לשכים בעינכם

פרק י-הזמן דוחק

פרק י

הזמן דוחק

 קולותיה של המהפכה הערבית-ישראלית נשמעים היטב בארץ, ואילו מנהיגי ישראל היהודיים - כאילו כפאם שד - יושבים בחיבוק ידים. קפואים ומשותקים. מאורעות יומיומיים המתרחשים במגזר הערבי בישראל חושפים לעין כל את פשיטת-הרגל המוחלטת של המדיניות הישראלית כלפי ערבייה ומגלים את כל התפיסות המוטעות, האשליות והשגיאות ששוגים בהן שוב ושוב, שהרי המדובר במדיניות הטוויה ממיגוון עשיר של אריגים - זלזול בערבי; אי-רצון מבוהל להתייצב מול המציאות; רגשות-אשמה.

 ב-1949 ביקר במדינת ישראל החדשה הכתב האל להרמן, משקיף ותיק על עניני הערבים, שנאות לאחר-מכן להנציח בירחון "קומנטרי" (דצמבר1949) את התרשמויותיו. לגבי נצרת העיר, העיר ש"שלטונות ישראל עושים כנראה מאמצים ניכרים לשמור על השויון שהבטיחו במגילתהעצמאות שלהם... הם מאיישים את המינהל בערבים עד כמה שאפשר תוך שמירה על הבטחון". מתוך חשש לביטחון כוננו הישראלים מימשל צבאי שישלוט באזורים בעלי האוכלוסיה הערבית הצפופה. בנצרת היה מושל הצבאי רס"ן אלישע סולץ, חבר קיבוץ, המשתייך למפ"ם השמאלנית (היום שותפה למפלגת העבודה במסגרת המערך), הדוגלת כמובן בלהט רב בשויון ערבי תיאורטי. התאור שלהרמן מתאר את סולץמשתקפים בו הזלזול והבורות שכה איפיינו את הישראלי בכל הנוגע לערביי המדינה. כתוב להרמן:

 "רב-סרן אלישע סולץ, הנראה והנשמע כקיבוצניק של ממש, הוטרד רק ע"י בעיות כלכליות... 'אילו יכולתי למצוא תעסוקה לאלפיים וחמש מאות עובדים, היינו יכולים לארוז את חפצינו ולשוב הביתה'. רס"ן סולץ לא הוטרד ע"י מעמד הקומוניסטים. 'כן, יש להם כאן כמה תועמלנים מוכשרים, ושם השפעה יש להם. אך אינם אפילו מתקרבים לרוב באוכלוסיה. יתרונם הגדול הוא שהיה להם כאן סניף ערבי, במחתרת ששב לפעילות גלויה ברגע שעזב הצבא הערבי את העיר'. אך הוא לעג לאפשרות שירויחו הקומוניסטים מחוסר שביעות-הרצון של הערבים".

 [[176]]

 בורותו המתנשאת של סולץ הגיעה אף לממדיה של זו של מפא"י ששלטה בהסתדרות העובדים. אמר פעיל הסתדרותי מקומי: "תסיר את ההגבלותעל תנועותיהם של הערבים; ספק להם תעסוקה; ולא ייוותרו אפילו עשרה קומוניסטים בכל נצרת".

 כעבור קצת יותר מעשרים וחמש שנה, השיגו כבר ערביי נצרת את כל המרכיבים הנחוצים - אליבא דהמטריאליסטים היהודיים, בעלי תפיסת "הבטן והראש" - להיעלמותה של המפלגה הקומוניסטית האנטי-ציונית. מזמן בוטל המימשל הצבאי, ומזמן שבו סולץ ושכמותו לבתיהם. המגבלות על תנועותיהם של הערבים הפכו כבר לחלק מההיסטוריה בלבד. היתה בנצרת תעסוקה מלאה. ובדיוק כמו שנטען על-ידי הפעיל ההסתדרותי דאז, לא נותרו בנצרת עשרה קומוניסטים - כי היו בה 9,653 מהם, לכל הפחות!

 היה ליל התשעה לדצמבר 1975. עד לרדת החשיכה החלו צופרי המכוניות להשמיע את קולם, אל תוך הרטיבות והקור שעטפו את נצרת השתפכונהרות של שמחה. גרונות צרודים הריעו בגיל. עינים מרוגשות דמעו: נצחנו! צעירים טפחו זה לזה על השכם והתנשקו. מכשירי טלפון צלצלובבתים מוארים ובחנויות שנשארו פתוחות גם אחרי שעת הסגירה המקובלת. מברוק! מברוק! קולות שעוד נשמע מהם (עפ"י "מעריב",12.12.75).

 בחירות נערכו בנצרת החופשית והשויונית, שם עסקו יהודים - מתוך אשליותיהם - בפיטום "הבטן והראש" של התושבים הערביים במשך עשרים וחמש שנים. ערביי ישראל תושבי המקום הלכו זה עתה לקלפיות לבחור במועצת העיר ובראשה, בעיר הערבית הגדולה בישראל. התוצאות: ניצחון מכריע, מדהים של רק"ח, המפלגה הקומוניסטית. יותר משני שלישים מכלל המצביעים - 9,653  מתוך 14,125 - בחרו ברשימה המחויבת לאנטי-ציונות, לשנאת ישראל. כשניתנה להם הדרך היחידה להביע את רצונם להיות "פלשתינאים", קמו ערביי נצרת והלכו בה - בצורה המהדהדת ביותר.

 כל זה הושג למרות מאמצי ההפחדה הגלויים והגסים של הממשלה. ערב הבחירות שוגרו לנצרת שני שרים להזהיר את העיר מפני ההצבעה לרק"ח, שמא יוקטן חלקה של העיר בעוגה התקציבית. כספים הוזרמו לקופת בובותיה הערביות של מפלגת העבודה, אך הכל לשוא. הקומוניסטים הציפו את החמולות שהלכו בצורה עיוורת אחרי מדיניות הממשלה תמורת בקשיש פוליטי.[[177]]

 כדרכם בקודש, הישראלים "נדהמו", התקשו להאמין שרק"ח זכתה באחד עשר מתוך שבעה עשר המושבים ליד שולחן המועצה. התקשו לעכל, שראש עיריית נצרת החדש הריהו תאופיק זיאד. תאופיק זיאד, אז בן ארבעים ושש, פוליטיקאי ומשורר. שירתו? לציון יום השנה הראשון למלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1974, חיבר זיאד שיר תהילה לצבא המצרי החוצה את תעלת סואץ:

"השמש בצהרי השמים/ והשחורים הזינו בבשרם את האדמה/

השריוניות הכבדות ונשרי הברזל/ לעסו את מעי קו בר-לבו... וכל העינים דמעו מגיל/... החציה היתה קדושה/ ומקודשת המולדת..."

 זיאד, כבר חבר הכנסת מטעם רק"ח, נהיה גיבור לאומי לערביי ישראל בשל שירו, נכונותו להסית בגלוי נגד המדינה. הרי בסופו של דבר לא הצביעו הערבים למען רק"ח בשל הדוקטרינות הקומוניסטיות שלה, כי אם בשל היותה הקבוצה האנטי-ציונית היחידה שקצרה הצלחה. כך הצביעו נגד מדינת היהודים; נגד הכיבוש היהודי של מה שנקרא עתה"ישראל". רק כך יכלו לבחור ב"פלשתין". התדהמה היחידה שאפשר להבינה היא תדהמתם של הנדהמים מתדהמת היהודים מנצחונה של רק"ח, שהרי רק שיחודם ושחיתותם של ראשי החמולות של נצרת איפשרו למפלגת העבודה למשוך במשך שנים את ההטעיה הגדולה של שביעות-רצון ערבית ממדינת היהודים.

 ה"בוס" הפוליטי של נצרת במשך עשרים וחמש שנה היה חבר הכנסת סיף-א-דין א-זועבי. הוא היה דוגמא מצויינת של "דוד אחמד" טיפוסי, בובה נאמנה ומהימנה של הממשלה, שעשה את כל רצונה תמורת הטבות פוליטיות וכלכליות. עתון "הארץ" (12.12.75) כינה את א-זועבי "איש יקר לשלטונות, שנהג במשך עשרים שנה כאילו נצרת היתה רכושוהפרטי". הוא ובני החמולה הענפה שלו הבטיחו המשך ההטעיה בנוגע לנאמנות הערבים והשלמתם עם המדינה היהודית.

 אך עם קום הדור הערבי הצעיר והתנערותו - הודות לקידמה החינוכית, החברתית והכלכלית שהביאה להם ישראל - מעול החמולות, השתנה הכל. הצעירים ראו בזקניהם "עשו" שמכר במחיר הטבות הכלכליות את בכורתם הלאומית. הזקנים והחמולות עוברים מן העולם - ואילו העיר נצרת הצביעה למען רק"ח, ולמען זיאד, ולמען ערפאת.

 קולו של זיאד הוא אחד המובילים במאבק הערבי נגד ישראל. חריפותו ותעוזתו גוברות ביחס ישיר לפחדה של ישראל מפני נקיטת צעדים נגדו.[[178]]

 אחרי שחיבר זיאד את שיר ההלל שלו לצבא מצרים על שהרג בחיילי ישראל, שיגר ארגון נכי צה"ל מברק ליו"ר הכנסת, בו טענו הנכים שאין לסבול מצב שבו תכיל הכנסת שונא-ישראל המחבר מלות שינאה המכאיבות לאומה כולה. הוקמה ועדה מיוחדת בכנסת לברר את הענין. הוועדה הזמינה את זיאד להופיע לפניה ולהסביר את מעשיו. בהחלטההמחושבת היטב סירב זיאד להתייצב לפני הוועדה. הוכח בעליל שצדק, כשהודיעה הוועדה על מימצאיה: אין שירו של זיאד "עולה בקנה אחד עם שבועת האמונים שנשבע, כמו כל חבר כנסת" - שבועת אמונים למדינת ישראל. עונשו של זיאד? לא הוטל עליו שום עונש. זיאד בוודאי צחק.

 בראיון הראשון שלו לרדיו הישראלי אחרי נצחונו המוחץ בנצרת, אמר זיאד: "אין אנו לבדנו, לא במדינה ואף לא בעולם". היתה בכך משום אזהרה ליהודים שלא לפעול נגדו. היה בכך גם משום הימור, שהצליח בשל פחדם של היהודים. שום מוצא פיו של זיאד, ויהא הדבר בחינת שינאה, הסתה או אפילו חתרנות, לא הביא עד היום את מדינת ישראל לנקוט צעדים כלשהם נגדו, ועל-כן נהיה לגיבור ערבי-לאומי.

 בששה למרץ 1976 עודד זיאד המון מריע של אלף ומאתיים ערבים בנצרת להיאבק נגד הפקעות האדמה בגליל. אמר זיאד: "הממשלה רוגמת אותנו באבנים, לכן הגיעה העת לרגום אותה באבנים - ועליה לזכור כי היא דרה בבית שכולו זכוכית... הם רוצים לגרש אותנו - אנו אומרים להם: נישאר אנו, ואילו אתם - תלכו". חבר-הכנסת יגאל כהן דרש מהיועץ המשפטי לנקוט צעדים נגד זיאד, אך שום צעד לא ננקט.

