ישראל לא יידונו כלל במליאה אלא בוועדה".

 אולם הקונגרס הציוני העשירי היה הראשון לעסוק בשאלת הערבים. נציג פועלי ציון, תנועת העבודה, שלמה קפלנסקי, הביע את בטחונו שלמרות הכל, עוד תושג הבנה עם "הדמוקראטיה הערבית" (כך!). יצחק בן-צבי, העתיד להיבחר נשיאה השני של מדינת ישראל, הרחיב את הדיבור בנושא ההבדלים בין האינטלקטואלים והאפנדים הערביים-נוצריים (שהתייחסו אל היהודים בעוינות) לבין הציבור המוסלמי הרחב שאמור היה לאהוד את היהודים בשל הקידמה וההטבות שיביאו לאזור.

 כזו היתה החוכמה הציונית המקובלת באותה העת. רופין ולבונטין שלחו ב-16 לנובמבר 1911 את התזכיר הבא ללשכה המרכזית של התנועההציונית בקלן: "המקור היחיד לשנאת היהודים... הוא המימסד הנוצרי, והמתחנכים במוסדות הישועיים...".

 באשר לחשיבתם של המוסלמים "המתונים" על הציונות, יש לעיין בהצהרותיהם של שני מועמדים ירושלמיים יריבים בבחירות לפרלמנט הטורקי. משפחות נאששיבי ואל-חוסייני היו יריבות וותיקות במאבק על השליטה בירושלים. כל משפחה מינתה מועמד לפרלמנט בשנת 1914. [[165]]

 אמר ראג'ב נאששיבי: "אם אבחר אקדיש את כל מאמצי, ביום ובלילה, לחסל את הנזק ואת המבנה שבתנועה הציונית ובציונים". קבע יריבו, סעיד אל-חוסייני: "עלינו לתמוך במיוחד בפלאח... להבטיח שלא תשיג היד הציונית אף שעל אחד מאדמתו". עד כאן דברי המוסלמים - "המתונים".

 נסיון מגוחך זה לתאר את המוסלמיים כבעלי ברית פוטנציאליים של הציונות יהיה לנו למקור נחמה כלשהי, רק אם נוכל לקבוע שלמדנו מהאשלייה שבו. כיום הגענו עד הקוטב הנגדי, המגוחך לא פחות. היום טענתנו היא שהמוסלמים הם מקור הרשע האנטי-ציוני, ואילו הנוצרים נהפכו למקור המתינות והדו-קיום.

 בדיוק כמו שנופצה בהקדם האשליה של הציונים המוקדמים - המסיתים העיקריים נגד הציונות בפרלמנט הטורקי היו המוסלמים - כך נקלעים מומחי ישראל לענינים ערביים כיום למבוי סתום בסימטאות העיר הנוצרית הגדולה ביותר בישראל, נצרת, המשמשת מרכז להסתה אש"פית בהנהגת ראש העיר הקומוניסטי והאנטי-ציוני, תופיק זיאד; גם ג'ורג'חבש, הקיצוני (כך) של אש"ף, נוצרי.

רופין, לבונטין, בן-צבי וכל השאר בנו במרץ את עולם האשליות שלהם. אך דרכה של האמת לסבול שוטים לתקופת-מה, ואחר-כך להשיבם בחטף למציאות. לדברי מרדכי אליאב: "אין ספק שרופין היה גם משוכנע שברבות הימים יכירו הערבים טובה על הרווחה הכלכלית שהשפיע עליהם הישוב בהתפתחותה הדינמית. אולם גם הנחה זו היתה מוטעית לחלוטין... שום הסבר על הטובה הצומחת להם לא שיכנעם, שכן היה זה סכסוך פוליטי מעיקרו כתוצאה מהתנגשות בלתי-נמנעת בין שתי תנועות לאומיות" ("התמודדויות ראשונות עם השאלה הלאומית הערבית", בטאון אוניברסיטת בר-אילן,1977 , עמ' 297).

