לשכים בעינכם

פרק יא- הפרדה, רק הפרדה!

 

פרק יא

הפרדה, רק הפרדה!

 

נס כפול אירע ב-1948, הקב"ה הציל את היהודים שבמדינת ישראל מהערבים  - ומעצמם. הברכה הגדולה ביותר שהיהודים זכו בה עם קום מדינתם היתה מנוסתם הלא-מחושבת, חסרת-ההגיון-לכאורה, המבוהלת והפרועה של הערביםמשטחה של המדינה החדשה. בניגוד להגיון ולטובתם-שלהם נסו יותר מחצי מיליון ערבים, ובכך נפטרה המדינה ממיעוט עצום-ממדים שהיה מחריבה מבפנים. קשה במיוחד היה להקב"ה להביא ברכה זו על עמו, שהרי - כפי שאירע לא פעם ולא פעמיים בעבר - הרחיקו היהודים לכת במאמציהם לדחותה.

 אילו נשארו ערביי המדינה החדשה במקומם, היו ארבעים אחוזים מאוכלוסייתה ערבים. המשק מעורר-הרחמים של המדינה לא היה מסוגל לקלוט מיליון פליטים תוך עשור. בין רבע לשליש מחברי הכנסת היו ערבים מלכתחילה, היה מתפתח גיס חמישי, יחד עם מתח חברתי בעל ממדים נרחבים. יהודים רבים מאד שעלו לבסוף ארצה לא היו באים לנוכח הפיגועים הקטלניים והמחלוקת האזרחית. מנוסת הערבים היתה ברכת אלוקים, מתנה בלתי-צפויה, שאפילו ילד ידע להעריך אותה ולהודות על קבלתה.

 אך יהודי ישראל? העיר המעורבת ערבית-יהודית, חיפה, נפלה בידי כוחות ההגנה ב-22 לאפריל 1948. הערבים נתקפו בהלה; החלה יציאתםהראשונה. היהודים התחננו לפניהם לבל יעזבו, והציעו להמשיך את כהונתה של מועצת העיר הדו-לאומית-שויונית, הערבים לא אבו לשמוע.יציאתם נהפכה למנוסה, תופעה שלוחת-רסן וחסרת-הגיון. יהודי חיפה ניצבו לפני הסיכוי המשמח של עיר יהודית, משוחררת ממתחים וממלחמתעדות. תגובתם נרשמה ב-26 לאפריל 1948 על-ידי מי שכיהן אז כמפקדה הבריטי של משטרת חיפה, א. ג'. ברידמיד: "היהודים עושים כל מאמץלשכנע את האוכלוסיה הערבית להשאר ולהמשיך בחייה הרגילים...". התפתח מרוץ בין שתי קבוצות חסרות-הגיון, כשכל אחת מהן שואפת ליעד המנוגד לאינטרסים האמיתיים של עצמה. השאלה המרכזית היתה: מי ינצח בהפסדו?[[204]]

 ב-28 לאפריל עשו היהודים מאמץ רציני להוכיח שהם היו מטורפים מאויביהם. מועצת הפועלים הדפיסה אלפי כרוזים שחולקו לערבים הבורחים, ואשר בהם הלה כתוב: "אל תהרסו את בתיכם במו ידיכם. אל תמיטו אסון מיותר על עצמכם ע"י פינוי מיותר... בעזיבתכם ישיגו אתכם רק עוני והשפלה, אך בעיר הזאת, שלכם ושלנו - חיפה - פתוחים השערים בפניכם ובפני משפחותיכם לעבודה, לחיים ולשלום".

 נטיות ההתאבדות היהודיות לא הועילו. ערביי חיפה גמרו אומר להרוס את עצמם, והם נסו תוך בריחה מבוהלת, ואין רודף. מרי סירקין, בירחון"קומנטרי" (ינואר 1966), תארה כך את התופעה המדהימה: "...ששים אלף ערביי חיפה החלו נוהרים בנהירה פרועה אל עבר הנמל, וחיפשו להימלט בעזרת כל ספינה שעגנה שם. משפחות הצטופפו ימיםשלמים בתחומי הנמל... המדובר בבריחה מבוהלת, כשהבורחים נראו כאילו קפצו הישר משולחן סעודתם, ממיטותיהם או מעבודתם, כשהם מונעים על-ידי דחף פנימי לברוח".

 בכל עיר ועיר התרחשה המנוסה הבלתי-רציונלית הזאת של הערבים. ששת אלפים ערביי טבריה הדהימו את אלפי היהודים שבעיר וברחו ב-18 באפריל. ועד הקהילה היהודית פרסם הודעה: "לא נישלנו אותם; הם בעצמם בחרו בדרך זו, אך יבוא היום כשישובו הערבים לבתיהם ולרכושם שבעיר הזאת. בינתיים אל יגע איש ברכושם".

 האל להרמן (שם) מעיד על גישה יהודית כללית זו. "בהתחלה קשה היה להעלות על הדעת ישראל חדשה ללא אוכלוסיה ערבית גדולה. אפילו תוך כדי מנוסתם, שערו שרוב הערבים עוד ישובו". כל דף הסברה ישראלי רשמי וכל סופר ציוני מדגישים אמנם, חזור והדגש, שלמנוסת הערבים לא גרמו היהודים ולא שאפו לה. אכן עם שקשה לרדת לסוף דעתו.

 ב-1978 נקלעה מדינת ישראל לוויכוח עז שנסב על סרט בשם "חירבת חזעה", שתאר את גירושם של ערבים מכפרם ב-1948. התווכחו על השאלה, אם דבר מעין זה יכול היה לקרות במציאות. צד אחד טען, שהדבר אמנם אירע, ואילו הצד האחר הכחיש זאת נמרצות או טען, שאם אמנם קרה, "הרי המדובר בתופעה חריגה, לא אפיינית". הנחת-היסוד של שני המחנות המתווכחים היתה שגירוש כזה הנו "בלתי מוסרי'. "חוסר-מוסריות" מעוות מעין זה הוא שהביא את ישראל אל עבר פי התהום, כי אם יש בכלל מקום לצער בפרשה זו, הוא על כך שלא הבינו היהודים את הצורך ב"חרבת חזעה". יהודים אלה ברחמנותם המוטעית הורידו על מדינת ישראל ועל יהודיה אכזריות וטרגדיה פוטנציאיליות.[[205]]

 ואילו אלקי ישראל המשיך לאלץ את בניו הכסילים להשלים עם נסיו. בצפת עמדו לא פחות מארבעה עשר אלף ערבים מול אלף חמש מאות יהודים, רובם אנשים קשישים. בן-לילה אירע הדבר. בלילה עוד היו הערבים בתוך העיר, וכבוקר - נעלמו כלא היו. אותם יהודים חילוניים אשר - בחוסר-הרציונליות המיוחד שלהם - חפצו בהישארות הערבים, המציאו כל מיני עילות לבריחתם: המנהיגים הערביים צוו עליהם לצאת; הבריטים יזמו זאת; "טבח" האצ"ל בדיר-יאסין הוא שהבהיל אותם; הם יצאו כדי להקל על מסע כיבושם של צבאות ערב. שלל "הסברים" שונים, אשר מהם אפילו אחד אינו באמת מסביר את הבהלה הבלתי-רציונלית האמיתית שפקדה גם אזורים בשליטת הערבים, אשר בהם כלל לא אירעו קרבות. קשה מאד לחילוני להכיר בנס, אפילו כשהוא עד ראיה להתרחשותו, שהרי במנוסתו-שלו מפניו הוא מפנה אליו את גבו.

 ה-15 למאי 1948 - סיום תוקף המנדט הבריטי ויום הכרזת מדינת ישראל - לפניו כבר עזבו כמאתים אלף ערבים את ישראל. מיפו נתוספו כשבעים אלף אחרים, ובכך ניצלה העיר תל-אביב מהסיוט התמידי של שמונים אלף אויבים מושבעים היושבים על-ידה. תוך חדשים אחדים הצטרפו כ-300,000 ערבים נוספים למנוסת האמוק. נס אמנם התרחש, ומרבית הערבים נעלמו.