 באחד במאי 1976 נאם זיאד לפני קהל של ארבעת אלפים מערביי נצרת. בזמן נאומו הורדו דגלי הלאום המעטים מן התרנים. אמר זיאד: "מעתה אין עוד קהילות או עדות דתיות; יש רק מיעוט ערבי אחד, חלק מהאומה הפלשתינית". ומשום כך, "לא יישארו ערביי ישראל נייטרליים בכל הנוגע למאורעות בגדה המערבית. כי ערביי ישראל הם פלשתינאים, ואילו ערביי הגדה הם עמנו, בשרנו ודמנו". הוא סיים בקריאה לערבים להגביר את המאבק בגליל, "ושלא לחסוך בקרבנות, אלא להיות מוכנים להקריב ככל שיידרש. אם יקחו את קרקעותינו נשכב באלפינו תחת דחפוריהם". קריאתו להתגרות בממשלה נתקבלה בקריאות פרועות של "הגליל ישוב לערבים"!, "הגליל ערבי - אתם תעזבו!" ו"נקריב את רוחנו ואת דמנו למען הגליל". שום צעדים לא ננקטו נגד זיאד המסית.

 באחד למאי 1978 הצהיר זיאד לפני קהל של שלושת אלפים בככר הראשית של נצרת: "מדיניות המלחמה שנקט המערך גרמה למפלתו [[179]]בבחירות - ויאסר ערפאת עודנו חי וקים. הליכוד לשלטון - וגם הוא יפול, אך ערפאת יישאר, וערפאת פירושו שהעם הפלשתיני חי וקיים!"הוא סיים את דבריו באמרו: "מה שנלקח בכח יוחזר בכח". שום צעד לא ננקט נגרו על חתרנותו.

 ביוני 1980 התכנסה אספה של ראשי ערים ומועצות מקומיות ערביים למחות על פציעתם של שני ראשי הערים שכם ורמאללה, מחסידי אש"ף. על רקע של קריאות "כולנו אל-פתח", ו"אנו מחכים לערפאת" אמר זיאד, בין היתר: "הממשלה היא כנופיית פושעים וחיות... אנשים החיים תחת משטר של כיבוש יש להם הזכות להתנגד לכובש בכל אמצעי שירצו... דגל פלשתין יונף בקרוב בכל רחבי הארץ".

 רענן כהן, ראש המחלקה הערבית של מפלגת העבודה ואחד התומכים הנלהבים במדיניות השיחוד נוסח "הבטן והראש", זעם. הוא כינה את דבריו של זיאד "חתירה ברורה מאד תחת עצם קיומה של המדינה". אולי; לא, בוודאי. אך שום צעדים לא ננקטו נגד הערבי.

 בפני רתיעתן הגמורה של ממשלות העבודה ובגין מפני נקיטת פעולה כלשהי - רתיעה שאפשר להסבירה רק בכך שנולדה מהפחד מפני מהומותערביות ודעת הקהל העולמית - אין פלא שגם ערביי ישראל הפשוטים נעשו נועזים יותר. בביקור שגרתי בכפר הערבי-ישראלי טייבה, מסרכתב "מעריב" (1.3.78) על הבעת דעות אלה על-ידי ערבים צעירים: "יאסין, המכנה עצמו עבד-ל-נאצר, טוען כי יש להקים מדינה פלשתיניתבהנהגתו של יאסר ערפאת. ומה הפתרון שהוא מציע ליהודים? 'היהודים', לדבריו, 'צריכים לחזור לאירופה, משם באו. אלה שיישארו כאן, יגורו בשכונות כמו שגרו פעם בגרמניה". אחד הצעירים צועק מהצד: 'היהודים - לים!'.

 משה שרון, יועצו-לשעבר של בגין לענינים ערביים, מתלונן אפוא על שבכפרים ערביים מסויימים הושמעו התבטאויות של שמחה אחרי טבח כביש החוף, שבו נטבחו יותר משלשים יהודים על-ידי טרוריסטים. אומר שרון: "שלא כמו במקרי רצח קודמים, כשנתקבל במשרדו של ראש הממשלה גל של מכתבים, מברקים וסתם הצהרות המגנים את מעשיהטרור, הפעם - בעקבות טרור כביש החוף - נתקבלו רק שלושה מברקים". אפשר להוסיף שאחרי הירצחם של ששה יהודים בחברון ב-1980, אף גוף ערבי אחד לא שיגר את תנחומיו.

 "הרשימה הקומוניסטית החדשה" (רק"ח) היא, כעת, הקבוצה האנטי-ציונית המאורגנת העיקרית. בעוד מקור מימונה במוסקבה, היא שולטת כבר במועצות מקומיות כפריות רבות. משום כך נפגשו ב-20 לינואר [[180]] 1979 יותר ממחצית החברים בארגון יושבי הראש של המועצות המקומיות הערביות - שנחשב תמיד כמוסד ערבי מתון וגמיש במיוחד - והצהירו על תמיכתם באש"ף. בהחלטתם קידמו בברכה את מאבקם של ערביי יהודה ושומרון "נגד הכיבוש, הסיפוח והיישובים הקולוניאליים, והביעו את תחושת הסולידריות שלהם עם מאבקו של העם הפלשתיני בהנהגת אש"ף, לכונן את מדינתו העצמאית".

 השתלטותה של רק"ח על כפר אחרי כפר מצביעה על כך שהזמן דוחק במאבקה של ישראל למנוע התקוממות ערבית כללית. אמר חבר הכנסתאמנון לין, חבר סיעת הליכוד של מנחם בגין (בינואר 1979): "הקצנתם של הסטודנטים הערביים ושל ראשי המועצות המקומיות בגליל חמורהבהרבה היום מאשר בתקופת כהונתן של ממשלות המערך".

 תעוזה הולידה את הצלחותיה של רק"ח, והצלחותיה הולידו תעוזה חדשה. אחרי מרד יום האדמה, צפו ערביי ישראל בגאווה ובשמחה בהגשת הצעתאי-אמון בממשלה ע"י סיעת רק"ח בכנסת. קם חבר הכנסת מטעם רק"ח, תאופיק טובי, עמיתו המבוגר של תאופיק זיאד, והתרעם: "מדוע אין ממשלת הרוצחים כאן? למה שראש הטבחים לא יענה? מדוע מוגי הלב הורגים, אחר-כך נסים מפני קריאת הדם ששפכו...? איפה הארכי-רוצח...?"

 הזמן דוחק, לפני עשרים - לא, חמש עשרה - שנה, לא היה טובי מעז לומר דברים כאלה. העולם הערבי-ישראלי היום שונה לגמרי. הוא עולם של קבוצות המתחרות עם רק"ח והמאשימות אותה שאינה די קיצונית. קבוצות כגון "בני-הכפר" עם תנועתם הלאומית הפרוגרסיבית (תל"פ) ו"אבנא-ל-בלאד" השמאלנית והלאומנית מהוות יריבות חזקות של רק"ח במצודן אחרי נשמותיהם ושכלם של הנוער והמשכילים הערביים-ישראליים.

 אך מיגזר זה הקצין זה מכבר ואין בידי ישראל כל אמצעי לשנות מצב זה. כבר בפברואר 1978 פרסמה קבוצת חמשים וששה משכילים ערביים-ישראליים מנצרת ומכפרים גדולים במשולש מינשר התובע הכרה רשמית ב"ערבים הפלשתיניים החיים בישראל", יחד עם הענקת זכויות פוליטיותמלאות. נוסף לכך תבעו להשיב כל רכוש ערבי שהופקע, והצהירו על הכרתם באש"ף כנציגו החוקי היחיד של "העם הפלשתינאי".

 כדאי גם להזכיר, שיחד עם הצמיחה המזורזת של הלאומנות החילונית, מתרחשת שיבה מפתיעה של הרחוב הערבי לעקרונות האיסלאם הטהור,הלאומני לא פחות והמתנגד בחריפות לקיומה של ישראל. אין למעשה כל ספק שעלייתו-לשלטון של חומייני באיראן הקנתה דחף עצום להתעוררות הדתית בקרב ערביי ישראל. במסגרת סימפוזיון על האיסלאם [[181]] בקרב ערביי ארץ-ישראל שנערך בינואר 1979, הצביע משה שרון על כךש"האיסלאם הוא התבטאותם הבולטת של ערביי ארץ ישראל בכל הנוגע לישותם הלאומית". הוא ציין את התעוררותם הדתית הספונטאנית שלערביי ישראל כצורה של הזדהות לאומית. בכלל זה, בניית מסגדים חדשים ומספרם הרב של ערבים צעירים העטורים בזקנים ולבוש מסורתי (כגון ארגון האחים המוסלמים), השואפים ללמוד במכללה המוסלמית בחברון.

 בין שהמדובר בגישה דתית או חילונית, מזוקנת או מגולחת, עירונית או כפרית, עובדה היא, שהערבי הישראלי חולם על מדינת פלשתין הערביתוהריבונית שלו. ובינתים הוא מתכנן את מאבקו הפוליטי בשלבים.

 אחד הנאומים הערביים החשובים ביותר ננאם על-ידי תאופיק זיאד, כאמור, באחד למאי 1976, כשדרש שתיישם מדינת ישראל את השויון המלא לערבים שהובטח להם במגילת העצמאות. בייחוד תבע שביחס ישיר לחלקם באוכלוסיה (אז) ישוריינו לערבים שמונה עשר מושבים בכנסת ושלושה משרדי ממשלה, בנוסף למספר משרות בכירות יחסי במשרדים האחרים. התרה זיאד: "אם לא ישיגו ערביי ישראל שויון זכויות במדינת ישראל, הם יהיו אזרחיה של מדינה אחרת".

 מפחיד הדבר בשביל מי שעד עתה סירב בחריצות להביט בסתירה היסודית שבין המדינה היהודית לבין מדינה שבה ידרשו הערבים ייצוג פוליטי המתחיל להידמות לשליטה ערבית דמוקראטית הדרגתית. צביעות רבה יש בדרך שבה אנו מתאמצים לשבח, להלל ולקלס את הדמוקראטיה הישראלית המתירה לרק"ח להשתולל נגד המדינה כשלרשותה חמשה חברי כנסת בלבד. זיאד וערבים אחרים תובעים עתה את חלקם היחסי, וזה כבר דבר אחר בשביל הדוגלים הליברליים בדמוקראטיה. אולם עוד תישמע התביעה לייצוג ערבי רב יותר ובחריפות-יתר, בין שנרצה וביןשלא נרצה, וככל שיגדל חלקם באוכלוסיה יישבו הערבים בכנסת גם ללא היתר מצדנו.

 וככל שיתרבו, ילחצו ערביי ישראל בלחץ קולני הולך וגובר למען השבת כל בני משפחותיהם שנסו במהלך מלחמת השחרור. את זה יתבעו, בוודאי, וגם את החזרת כל רכושם הנתון כעת בידים יהודיות. הם יסתמכו על החלטות האו"ם המכירות בזכותם של "פליטים" אלה לבחור בין קבלת פיצוי לבין שיבתם. אין חשיבות לכך שבזמנו דחו הערבים בשאט נפש את תכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. הציניות והדו-פרצופיות הערבית נהיו כבר לאגדה, ובסיועם של הזונות הפוליטיות ושונאי-ישראל המקצועניים המרכיבים את האו"ם, לא יפריעו סתירות אלה לאיש. שוב [[182]] תעמוד ישראל לפני כניסתם של ערבים נוספים לארץ, כחלק מתכניתם של ערביי ישראל להשמיד את מדינת היהודים מבפנים.