 הציוני הגרמני ריכרד ליכטהיים כתב ב-1913: "הערבים הינם יריבינו הטבעיים וכאלה יישארו לעולם. אין הם מעוניינים כלל ב'רוח השמיתהמשותפת'... היהודי הינו בעיניהם יריב המאיים על שליטתם בפלשתינה.

 השנים הבאות היו שנות אלימות ושפיכות דמים, שראו את מהומות 1921 ,1920 ו1929-. במשך כל השנים הללו נותרה ההשקפה הציונית הכללית כפי שהיתה - אופטימיסטית ושוקעת באשליות: אין התנגשות של ממש בין האינטרס היהודי והערבי. יש מקום בארץ לשני העמים (במדינה יהודית, כמובן) והתנאי היחיד לכך הוא "הבנה" ו"רצון טוב". שנים עמדה אשליה זו בפני כל התקפה, כי מוטב היה שלא לחשוב כלל על המציאות המרה. [[166]]

 עפ"י השקפה זו, כתב בן-גוריון ב-1915 במאמר בשם "לקראת העתיד": "ארץ-ישראל היא עכשיו ארץ שוממה וחרבה למחצה - והאלמנט הערביהמועט (כך!) אינו מסוגל להחיות את הארץ... אנו בונים ומחיים את הארץ וזהו הבסיס האנושי-מוסרי של שאיפתנו ועבודתנו הישובית בארץישראל". מה שלא הבין בן-גוריון - או לא רצה להבין - הוא שהאמין הערבי שהארץ היא שלו, בשממונה המוחלט או החלקי, ושהיכולת לבנותה מחדש לא זיכתה איש בשום זכות "אנושית-מוסרית" ליטלה ממנו.

 שוב ושוב, ניסו הציונים הראשונים להתפתות למחשבה שפעולתם היתה משום הטבה לערבי, המוכן-לכאורה למכור את בכורתו הפוליטית בנזיד חברתי-כלכלי.

 על-כן יכלה "אחדות העבודה'", הגדולה ורבת-ההשפעה מבין קבוצות הפועלים בשנים הראשונות (משורותיה יצאו שני נשיאים ושלושהראשי-ממשלה) לקבוע בועידתה השביעית (1924) אחרי שנים של מהומות ערביות חמורות, שמצד אחד "רואה הועידה... כיסוד-בל-ימוט... את הזכות של העם העברי להקמת ביתו הלאומי בארץ-ישראל", ומאידך, בלא להניד עפעף, קבעה אותה ועידה שכוונותיה ליצור "תנאים אשר ירימו וייטיבו את מצבם של העמלים, יהודים כערבים... וערבים... התפתחותה הכלכלית של הארץ, הבאה עם גדול העליה וההתיישבות היהודית... ירימו את העובד הערבי משפל מצבו ויכשירוהו למלא את תפקידו המדיני והחברתי...".

 אפשר כמובן רק לשער את השפעתה המרגיעה של התנשאות סוציאליסטית זו על ישמעאל. אולם חשוב יותר לציין את עיוורונם המדהים שלהציונים הראשונים, שלא הבינו כלל, שמאמציהם למען הערבי אמנם יכינו אותו "למלא את תפקידו הפוליטי והחברתי", אך תפקיד שונה בהרבה מזה שהועידו לו הסוציאליסטים היהודיים. הקידמה והפיתוח היהודיים עתידים היו ליצור גולם - דור ערבי משכיל וקיצוני - שיישבע לגרש את היהודים מארץ-ישראל!

 עיוורון - אמנם כן. אך המדובר כנראה במחלה תורשתית, העיוורון הפוליטי הזה, שהרי בניהם ונכדיהם של הציונים האלה - הדור הציוני הנוכחי - סובל אף הוא מאותה מחלה עצמה - פגם בראות. גם הוא מחנך את הערבי, מפתחו "ומרים" אותו מאשפות. הוא המעצב את מנהיג הארגון לשחרור "פלשתין" ואת תומכיו, המוכנים "למלא את תפקידםהמדיני והחברתי שלהם...".[[167]]