 נוצרה הזדמנות-פז לנקות את הארץ מכל אויביה ולהציל אותה בכך מהאסון של היום ושל מחר. בסך-הכל, מה טבעי יותר משחרור הארץ מעם שטבח ביהודים בשנות העשרים והשלושים, ואשר נשבע למחות את המדינה היהודית מעל המפה עוד בטרם נולדה? מה היה כל עם אחר עושה בתנאים כאלה? אין צורך להרחיק לכת בחפשנו תשובות:

 א) המיעוטים הגרמניים באירופה:

 פולין וצ'כיה האירופאיות מהוות דוגמאות מצוינות לאומות שנשאו בקרבן מיעוט מסוכן שהמיט לאחר-מכן אסון על ראשי מארחיו. בשני המקרים היה המיעוט גרמני; גם פולין וגם צ'כיה, מאחר שבקושי נותרו בחיים לאחר האסון שבא עליהן, במידה רבה מידי מיעוטיהן הגרמניים, פתרו בהזדמנות הראשונה בעיות עתידות אפשריות על-ידי גירוש הגרמנים.

 מעל מאה שנים נותרו הפולנים אומה ללא מדינה - שהרי את שטחיהם חילקו ביניהן רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה זכו לעצמאות מחודשת. גרמנים לא-מעטים נותרו בפולין החדשה, במיוחד במחוזותיה המערביים פומוזה, פוזנניה וסילזיה העלית. פחות [[206]] או יותר מההתחלה, ולמרות שבועות האמונים הפורמליות שנשבעו, לא השתנה יחסו האמיתי של המיעוט הגרמני למדינה הפולנית. נחשפו פרשיות ריגול מרובות, שבהן היו מנהיגי המיעוט הגרמני מעורבים. ב-1926 נתגלתה רשת מרגלים בסילזיה העלית, שהיתה קשורה קשר הדוק ל"פולקסבונד", הארגון הגרמני-סילזי העיקרי. עשרה ממנהיגיו הבכירים של הארגון נדונו למאסר באשמת בגידה.

 חוזה אי-ההתקפה הפולני-גרמני משנת 1934 לא חולל כל שינוי ביחס זה. איפכא מסתברא! היטלר בנה על ה"גולים" הגרמניים את חלום "הרייך הגרמני" שלו. סוכני הממשלה הגרמנית בפוזנניה, בפומורזה ובסילזיה הציעו אשראי סודי בתנאים נוחים ביותר לאיכרים, לסוחרים ולאומנים הגרמניים תמורת התחייבותם לפעול למען השבת מחוזותיהם לרייך. המצב הידרדר עד כדי כך, שבשנת 1936 סגרה ממשלת פולין שלושים סניפים של ה"דויטשה פרייניגונג" (האיחוד הגרמני). כעבור שנה כה בלטה פעילותו החתרנית של הארגון "ראט דר דויטשן אין פולן" (מועצת הגרמנים בפולין), שנעצר נשיאו, גרו פון גרסדורף. באותה שנה נחשף הקשר החתרני של ה"נציונל-זוציאליסטישה דויטשה ארבייטספרטיי" (מפלגת העבודה הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית - הנאצית), שחבריו נשבעו אמונים אישית לאדולף היטלר. במשפט זה נתבעו לדין 109 גרמנים, רובם הורשעו בפעילות בוגדנית ונשפטו לתקופות מאסר שונות. קיומו של הגיס החמישי הגרמני בפולין נבע ישירות מהדוגמה הנאצית. דוגמה זו דחתה את הטענה, כאילו היו הגרמנים החיים מחוץ לגרמניה חייבים נאמנות כלשהי למדינות שהיו אזרחיהן, והדגישה את חשיבותו הבלעדית של קשר-הדמים שלהם עם האומה הגרמנית, על כל ההשלכות הכרוכות בכך.

 תוצאות התיזה הזאת היו די בולטות: כל גרמני החי מחוץ לגבולות גרמניה, שגילה מודעות ללאומיותו, פעל כסוכן של הרייך הגרמני, רייך המתכונן למלחמה. פולין נפלה קרבן לפעולתו של הגייס החמישי הגרמני. המיעוט הגרמני בפולין היה לעזר רב ביותר להיטלר, שניצל את קיומו כעילה לתקוף את פולין. לא רק שהואשמו הפולנים בהפלית המיעוט הגרמני לרעה, אלא שהמלחמה עצמה פרצה אחרי שגרמניה דרשה לספח אליה את מחוז פומרניה הפולני, "המסדרון הפולני" כדי לקנות רצף טריטוריאלי מגרמניה גופה לפרוסיה המזרחית.

 עם כיבושה המואץ של פולין בידי הנאצים, סופחו מחוזותיה המערביים לרייך הגרמני ב-26 לאוקטובר 1939, שלב נוסף במדיניותה של גרמניהלספח שטחים לאורך גבולותיה שישבו בהם גרמנים אתניים במספר מספיק (אזורים אחרים שסופחו: אוסטריה כולה, באמצעות "אנשלוס"; ארץ הסודטים בצ'כיה; ממל; דנציג). וכן אזורים סמוכים מסויימים שלא [[207]] היו גרמניים בשום אופן (כגון שאר חלקי פולין וצ'כיה). תכניתו שלהיטלר קראה להרחיק מאזורים אלה את כל תושביהם הלא-גרמניים במהלך תקופה בת עשר עד עשרים שנה, ולהושיב תחתם גרמנים. בכך נסללה הדרך לחלק השני של התכנית: יישובם-מחדש של כל הגרמנים האתניים שישבו באותה העת מחוץ לרייך השלישי, בתוך "גרמניה הגדולה" הזאת. נחתמו הסכמים בענין יישובם-מחדש של הגרמנים שחיו עד אז בלטביה, באסטוניה, בטירול הדרומי, בגליציה המזרחית, בווליניה, בסרביה, רומניה, קרואטיה, בולגריה והונגריה. בין 1938 ל-1941  גדלה אוכלוסייתו הגרמנית של הרייך הגרמני מעשרה מיליון לעשרים ושנים מיליון בקירוב. מיליוני גרמנים הושבו במה שהיה לפנים שטח פולני.

 בסוף המלחמה מנו הפולנים את מיליוני מתיהם (מלבד מתיהם היהודיים); כיבוש המדינה בידי הגרמנים עתיד היה שלא להשכח לעולם. כשהודיעוהסובייטים לפולנים שבכוונת ברית-המועצות לספח נתח נכבד מפולין המזרחית, עד לקו קורזון (ולגרש משטח זה מערבה כשלשה מיליון פולנים להבטיח לעצמה שקט באזור המסופח) דרשה ממשלת פולין פיצוי הולם. סטאלין הסכים שכל שטח גרמניה מזרחית לקו הנהרות אודר-נייסה יסופח לפולין. ועידת ילטה סמכה בדיעבד את ידיה על העובדה המוגמרת.

 הפולנים, מאחר שלמדו לדאבונם הנצחי מה פירושו של מיעוט עוין בשטחם, החליטו להרחיק את האוכלוסיה הגרמנית בגבולותיה החדשים של פולין. לעולם לא יתירו שוב לחתור תחת אשיות המדינה מבפנים. הגרמנים יגורשו. לפתרון זה הצטרפו הצ'כים, אשר להם היתה בעיה דומה.