 גידול האוכלוסיה בגליל ובמשולש יזרז בוודאי את בוא הקריאה הבדלנית לריבונות ערבית באזורים הללו, קודם באמצעות "אוטונומיה" ואחר-כךעל-ידי סיפוחם המפורש ל"פלשתין" שתישבע ביהודה ושומרון. כבר משננים בלי סוף את ההצדקה לצעדים אלה: אנו הרוב, אומרים הערבים תושבי השטחים הללו, וברצוננו לשלוט בגורל עצמנו, ברצוננו לחיות את חיינו התרבותיים והאתניים בנפרד. אזור זה ערבי הוא בזכות איכלוסו, ואנו דורשים אוטונומיה שתזכה אותנו במה שזהותנו תובעת. שוב יזומן האו"ם לתת גושפנקה לדרישות מעין אלה. בהצעת החלוקה של הארגוןהבינלאומי הזה משנת 1947, חלקים נרחבים מהגליל והמשולש (יחד עם ערים נוספות רבות) אמורים היו להוות חלק מהמדינה הערבית. אין לחשיבה הערבית הסבלנות לשקול את הגיון העובדה שהם אשר דחו תכנית זו, ויצאו למלחמה בתקוה להשמיד את המדינה היהודית. העובדהשבמלחמה שהם היו יוזמיה הפסידו לא רק את המלחמה עצמה אלא גם את הזכות המוסרית לעסוק בתכנית האו"ם שהם דחוה - עובדה זו אינהנוגעת כלל לענין, בעיני הערבים, מעניין לציין שב-1949, פחות משנה לאחר תבוסת הערבים, נשאל פקיד ערבי של המפלגה הקומוניסטיתבנצרת על-ידי האל להרמן, מדוע קראו למפלגה בנצרת "הליגה לשחרור ערבי" ולא "המפלגה הקומוניסטית הישראלית", כפי שהיא נקראהבמקומות אחרים. השיב הערבי: "נצרת היא ערבית. תכנית החלוקה קבעה כך. עליה להיות חלק מהמדינה הערבית". דבר לא השתנה. הדרישה לאוטונומיה תגבר ותהיה לשאגה, בסיועה האדיב של הטעות ההיסטורית הנקראת "תכנית האוטונומיה", פרי המצאתו של מנחם בגין.

 לא רק שאת התקוה לספח את השטחים המשוחררים קבר בגין, אלא שתכניתו - לדבריו של משה שרון - "עלולה להמיט עלינו אסון. אין לי כל ספק שזהו גרעין למדינה פלשתינית, שישראל נותנת יד להקמתה". (מעריב,2.2.79). אך גרועה עוד יותר, מנקודת ראותה של ישראל, היא השפעתה הדינמית של אוטונומיה בשטחים על ערביי הגליל והמשולש. אפילו בטרם המציא בגין את תכנית האוטונומיה המדהימה שלו לגבי יהודה והשומרון, נשמעו דיבורים על אוטונומיה לגליל. עתה, משהוצעה כבר לשטחים, תהיה השפעתה על ערביי ישראל בגליל ובמשולש בחינת חומר-נפץ. והגרועה מכל היא העובדה ששני הריכוזים העיקריים של ערביי ישראל, הגליל והמשולש, גובלים בשטחי "האוטונומיה" של יהודה ושומרון. לא רק שתבאנה דרישות לאוטונומיה בגליל ובמשולש, אלא שידרשו כינון קשר כלשהו בינם לבין אחיהם ביהודה ושומרון. [[183]]

 מכאן ועד לדרישה להפרדת הגליל והמשולש מישראל, ולחיבורם למדינה הפלשתינית שהם גובלים בה ושהם קשורים אליה בגזעם, בהיסטוריהשלהם, בלשונם ובדתם - כפסע בלבי. שרון בעצמו מסר ל"מעריב" (2.2.79) שהוא צופה סיכון של מפלגה ערבית חוקית שתדרוש את סיפוח ערביי ישראל ואזורי מגוריהם לאוטונומיה הערבית. "במקרה כזה יתבעו עךביי ישראל לחזור לתכנית החלוקה של 1947".

 אזהרה דומה הושמעה ע"י חבר הכנסת אמנון לין בתשעה לדצמבר 1975 כשטען כי יסודות מקרב ערביי ישראל מתכננים למרוד ולדרוש סיפוחשטחים ישראליים למדינה פלשתינית חדשה כלשהי.

כמובן, לא תסכים ישראל לוותר על שטחיה; הקרבות יהיו עקובים מדם, הפצצות והקליעים יהיו קטלניים. המרד ירים את ראשו המכוער באמצעהשל מדינת ישראל, וב"מבט" יראו מדי ערב תמונות של חיילים ישראליים היורים בערביי הגליל. מסוכן יהיה לנסוע שם, שלא לדבר על מגורים שם, ובינתיים יתבטא, כאמור, הגידול באוכלוסיה הערבית בעליה במספר חברי הכנסת הערביים ובצעד נוסף לקראת "פלשתין" שתיווצר לפי כל כללי הדמוקראטיה.

 באיחור רב, הבינה ממשלת ישראל את הסכנה ויצאה מבוהלת למנוע את הערביזציה של הגליל על-ידי "ייהודו", מילויו ביהודים כדי לאזן את ריבוי האוכלוסיה הערבית שם. מובן, שאפילו בשעה מאוחרת זו בהתפתחות מצב החרום הלאומי, יימצאו יהודים אשר תחושתם הליברלית תתנגש ביהדותם ובתחושת פיקוח הנפש העצמי שלהם. כך מודיע הנשיא נבון בצורה המעוררת גיחוך למתיישבי הגליל, שעדיף המונח "יישוב יהודי" מ"ייהוד", שמא יראו במונח השני רמזים גזעניים (רחמנא ליצלן!) או נטיות לגרש את הערבים. אך בין שנקרא לילד בשמו, ייהוד, או בין שנשחק ב"נדמה לי" ובהטעיה ונקרא לו "יישוב יהודי" או אפילו "פיתוח הגליל" הבלתי-מזיק, נשארת העובדה שהישראלים עושים מאמץ נואש לתגבר את האוכלוסיה היהודית באזור שהוא מוקד הלאומנות והבדלנות הערבית. אך הצעדים שהם נוקטים הנם בחינת "פחות מדי ומאוחר מדי" - בהרבה.

 כשמשה ריבלין, מי שעמד בראש הקרן הקיימת לישראל וכיהן כנציג ותיק של מפלגת העבודה, קורא: "אם לא נצליח, חס וחלילה ל... שנות את יחסי האוכלוסין היהודיים-ערביים בגליל ולהעמידו על 50-50 לכל הפחות, תעמוד ישראל בקרוב בפני סכנה חמורה" - אפשר להבין את חששותיו. אך האמת היא, שלא תבוא הסכנה הערבית לקצה, אפילונצליח איכשהו לשמור על האיזון הדמוגראפי בגליל. העובדה שהקתולים-הרומיים בצפון-אירלנד מהווים מעוט אינה מונעת בשום אופן מהם לדרוש להסתפח אל הרפובליקה האירית. אוכלוסיה ערבית עויינת[[184]] גדולה וגדלה של ארבעים או חמישים אחוזים, די בה להפוך את הגליל לזירת עימות מתמדת ומגואלת בדם. יתר-על-כן, אין כל דרך שבה תוכלישראל ליישב בגליל יהודים במספר כזה שיאזן את שעור הילודה הערבי המדהים שם.

 למרות הכל, המחשבה של הגליל כשהוא מיושב ערבים בצפיפות מרפה ידי ציונים חזקים, וכבר בשנת 1966 הציע ראש הממשלה לוי אשכול תכנית ליישב יהודים בגליל המרכזי והעליון. בעקבות מלחמת ששת הימים נגנזה התכנית. רק אחרי מלחמת יום הכיפורים והשתוללות המרד הערבי החייתה הממשלה את התכנית ואף הרחיבה אותה. המפתחליישובם של יהודים רבים ולבניית משקים, כפרים ומרכזים עירוניים הוא הפקעת אדמות.

 לרוע המזל, אין האומץ של הממשלה מגיע אף לקרסולי הבנתה באיום הניצב לפנינו. כך שלנוכח ההתנגדות הערבית החריפה (הם מבינים היטב את מטרת התכנית), שהגיעה אף לממדי מרד יום האדמה, חזרה בה הממשלה ברוב פחדה וסירסה את תכניתה. במקום להציג בפני הציבור את הבעיה ביושר ובכנות - אוכלוסיה ערבית ובדלנותה, איום על הגליל כחלק מישראל - פרסמה הממשלה הודעת "רקע" שהתבססה על התנצלות והתגוננות, שמשמעותן נקלטה היטב על-ידי הערבים:

 "מאז ומתמיד היתה מדיניות ממשלות ישראל לעודד ולטפח את פיזור אוכלוסי הארץ ולשאוף לאיזון בשעורי צפיפות האוכלוסין של המדינה...ברור שאין המדובר בצעד המכוון נגר קבוצת אוכלוסין מסוימת..." (כך).

הודעה זו ראויה לבוז בה-במידה שהיא איננה אמת. מראשיתו של הפרוייקט, כשהובן בבירור שהמדובר בצורך בתוספת יהודים להתמודד עם האיום הדמוגראפי הערבי, הוצג עתה בתכנית "לפיזור האוכלוסין". ולא רק זה, אלא שגם "עוצבה התכנית להיטיב לכל יושבי הגליל, יהודים וערבים, כעת ובעתיד".

 עולה באפינו ריחו של הזלזול הציוני המקורי בערבים! שבו לתחיה כל המירמה והשקרים וההטעיה-העצמית! אם אמנם בישרה התכנית טובותלערבים - מדוע פרצה סערת הרוחות? מדוע נערכו המהומות ונשפך הדם? מדוע התמרדו? כי למרות תחושותיהם הפנימיות של הליברלים ושל אנשי השמאל הערבים אינם טיפשים. הסברי ממשלת ישראל המגוחכים הספיקו אולי להרגיע תורמים פוטנציאליים למגבית היהודית המאוחדת ואפילו את ראשי המימסד היהודי-האמריקני הליברלי; אך את הערבים לא השלו. העתון הערבי של רק"ח, "אל-איתיחאד", כתב ב-6 ליוני 1975: "נעשינומודעים לקיומו של הקשר הזה לפני כשנה, הודות לדיבורים המחודשים [[185]] על 'ייהוד הגליל'... לא נשתוק לאור התכנית הגזענית והמאיימת הזאת... המדובר באמת בשאלת חיים'".

 קולות. אם ברצוננו להבין מדוע נסוגים יהודי ישראל אל עבר פי התהום, בעוד אשר זורחת שמשם של הערבים, עלינו להקשיב לשני הקולות,להבדל ביניהם. הקול הערבי הריהו צרחני, מורם, נועז, בוטח. ואילו הקול היהודי מתגונן, מתנצל, מתבוסס באשמתו. בין שני יריבים מעין אלה אין בכלל תחרות. לערבים יעד מוגדר וכל תכניותיהם מכוונות בגלוי להשגת יעדם זה. היהודים, הטרודים על-ידי סתירות, מעצבים תכניות סותרות המפצלות את מאמציהם והמשתוללות אל כל עבר. התוצאות של התחרות צפויות מראש.