 בשנת 1930, אחרי עשרים שנות מהומות ערביות ושפיכות דם יהודי, מצא בן-גוריון לנכון להיפגש עם חוגו המצומצם (בד' במרחשון תר"ף 1929 -) ולצאת בהכרזה ששילמה מס שפתיים לתנועה הלאומית הערבית; הוסיף בן-גוריון: "עלינו להסביר לו (לערבי), שאין הציונות באה לחבל בזכויות התושבים; אדרבה, היא באה לברכם. הסבר זה יכול להימסר רק באמצעות שיתוף פעולה בתחומי הכלכלה והבריאות כדי שיחוש הערבי בתוצאותיו בצורה מעשית".

אחד התומכים הראשונים ברעיון שיתוף הפעולה עם הערבים היה בחור תמים בשם ח"מ קלבריסקי. הוא ראה את עצמו גם כ"מומחה" לערבים וגם כאוהבם. כמו מרבית הטוענים - ללא כל סיבה הגיונית - שהם מחבבים במיוחד אומה מסוימת, גם אצל קלבריסקי בלט יחסו המתנשא והמזלזל כלפי הערבים. הוא הודיע למחלקה המדינית של ההנהגה הצלונית ב-1923 שהערבי "מטבעו חומרן אשר, אם יבין שלא ישתלם לו לצדד בנו, יפנה לנו עורף". אין שום ספק שגישת ההתנשאות הזו היא המונחת ביסוד ההשקפה של הרוב הציוני, שניתן בהטבות כלכליות לרכוש את נשמתו הפוליטית של הערבי. נכון הדבר גם היום לגבי כל הדוחים את ההצעה להרחיק את הערבים מארץ-ישראל, בטענה כי "השתלבות" כלכלית וחברתית תהפוך אותם ל"נאמנים" למדינה הציונית.

 מדי פעם הגה מנהיג ציוני מחשבה בהירה ששיקפה את האמת, אך מיד נרתע לאחור מהשלכותיה. בן-גוריון, זיקית פוליטית שהשינויים בחשיבה שלו העידו לא על מעשיותו, כי אם על מבוכה ואופורטוניזם, תבע ב-1921 "יחסים ידידותיים בין פועלים יהודיים וערביים", והציע שורה ארוכה של הטבות. הצעת בן-גוריון התבססה על הכלל המוכר לנו מכבר של אפנדים ערביים רעים ופלאחין ערביים טובים.

 שותפו של בן-גוריון להשקפותיו הסוציאליסטיות, משה שרתוק (שרת), חלק על הצעתו זו וכתב לו בספטמבר 1921: "מי יזכה במענה? אנו הזרים השנואים, או המוכתאר והשייח' היושבים בתוך עמם והמנצלים תופעות מועילות כל כך כמו אינסטינקטים גזעניים ולאומיים, לשון, מסורת מקודשת וכוח ההתמדה... למען הטעיה עצמית נהגנו בפשטנות-יתר - והעמדנו את הכל על קומץ אפנדים מול המוני עמלים".

כלום לא השפיע על חשיבתם של הממאנים להשתנות. בן-צבי התעקש שערביי ארץ-ישראל לא יכלו להיות שותפים אפילו לתנועה הלאומית הערבית הכללית, שלא לדבר על תנועה "פלשתינית", מאחר שהגיע הוא למסקנה המלומדת שערביי ארץ-ישראל הינם למעשה צאצאיהם של [[168]] היהודים שנותרו בארץ אחרי הכיבוש הרומי, ושבמועד מאוחר יותר קבלו עליהם את האיסלאם. ברור, ש"יהודים-לשעבר" לא יערערו על זכותם של היהודים על הארץ, הסיק בן-צבי. דעתו היתה שלא באומההמדובר, כי אם באחת עשרה "עדות" וכתות קטנות יותר במספר רב. לרוע המזל לא השפיעה רבות אקרובטיקה אינטלקטואלית זו על יושבי הארץ, שהתעקשו בכפיות-טובה, למרות מחקרו של בן-צבי, שהם אמנם ערבים ו"פלשתינים".