 שלשת מיליון גרמנים נהיו לאזרחיה של הרפובליקה החדשה של צ'כוסלובקיה, שהוקמה בעקבות תבוסתם של הגרמנים והאוסטרו-הונגריםבמלחמת העולם הראשונה. גרמנים אלה חיו באזור שנתפרסם בשם ארץ-הסודטים. כאשר נכלל האזור בקיסרות האוסטרית-הונגרית, הביטו תושביו הגרמניים בבוז ובהתנשאות בסלאבים הצ'כיים הנחותים-כביכול, ונהגו כלפיהם באפליה פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית. המכה ליוהרה הגרמנית היתה, איפוא, אנושה, המכה שספגו כשגילו שהינה הם מיעוט בריפובליקה צ'כית. גרמנים סודטיים רבים לא עשו שום מאמץ להסתיר את עובדת היותם - בראש וראשונה - גרמנים. בפרלמנט הצ'כי, כשנאם חבר נגד שאיפתם של הגרמנים להשתייך לרייך, קרא יוזף מאייר קריאת ביניים, לפיה ילכו הסודטים לגרמניה אפילו "בלילה ויחפים". [[208]]

 עלייתו של היטלר לשלטון עוררה גל גואה של לאומנות גרמנית-סודטית, ודרישות שונות להענקת אוטונומיה, יחד עם סיפורים מסיפורי רדיפהשונים, הניחו את היסוד לתכניותיו של היטלר לספח את האזור ולבסוף את צ'כיה כולה. נוכחותם של הגרמנים בארץ-הסודטים סיפקה להיטלר את העילה שחיפש. ואכן, ב-20 לפברואר 1938, בהתייחסו לגרמנים יושבי אוסטריה וצ'כיה, קבע היטלר: "יותר מעשרה מיליון גרמנים חיים בשתים מן המדינות הסמוכות אל גבולותינו". ואילו תפקידה של גרמניה היה "להגן" עליהם.

 המפלגה הלאומנית הגרמנית בארץ-הסודטים, בהנהגת קונרד הנליין, שימשה גיס חמישי בהתלהבות. ב-24 לאפריל 1938, בנאום שנשא הנליין בקרלסבד, תבע "אוטונומיה" לאזורים הגובלים בגרמניה. הצ'כים, במקום לפעול בתקיפות, פתחו במשא-ומתן. צעד זה עודד הן את היטלר והן את הגרמנים הסודטיים להעזת-יתר. אירעו מחאות ומהומות חצופות נגד הממשלה הצ'כית. ב-16 לספטמבר תבע הנליין את סיפוח הסודטנלנד לרייך הגרמני. בעקבות תביעה זו נערכה הוועידה הידועה לשימצה במינכן, ניתקה ארץ-הסודטים מצ'כיה והחלה התמוטטותה ההדרגתית של הריפובליקה הצ'כית.

 עתה, אחרי המלחמה האיומה, כשהתברר כי מיעוטיהם הגרמניים עלו להם בהשפלה ובהרס, למדו גם הצ'כים את הלקח. לעולם לא יהיה בארצם עוד מספר רב של גרמנים שיחלמו על הפרדה ויספקו עילה למעוניינים בכך להרוס את מדינתם. מנוי וגמור היה עם הצ'כים והפולנים להפטר מגרמניהם, עם היתר או בלעדיו. אולם בפוטסדאם, באוגוסט 1945, הסכימו רשמית טרומן, אטליוסטאלין (בכללם בהסכמם גם את הונגריה) לגרושים. בכך סיפקו בסיס חוקי בינלאומי לגרושים.

 "יג. העברות מסודרות של אוכלוסיות גרמניות.

 הוועידה הגיעה לכלל הסכם בדבר העברת הגרמנים מפולין, מצ'כיה ומהונגריה: שלוש הממשלות, לאחר ששקלו את השאלה מכל צדדיה, מכירות בכך שיש לבצע את העברתם לגרמניה של האוכלוסיות הגרמניות או שרידיהן, שנותרו בפולין, בצ'כיה ובהונגריה, הן מסכימות שכל העברה שתבוצע צריכה להתבצע בצורה מסודרת ואנושית".

 הפולנים והצ'כים, שזכרו היטב את זוועות הגרמנים, היו מעוניינים בגירושים מזורזים, "מסודרים ואנושיים" או אחרים. הוחל כבר בגירושיםנרחבים עוד לפני שהתכנסה הוועידה בפוטסדאם, ולמיליונים ניתנה [[209]] "ארכה" של עשרים וארבע שעות להסתלק. ננטש רכוש בשווי שלמיליארדי דולרים. לא הוצעה למפונים אפילו פרוטה אחת כפיצוי. הפליטים הגיעו בחוסר-כל ומיואשים. כתב השבועון "טיים" (22.10.45): "הסיפור סיפור זוועות...". במערב, מחה האפיפיור פיוס השנים-עשך, והוקמה "ועדה נגד גירושים המוניים" בארצות-הברית; הגנרל י' בדל-סמית כינה את הגירושים "דוחים ובלתי סבירים". לפולנים ולצ'כים לא היה איכפת כלל.

 לא פיוס ולא ה"וועדה" ולא סמית היו צ'כיים או פולניים, אפילו לא אירופאים, שהחזיקו בבתיהם נחש ארסי ושהוכשו על-ידו בתמורה על מידת הכנסת האורחים שלהם. על שער מרכז המעצר הצ'כי בבודוויס התנוססה כתובת: "עין תחת עין ושן תחת שן". אותה כתבה ב"טיים" הודתה: "אך הפולנים והצ'כים המגרשים אותם חושבים על העבר ועל העתיד. המיעוטים הגרמניים באירופה המזרחית לא היו בלתי-מזיקים, לא כאורחים ולא - אחר-כך - כאדונים". הונגריה, שאף היא - כפי שכבר ראינו - קיבלה "היתר" בפוטסדאם, גירשה מיד יותר מרבע מיליון מתושביה הגרמניים. ואילו רומניה, יוגוסלביה וברית-המועצות עצמה לא טרחו כלל להעלות את בקשתם - הן פעלו. סיכום שנערך בשנת 1950 הראה כי גרמנים רבים מאוד הורחקו כבר על-ידי מדינותיהם-מארחותיהם:

 א) משטחי אודר-נייסה............. 6,817,000

 ב) מסודטנלנד......................... 2,921,400

 ג) ממזרח-אירופה (פולין, הונגריה, רומניה, יוגוסלביה, ממל, דנציג).............1,865,000

 סך-הכל הזה - 11,603,400 -  אינו כולל את הגרמנים יושבי ברה"מ, שלא היה ברור מה בדיוק עלה בגורלם.

 באירופה שמלפני מלחמת העולם השניה הביא מיעוט גרמני עצום צרות צרורות למדינות-מגוריו. דבר זה וודאי שלא יקרה שוב.

 התקופה שבין מלחמות העולם באירופה המזרחית והמרכזית סבלה את קללת קבוצות-המיעוט הלאומיות. כל מיעוט חש תחושות נאמנות חזקות הרבה יותר לבני עמו שמעבר לגבול מאשר למדינתו-מארחתו. כל שטח שישבו בו בני המיעוט בריכוז ניכר נהפך למרכז לקריאות בדלניות ל"אוטונומיה" ולהפרדה מוחלטת. בכל הנוגע לגרמנים, לפחות, הכריעו אומות האזור לשים קץ לבעיה.

 אולם מענין לציין שבפברואר 1948 התגברו הונגריה וצ'כיה גם על בעיות המיעוטים ההדדיות שלהן, בעיות שסבלו מהן עשרות שנים. הן [[210]] הסכימו לבצע חילופי מיעוטים הדדיים, ובכך הועברו 31,000 מדיירים להונגריה ושלושים ושלושה אלף סלובקים לצ'כיה.

 כאשר שני עמים מגלמים תכונות יסודיות ועמוקות שונות - בתחום האתני, הדתי, הלשוני והתרבותי - וכשמעוררים הבדלים אלה גלי שנאה, עוינות ומלחמה שנמשכו עשרות שנים, לפעמים מתקבל על הדעת אפילו הפתרון המסנוור ביותר. כדי לחסוך לשני העמים הרג וסבל בלתי נמנעים, תוצאות הטענות הסותרות לריבונות על האדמה, לעתים מבינות הממשלות שהפתרון היחיד - אחת ולתמיד - הוא ניתוק מגע מוחלט וקבוע. לעתים נעשה הדבר - כמו במקרה של הגרמנים - באופן חד-צדדי; נדירים יותר הם מקרי ההסכמה ושיתוף הפעולה בין הממשלות. אך היו אמנם מקרים בעידן המודרני כשהבינו ממשלות הגיוניות ועקשניות שהמשך קיומו של מיעוט עוין גדול בין גבולות מדינתן אינו אלא ערובה לאסון ולמצוקה בעתיד, ובהנחה זו פעלו לפרק את המטען המתקתק, את המיעוט העוין, בעוד מועד - על-ידי הרחקתו.