 אילו נהגה ישראל בכנות והציגה את הבעיה במפורש וביושר, היו יהודי העולם בוודאי מבינים. אך כשהיא מתכחשת לעצם קיומה של הבעיה, מחד גיסא, ואחר-כך נוקטת צעדים "בלתי-ליברליים" כדי לפתרה - מה עליהם לחשוב? ישנם יהודים המבינים את אופיה האימתני של הבעיה והמכירים בצורך לטפל בה בהעזה. הבנה והכרה כאלה הן אשר הביאו את האלוף אביגדורבן-גל לתאר את ערביי הגליל במונח "סרטן". הנזיפה שספג האלוף על הערתו זו מפי שר הביטחון של בגין, עזר וייצמן, רק העידה עדות נוספת על היעדר הכיוון והעמידה האיתנים המאיפיין כיום את ישראל.

 ייתכן שבעל התפיסה הברורה ביותר והנועזת ביותר של הבעיה הריהו ישראל קניג, הממונה מטעם משרד הפנים על מחוז הצפון. בתזכיר סודישהופנה אל ראש הממשלה יצחק רבין ב-1976 התרה קניג על כך שיאיים רוב ערבי בקרב אוכלוסית הגליל על ריבונותה של ישראל באזור. כדוגמאלבעיה הצביע קניג על כך שב-1974 התוספו לאוכלוסיית הגליל רק 759 יהודים כנגד תוספת ערבית בת 9,035 נפשות! הוא תבע את נקיטתהצעדים הבאים: יישוב יהודים באזורים המאוכלסים ערבים בצפיפות; הגבלת מספר הסטודנטים הערבים הלומדים באוניברסיטאות בארץ,ועידוד המשך לימודיהם של אחרים מחוץ לגבולות המדינה תוך הערמת קשיים על הדרך לשיבתם; קיצוץ חריף בתשלומי הביטוח הלאומי לערביםוהגבלת אפשרויות התעסוקה הפתוחות לפניהם בארץ.

 ככל שתכנית קניג היתה טובה, בכל-זאת לא התקרבה אפילו לתשובה החיונית לשאלת הערבים. אך ברור שהיא נוסחה תוך מודעות להעדר תחושת פיקוח נפש האומה אצל יהודי ישראל, העדר תחושה שמנע את אימוצה של תכנית נמרצת ומועילה עוד יותר. בסופו של דבר, אפילו קניג ותכניתו נהפכו ליעדי חציהם של הליברלים הנבוכים והמבולבלים.[[186]]

 ה"ג'רוסלם פוסט" (9.9.76) כינה את התכנית "מזימה המוכתמת בפנאטיות לאומנית". חבר הכנסת אהרן אפרת, חבר סיעת מפ"ם, תבע לפטר את קניג. שר התיירות דאז, משה קול, כינה את התכנית "מסמך מזיק". סופר "ידיעות אחרונות", ישעיהו בן-פורת, הזיל דמעות על כך שדו"ח קניג הפר את כל ההבטחות שבמגילת העצמאות, המבטיחיםשויון זכויות לכל אזרחי ישראל, ובכללם המיעוט הערבי. ואז חשף בעצמו את כל הסתירות והמבוכה שהן מנת חלקם של כל הליברלים הטרודים ע"י רגשות-אשמה, והכריז שליהודים הזכות להתיישב בכל מקום בישראל "כל זמן שאין פוגעים שם בזכויות המיעוט, שהן לא פחות מקודשות".

 אך, כמובן, זוהי מבוכתו של בן-פורת. מגילת העצמאות, אם היא אמנם מבטיחה זכויות שוות, מבטיחה אף את זכות המיעוט ליהפך לרוב. האם יגן בן-פורת אף על זכות זו? האם יופיע כמעין וולטאר מודרני ויצעק אל עבר ההמון הערבי השואג את תביעתו לשימת קץ למדינה הציונית: אנו חלוקים בנקודה זאת, אך אגן עד הסוף על זכותכם ליהפך לרוב?כמה קשה להיות גם ליבראל וגם ציוני...

 אז אהרון מגד, אחד המומחים האינטלקטואליים לשינאה עצמית בישראל, תקף בשצף קצף במסגרת מאמר רועם את מדיניות ה"ייהוד" והצהירש"דרכו של קניג סותרת את הציונות ואת דרכה!" האמנם? הציונות המדינית נולדה על ברכיו של ספר בשם "מדינת היהודים"; היא התבטאהבמגילת העצמאות, שהקימה מדינה יהודית; קיומה אפשרי רק במסגרת של מדינה בעלת רוב יהודי ניכר. אך ייהוד הגליל סותר את הציונות!

 מאמציו של קניג להציל את מהותה היהודית והציונית של המדינה הם אנטי-ציוניים! האמת היא, כמובן, שמגד הוא שאיננו ציוני. בשנאה העצמית שלו הוא ניצב כמעין שמשון אינטלקטואלי מדומה השואף למות, אם כי אינו רוצה למות לבדו.  גוי, כתב ה"ניו יורק טיימס" ויליאם א' פאראל, הוא אשר הצביע על השאלה הרלבנטית היחידה. במאמר שהתפרסם ב-22 לספטמבר 1976 קבע: "הדו"ח מיקד שוב את תשומת הלב בשאלה בעלת חשיבות עליונה הממתינה לתשובה - שאלה שהטרידה את ישראל מיום היווסדה: האם מסוגל מיעוט ערבי להשתתף השתתפות מלאה ודמוקראטית במסגרת מדינית כפי שהוגדרה לאחרונה על-ידי ראש הממשלה יצחק רבין, כתלויה ב'קיבוץ גלויותיו של העם היהודי' וב'ניהול חיים שהם חיי מדינה יהודית'". [[187]]

 כך, כמובן כבר באה השאלה על תשובתה במציאת הסתירה המוחלטת שבין שני המושגים. מדינה יהודית יכולה להתקיים בשלום רק בהשמר רוב יהודי גדול. היא איננה יכולה להעניק למיעוט את הזכות לגזול אף מולדתו של עם ישראל בדרכי שלום. זו סתירה שהערבים גמרו אומר ליישב אותה לטובתם, ואילו הדמוקראטיה והדמוגראפיה עושות ידאחת לדרדר את מדינת ישראל במדרון האסון הלאומי.

 ובעוד השעון הפוליטי פועם את פעימותיו, ומחוגיו מתקרבים לשעת העימות הפוליטי והאלים, מכרסמים ערביי ישראל בדרכים רבות ומגוונותביציבותה ובבריאותה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של מדינת היהודים.

 זעקת הרוגז הערבית בענין הפקעת האדמות איננה למעשה אלא צעד טקטי הבא לחפות על הגניבות רחבות-המימדים של אדמות המדינה שבוצעו במשך השנים על-ידי הערבים, הודות לפחדם של הישראלים מפני תקריות. לא רק שנגנבו, פשוטו כמשמעו, מאות אלפי דונמים של אדמות המדינה על-ידי תפיסתם בידי הערבים, אלא שגם הבניה הבלתי-חוקית הערבית, שיש בה כדי להנציח את הגניבה ולנתק ולהקיף יישובים יהודיים, הגיעה כבר לדרגת מכת מדינה. הגניבות מתרחשות בנגב, בגליל ובשעור גובר, גם במרכזה של הארץ, ובכלל זה בלב הערים היהודיות.

 גניבות האדמה הסיטונאיות יוצרות עובדות פוליטיות. הערבי תופס אדמות-מדינה; היהודים אינם מגיבים; הערבי מעבד את האדמות שתפס; בונה עליהן בתים; לבסוף טוען שהאדמות שייכות לו. האמת היא, שעל כל דונם של התיישבות יהודית בשטחים המשוחררים, מסופחים אלפי דונמים דה-פקטו ליישובים ערביים בלתי-חוקיים בתוך ישראל (וגםבשטחים). המצב הידרדר במידה כזאת שנאלץ שר החקלאות, אריאל שרון, להודיע לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת (ב-30 ליולי 1980), שיהיה צורך להקים חמשה יישובים חדשים מזרחית ומערבית לבאר-שבע, בין חבל עזה להרי חברון, כדי למנוע את תפיסת אדמות המדינה על-ידי שבטי הבדויים, תפיסה העלולה ליצור רצף חבלני בין האזוריםהמיושבים כיום בערבים, יהודה ועזה. בעזרת מפה המחיש שרון איך התפרסו השבטים הבדויים בצפון, במערב ובמזרח.

 ועדת מרקוביץ שהוקמה לדווח על בעית אדמות המדינה הגנובות מסרה ביוני 1980, שגניבת האדמות הגיעה לדרגת מגיפה. הבעיה העיקרית:התרבות הבדויים. הודות לשרותי הבריאות ולהתקדמות החקלאית הישראליים לא רק שהתרבו הבדויים עצמם, אלא שאף עדריהם התרבו. לגבי הבדוים עצמם, ב-1948 חיו בנגב בין שנים עשר לחמישה עשר אלף מהם. כיום חיים שם יותר מארבעים אלף, שילוש האוכלוסיה הזאת בשלשים שנה, תופעה הנובעת משעור הריבוי הטבעי, המהווה שיא עולמי של שבעה אחוזים, פירושו התפוצצות וודאית בעתיד הנראה [[188]] לעין. לגבי עדרי הבדוים, ב-1948 היו בערך 30,000 בהמות בדויות, ואילו ב1978- - כמעט חצי-מיליון. לא רק שאת האדמה גנבו והפכוה ל"אדמה ערבית", אלא שגם הרסוה מבחינה חקלאית ואקולוגית על-ידי שימוש מופרז בה לצורכי מרעה.

 * תעוזת הערבים הולכת וגוברת בשל אדישותה ופחדנותה של הממשלה. בספטמבר 1979 גילה עשהאל לוי, סייר של רשות שמורות הטבע, עדר בדוי גדול הרועה על אדמות מדינה. כשירד מריכבו להתרות ברועים, הותקף האיש על-ידי שבעה בדוים חמושים בסכינים, שצרחו, "אדבח'-ל-יאהוד!" הוא נמלט.

 * בדצמבר 1979 הניח על שולחן הכנסת ח"כ ז'אק אמיר, ראש עירית דימונה, הצעה דחופה לסדר היום, הצעה הדנה בהפרעות שמפריעים בדוים ליישוב היהודים, נבטים, בנגב. לדברי אמיר "סבלו" המתיישבים - יהודים מהודו - נזקים כבדים לרכוש מידי הבדוים שאינם מהססים להפעיל כח. סיפר היהודי על עדרי הבדוים האוכלים בשדות היישוב ובעציו. על המצבות שבבית העלמין של היישוב נראים גללי עזים. לא נעצר אף בדוי אחד על-ידי המשטרה.

 * חברי היישוב ביטחה, שליד העיירה אופקים בנגב הצפוני, פקעה סבלנותם אחרי שנתיים של שימוש בדוי בלתי-חוקי באדמותיהם, הם הגיבו בשריפת אוהל בדוי. ארבעה יהודים נעצרו.

 * בין 1976 ל-1978 נכנס לדרום הנגב מחצי האי סיני כמעט כל השבט הבדוי אל-ח'וואת, יחד עם חמשת אלפים בהמותיו. בהדרגה נהיו לתושבי ישראל, נוסף על תפיסת קרקעות והריסתן.