 הסוציאליסטים דבקו בהתמדה ובלהט דתי (חסידי מאה שערים בוודאי קינאו בהם) בנוסחה שבאמצעות הטבות כלכליות וחברתיות יהיו הערביםל"ידידינו". תפיסה זאת היתה, כמובן, מגוחכת מיסודה, אך עליה הוסיפו ההוגים הציוניים נדבך מדהים נוסף לחומת הפילפול שלהם: לא רקשתכננו לעשות מהארץ מולדת ליהודים, אלא שאף החלו במאבק נואש לשכנע מעבידים יהודיים להעסיק רק פועלים יהודיים. ברור, שחיוני היה ליצור מעמד עובדים יהודי, מוצק ועובד, כדי להקים תשתית למולדת יהודית נורמלית, אך ברור לא פחות, שלא סייע מאבק זה לקרב את הפועל ואת הפלאח הערביים לאהבת הציונות.

 למעשה פעלה כאן הטעיה כפולה. לערבי יאמרו שאיכשהו, לא יגזלו ממנו עמלים יהודיים, עליה יהודית, רכישת קרקע יהודית והמולדת היהודית זכויות כלשהן. ואילו היהודי ישנן את הדברים האלה לעצמו כל כך הרבה, שישתכנע שהם אמת לאמיתה. אי-לכך קיבל הקונגרס הציוני הראשון לאחר המלחמה (1921) החלטה של "ידידות" כלפי הערבים,שהדגישה כי ארץ-ישראל הריהי המולדת המשותפת לשני העמים. אך מעולם לא הסבירו, איך הבטחת בלפור להקים בית לאומי יהודי פירושה למעשה מולדת "משותפת" ליהודים ולערבים גם יחד.

 בתארו את השקפותיה המבולבלות של "אחדות העבודה" בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, כתב סופר אחד: "היא הכירה בקיומה של אומהערבית בארץ ישראל אך דרשה ממנה לוותר על זכויותיה. היא הצהירה על זכותו של עם ישראל לארץ ישראל אך הכירה בצורך לדו-קיום ביןהיהודים לערבים". (יוסף גורני, "סוציאליזם ציוני והשאלה הערבית", מידל איסטרן סטדיז [1978]).

 מה פירושה של כל השטות הזאת? כותב גורני: "המפתח להבנת גישתה הסוביקטיבית, טמון באמונתם שכורח המציאות ייצור במוקדם או במאוחר רוב יהודי בארץ ישראל, רוב שיפתור את הבעיות המדיניות, המוסריות והסוציאליסטיות". [[169]]

 במלים פשוטות אך ציניות נאמר שהמדיניות תהיה - כל עוד היהודים יהוו מיעוט בארץ - לשלם מס-שפתיים לרעיון "המולדת המשותפת"ו"ההטבות ההדדיות", תוך פעולה לגיבוש רוב יהודי כדי שתיעלם השאלה הפוליטית והאתית המביכה של זכויות הרוב הערבי.

 אחת מן השתים: או שהמנהיגים הציוניים היו טפשים, או - וזאת אפשרות סבירה יותר - הם האמינו בטפשותם של הערבים. בן-צבי מסר לועדהלאומי (שייצג את היהודים) ב-1922: "ישנן זכויות שאינן תלויות באישור הזולת. נפעיל כל אמצעי להיכנס לארץ, ומאחר שצעד זה הוא בלתי נמנע מבחינה היסטורית מוכרחים הערבים להבין אותנו. ורק לכשיבינו נוכל להגיע לידי פיוס עם שכנינו". ואילו "פועלי ציון" הצהירה כבר ב-1920 ש"לא תשפיע עליית היהודים על האינטרסים של הפלאחין ושל המוני הפועלים הערביים, כי רצוננו לבנות את הארץ הזאת לא רק לעצמנו אלא לכל יושביה גם-יחד". ולבסוף סיפר לערבים אחד מראשי התנועה הציונית העולמית, נחום סוקולוב, שכל הבעיה היתה רק של "אי-הבנה". תגובתו של הסופר הערבי עיזאת דרוואזה, שהתפרסמה ב"אל-כרמל" (1921), ייצגה בוודאי כל ערבי שלא היה שוטה גמור: "הם (הציונים) ממשיכים להשמיע לנו את המלה 'אי-הבנה'. האם כוונתם לכך שהצפת הארץ ברוב יהודי מוחץ אין בה להטריד את האומה הערבית בפלשתינה?... האם מוכן מר סוקולוב להודיענו אילו הן הזכויות שלא תישללנה מהערבים על-ידי ההתגשמות הפוליטית הציונית? מוטב שראשי התנועה הציונית... יאתרו לעמם ארץ לא-נושבת".