 ב) תורכיה, צרפת ובולגריה:

 עד לתחילת המאה העשרים נהיו אזורי הבלקן ואסיה הקטנה למרקחות של תככים לאומניים. הקיסרות העותומנית הידרדרה כבר למצב מתקדם של ריקבון והתפוררות. כבר ב-1821 הצליחו היוונים לשחרר חלקים מחצי-האי שלהם ואף ייסדו בו מדינה עצמאית. לאומנים אחרים הלכו בעקבותיהם והקימו מדינות עצמאיות משלהם - רומניה, סרביה, מונטנגרו ובולגריה (ב-1878). אך לאומים נוספים רתחו עוד תחת העול העותומני; חלקים מהאומות שזכו כבר בעצמאותם עוד חיו כמיעוטים בתוך מדינות לאומיות אחרות; והמדינות החדשות היו להן עוד טענות נגד העותומנים ואף זו נגד זו.

 בולגריה נולדה הודות למגוננת עליה מבין המעצמות - רוסיה הצארית - שהביסה את העותומנים תבוסה מכאיבה. התורכים נאלצו לחתום על חוזה סן-סטפנו (1878) שתבע את הקמת "בולגריה הגדולה", שתשתרע מן הים השחור במזרח ועד לים האגאי בדרום ומערבה עד סלוניקי. אזור זה כלל לא רק שטח ואוכלוסיה תורכיים, אלא אף אלה, שהיוונים והסרבים ראו אותם כשייכים להם. כשאילצה ועידת ברלין (1878) את הבולגרים לוותר על חלק גדול מהאזור, נהיו שטחים אלה בעינים בולגריות ל"בולגריה השבויה", ובכללה כל מוקדון ומרבית תרקיה. ואז אירע הבלתי-נמנע.

 כשהביסו מדינות הבלקן בברית חשאית את תורכיה במלחמת הבלקנים הראשונה (1912), נכבש כל חלקה האירופאי של תורכיה חוץ מקושטא [[211]] (איסטמבול) וסביבתה. המדינות המנצחות החלו מיד לריב בדבר השלל, ובמלחמת הבלקנים השניה (1913) הובסה בולגריה והושפלה. בולגריה נשבעה לנקום את תבוסתה "ולפדות" את שטחה ואת עמה.

 כתוצאה משתי המלחמות ומחוזי בוקרשט וקושטא התחוללו הגירות אוכלוסין נרחבות, יותר מ-100,000 תורכים ברחו מאזור הבלקנים;15,000  בולגרים עברו את הגבול ממוקדון לבולגריה,10,000  יוונים יצאו משטחי מוקדון שסופחו לסרביה ולבולגריה;10,000  יוונים נסו מתרקיה המערבית שצורפה לבולגריה. האחרונים עזבו ביזמתם, אבל על-פי תנאי חוזה קושטא (1913) היגרו 48,570 מוסלמים מתרקיה המערבית לתורכיה,46,764-1 בולגרים יצאו מתרקיה המזרחית (התורכית) והגיעו לתרקיה המערבית.

 ההגירה התורכית-בולגרית, אם כי היתה ספונטאנית, בכל זאת הוכרה רשמית על-ידי תורכיה ובולגריה בנספח לחוזי השלום שלהם מ-1913. לראשונה נוסח רעיון חילופי האוכלוסין. לא היה בכך אלא מתן גושפנקא לעובדה מוגמרת, אך שתי המדינות הבינו את החכמה הגלומה בכך שנפטרה כל אחת מהן ממיעוט מסוכן.

 סיר-הלחץ הבלקני-תורכי המשיך לבעבע. מנהיגיה החדשים של האימפריה העותומנית, התורכים הצעירים, הסיקו את המסקנה הנכונה ביותר, שהישארותן של קבוצות לאומיות חזקות על אדמתה של תורכיה תבטיח רק התקוממויות וניתוקים בעתיד. התורכים החליטו לפתור את הבעיה על-ידי העמדת המיעוטים בפני הברירה: להתבולל או להתחסל. הארמנים הרבו לסבול: נרצחו כשני מיליון מבני עמם ורבים נוספים גורשו. אך נחושה היתה החלטתם של התורכים להפוך את הקיסרות לאחוזה תורכית אחידה. ב-1914 גורשו 15,000 יוונים מתורקיה המזרחית ליוון;150,000  יוונים נשלחו מרצועת החוף שבאנטוליה המערבית ליוון; תורכיה מצדה קיבלה בתמורה 115,000 מוסלמים מיוון. תעמולה תורכית שתבעה ממוסלמים הדרים במדינות בלקניות אחרות "לשוב הביתה" לתורכיה המוסלמית הביאה אל תחומיה מאה שלושים וחמשה אלף פליטים נוספים.

 בינתיים הצטרפו הבולגרים - שואפי הנקם הבדלני - אל מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה כדי להחזיר אליהם אדמה ועם - ושוב נחלותבוסה. אחרי המלחמה, ב-1919, כבר התגוררו על אדמה יוונית 139,000 בולגרים. ראש ממשלת יוון וניזלוס הבין, שאי-אפשר יהיה להגיע לשלוםבר-קיימא עם בולגריה כל עוד תחזיק יוון באוכלוסיה בולגרית ניכרת על אדמה שאותה רואים הבולגרים כשטח בולגרי "שבוי".[[212]]

 על-כן הוסכם בוועידת נוליי (1919) שלמען השלום והיציבות יתקיימו חילופי אוכלוסין בין בולגריה ליוון: המיעוט היווני בבולגריה יהגר ליוון, והמיעוט הבולגרי ביוון יעבר את הגבול לבולגריה. בכך ניצלו שני העמים משפיכות דמים איומה.

 אך האיבה היוונית-תורכית המשיכה לסעור. במהלך מלחמת העולם הראשונה הופרדו ממולדתם כשש מאות אלף יוונים וכשלוש מאות אלףמוסלמים. תורכיה היתה בסוף המלחמה מעצמה מובסת, ויוון יזמה ב-1920 את המלחמה היוונית-תורכית על-ידי תפיסת סמירנה ומערב אסיה הקטנה. אולם התורכים בהנהגת אטטורק הכריעו את היוונים ב-1922, והיוונים הסיגו את צבאם מהאזור. בקצב מהיר ותוך חודשים אחדים ברחה כמעט כל האוכלוסיה היוונית של מערב אסיה הקטנה, פונטוס, תרקיה המזרחית וחלקים ניכרים מקושטא - כמיליון בני-אדם - ליוון.

 כדי לשים קץ למצב של מלחמות-אין-סוף, התכנסו התורכים והיוונים וסיכמו את חוזה לאוזן ב-1923, הנוגע ל"חילופי-חובה של אוכלוסין". בכך ניצח השכל הישר. לפי חוזה זה, אושרה רשמית בריחת היוונים, ובחסות משלחת בינלאומית מטעם חבר הלאומים הוחזרו בכח למולדתם שאר 150,000 היוונים הדרים בתורכיה (חוץ מקושטא). ההסכם דאג להעביר את מרבית המוסלמים תושבי יוון - 400,000  איש - חזרה לתורכיה. אותה משלחת בינלאומית המשיכה בעבודתה במסגרת חילופי אוכלוסין אלה ואחרים, עד להשלמת עבודתה ב-1932: יותר מארבעה מליון בני-אדם בבלקנים ובתורכיה השתתפו בגירושים, בבריחות ובחילופי-החובה. אך נמנעו מלחמות.

 גם הבעיה היוונית-תורכית האחרונה - קפריסין - נפתרה בצורה דומה מאוד. עברו עשרות שנות עוינות, מהומות ומלחמות חריפות על יסוד עדתי. שוב לא נשקף קץ למצב. ואז פלשו התורכים לאי; התושבים התורכים נסו צפונה; היוונים - דרומה. נותרה העוינות, אך בין היריבים ניצב גבול. היום עודנה קיימת האיבה, וחבל. אך שפיכות-דמים - אין.