 * ב-4 למרץ 1978 טען אלון גלילי, ראש יחידת הסיירת הירוקה של רשות שמורות הטבע, שהשתלטו הבדוים על אדמות בתחומי אזור "סגור" של צה"ל בנגב. יותר מעשרת אלפים ראש צאן חדרו לאזור. בעיה דומה קיימת באזורים "סגורים" בגליל. לא רק שנאלץ צה"ל להגביל ואף לדחות אימונים חשובים למועדים מאוחרים יותר, אלא - כפי שציין גלילי - לבדוים היתה עתה גישה למידע צבאי חסוי. נוסף לכל אלה, התרבו מקרי הגניבה של ציוד צבאי - כלי נשק ותחמושת - והיו אף הם למכת מדינה.

 * יצחק ורדימון, הממונה מטעם משרד הפנים על מחוז הדרום, הדגיש במרץ 1978, שיסודות פוליטיים עוינים מבינים את חשיבות קביעתם של "עובדות" ערביות על אדמות רבות ככל האפשר. הוא אמר ש"אויבי המדינה" הסיתו את הבדוים לנסות להשתלט על אדמות המדינה. הוא אף ציין ש"הבינוי הפראי והפתאומי הרי אף הוא מאמץ לקבוע עובדות".[[189]]

גניבת האדמות על-ידי הבדוים - לדברי אריאל שרון, "תוצאה של חולשה יהודית", היא רק צד אחד של המטבע. למעשה, גם רוב האדמות שעליהןרעו בעת קום המדינה ב-1948 אינן שלהם, שהרי הבדוים, נוודים, ביסודם, מעולם לא היו הבעלים על קרקעות. הם נהגו לנוע מאזור אחד למשנהו יחד עם עדריהם. נסיונותיהם הנוכחיים לטעון ל"בעלות" אינם אלא מאמצים שקופים ל"הלבין" את האדמות "השחורות" שברשותם. אין פלא, אפוא, שבמסיבת עתונאים שכינסו הבדוים ב-28 למרץ 1978 בבאר-שבע, לא יכלו להציג "קושאנים" חוקיים שיוכיחו את זכותם לאדמות שטענו לבעלות עליהן. עובדה זו מאירה לא במעט את שאלת מאמציה של ממשלת ישראל להפקיע את האדמות הנחוצות לבסיסי האויר החדשות המוקמות בעקבות הסכמי קאמפ-דייויד.

 ישראל, מדינה קטנה בת 3.1 מיליון יהודים על שטח של 20,500 קמ"ר בקושי, זקוקה באופן דחוף ביותר לכל שעל מאדמתה. אדמה חקלאיתליהודים אינה מצויה בשפע, מקורות המים נדירים. הנגב, המהווה יותר ממחצית שטחה של המדינה בגבולותיה מלפני 1967, הנו אזור המגלם בתוכו את עתידה של מדינת היהודים, אך במשך עשרות שנים העדיפה ישראל שלא להבהיר עובדת יסוד זו לשבטים הבדויים, וכך איפשרה להם לטעון לבעלות על אדמה רבה מאוד. לפתע נדרש מישראל לשלם את מחיר מחדלה.

 הסכמי קאמפ-דייויד הרי-האסון דרשו מישראל לוותר לא רק על חצי האי סיני, על הנפט שלה ועל מרחב תמרון עצום, אלא גם על בסיסי האויר החיוניים שלה. הוסכם, שבסיסים חדשים ייבנו בנגב. איפה? מומחים בדקו בקפדנות את האתרים האפשריים, והוחלט שתמורת הבסיס באופירה, שתימסר למצרים ב-1982, ייבנה בסיס חדש על אדמות תל-מלחתא. עתה תבעו את שלהן שלושים שנות חוסר-רצונה של ישראל להתמודד עם בעית הבדוים. מהומות, מחאות, איומים - ולפתע תבעו הבדוים בעלות על 600,000 דונם אדמה בנגב לבדו. נורי-ל-אורבי, מזכיר הוועדה להגנה על זכויות הבדוים בנגב, נדר ב-7 ליולי 1980, שהערבים "לא יזוזו מאדמותיהם... יוכלו לחתוך את הבדוים לגזרים, וגם אז לא ננטוש את האדמות".

 הערבים זכו, כמובן, לתמיכתם של המקצוענים היהודיים המתמחים בשנאה עצמית. מסמך מרתק הופץ על-ידי תנועת של"י השמאלנית-קיצונית - עצומה, שכינתה את הצעתה של המדינה להפקיע את אדמות תל-מלחתא, תמורת פיצויים מרשימים למסיגי הגבול הבדויים, "הפרה גסה של יסוד השויוניות". הציעו אף, שהעצומה תישלח ללא-ציונים ואפילו ללא-יהודים להגביר את הלחץ שיופעל על ישראל. בין שמות [[190]] "החותמים-המוצעים" היו רמזי קלארק, ג'רי בראון, טדי קנדי, לאונרד ברנשטיין, ג'יין פונדה, וודי אלן, סול בלו, ארתור הרצברג, נחום גולדמן ויויכים פרינץ...

 גם בגליל דוגמאות רבות של השתלטות בלתי-חוקית של הערבים על קרקע וקביעת עובדות על-ידם. בפברואר 1979 הודיע משרד הפנים שבמשך עשרים השנים האחרונות השתלטו הערבים על לא פחות מארבעים אלף דונמים מאדמות הגליל באזורים הצבאיים 9 ו117-  בלבד. ב-21 ליולי 1976 כבר הזהיר חבר הכנסת יהודה בן-מאיר, שלא רקשמשתלטים על אדמות המדינה, אלא שאף נבנו יותר מ-1600 מבנים בלתי-חוקיים על אדמות אלה. הוא מסר שחלק מהסיבה היה למנוע רצף יישוב יהודי למטרות פוליטיות, ותאר את השיטה במלה "חאפ". "בתחילה מקימים על גבעה שני בתים או שלשה. אם אין תגובה מתחילים לבנות ברצינות. בהדרגה הופך האזור להיות כפר, כפי שאירע בכפר דנום בגליל המערבי. היום גרים שם 1700 נפשות, ואיש אינו חולם עוד להזיז אותם משם".

 למרות אזהרתו של אריאל שרון מיום ה-7 לספטמבר 1977 , ש"יש למנוע מהערבים להמשין במסעם המתמיד להשתלט על אדמות המדינה",נמשך התהליך עד היום. עמוס הרפז, פקיד הסוכנות היהודית, מסר ב-26 לדצמבר 1979, שבחדשים האחרונים נתפסו על-ידי הערבים עוד 800 דונם באזור צבאי 9. "חרשו וזרעו ועתה טוענים לבעלות, בזכות החזקתם הבלתי-מעורערת".

על איומי ה"דמוקראטיה" וה"דמוגראפיה" נוסף עתה איום ה"גאוגרפיה". אך למרות ההשלכות הפוליטיות הנוראות הודיע משרד הפנים בספטמבר1976 על גישה חדשה לבעית הבתים הבלתי-חוקיים: מעתה, ובאופן רטרואקטיבי, הם נחשבים "חוקיים". ב-1978 ידעה סוכנות הטלגרףהיהודית לדווח בזו הלשון: "ירושלים,16  לפברואר - מנהל מקרקעי ישראל שינה את גישתו לבעית הבתים הבלתי-חוקיים שנבנו על-ידי ערבים כפריים בגליל על אדמותהמדינה בלי לדאוג מראש להוצאת היתרי בנייה רשמיים. במקום להרוס את הבתים, המינהל מחכיר את האדמה לערבים המודים שפירוש הדבר שהם זוכים ל'מציאות' של ממש.

 "מקרה אופייני הנו כפר עסקל בגליל התחתון, בן 5,000 הנפשות. במשך השנים בנו תושבי המקום כשלוש מאות בתים ללא היתרי בנייה, והתוצאההיתה התנגשויות חוזרות ונשנות עם מינהל מקרקעי ישראל. בשלושה מקרים שלח המינהל דחפורים שהרסו את הבתים. המרירות גברה.לאחרונה הגיע המינהל להסכם עם המועצה המקומית: ניתנו היתרים רטרואקטיביים למבנים שנבנו, והוחכרה האדמה לכפריים במחירי 1970,שהם זולים למדי. [[191]]

"אחמד עבד-ל-רחמן אסד, קבלן בניה, יצטרך לשלם למינהל 50,000 ל"י בעד האדמה שעליה בנה את ביתו לפני שלוש עשרה שנים. אסד מרוצהמהעיסקה. 'כשבניתי את הבית הזה, היה בלתי-חוקי. עכשיו אני משלם', אמר. הוא יקבל גם היתרים לבנות בתים נוספים לילדיו על האדמה החכורה.

"ראש עיריית עסקל, אוהד נודע של רק"ח, מרגיש שהכפריים השיגו הישג נאה. 'מה שעשינו למעשה היה לבנות יישוב בלתי-חוקי. פשוט אילצנו את הממשלה להגיע אתנו להסכם'. מינהל מקרקעי ישראל החכיר כרבע מן אדמות הכפר למועצה המקומית למטרות ציבוריות. בונים מסגד חדש, וסוללים כביש חדש על חשבון הממשלה - כ-1.2 מיליון ל"י.

 "'בשורת המציאה' פשטה במהירות בכל רחבי הגליל. יעקב ועקנין, מנהל המינהל, ייפגש השבוע עם נציגיהם של כפרים דרוזיים וערביים בגליל במטרה להגיע להסכמים דומים".

 אין כלל ספק, שההחלטה המדהימה להשאיר בידי הערבים את בתיהם הבלתי-חוקיים ואת אדמות המדינה שתפסו היוותה נצחון לערבים, ששוכנעו עתה יותר מתמיד שהזמן פועל לטובתם.

 אזור המשולש הרגיש המפריד בין השומרון לעמק יזרעאל המאוכלס בצפיפות ומישור החוף מהווה מוקד ל"עליה" ערבית בלתי-חוקיתולהשתלטות על אדמות המדינה. בדיוק כמו בירושלים, שם המדובר באלפים, כאן התיישבו במשולש באופן בלתי-חוקי מאות ערבים מהשטחים המשוחררים מעבר ל"קו הירוק". רבים "נעלמו" אל תוך הכפרים הערביים-ישראליים המרובים בקרבת מקום, אך אחרים פשוט נשארים על אדמות המדינה. הם מוצאים לעצמם עבודה בערים היהודיות הסמוכות - נתניה, חדרה, כפר-סבא - ומתווספים בהדרגה לאוכלוסיה הערבית הקבועה של ישראל. גם הם "יוצרים עובדות".