 במאמר בשם "לעצמנו", שהתפרסם ב-1921, מצא דובר "פועלי ציון", יוסף אהרונוביץ, לנכון לכתוב: "ההמון הערבי כמו כל המון מחוסר תרבות נלכד ברשת האביטציה... על-ידי הצבור שמפיצים בתוכו מעוררים בו את תאוות הנקמה... לשלל שלל ולבז בז... מי שנוטה לראות באינטריגות אלה סימנים של תנועה לאומית או פוליטית טועה ומחלל בטעותואת המושג של תנועה אידיאולוגית מכל סוג שהוא... אפשר ע"כ לדבר כאן על כל מיני מגמות ופניות מצדדים שונים, אך לא על תנועה לאומית ערבית".

 חבל, אך הערבי התעקש לטעון שאכן הוא קיים. אחרי מהומות 1921 המגואלות בדם שהתחוללו על-ידי "התנועה הלאומית הערבית, הבלתי-נראית", מינה המימשל הקולוניאלי הבריטי את ועדת הייקרפט לברר את סיבות המהומות הערביות, שבהן נתקפדו חייהם של ארבעים ושלושהיהודים. לא היה לבריטים האנטי-ציוניים כל צורך לפברק את הסיבה העיקרית למהומות. אמת, ש"התנגדותו העיקרית" של הערבי "לעלייההיא פוליטית באופיה, ודיבוק זה - שמקורו בקרב הערבים המשכילים [[170]] יותר - חודר כבר דרך החאנים ובתי הקפה לרחובות ולכפרים. תמציתו - הפחד מפני האפשרות שעלייה יהודית מוגברת תהפוך את פלשתינה למדינה יהודית".

 מאחר שה"דיבוק" הלאומי הערבי מאן לעזוב את הזירה, נאחזה התנועה הציונית בכל מיני פיתויים ומחמאות "לשכנע" את הערבים. כולם התבססו על התאבון המזרח-תיכוני הלא-מכובד לבקשיש; לשוחד; לכספים. על-כן, אנשים כמו יוסף נחמני התמחו באירוחם של שייח'ים בדויים מקומיים ובהצפתם במתנות. צעד נפוץ נוסף היה לאסוף חתימות של ערבים על עצומות התומכות בציונות. החתימות נקנו בסכומים פעוטים ממוכתארים של כפרים, ואחר-כך נהגו להציגם לרווחה כתעמולת חוץ המוכיחה, כי אין אחידות ביחס האוכלוסין הערביים לציונות (במשך כעשרים שנה אחרי קום המדינה ניהלו משחק מתוחכם יותר אך הדומה במהותו, בשיתופם של ראשי החמולות. היום גם משחק זה אבד עליוהכלח. תודות לחינוך הישראלי, מוכן הערבי היום לרגום באבנים כל פקיד שגישתו כה גסה).

 על-כל-פנים, עצומות ערביות "ספונטניות" אלה למען הציונות היוו מקור הכנסה לא-מבוטל אצל השייחיים הערביים בני זמנם, אך היו כמובן, חסרי תועלת כלשהי. כל ערבי ידע היטב מדוע שכנו נהיה לפתע "אוהד הציונות". העצומות נעשו מגוחכות, ויתר-על-כן, כאשר הוחלט לשים קץ לתמיכה ממושכת מסוימת, היה "אוהד הציונות" פונה עורף לידידיו היהודיים ומביך אותם ע"י ה"חרטה" שהיה מביע והעצומה "האנטי-ציונית" שהיה חותם עליה.