 ג) הודו-פקיסטאן:

 בעוד הלאומנות ההודית בהנהגת גנדי, נהרו ודומיהם מגרשת את הבריטים מחצי האי, היתה האומה ההודית למעשה מחולקת - על כל 400 מיליון יושביה - לעשרות לשונות, דתות וכתות. אך במיוחד היתה החלוקה העיקרית בין הינדים למוסלמים, זאת שעשתה את ההחלטה הבריטית העיקרית - להעניק עצמאות לארץ - לבלתי-אפשרית. כבר ב-1942 הציעו הבריטים עצמאות להודו, בתנאי שתתחייב המדינה החדשה "להגן על המיעוטים הדתיים והחברתיים" שבתוכה. [[213]]

 המוסלמים לא היו בשום פנים ואופן מוכנים לסמוך על הסדר כזה. הם היוו רק כ-22% מהאוכלוסיה כולה ולא בטחו ברוב ההנדי שמנה 68%.מדוע? שוני; שוני מופלג ויסודי. בהנהגת מחמד עלי ג'נה השיגו את חלוקת חצי-האי להודו ההינדית ולפקיסטאן המוסלמית. אך ההבנה הברורה שהבינו בדבר חוסר-האפשרות לדור יחד במדינה אחת לא פתרה את בעית המיעוטים שיגורו בתוך גירסה מצומצמת יותר של מדינה לא-מחולקת. 19  מיליון ההינדים והסיקים שנהפכו עתה לאזרחי-מיעוט בפקיסטאן המוסלמית והלאומנית-קנאית החלו מהרהרים בעצבנות גוברת בטינה ששמרו המוסלמים, לרוב איכרים עניים, לסוחרים ולחנוונים ההינדיים.

 כך כתב צ'אודהרי רחמת עלי, מייסד התנועה הלאומית הפקיסטנית: "לנטוש את מיעוטינו בארצות הינדיות פירושו... לשכוח את גורלם המר של מיעוטינו אשר, בזמנים טובים יותר... השארנו בסיציליה, איטליה, צרפת, פורטוגל, ספרד, אוסטריה והונגריה. איפה הם כיום?" המציאות נחפשה במהרה. מעשי טבח ומהומות עדתיות באזור הפונג'אב שם היוו המוסלמים 57% מכלל האוכלוסיה. בלהור ואמריטסאר פשטו על הערים כנופיות, סכינים, אש. עד ל-23 ליוני 1947 נהרגו רק בפונג'אב 3,200 בני אדם, לכל הפחות. ההינדים והסיקים החלו נסים. עד ליולי נמלטו כבר רבע-מיליון הינדים להודו. הבהלה פשטה גם לחלקים אחרים של חצי-האי.

 הינדים החלו בורחים בבהלה מבנגל המזרחית. עד ל-1948 נמלטו מאה אלף מבירת פקיסטאן, קאראצ'י. הפחד מפני המעמד של מיעוט, מפני היותם זרים במקום. הרצון במחסה בקרב עמם, מפני מעשי רצח ושוד מהסוג הנורא ביותר שארעו. מעריכים שנהרגו בפונג'אב בלבד מאתים אלף איש. משקיף אחד קבע: "היה ממש צמאון לדם... אנשים נפגעו לא סתם במקרה, כי אם כתוצאה מציד שיטתי של הקרבנות ושחיטתם". אנשים נמלטו בכל דרך אפשרית: משאיות; רכבות המלאות ממש עד אפס מקום. אלפים נפטרו בדרך, אך שום דבר לא היה מסוגל לעצור את זרם המנוסה. הינדים ומוסלמים כאחד ידעו, שרק בקרב אנשיהם לא יבולע להם.

 טור הפליטים הארוך בהיסטוריה החל מגיע מפקיסטאן בחודש אוקטובר. לא פחות משמונה מאות אלף רגלי, הינדים וסיקים, היוו תהלוכה שהזדנבה לאורך 73 קילומטר. כעבור חודש צעד טור מוסלמי בן 600,000 נפשות בכיוון ההפוך.

 הסטטיסטיקה הרשמית קובעת שששה מיליון מוסלמים נסו מהודו אל תוך פקיסטאן המערבית, וארבעה מיליון פליטים הינדיים וחצי עברו [[214]] הודו לפקיסטאן המזרחית. בסך-הכל חילופי אוכלוסין בקנה-מדה מדהים: שמונה עשר מיליון נפש! מנוסתם חסכה מהם את הזוועות של מאבק עדתי פראי. קיומם בארץ אחת של שני עמים השונאים זה את זה שנאה עמוקה, בעלי היסטוריה של מלחמה והרג הדדיים, השונים זה מזה בכל פרט - יכול היה להוביל רק לחיכוכים בלתי-פוסקים. אילולי הביא אותם האינסטינקט שלהם לברוח, היו בוודאי מגורשים כעבור זמן במסגרתו של הסכם בין שתי המדינות בדבר ההכרח שבחילופי אוכלוסין. את הגבול אל הודו. נוסף לכך עברו כ-8 מיליון הינדים ומוסלמים בין אך היהודים לא עשו את אשר התבקש על-ידי השכל הישר מחד גיסא, ועל-ידי יהדותם מאידך. כשניתנה ההזדמנות להשלים את אשר התחיל הקב"ה למענם, חסרו ליהודי ישראל החזון, העצבים וההבנה, ובכך נטעו את זרעי האסון של היום - ושל מחר.

 חבל שרק התחילו להבין את ההזדמנות ואת הצורך. במהלך המחצית השניה של מלחמת השחרור, אחרי מאי 1948, תורגם אל-נכון "המזל" הגדול של מנוסת הערבים מחיפה, מיפו ומירושלים המערבית להבדל שבין מדינה "יהודית", שארבעים אחוזים מאוכלוסיתה הם ערבים המתרבים במהירות, לבין מדינה שבה הערבים העוינים מעטים בלבד. כך שהיו אמנם מקרים שבהם הולידה ההבנה שכל ישר ותחושת פיקוח נפש עצמי. ערביי רמלה ולוד, שתי ערים גדולות ועוינות, גורשו אחרי שהביאה התנגדותם הקצרה לפגיעות רבות ביהודים. אילו נותרו בארץ כריכוז ערבי בין תל-אביב לירושלים, היה מצבה הדמוגראפי והאסטרטגי של ישראל גרוע בהרבה.

 עתה נותר הריכוז הערבי הגדול והמסוכן ביותר, ערביי הגליל, ונראה ששקלו הישראלים בכובד ראש גם את גירושם של הללו. אך לא עמדה להם נחישות החלטתם.

 העיר הכלל-ערבית נצרת הנה עיר בירתו של הגליל הערבי, ולב ההתנגדות הערבית לישראל. ראש עירית נצרת, תאופיק זיאד, הריהו שונא-הציונות העיקרי במדינה ומנהיגו הפוטנציאלי של המיעוט הערבי-ישראלי המסוכן. נצרת היא המרכז הפוליטי והאינטלקטואלי של הערבים. היא העיר הערבית הגדולה בישראל. שם נרקמה תכנית מרד 'יום האדמה' של 1976. בלי נצרת וערבייה, מנהיגיה ומשכיליה היה האיום הערבי הפנימי על ישראל פחות בהרבה. ונצרת היתה ב-1948  המפתח לגירושם של הערבים מהגליל כולו.[[215]]

 האמת היא, שישראל כיום היתה משוחררת מערביי נצרת והגליל כולו אילולי מעשיו של יהודי קנדי המתגורר עתה שוב בקנדה עם אשתו הצברית, יעל. שמו של היהודי: בן דונקלמן, והנזק שהוא גרם למדינת ישראל אין לו שעור. ביולי 1948 הצליחו כבר יהודי ישראל, אחרי לחימה עקשנית, להדוף את הגלים הערביים. הערבים נסו בבהלה מיפו, מלוד, מרמלה, מחיפה ומערים אחרות, ואילו הצבאות היהודיים, אשר רק שבועות אחדים קודם לכן לחמו להציל את המדינה ואת יהודיה מה"טבח" שהובטח להם על-ידי ראש הליגה הערבית, נעו סוף-סוף קדימה. הגליל, מרכז ההתנגדות הערבית, החל מתמוטט. דונקלמן היה מפקד היחידה, הגדוד השביעי, שכבשה את נצרת. לפני שלוש שנים החליט להרויח מחוויה זו שעברה עליו, ופרסם ספר שנכתב בשמו על-ידי פרץ קידרון בשם 'נאמנות כפולה', שהופיע בשתי הלשונות, אנגלית ועברית.