 תפיסת האדמה קורעת-לבבות. ואדי ערה, המשולש, הוא אזור רגיש מבחינה אסטרטגית. בקרב יותר מ-40,000 ערבים באזור ממש, עומד היישוב היהודי היחיד בשטח כולו - מי עמי. מי עמי הוקמה בזמנו על גבעה מתנשאת, כשמסביב שטחים ריקים נרחבים. היו ריקים. הערבים העוינים מסביב דאגו לכך, אומר גזברה של מי-עמי, אורי בז'רנו. "שכנינומשתלטים על האדמות הפנויות. מתנחלים על כל חלקה. בונים, נוטעים - ואחר-כך מאלצים את התכנון להכיר בעובדות מוגמרות". מעריכים שהערבים בנו כ-600 בתים בלתי-חוקיים באזור. הם בולעים במהירות את כל האדמות הפנויות במשולש, כך שאי אפשר יהיה ליישב יהודים באזור. צעד נוסף לקראת "אוטונומיה" למשולש הערבי.[[192]]

 אף אל תוך לב לבה של ישראל כבר חדרו. באוקטובר 1977 קבע שר החקלאות שרון, שישראל נמצאת בעיצומו של תהליך שבו "עשרת אלפיםערבים משתלטים על אדמות המדינה בין אשקלון לחדרה, ובונים עליהן בתים". כששרון הזכיר את חדרה, הוא הצביע על עצם לבה של הארץ,רחוק-רחוק מהנגב. הבדוים כבר הגיעו עד לשם. אפשר למעשה למצוא אותם בכל מקום במחוז המרכז ולאווך החוף - בחוצות וחובות, רמלה,גבעת ברנר, מזכרת בתיה, נס ציונה. וכן הלאה, צפונה. הם מאתרים קרקע, פרטית או ממשלתית, מקימים עליה את אהליהם או את בתיהםהפרימיטיביים. כך רכשו הם ובהמותיהם - למאות ולאלפים - "אדמה". אומר יצחק ניר, ממושב מזכרת בתיה, שליד רחובות: "הם יושבים עלאדמות מינהל ואדמות פרטיות; משתמשים לעתים קרובות, בכמויות עצומות של מים להשקיית עדריהם; הם מסתובבים ליד מתקן בטחוניראשון במעלה באין מפריע". ליד רובע מולדת בחולון התיישבו מאות בדוים על דיונות החול, וטינפו את השטח בצואתם, שלהם ושל עדריהם.

 אלון גלילי מהסיירת הירוקה מודאג. שלשה שבטים שלמים חצו את הגבול הישן מסיני לישראל. אלפים נוספים נכנסו למדינה מהשטחיםהמשוחררים. ועתה גם מה שגלילי מכנה "הפלישה" אל תוך לבה של ישראל. לא רק שעדרי הבדוים משמידים את הקרקע - הם חסלו כברגנים פרטיים וציבוריים, וסתם מדשאות, בכל החלק הדרומי של חולון, הגובלת בתל-אביב; גלילי מתרה, ש"חוסר המודעות לחומרת המצבמוביל לאובדן השליטה היהודית על שטחים נרחבים שנרכשו בזמנו רק בתום קרבות עזים. האזורים הכפריים הפתוחים נעשו ערביים לרוב".

 אמנם נחנקת ישראל תחת מעמסת שאלות הגאוגראפיה והדמוגראפיה. ערביי רמאללה בנו ב-1978 לא פחות מ-27 בנינים בלתי חוקיים על אדמות המדינה בתוך גבולה הצפוני של ירושלים, וזאת אחרי ההתכחשות המתנשאת - בספטמבר 1976 - של בעלי קרקעות ערביים לצו הממשל הצבאי האוסר בניה חדשה ללא היתר. הערבים מקיפים את ירושלים בטבעת בנייה בלתי-חוקית המונעת התרחבות יהודית.

אך האירועים הפוקדים את יפו מהווים את העדות הברורה ביותר של האסון אשר לקראתו צועדת מדינת ישראל במהירות הבזק.

 יפו כיום מהווה חלק מהעיר תל-אביב. במלחמת השחרור של 1948 ברחו כשבעים אלף ערבים מבוהלים ממנה, ונותרו רק אלפים אחדים של ערביםנכנעים. היום אין ערביי יפו מבוהלים או אפילו ענוים. בהנהגתן של ארבע חמולות שונות השתלטו ערביי יפו על שטחי עיר שלמים, כשהםתופסים אדמות מדינה ונונים עליהן בתים וחנויות. יהודים רבים הופחדו, [[193]] ורבים עוזבים את השטח בפחדם. לא, לא בברוקלין; בתל-אביב-יפו,בישראל. באזור יהודי יש שטח מגורר גדול, בן 45 דונם, הידוע בשם "חורשת אבו-סייף". אבו-סייף היא אחת החמולות שהשתלטו על אדמותיפו. היתר הם משפחות דחא, שניר וכחיל. במכתב תלונה למשרד השיכון והבינוי, בתחילת 1980, כתב מנכ"ל חברת חלמיש, מר אהרון פרבר:

 "השטח מוחזק שלא כחוק על-ידי חמולה ערבית... הבונים בשטח שתפסו עשרות מבנים ללא רשיון, בתי מלאכה וחנויות. מבני המגורים מושכריםלאחר מכן לדיור לבני מיעוטים מהשטחים". המשטרה מודעת לכך שהאזור משמש מרכז פשע מכל הסוגים, ושהשכנים מתלוננים לעתיםקרובות. בביקורו במקום נמנע בכוח מכתב "הארץ", אילן שחורי, להיכנס לאזור על-ידי שני ערבים. אומרת מרים לוי, תושבת יהודיה שלהשכונה: "אנו חיים בפחד מתמיד. ליד הפרדס יש מגרש משחקים לילדים, והבריונים מכים ומגרשים אותם מהמקום. לאחר שבע בערב מפחיד לצאתמן הבית. קשה להאמין שאנו גרים ביפו..."'.

 חומר הנפץ הפוליטי הטמון במצב נובע מכך שחמולת אבו-סייף טוענת לבעלות על האדמה מאז התקופה שלפני 1948, ושהשתלטותם אינה אלאשובם לרכושם. נסיון זה להחזיר את מחוגי השעון ביפו לתקופה שלפני קום המדינה מהווה סכנה ברורה למדינה. נוסף לכך, אין המקרה הזהבחינת מקרה יחיד.

 ביפו ג', ליד גבול העיר בת-ים, יש אזור המשתייך למינהל מקרקעי ישראל. תוכנן לנצל את השטח בן עשרים הדונמים לבניית 250 יחידות דיור, גן ציבורי ושרותים ציבוריים אחרים, אך חמולת דחא הערבית החליטה אחרת. היא השתלטה על האדמה (הנקראת עתה "מטע דחא"), ובנתה עליה מבני מגורים אחדים לערביי השטחים. גם הם טוענים לבעלות על הקרקע מהתקופה שלפני קום המדינה. השתלטות זו של ערבים על קרקעות מהווה תקדים לתביעות של מאה אלף אחרים להחזרת "אדמתם" בכל רחבי המדינה. והשלטונות? "כולם מתלוננים עליהם, אך הרשויות אינן נוקפות אצבע", לדברי שולה אלקיים הגרה מול "'מטע דחא".

 לא רק את שעון הגאוגראפיה מחזירים הערבים ל-1947; גם את מחוגי שעון הדמוגראפיה הם מסובבים לאחור. אילן שחורי כותב ב"הארץ"(9.5.80): "תופעה חדשה מסתמנת בחודשים האחרונים באזור רח' קדם בשכונת גבעת עלייה שביפו... עשרות דיירים יהודיים מוכרים את דירותיהם למשפחות ערביות ועוזבים את המקום. האזור שינה אופיו ונהפך לגיטו ערבי, ויד נעלמה אף מחליפה את שמות הרחובות מעברית [[194]] לערבית. הדירות נמכרות למשפחות הערביות מעל ומעבר לערכן הריאלי. בני משפחת אלפנדרי... מספרים כי קבלו הצעת קניה מערבי תושב יפובמחיר פי אחד-וחצי ממחיר השוק... משפחת אלפנדרי לא שאלה שאלות נוספות, קבלה את הכסף ועזבה את המקום לדירה אחרת בבת ים...הדירות נקנות על-ידי משפחות ערבים ישראליים, אך מושכרות מיד לתושבים ערבים מעזה שחלקם התגוררו באזור לפני 1948". תוך תקופהשל שלשה חדשים, ברחוב קדם, נמכרו לא פחות מעשרים ושתים דירות יהודיות לערבים.

 שובם של ערביי יפו מלפני 1948 עם משפחותיהם לא רק שהוא מוסיף באופן בלתי-חוקי לאוכלוסיתה הערבית של ישראל, אלא גם מוסיף יסוד העלול לשמש תקדים לאסון שיפתח את השערים בפני דרישותיהם הקולניות של מאות אלפי ערבים אחרים שברחו, להענקת "זכות שיבה" גם להם. מהממשלה - רק דממה. ועתה נקודה נוספת: משפחת אלפנדרי אמנם לא שאלה כל שאלות, אך שאלה אחת רלבנטית מאד למחלה הנוספת הזאת של ישראל. מאין לערבים כל כך הרבה כסף? מעריכים שעשרות מיליוני דולרים נאגרים על-ידי הערבים. לפי פקידי מס הכנסה, "ההון השחור הולך ומתפשט במגזר הערבי, נסיעות לחו"ל ורכישת מוצרי מותרות שונים". (ידיעות אחרונות,22.1.79). מאין כל הכספיםהללו, בשעה שמרבית יהודי ישראל נאבקים קשות "לגמור את החודש"? התשובה: הם אינם משלמים מסים. או שאינם משלמים שום דבר, או שמשלמים רק אחוז מגוחך ממס-האמת המגיע מהם.

 לגבי מדינת ישראל העומדת לפני בעיות תקציביות חמורות המונעות ממנה כל נסיון של ממש לפתור את בעיותיהם הכלכליות והחברתיות של יהודי המצוקה שלה, מהווים ערביי המדינה - המשלמים כה מעט במסים - מעמסה כבדה-מנשוא, אוכלת מיליארדים מהתקציב הלאומי המושקעים בשרותי הסעד והאחרים הניתנים להם.

 בתזכיר שנשלח לשר האוצר-דאז שמחה ארליך בתחילת 1979, כותב חבר הכנסת מאיר כהן: "הסקטור הערבי בארץ לא שילם ואינו משלם מס-הכנסה... יחסית לאפשרויותיו הכלכליות וגובה הכנסותיו. הנוסע בכביש החדש בין קרית-אתא לנצרת, יווכח כי בכפרים שעל אם-הדרך אשר לפני עשר שנים היו בהם צריפים או בתי-חימר, צמחו וילות העולות בפארן על וילות יוקרה, בסביון, דניה, ועוד". וממאמר שהופיע בעתון "הארץ" (16.3.76) מתברר שהערבים "מהווים 15% מתושבי המדינה, אולם מס ההכנסה שהם משלמים הוא רק 1.5%. לפי אנשי האוצר יחס זה ממש מגוחך ואינו משקף כלל את מצבם של [[195]] רוב הערבים, שהכנסותיהם היום גדולות בהרבה מאלו של תושבי עיירות הפיתוח.  "רוב החייבים למס הכנסה בכפרי הגליל, הם מקבלי תמלוגים מטעם הביטוח הלאומי. אולם אין המוסד לביטוח לאומי מאפשר לאוצר לגבות את המגיע לו ע"י עיקול התמלוגים...".

 "במס ההכנסה ידוע שישנם כפרים שלמים, שפרט לפועלים שכירים במקומות עבודה סדירים, איש אינו משלם מס-הכנסה בעוד שבאותם הכפרים רמת החיים עלתה במהירות עצומה...".

 ופרט מדהים זה (מ"ידיעות אחרונות",13.6.76): "הנהלת סיעת הליכוד בכנסת דנה בסוף השבוע בהפסקת תשלומי מס הכנסה מצד אזרחים ערבים. תוך כדי הדיון הסתבר כי מאז חודש מארס חדלו אזרחים ערביים רבים לשלם מס-הכנסה כחוק בכפרים טייבה, טירה, כפר-קאסם, ג'לג'יליה ועוד...".