 אשליה יקרה עוד יותר היתה ההחלטה להשתמש בכסף יהודי יקר לנסות ולפייס את "החיה הערבית" על-ידי הטבות "מן השורש". מעריכים שבין1918 ל-1921  הושקעו כשלושת אלפים לירות שטרלינג במטרה זו, וידוע, כי ב-1923 ביקש הקולונל קיש, ראש המחלקה הפוליטית של ההנהלההציונית הארץ-ישראלית,8500  לירות לפעולות דומות. ד"ר חיים וייצמן השיב נואשות (8.6.20) לציונים הכועסים (והפכחים) שמחו חריפות עלבזבוז סכומים כה גדולים (בימים ההם) שנאספו לצורך הקמת יישובים: "אולי לא יצא מזה הרבה, אך אפילו ניהנה רק מהקלה זמנית במצב, דיינו". כזאת הפוליטיקה של מבוכה.

 ההטעיה היומרנית ביותר היתה הנסיון להקים תנועה פוליטית ערבית אשר - לדברי קלבריסקי - תהיה "מפלגה ערבית-מוסלמית גדולה שתתמוך בשאיפותינו". כל אחד יכול היה לצפות את כשלונה של מפלגה כזאת. איזה ערבי המכבד את עצמו היה מוכן לתמוך בקבוצה פוליטית [[171]]הבסיס לקיומה היה טמון בהצלחה במתן בקשיש! אלפי לירות רבים זרמו לכיסים ערביים, וד"ר אדר מההנהלה הציונית הארץ-ישראלית מצא לנכון להעיר על "נדיבותו" של קלבריסקי, ש"הוא מחלק כספים ביד רחבה לאנשים העלולים לקחת אותם לעצמם וללעוג לנו". שהנהגתה על-ידי הציונים, שנולדה בעזרת מילדים ציוניים, ואשר

 הציונים יזמו שתי תנועות פוליטיות ערביות לפני שויתרו על הרעיון: האגודה הלאומית המוסלמית, והמפלגה הלאומית הערבית-פלשתינית. לדברי ראש עיריית תל-אביב, מאיר דיזנגוף, ב-1923: "המתונים... הם הנוטלים את הבקשיש, שיתנגדו לנו אם לא נשלם להם". שמואל טולקובסקי נתן ביטוי ל"ציונותו" בתמיכתו הגלויה בפעולות השיחוד שהרי "עלינו להוכיח לערבי שבואנו ארצה אכן יועיל לו... ורובם המכריע של ערביי ארץ-ישראל מבינים ש"תועלת" פירושה תועלת חומרית בלבד". אמר אהרן אהרונסון: "ככל שהכרנו את הערבים, מתברר שטרם נולד הערבי שיסרב לקבל שוחד".

 איזו מדיניות של דו-קיום? איזו ערובה להתקדמותה השלווה של הציונות! מדיניות המבוססת על זלזולם ההדדי של המשחד ושל המשוחד כאחד... היא גם לא עלתה יפה. בין הקיצונים שבשונאי-הציונות היה מוסא קאסם אל-חוסייני, נשיא המינהל הערבי. קלבריסקי המוכר לנו מכבר נפגש עמו ב-1925 בלאוזן, שווייץ, ורמז שקיימת אפשרות של גמול כספי תמורת שינוי השקפותיו. לדברי קלבריסקי השיב הערבי ש"יחסו כלפינו הריהו בידינו". סכום כסף ניכר עבר לידיו, אך תוך חודשים אחדים חזריחסו של מוסא קאסם למה שהיה קודם. כשתבעו ממנו הסבר, השיב בגאווה: "עודני פטריוט. לא מכרתי את עצמי או את עמי לציונים". עד כאן בדבר ידידותו של "הדוד אחמד".