 ממנו אנו למדים, שדונקלמן קיבל פקודה לפנות את כל אוכלוסייתה הערבית של העיר נצרת, אך סרב למלא אחר הפקודה. צעדו זה הוא אשר"הציל" את נצרת, מנע בריחה ערבית כללית מהגליל והשאיר בקרב ישראל את פצצת-הזמן המוכרת בשם "המיעוט הערבי-ישראלי". והנה הסיפור כפי שהוכתב לקידרון על-ידי דונקלמן:

 "יומים לאחר שנכנסה ההפוגה השניה לתוקפה, הוציאו אותנו מנצרת. אברהם יפה, מפקד הגדוד השלושה עשר בהתקפה שנערכה על העיר, התייצב לפני עם הוראות ממשה כרמל להחליף אותי כמושלה הצבאי של העיר. צייתתי לפקודה, אך רק לאחר שנשבע לי אברהם שלא יעשה דבר לפגוע באוכלוסיה הערבית או לגרשה. דרישתי נשמעת אולי מוזרה, אך היתה לי סיבה של ממש לחשוש לענין זה.

 "שעות אחדות קודם לכן הגיע אלי חיים לסקוב עם פקודה מדהימה! לפנות את אוכלוסייתה האזרחית של נצרת! הזדעזעתי. אמרתי לו שלא אעשה דבר כזה - לאור הבטחותינו להגן על אנשי העיר, יהיה צעד כזה מיותר ומזיק. הזכרתי לו שבקושי עשרים וארבע שעות קודם לכן חתמנו - הוא ואני - נציגי צה"ל על מסמך הכניעה, שבו התחייבנו שלא להזיק לעיר או לאוכלוסייתה. כשראה חיים שאני מסרב לבצע את ההוראה, יצא.  "כעבור פחות משתים עשרה שעות בא אברהם יפה לומר לי שהוא מחליף אותי בתפקידי כמושל צבאי, והייתי בטוח שניתנה הוראה זו בשל סירובילבצע את פקודת 'הפינוי'. אולם למרות הוצאתי מנצרת נראה, שסרובי היתה לו תועלת כלשהי. נראה שהפיקוד העליון שקל שוב את הענין, והגיעו למסקנה, שאמנם אין לגרש את תושבי נצרת. למיטב ידיעתי, לא הועלה שוב ענין תכנית 'הפינוי', ואזרחיה הערביים של נצרת גרים בה מאז ועד היום".[[216]]

 הטרגדיה טמונה, כמובן, בכך שאילו ניצחו הערבים, היו הם טובחים כל יהודי שנתקלו בו. יחד עם זאת, היו שמחים להסכים לכל תנאי יהודי שהיה בו לשמור על חייהם, ברגע שתפסו שאמנם הובסו. "אנושיותו" המעוותת וההרסנית של דונקלמן, שירד לאחר מכן מישראל, היא שהצילה את הערבים, והיום היא המאיימת על ישראל מבפנים.

 ובכן, ערביי הגליל נשארו ויחד עמם אלפי ערבים מיפו, מחיפה, מרמלה, מלוד ומשבטי הבדוים. לא רק שנמנעה ישראל מלגרש אותם, אלא שהסכימה לחזרתם של רבים מן הבורחים. במסגרת "תכנית לאיחוד משפחות" הותר שובם של שבעים אלף, בקירוב. אלפים נוספים הסתננו חזרהבאורח בלתי-חוקי, אך הורשו להישאר. הסכם רודוס הכניס למדינה שלושים אלף ערביי המשולש. כל אלה הם גרעינה של פצצת-הזמן הנוכחית. הם נשארו ונהיו אמנם לשכים בעיניו, ולצנינים בצדו של דורנו זה. הם נשארו והתרבו - בכמותם, באיכותם, בחוצפתם ובסכנה שהם מהוים לעצם המשך קיומה של המדינה היהודית.

 הם נשארו, אך יותר מ-700,000 יהודים עלו ארצה מארצות ערב. הנה ההזדמנות לברכה כפולה ומכופלת: היהודים - ציונה! הערבים - לארצותיהם! מאות אלפי יהודים השבים הביתה לאחיהם מארצות שם שהו מאות בשנים, אך לא היו שלהם. וכנגדם מאות אלפי ערבים היוצאים מארץ שאינה ארצם, ומוצאים מחסה בקרב אחיהם שלהם.

 ב-1948 התגוררו יהודים כמעט בכל ארץ ערבית במזרח התיכון ובצפון אפריקה: במרוקו - 300,000 יהודים; בטוניסיה - 25,000; באלג'ריה -150,000; בלוב - 40,000; במצרים - 75,000; בסוריה - 45,000; בעיראק - 145,000; בתימן - 55,000; בלבנון - 20,000; בעדן - 5,000. מתוך יהודים רבים אלה עזבו הרוב המכריע את ארצות לידתם - שם חיו משפחותיהם כבני מיעוטים במדינות מוסלמיות, ללא זכויות שוות - ושבו הביתה לבני עמם.

 שם השאירו רכוש עצום, השווה היום מיליארדי דולרים, ואשר תמורתו מעולם לא קיבלו ממארחיהם הערביים אפילו פרוטה שחוקה אחת. יהודיערב אפוא שבו ברובם הביתה, אך הישראלים לא השלימו את העברת הערבים מתחומי המדינה היהודית. אילו עשו כן, היו מתבצעים למעשה חילופי אוכלוסין שהיו מחזירים גם את היהודים וגם את הערבים לחיק בני עמיהם. והנה הזדמנות-הפז - אבדה.

 ובמידה גדולה, זה שלא מימשו את ההזדמנות ב-1948 הביא לשגיאה האיומה ב-1967, כשנתן אלקי ישראל לעמו הזדמנות שניה - הפעם לגרש את כל אויביו מכל ארץ-ישראל המערבית, ושוב - נכשל ישראל, הפעם כשלון מוחלט, משפיל.[[217]]

 מלחמת ששת הימים של 1967. איזו הזדמנות-פז, אלקית ממש! איזה כשלון בהחמצתה. הם שעטו לרוחבן של אדמותיהם העתיקות, בני ישראל.החיילים, בניו של דור שהושמד בתאי הגאזים, תופעה שנעשתה בעיני הגוי למלה נרדפת ליהודים. הם פרצו דרך הארץ, אשר ממנה לפני ימים אחדים בלבד נשמעו התפארויותיהם של הערבים, נבואותיהם על הטבח הממשמש ובא. המלכודת, הלולאה, שהניחו הערבים סביב המדינה היהודית במאי 1967, נופצה, "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו?" (תהלים קכ"ד).

 לרוחב הארץ שעטו - ארצם. יהודה והריה! בית-לחם, שם נולד דוד המלך, שם עמדה אלפים שנה רחל אמנו, מבכה את בניה ואת בנותיה, שזה עתה שבו. חברון, שם חיו ונקברו אבות האומה ואמותיה. השומרון! שכם ובית-אל, שילה ויריחו וגלגל, עשרת השבטים, אליהו הנביא והושע ו... ההיסטוריה. עזה! שם מיגר שמשון את פלשתי דורו... ועתה, שבו הבנים לגבולם - בחתף, בעוז, בצורה המתגרה ביכולתו של האדם לקלוט, להאמין - לשחרר את הארץ ממסיגי גבולה, לפדות את המולדת השדודה.