 השאלה היא: מה מביא את הממשלה להתעלם מההתחמקות ההמונית הזאת מתשלום מסים? מדוע היא נרתעת מפעולה מהירה נגד רכושם של הערבים, כמו שהיא נוהגת כשהמדובר בעבריינים יהודיים? מדוע נמנעת העירייה מכל פעולה כשמתלונן תושב יפו על הערבים, באמרו: "כל לילה יש צעקות, סמים, משטרה. כבר אי-אפשר עוד לגור כאן"?מדוע היא משותקת בענינם של הערבים המרוניים שבסביבת רחוב אוהב-ישראל(!), הבונים בתים בגלוי, בחופשיות ובניגוד לחוק, ואומרים: "הכומר(!) שלנו נתן לנו היתרי בניה..."? מה מביא את השלטונות היהודיים, מהטיפוס הישראלי החדש - לא מן הגלות, לא מן הגטו - להביט בשלוות נפש בהשתלטות ערבית על אזורים שלמים ואיכלוסםבתושבים בלתי-חוקיים מן השטחים - על כל ההשלכות הפוליטיות המפוצצות הכרוכות בתופעה? התשובה: "בעיריית תל-אביב-יפו יודעים על ההשתלטות המאסיווית שלא כחוק... אך מתוך חשש לעימות עם התושבים הערביים נמנעת העירייה מצעדים מעשיים". (הארץ, 9.5.80).

 "במגזר הערבי לא נהוג לעקל מטלטלין ורכוש... מחשש לתגובה אלימה בכפרים הערביים עצמם ולדעת קהל עויינת..." (ידיעות אחרונות, 7.2.79).

 צמיחת האוכלוסיה הערבית, פיזורה ברחבי הארץ ותחושת ההתעצמות שלה הולידו תעוזה חדשה המתבטאת בתחום נוסף המכה במדינה - עליה תלולה בפשע. למעשה, אפשר לסווג את "הפשע" הערבי: משטרת תל-אביב העריכה במאי 1980, כי 25% מכל העבירות של גוש דן בוצעו בידי ערבים. נוסף לכך, קבעו, שעור המעורבות הערבית בפשעים מיניים גבוה במיוחד.[[196]]

 ובעוד אשר ברור, כי לפשע הערבי מטרות של רווח אישי או משפחתי, באותה עת אין להטיל ספק בכך שעובדת היות הקרבנות יהודים מהווה שיקול של ממש בשביל הערבים. ראש הסיירת הירוקה, גלילי, מציין מפורשות את הבדוים כגורם חשוב בעליה הארצית בפשע. ראש מועצת מזכרת בתיה קבע (מעריב,13.8.76):"הם (הבדוים) ופועלים ערביים מהשטחים גונבים ציוד חקלאי יקר ערך. לעתים נדמה לי כי באיזור שלנו פועלת כנופייה מאורגנת שהתמחתהבפירוק צינורות מים ואביזרי השקיה והעברתם לגדה...". דוגמאות אחרות כוללות את מעצרם של בדוים משבט ערב א-שיבלי (ליד עפולה,10.6.80)  על גניבת תחמושת צבאית וציוד חקלאי מיישובים יהודיים. בין הציוד הגנוב - פגזי בזוקה. שומר במושב אחוזם ירה בחבר כנופיה מהגדה (30.7.80), שהתמחתה בגניבת פירות, מכה שהגיעה לאחרונה לממדי מגיפה ממש.

 אכן הקימו הערבים כנופיות גניבה והברחה סיטונאית, הגונבות ציוד בשווי של מיליוני דולרים והמוכרות אותו בשטחים ובמדינות ערב. הם ממלאים תפקיד חשוב גם בעליה המבהילה בסחר בסמים (תופעה הבולטת בייחוד ביפו, בירושלים ובחיפה).

 ברור שאין אנו טוענים כאילו ללא הערבים לא היה פשע בישראל. האמת היא ששעור הפשע היהודי גבוה במידה מעציבה. אך שעור התוספת הערבית ניכר, וגורם נזק כבד לכלכלת ישראל ולרווחת תושביה. יתר-על-כן, מבוסס חלק ניכר של הפשע על היות קרבנותיו יהודים - גם תקיפה גופנית וגם עבירות רכוש.

 פשעים אלה כוללים, למשל, הצתה, בייחוד ביערות הקרן הקיימת בגליל והצפון. ביולי 1978 השמידו הדליקות האלה רבבות עצים. היהודים ממושב יודפת האשימו מפורשות רועים ערביים בהצתות, ותושב הכפר הערבי כבול אמנם נעצר ב-27 לאוקטובר 1977 בחשד הצתת יערות הקק"ל על-יד חיפה וקיבוץ גניגר.

 רכוש יהודי מהווה יעד פוליטי לערבים. תושבים יהודיים של השכונה הירושלמית "המעורבת" אבו-טור התארגנו ביולי 1980, להתגונן מפני גל הפגיעות השלישי בכלי רכב יהודיים בשכונה תוך שנה. הם קבלו מרה על העדר תגובה משטרתית הולמת, ועמדו בתוקף על כך שהמניע לפיגועים היה פוליטי.

 תקיפות שבוצעו בגופם של יהודים התרבו ביחס ישיר לתעוזה וליוהרה הערבית, ואילו שתי אלה ניזונות מהעדר התגובה היהודית על התקיפות [[197]] הערביות. במציאות לא חסרות התקפות של ערבים ואף לא סירובים יהודיים להגיב עליהן כדבעי.

 ב-24 ליולי 1979 הותקפה קבוצת נערים יהודיים על-ידי עשרים ערבים בשכונת בצרון בתל-אביב, תוך השמעת קללות וצעקות דקרו פועלים ערביים את יעקב אבריאן בן ה-16, שבקושי החלים מפציעתו. לדברי "מעריב" (27.7.80): "שניים מתושבי השכונה, רפי חדי ושלום אזולאי, קובלים: 'הילדים שלנו פוחדים לצאת לשחק. ביום באים הערביםומגרשים אותם... ובלילה הם פוחדים שיתנפלו עליהם ושיאנסו את הבנות. לא מזמן הותקפה נערה בת 16. הנערה נכנסה להלם ומשפחת הרוצה לעקור מהשכונה". "הערבים עובדים כמעט בכל המפעלים, גדולים וקטנים, שבסביבה, ומרביתם נשארים לישון כאן ללא רשיון. הם מסתובבים, מקללים את היהודים, ומגבירים את המוסיקה הערבית ברדיו, בכוונה להפריע ולהרגיז אותנו".

 ישראל,1980 , מדינת הגאווה היהודית.

 כך המצב בכל עיר שבה הופיעו הערבים. ברמת-גן, ביום השואה 1980, נעמד דום הפועל היהודי יונה בן-יונה, כששמע את הצפירה לזכר קרבנותהשואה. שלושה פועלים ערביים החלו לצחוק, ואחד צעק: "מדוע אתה קם בשביל הכלבים?" ואז תקפו אותו.

 אך הכי גרוע בירושלים - ירושלים של זהב, של 120,000 ערבים, של טדי קולק. קולק, כיום ראש עיריית ירושלים, הודות - בין היתר - לקולותיהם של ערבים, מהווה סמל לסירוב העקשני להבחין בסכנה הערבית. ב"ידיעותאחרונות" (11.4.80) השיב קולק על השאלה, האם גובר המתח לאחרונה בירושלים:  "אין מתח גדול יותר, ואחד ההישגים הבולטים שלנו הוא, שלמעשה, אין מתח יוצא דופן". ממש בעמוד הבא של העתון הופיעה הכותרת הזו:"תושבי הרובע היהודי: רבו מעשי ההתנכלות כלפינו בעיר העתיקה". בהמשך נדונו התקפות על קבוצת בחורי ישיבה בקרבת בית-ספר עומריה;רגימת ילדה יהודיה בת חמש שנים באבנים; היחלצותם של אב ושלושת בניו מפרש ערבי שכמעט רמס אותם. לדברי תושבת הרובע היהודיבעיר העתיקה: "זה הפך לשיגרה, לצערנו". מדוע אין התושבים מתלוננים למשטרה בתחנת הקישלה, תחנת משטרת העיר העתיקה? האם צריכים שעור נוסף? "בקישלה יושבים בעיקר שוטרים ערביים, שאינם מוכנים לשמוע אפילו על תלונות מסוג זה שיהודים הותקפו על-ידי ערבים".[[198]]

עוד פרט בלתי-מובן במדיניותה של ישראל - הצבת שוטרים ערביים בעיר העתיקה הרגישה, שוטרים ערביים שהאינסטינקטים הטבעיים שלהם ערביים הם. עליהם מטילים את חובת השמירה על בטחונם של יהודים מפני ערבים... מקרהו של עולה מאמריקה בן 21, בחופשה מהצבא, מייצג סיפורים רבים מהסוג הזה. בשובו מן הכותל המערבי הותקף על-ידי ערבי שאליו הצטרפו עשרה ערבים נוספים. הוא הצליח לחמוק מהם ומצא סיור צבאי שזימן את המשטרה. הגיעו שני שוטרים ערביים, שלחצו את ידיהם של התוקפים הערביים, ועד ששבו כולם לתחנת הקישלה, עצרו הערבים את החייל על-פי תלונת-נגד. יהודים אחרים סיפרו על מכות שספגו מידי השוטרים הערביים בתוך תחנת הקישלה.

 ביוני 1976 נמסר על יהודים אחדים שנחתכו בסכינים. הסופר (והיום, חבר הכנסת) משה שמיר כתב ב"מעריב" (11.6.76): "קראנו על מעשיאלימות קטנים, על דקירה בסכין. לא קראנו על מעשי יום-יום של פרחחים. על חדירה לחצרות היהודים, גניבות קטנות, חבלה ברכוש... חולשה ישראלית גוררת חוצפה ערבית".

 ערבים תוקפים יהודים במדינה היהודית החדשה, והנזק נאמד בפציעות, ברכוש, במיליונים; חיי היהודים מתמלאים פחד ומתיחות.

 יו"ר ועדת הבטחון של עיריית ירושלים, שמואל פרסבורגר, התפטר ברוגז מתפקידו במאי 1980. בהצהרה לעתון המקומי "כל העיר" (9 למאי) קבע: "מצב הבטחון המעורער בירושלים בימים האחרונים, נובע ממדיניות לא נכונה של שלטונות הבטחון, ולטדי קולק השפעה לא מבוטלת על מדיניות זו. מנסים לבנות יחסים על הדדיות... אך אי-תגובהאינה מוכיחה סובלנות, אלא חולשה...".

"אני מכיר מקומות שבהם התושבים הערביים פוגעים ביהודים מדי יום - תלפיות מזרח, לדוגמא, אך תקריות אלה אינן זוכות לפרסום...". מה שאין מפרסמים במיוחד הוא התקיפות הערביות על רקע מיני - מקרי אונס של נשים באילת ובחופי תיירות שבוצעו על-ידי בדוים (מקרה אחד של אונס חיילת - ורד וינר - והירצחה בידי בדוי היה מזעזע במיוחד). בירושלים סובלות זה עשר שנים תושבות "ישיבת התפוצות" על הר ציון מהפרעות ערביות על רקע מיני.