 המבוכה, הסתירות וההטעיה ההמונית איפיינו את המדיניות הציונית הרשמית כלפי הערבים מההתחלה. משה ביילינסון הניע את התיאוריה הרווחת בתנועת "אחדות העבודה" במאמר שהתפרסם ב-1925, "לויכוח סביב היחסים הערביים-יהודיים". עיקר התיאוריה היה ש"פלשתין" לא היתה, בכלל, "חשובה" לערבים, שהרי היו להם מרכזים לאומיים וארצות רבים. אולם ליהודים היתה ארץ אחת בלבד, שהיתה חיונית להמשך קיומם הפיזי והרוחני. מאחר שהציונים עמדו ליטול אך מעט מהשטח הערבי הגדול, תוך הבטחת חיים טובים יותר לערביי ארץ-ישראל, ובכלל זה - שויון זכויות, בודאי יבינו בסוף הערבים שלא היתה התנגשות של ממש בין הציונות ללאומנות הערבית. [[172]]

 חשיבה מעין זאת היא אשר הביאה את איש תנועת העבודה, יוסף שפרינצק, להצהיר על עצמו ב-1919 כ"אחד המעריצים את הברית היהודית-ערבית". ואחר-כך להתעקש ש"עלינו לקבל את ארץ-ישראל ללא כל הגבלה או הסתייגות... יש בארץ-ישראל היהודית השלמה מקום לחצי מיליון ערבים, אך אין כאן מקום לממלכה ערבית". ברור, שלא השכילו הציונים לקרוא נכונה את החשיבה הערבית. הערבים לא התעניינו בקבלת חלק גדול מארצם - הם רצו את כולה, שהרי האמינו שהיא שלהם. גישה לא-סבירה, אמנם. אנוכית ביותר, ללא ספק. אך, למרות הכל, עובדה. גם היום זאת עובדה, ועוד יותר מכך. לא משנה מה דעתו של ה"פלשתיני" על "האומה הערבית" או "המולדת הערבית"הגדולה - הוא בראש וראשונה "פלשתיני" והוא רוצה את "ארצו" - כולה. לא משנה אם היוו "הפלשתינים" תנועה לאומית או אומה ב-1880, או ב-1900, או ב-1930 - היום הם סבורים שהם בהחלט אומה. סירובנו להכיר בהם כאומה תקף ומוצדק, אך סירובנו זה צריך לקחת בחשבון את ההשלכות. לשלול זכויות "פלשתיניות" על חלק מארץ-ישראל או על כולה, יש קודם להפסיק את ההטעיה העצמית, כאילו ישלימו איכשהו ובשעה כלשהי בעתיד עם שלילה זו. לעולם לא ישלימו עמה. שום קבוצה לאומית לא תשלים עם אובדן חלק מארצה לטובת עם אחר, בייחוד כשהלה נראה חלש, מבודד, נבוך ומפולג בשאלת זכויותיו שלו. יש בהחלט להודיע ליהודים שאין "פלשתין" ושאין "פלשתינים", אך אל יצפושישלימו הערבים עם הודעה מעין זו.

 תפיסתו המוטעית של בן-גוריון, כאילו אין הציונות והתנועה הלאומית הערבית בחינת תרתי דסתרי, משום שלערבים אדמה רבה כל כך וליהודים המסכנים ארץ יחידה, הוצגה על-ידו ב-1936 בפני ג'ורג' אנטוניוס, מנהיג נוצרי-פלשתיני שנפגש שלוש פעמים עם בן-גוריון. בן-גוריון, העתיד לכהן כראש ממשלת ישראל, תאר את דיוניהם בצבעים ורודים,שלפיהם הפריד רק פער קטן בינו לבין אנטוניוס. עיון שטחי בתשובותיו של הנוצרי מגלה כבר כמה שאפה המנהיגות הציונית להשלות את עצמה. אנטוניוס ראה את התפיסה של המדינה היהודית כמסוכנת לשאיפות הערבים. בן-גוריון לא שמע דבר, לא רצה לשמוע. מחרשות זו של אזנינו הפוליטיות אנו סובלים עד היום.