 איזו הזדמנות! המשיח התדפק על דלתותינו, ההיסטוריה חייכה, ואצבעות הבנים נגעו באצבעות אבותיהם. עתה, עתה ההזדמנות לשחרר את הארץממי שרק ארבעים ושמונה שעות קודם לכן רקדו באורגיה של שנאת-ישראל, ונשבעו לעולל ליהודים את אשר עוללו להם - חלקית - בעבר ולבצע ביהודיות את כל הזוועות שהיו - ואמנם היו - מסוגלים לבצע. עתה, עתה הרגע בא לפעול, עתה!

 וכמה ציפו הערבים להיטבח! הרי ידעו מה היו עושים הם, אילו התחלפו עם היהודים בתפקידיהם! בחברון התנוססו דגלים לבנים מכל חלון,והתושבים רעדו מפחד, פחד זכרה של 1929... ששים ותשעה היהודים שנרצחו העיקו על ראשיהם של אנשי חברון בהמתינם לנקם יהודי...

 כעבור שמונה שנים סיפר מועדי אבו-מינשה, תושב ערבי של השטחים, לכתב ישראלי: "לא יכלתי לסבול את התבוסה הקשה שנחלנו. חששתיאפילו מטבח המוני. אבל השבח לא-ל, החיילים הישראלים לא טבחו בנו..." (מעריב, 12.12.75).

 לא, חיילי ישראל לא שחטו אותם - למרות ציפיותיהם! הערבים היו בוודאי נופלים אפים ארצה ומנשקים את מגפי החיילים אילו רק נאמר להם: "אתם מכירים את המגיע לכם. אתם יודעים מה עשיתם ומה חובתנו לעשות לכם. אתם יודעים מה הייתם עושים במקומנו. אך אנו איננו ערבים: אנו יהודים ואנו מעניקים לכם סיכוי לחיות. יש לכם ארבעים ושמונה שעות לטול את כל רכושכם ולחצות את הירדן. קדימה!". הם היו מנשקים את רגלי היהודים והיו בורחים. [[218]]

 ישראל היתה משתחררת מהם, ואילו העולם המכוער אשר, ימים אחדים קודם לכן, ציפה בנשימה עצורה ובהנאה לטרגדיה יהודית נוספת, היה שותק, מוכה תדהמה כפי שאמנם היה לרגל הנס הגדול שהתרחש בששת הימים! ישראל היתה נפטרת מן הסרטן - חלום-הבלהות של 800,000 שונאי ישראל נוספים. יהודים היו מתיישבים לאורכה ולרחבה של הארץ. והגאולה השלמה היתה מתקרבת שלב נוסף....

 אך לא - הגויים והמתיוונים שבקרבנו אשר המירו את יראת האלקים והאמונה בו בפחד מפני האדם, נסו מפני הגדולה. אותו פחד מפני תגובת העולם, שהורה לחיילים שלא להפגיז את העיר העתיקה, שמא ייפגעו מקדשים נוצריים ומוסלמים. חיילי ישראל נצטוו בידי מפקדיהם להתקדם דרך הסימטאות והמבואות. עשרות נהרגו באש צלפים - ללא כל צורך. כולם נרצחו בידי קליעים ערביים ופחדנות יהודית.

 הערבים לא נהרגו ואף לא גורשו מחברון. שר הביטחון, משה דיין, אדריכל התבוסה היהודית, עט לעיר להבטיח לקאדי המוסלמי, שתישאר מערת המכפלה בידי המוסלמים; אותה מערה, מקום קבורתם של אברהם ושרה, של יצחק ורבקה, של יעקב ולאה, שזכות הכניסה אליה נשללה מהיהודים - היא תמשיך להיות אתר מוסלמי, חברון תישאר ערבית.

 מדיניות זו היא אמצאתו של האדם שהתנגד להענשת סוריה ברמת הגולן, שמא יתערבו בעלי-בריתה הרוסיים. היא פחדו של אותו אדם אשר לא זו בלבד שלא גירש את הערבים, אלא אף השיב בכח את אלה שכבר היו בשבילי הבריחה! העיירה הערבית קלקיליה הגובלת בכפר סבא שימשה במשך שנים קן-מרצחים ארסי במיוחד. מדי פעם היו הפתנים זוחלים מקילקליה להכיש ביהודים. במשך השנים ישבו היהודים בחריקת-שן והמתינו ליום.

 ב-1967 הגיע היום. האוכלוסיה הערבית נמלטה בבהלה. אלפים נטשו את עיירתם ונהרו מזרחה לירדן. משה דיין הורה לצנחנים להשיגם ולהחזירם - שמא יחשוב העולם, רחמנה ליצלן, שישראל מכינה גל פליטים חדש! הנס בא... ונדחה... הזהב נהפך בכישוף מעוות לעופרת. במקום להשתחררמ-800,000 אויבים, הותר להם להישאר - הם וילדיהם הנולדים להם לאין שעור. הם מנקזים בכספנו והורגים בבנינו. ב-1967 חשש מועדיאבו-מינשה מפני הטבח. ב-1975 הוא אמר: "לישראל אין ברירה... אני חושב שכל העולם מכיר עתה בצדקת הפלשתינאים... התכנית של ערפאת היא טובה, וממשלת ישראל צריכה לאמץ אותה". ההיסטוריה לא תסלח לישראל על כשלון אומץ-לבה ועל פחדה מפני דעת-הקהל העולמית. האומה כולה משלמת כבר היום את מחירם של המחדלים.[[219]]

 מדוע סירבה ישראל - מדוע היא מסרבת עד היום - להתיר את שובם של הערבים שברחו ב-1948? כי הבינה שכל אחד מהם הוא גוף זר המתנגדלעצם קיומה של המדינה היהודית והמחויב לעם ולארץ "פלשתיניים". ישראל ידעה שהערבים השבים יהוו גיס חמישי, גם מבחינת הפוטנציאל שלהם להיאחז באלימות נגד המדינה וגם מבחינת ריבויים העלול להטות בעתיד את כף מאזני האוכלוסין לטובת רוב ערבי: רעיון שובם הנו אפוא לא-סביר.

 אין שום הצדקה הגיונית או מוסרית להתיר אותה התפתחות מידי הערבים שלא היה לנו השכל או האומץ להרחיקם. השארת ערביי ארץ-ישראל בלבנון שמא יהרסו את ישראל בפנים, והסירוב להרחיק אחרים שבישראל כעת עד לבנון, למרות היותם אותה סכנה ממש, הם טירוף מוחלט, ממש תרתי דסתרי. אין כל חובה מוסרית להתיר את גזלת ביתו של אדם, רק מפני שהגזלן כבר נמצא בתוך הבית. אין שום רע בהרחקת מי שמבקש לשדוד ממך את ארצך, לפני שיספיק לבצע את זממו.

 אין השאלה כלל, איך נוכל להרחיק את הערבים, כי אם איך לא נוכל להרחיקם? לא לעשות כלום - הרי זוהי המדיניות הפשוטה והפשטנית ביותר. מדיניות זו, של "שב ואל תעשה", בוודאי תחסוך מממשלה זו ואולי אף מהבאה אחריה גם את הכאב שבהכרח לנקוט צעד נועז וגם את המחיר של ההימנעות מנקיטתו. המבול לא יציף אותנו מחר, אבל בוא יבוא, ועד לבוא השטפון יחלוף פחות זמן ממה שמשערים. דור זה יחוש כבר את החום הבוער של מבול האש האיום. לא, השאלה היא באמת, איך נוכל לשבת בחיבוק ידים בלא להיפטר מן הערבים המבקשים להשמידנו מבפנים?