 הסטיות המיניות של הערבים מחוללות מקרים כגון זה כאשר הואשמו חמישה פועלים ערביים בקיום משכבי זכר עם ילדים יהודיים מתל-גיבורים תמורת תשלום. הילדים היו בני 8 עד 10 שנים (ידיעות אחרונות 22.1.76). אין כמעט ספק שפשעי המין המבוצעים על-ידי הערבים בנשים יהודיות נובעים גם מהמחלה המצויה אך גם מתופעת הרצון לתקוף ולהשפיל את האויב. ככל שיתרבו הערבים ויגיעו לאזורים יהודיים [[199]] בה-במידה יגדל מספרם של הפשעים בכלל, והפשעים המיניים בפרט, נגד היהודים.

 התופעה המשפילה של פרוצות יהודיות המשרתות לקוחות ערביים במטעי ההדרים לאורך מישור החוף ובמלונות זולים ואפילו בחצרות בתים בתל-אביב מוכרת מדי. הערבים מהווים אחוז ניכר מלקוחותיהן של הפרוצות היהודיות שעל עבודתן בערים כגון יפו, חיפה ועכו מנצחים סרסוריםערביים. אין כל צורך להרחיב בכל הנוגע לחרם החברתי ולהשפלה המוסרית שבצד התופעה.

אין כל אפשרות להימלט מריבוי הקשרים הנוצרים בין יהודיות לערבים. תופעה הגוברת מדי שנה, הודות להתמוטטות המסורת היהודית ולמגעיםהמתרבים בין יהודים לערבים הנובעים מנוכחותם של פועלים ערביים בכל מקום, מתכניות ההשתלבות של הממשלה ומגידול אוכלוסייתהסטודנטים הערביים באוניברסיטאות היהודיות. מקרי הנישואין המעורבים מתרבים בישראל, אך מדהים עוד יותר הוא מספר הערבים החיים עם יהודיות.

 מצד אחד הספרדיות - בעיקר - מהמושבים או משכונות המצוקה העירוניות הנופלות קרבן קל לערבים המבטיחים להן "חיים טובים יותר". דוגמא אחת - היהודיה מחולון, בת ה-24, שהיתה מעורבת בעשרות מקרי פריצה עם חברה הערבי מבקה-אל-גרביה.

 מצד שני, האשכנזיות - בעיקר - ממשפחות המעמד הבינוני או הגבוה, אשר - מכל הסיבות שהתגלעו בארצות-הברית בקרב נשים כאלה בעידןזכויות האזרח והקיצוניות - מוצאות ביחסיהן עם הערבים פורקן למרדנותן ומבוכתן האישית. מגעים כאלה נוצרים בעיקר באוניברסיטאות. גם הישראליות היהודיות וגם הסטודנטיות היהודיות מחו"ל נופלות קרבן לסטודנט הערבי שונא-ישראל. בסדרת מאמרים שהוקדשה לבעיה זו כתב ה"ג'רוסלם פוסט" (ב-23 לפברואר 1979):

 "שהדרך הטובה ביותר ל... את המדינה היא ל... יהודיה ולפרסם בכל צורה שרק אפשר". הערבים מבינים היטב את חשיבותה של השפלת היהודים, את מקומם של יחסים מיניים עם יהודיות בהשפלה זו. לגבי היהודיה מחו"ל נוצר המגע לעתים קרובות על בסיס של מרמה מכוונת. הישראלי הנחמד שהכירה כ"משה" נהפך אחר-כך ל"מוסא", אך כשהדברמתברר, היא כבר שקועה עמוק מדי בפרשה. לכל זה תורמת גם מדיניות כגון זו של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שלפיה המעונות מעורבים לחלוטין - זכר ונקבה, ערבים ויהודים. [[200]]

הממשלה ממלאת תפקיד לא-קטן בהפלת המחיצות החברתיות בין יהודים לערבים. הדבר לא יועיל כלל לישראל מבחינה פוליטית, אך יוביל להתפוררות הבדלנות היהודית והציונות, וליחסים מיניים ולנישואי תערובת. בהקשר זה כותב משרד החינוך בהודעה לעתונות (27.7.79) בדבר קייטנות ממלכתיות: "'כך מתקיימות בימים אלה קייטנות שבהןמבלים יחדיו תלמידים ערביים ויהודיים".

 אפשר לצדד בתופעה מעין זאת בטענה שאין דרך טובה יותר להפיל מחיצות חברתיות קיימות בין יהודים לערבים. זה כמובן נכון. אך נכון גם שאין דרך טובה יותר להוביל לנישואי תערובת. שוב, מוטב שנבהיר שתופעה זו לא תפתור בשום אופן את בעיית דרישתם הפוליטית של הערבים ל"פלשתין" במקומה של מדינת ישראל, כמו שההתבוללותהיהודית ההמונית באירופה המערבית והמרכזית לא פתרה בשום צורה את בעית האנטי-שמיות. כל מה שיקרה הוא שבמאמציה המבוהלים של הממשלה לפתור את בעית ההתפוצצות הקרבה, היא תהרוס את הייחוד היהודי ותחליש את רצונו ואת הבנתו של הצבר במדינה יהודית בכלל, זוהי התוצאה היחידה שתצמח ממדיניות ממשלתית הרת-אסון כגון זו המתוארת ב"ג'רוסלם פוסט" (20.10.77): "תלמידים יהודיים יוסעו השנה לכפרים ערביים בסיורים לימודיים ובתכניות לחילופי תלמידים, סיפר אתמול אליהו מנסור, מהמחלקה הערבית של משרד החינוך, ל"ג'רוסלם פוסט". הוא אמר שהתכנית תביא גם ילדים ערביים-ישראליים אל תוך בתיהם של יהודים". בכך, כמובן, לא תושג שום התקדמות בשכנוע הערבים להשלים מרצונם עם מעמדם כאזרחים ממדרגה שניה במדינה היהודית. אך התמוטטות הייחוד היהודי תשכנע חלקים נרחבים בציבור היהודי שבקושי כדאי למות למען מדינה יהודית, בייחוד כשיש להם זכרונות כה ערבים מהקייטנה ומבית הספר המעורבים, מהטיולים והמאכלים בכפר הערבי. בייחוד כשחברתו - או אשתו - ערביה.

 כשמנסים לשכנע את היהודי שאין הבדל בסיסי בין יהודים לערבים, הוא משתכנע שתמורת שלום אין למעשה כל הבדל בין "ישראל" לבין"פלשתין". כל עוד יישארו הערבים בישראל ויתרבו הם והאיום שהם מהווים - יחפשו הישראלים בצורה נואשת אחרי פתרון לבעיה. השתלבותזו והרס אידיאולוגיה זו יהוו את תשובתם הנבוכה היחידה.

ולבסוף - המעמסה הכלכלית הממוטטת שהיא הערבים המשוחררים כמעט ממס, ערביי המדינה והשטחים המשוחררים גם יחד, מיליארדים מוצאים מדי שנה על שרותים מכל הסוגים למגזר הערבי - ביטוח לאומי, סעד, חינוך, בריאות, כבישים, חשמל, משטרה, תברואה - השרותים הרבים של מדינת רווחה מודרנית. הצצה אחת אל עבר סכומי הביטוח [[201]] הלאומי המשולמים לערביי ישראל על ילדיהם הרבים - די בה להבין את ממדי המעמסה שהם מהווים על משק המדינה.

 בו-בזמן שהאינפלציה וההאטה פוגעות שתיהן במשק הכלכלי של ישראל, כשזוגות צעירים אינם יכולים לקנות או לשכור דירה סבירה; כשצריךלצמצם את תקציבי הביטחון יחד עם תקציבי שאר משרדי הממשלה; כשמקצצים סובסידיות למצרכי מזון בסיסיים; כשהמצוקה הכלכליתמשלחת פנתרים שחורים לרחובות לחולל התנגשויות חברתיות ועדתיות, כשאלפי ישראלים יורדים ורבים נוספים שוקלים ירידה - לתמוך בערביםיש כספים!

 כלכלה, דמוגראפיה, גאוגרפיה, דמוקראטיה - הכל מצטרפות למוטט את ישראל. מהו הפתרון?

יש המבינים את סכנת ההתרבות הערבית והתובעים הגברת הילודה היהודית. אכן, יש להגביר את שעור הילודה היהודי, אך אין היהודים רוצים בכך. יש המעודדים אותנו ללמד את הערביות ללדת פחות. אמנם כן, גם את זה צריכים לעשות, אך הערבים רואים בילדיהם את נשקם הלאומי נגד היהודים, ובצדק. יש הקוראים לעליה המונית לישראל. נכון,מי מבינינו יתנגד לעלייתם של יהודי ארה"ב, קנדה, בריטניה, צרפת, אוסטרליה וכו'? אך אלה אינם עולים, יהודים אלה; רק מברית-המועצות באה עליה משמעותית בחמש עשרה השנים האחרונות, והיום גם יהודי רוסיה מעדיפים את ארצות המערב. בוודאי נשתדל להגביר את הילודה היהודית, לצמצם את הילודה הערבית ולעודד עליה. אך כל אלה אינם אלא תקוות קלושות כרגע, ואם נצליח למנוע הרעה בהם בשנים הבאות, נוכל להתברך בהצלחה מסחררת.

 אך ערביי ישראל מתרבים בנפשות, בהשכלה, בשנאה למדינה היהודית ובבטחונם שהזמן אמנם פועל לטובתם, שהזמן דוחק ואף אוזל כשהמדוברבמדינה שמנהיגיה ממשיכים במסורת הארוכה של מנהיגים ציוניים שלא הבינו - או לא רצו להבין - שאין אפשרות לקיים מדינה יהודיתבעלת אוכלוסיה ערבית גדולה ומפוצצת. כל "השלום" שאפשר לכרות עם מצרים או עם סוריה לא יציל את ישראל מהסרטן המכרסם בקרבה.צבאות ערב הצובאים על גבולותינו אינם מהווים בעיה - פצצת הזמן המתקתקת בשקט, ואחר-כך בקולניות גוברת, בתוכנו היא הבעיה. קיימתסתירה מיניה וביה בין זכותם של הערבים להפוך לרוב לבין המדינה היהודית. בכל יום מתקרבים ערביי ישראל אל יעדם - רוב, ואילו אנויושבים - משותקים, בחיבוק ידים.  האין תשובה? האין תקוה? [[202]]

 כמובן, יש. גם תשובה וגם תקוה. אם כל הכתוב בספר הזה עד כאן מדכא ומכאיב, אין זאת אלא משום שהמציאות אמנם מדכאת ומכאיבה. אךלהימלט מהמציאות אין פירושו, שהמציאות תיעלם או תמעיט להכאיב. אדרבה! המציאות מחריפה, הסכנה שבה גוברת, ומתגבש האיום עלקיומנו הלאומי. נחוץ איפוא לאלץ את היהודי להביט במציאות המכאיבה ובאמת המדכאת, כדי שתיראה הסכנה העצומה, וירוץ היהודי להיחלץ ממנה. היוכל? היש תקוה? כמובן, כמובן, יש תקוה.

בתנאי שנמצא את האומץ להיות יהודים ושפויים. בתנאי שנצליח להתנער ממעמסת האשמה הכוזבת והמיותרת, וממושגי הגויים המסולפים שאנו קוראים להם 'מוסר' ושהינם באמת ההיפך הגמור. בתנאי שנשתחרר מרועי השקר, ממנהיגי ישראל הרועים את עדריהם היהודיים אל תוך גיא צלמות.

 תשובתנו; תקותנו: להרחיק מן הארץ את ערביי ארץ-ישראל.

 

[[203]]