 חלק קטן מן התנועה הציונית הבין שלעולם לא תתקבל מדינה יהודית על דעת הערבים, ושכתוצאה מכך תאיים המלחמה תמיד על שלומה. הם לא שקעו באשליות. אך הם הציעו לוותר על רעיון הקמתה של מדינה יהודית. קבוצה זו, ברית שלום, שנוסדה ב-1925 על-ידי אינטלקטואליים ממוצא גרמני בעיקר, כללה את מרטין בובר, נשיא האוניברסיטה העברית יהודה מגנס, ד"ר הוגו ברגמן ואחרים. אנשים אלה, שחשו בפגמים [[173]]לשני העמים. גישתם של אחרים היתה פוליטית יותר: הם הבטיחו שויתור יהודי על זכותו למולדת בלעדית בארץ-ישראל יניע את הערבים לנהוג כך אף הם. המהותיים בטיעון הציוני הרשמי, תבעו את הקמתה של מדינה דו-לאומית שבה ייהנו יהודים וערבים משויון מוחלט. ברגמן, בטיעון מטה-פיסי, מצא שרצון "האלקים" היה להעניק את הארץ. לבסוף הצטרפו האינטלקטואלים של "ברית שלום" לקבוצה שנקראה "איחוד", ושתפו פעולה עם "השומר הצעיר" המרכסיסטי, במסגרתה של "ליגה לשיתוף-פעולה ופיוס יהודי-ערבי", שמטרתה היתה הקמתה של מדינה דו-לאומית.

 באופן מהותי נבדלו הציוניים הרשמיים מהדו-לאומיים רק באשר לאשליות. כל קבוצה שגתה באשליותיה שלה, כשהמכנה המשותף היה בכך שכולם סירבו לראות - כי לא רצו לראות - את אמונת הערבים שהארץ שייכת להם, כולה, ושכרוב היתה להם זכות עליה, ושלא ראו כל סיבה לוותר, לא על שעל אדמה אף לא על שעל זכויות בה.

 כמה עיוורים היו הציונים - אבותינו! כשלפניהם ניצבה עובדת קיומו של רוב ערבי בארץ, התפזרו לכיוונים שונים:

א. אין ישות ערבית נפרדת, ומה שיש יתבולל בסופו של דבר בקרב היהודים - כך שאינו בעיה.

 ב. הערבי אמנם קיים ואף יישאר, אך אינו אלא אוסף של שבטים ומעמדות, ולא אומה לאומית - כך שאין בעיה.

 ג. הערבים מהווים אמנם עם לאומי אך באמצעות רצון טוב, לימוד השפה העברית, השתלבות עמהם והטבות כלכליות וחברתיות, יסכימו לשיטה יהודית בארץ - כך שאין בעיה.

 ד. הערבים הם אומה לאומית שלא תסכים עם קיומה של מדינה יהודית, אך היא תקבל מדינה דו-לאומית שתבטיח שויון זכויות וסמכויות של ערבים ויהודים, אפילו יהוו הערבים את הרוב - כך שאין בעיה.

 ה. הערבים לעולם לא ישלימו עם פחות ממדינה ריבונית משלהם, כך שחלוקת הארץ תעניק להם את חפצם; הם יסכימו לתכנית החלוקה, וכל "הפלשתינים" הרוצים לחיות בתוך גבולותיה או המעדיפים להישאר בתחומי המדינה היהודית יחיו עם היהודים בשלום ובשויון - כך שאין בעיה.

 אך יש בעיה! היא בעיתם של בנים שלא למדו כלום משגיאות אבותיהם. אחרי מאה שנות שיבתם של החלוצים היהודיים; אחרי שמונים שנותהציונות המדינית; אחרי עשרות מהומות; אחרי ארבע מלחמות ראשיות ויותר משלושים שנות קיום המדינה היהודית - עודם מאמינים, בניהם [[174]] של האבות, יהודי ישראל, שאפשר לשכנע את הערבים לחיות עמם בשלום בארץ השייכת לערבים על-פי אמונתם. הזמן דוחק, ומוטבשנקשיב מהר מאוד לקולותיהם של הערבים, ושנאמין למה שהם זוממים נגדנו. [[175]]