 איזה צירוף מוזר הוא זה, של אובדן חוש הקיום הלאומי, אובדן רצון החיים וצלילות הדעת, הגורם ליהודי ישראל להסס, להירתע מלהושיע את עצמם? הרי ידוע, שאמונת הערבי היא שאנו אשר גזלנו ממנו את אדמתו. ידוע, שהערבים רצחו יהודים בארץ מאז תחילת התחיה הציונית, ונסו להשמיד את מדינת היהודים בעודנה באיבה. ידוע, שבמקרה הטוב הרי אין הערבי אלא אויב מובס, אשר בהשפלתו נהיה מרוב בארץ למיעוט במדינה יהודית הנשלטת על-ידי העם היהודי, ואשר אופיה מוגדר בחוק כיהודי. ברור לנו, שהערבים שונים מאתנו בכל: אתנית, דתית, תרבותית ולשונית, ושכל תכונות מדינת היהודים זרות הן לו. ידוע, שהערבים מתרבים כמותית כמו חומר נפץ (שלא כמו היהודים), ושלאור ריבויים הטבעי ושעורי הילודה, העליה וההפלה היהודיים, יהפכו הערבים כבר מחר למיעוט חזק ומסוכן השואף - במסגרת זכויותיו הדמוקראטיות במדינת ישראל -- להיות רוב בעתיד. ידוע, שהם משכילים וקיצוניים יותר ויותר, שהסטודנטים שלהם קוראים בגלוי לתמוך באש"ף ובמדינת "פלשתין" שתקום במקומה של ישראל.[[220]]

 אנו יודעים כמה חברי כנסת ערביים ייבחרו בבחירות דמוקראויות, ואיך יהוו - בשיתוף עם השמאל היהודי - לכח מכריע בארץ. אנו צופים כבר את קריאתם לייצוג "הולם" בכנסת ובממשלה. אנו יודעים, שכבר היום לאזורים שלמים בישראל רוב ערבי התובע כבר "אוטונומיה", קריאות הגוברות ככל שהן יוצאות מאזורי השטחים המשוחררים אשר להם כבר הובטחה "אוטונומיה". אנו יודעים, שכבר נשמעות קריאות (שעוד יגברו) לסיפוח אזורים ישראלייים אלה לישות "פלשתינית" שתצמח על-ידם. אנו מבינים שבכך רק הקדמה לדרישות ליישם את תכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, ולהחזיר את פליטי 1948. ברור לנו גם, שאסור לוותר אפילו על שעל אדמה יהודית, של המדינה או של השטחים המשוחררים, כי על-ידי ויתור כזה רק נקרב את האויב ללב הארץ וליום שהוא מייחל לבואו - יום השמדת ישראל. אנו יודעים, שצמיחת מיעוט גדול די בה להפוך את ישראל לצפון-אירלנד או לקפרסין חדשה, והפיצוצים, ההפגנות, המהומות והרציחות יהיו לנו לשיגרה. ברור לנו שאי-אפשר יהיה להימלט מגינוי ומסנקציות בעלי היקף עולמי.

ידוע לנו, שהסכומים המוצאים על המיגזר הערבי מדהימים ממש, בייחוד בעת הכבדת העול הכלכלי על שכם המדינה ובעת הידרדרות בעיות החברה והכלכלה היהודיות מחמת מחסור בכספים. ידועים לנו שטחי אדמות המדינה שנגזלו על-ידי הערבים ואלפי המבנים הבלתי-חוקיים שהוקמו על-ידיהם. אנו אף מכירים את השפעתם המשחיתה של העבודה הערבית הזולה ואת ההסתמכות הגוברת שלנו על הפועל הערבי, שביכולתו להשבית מיגזרים שלמים של כלכלתנו. אנו מכירים את כיעור נישואי התערובת, הזנות והמגעים המיניים בין הערבים ליהודיות.

 אנו מכירים את התמיכה בערביי הארץ מצד מדינות ערב ומצד דעת הקהל העולמית. ידוע לנו, איך הם חשים בחולשה, במחלוקת ובנסיגההישראליות. ראינו את בטחונם שהזמן פועל לטובתם ואת ההעזה שהם מגלים. אנו זוכרים את אינוסן הזוועתי של היהודיות ואת השחתתם האכזרית של גויות היהודים - כשהערבים היו הרוב. אנו מכירים את השנאה המוחלטת שהם חשים כלפי היהודים וכלפי מדינתם, ואת מה שיעשו אם, חס וחלילה, תהיה להם ביום מן הימים ההזדמנות לעשות.

 את כל זה ישראל יודעת, ובכל זאת אין היא מזנקת על רגליה להיפטר מן הסכנה המאיימת על עצם קיומה. חוש הקיום העצמי היסודי ביותר דורש מדיניות שתקשה עד כמה שאפשר על חיי הערבים עד שישתכנעו ללכת, עד שאפשר יהיה לגרשם. אך ישראל זה יותר מ-30 שנה עשתה בדיוק את ההיפך. היא עשתה כל מאמץ אפשרי להיטיב עם חיי הערבים [[221]] בארץ-ישראל. ערביי ישראל מקבלים מענקים מן הביטוח הלאומיוממשרד הסעד; ישראל מסבסדת את ילדיהם ומעודדת אותם להוליד עוד ילדים. אין מחייבים אותם בשרות לאומי מכל סוג שהוא, והם יכולים על-כן להתפרנס כבר מגיל 18, ואילו היהודים חייבים בשרות צבאי באותו הגיל. הערבים אינם משלמים מסים, או שאינם משלמים אלא מעט מזער, ואילו היהודים נאנקים תחת עולם; הערבים מתיישבים על אדמות המדינה ובונים בתים בלתי-חוקיים, ואילו השלטונות מתעלמיםמכך. היש פלא בכך שעדיף לו לערבי להישאר ולתכנן מבפנים את השמדת מדינת ישראל?

 השטחים ששוחררו ב-1967 מהווים, כמובן, דוגמא קלסית של בכיה לדורות. לא זו בלבד שממשלת ישראל בכלל - ומשה דיין בפרט השליכה לפח האשפה את הזדמנות-הפז לפטור את ארץ-ישראל מקללת ערביי יהודה, שומרון ועזה, אלא שעוד הודיעה על מדיניות שתבטיח את הישארותם המאושרת. הונהגה מדיניות 'הגשרים הפתוחים', שאפשרה לערבים לייצא את תוצרתם לירדן ולמדינות ערב האחרות. גישה זו לא רק שהצילה אותם מחורבן כלכלי, היא אף פתחה לפניהם את השערים לעושר שכמוהו לא הכירו מעולם. מיד לאחר מלחמת ששת הימים נצטבר עודף חקלאי עצום במחסני ערביי השטחים, עודף שתמיד ייצאו אותו לירדן ולארצות המפרץ הפרסי. אוכלוסייתה הכפרית כולה של יהודה והשומרון היתה תלויה בכך. אילו התקלקלה תוצרתם, היה הדבר ממיט על ראשיהם אסון כלכלי, והיה משמש אות וסימן ברורים לכך שהחיים שלהם בתנאי הכיבוש יהיו קשים.

 אך הישראלים הצילו משום מה את ערביי יהודה והשומרון מהתמוטטות. יואל מרקוס, כתבו הליברלי של עתון "הארץ", כתב באהדה רבה על מצבזה בבטאון הסוכנות היהודית, "מידסטרים" (יוני/יולי 1968): "הודות לסחר זה... ניצלה הגדה המערבית מהתמוטטות כלכלית. מאז המלחמה עברו את גשרי הירדן בשני הכיוונים סחורות שערכן נאמד ביותר מארבעים מיליון דולר. בכל מקום בגדה אפשר לראות משאיות הטוענות את הקציר; בבואן לגשר אלנבי הן מחליפות את לוחיות הזיהוי הישראליות שלהן בלוחיות ירדניות, וממשיכות לעמאן, שם מוכרים את התוצרת ללקוחותיה המסורתיים".

 ממשלת ישראל העשירה את ערביי יהודה-שומרון-עזה הרבה מעבר לחלומותיהם הוורודים ביותר. הושקעו סכומי עתק בשטחים, וערביי המקום אומנו והוכשרו על-פי הטכנולוגיה הישראלית המעודכנת ביותר. ישראל אכן שמחה לשמוע (4.4.76) ש"צמח הייצור החקלאי בשטחים המנוהלים על-ידי ישראל בקצב מהיר יותר מבכל מקום אחר בעולם [[222]] מאז 1968!" הנואם היה ראובן איילנד, מנכ"ל משרד החקלאות. הוא שימח את לבבות הישראלים בהודעתו, שתוך שמונה שנים קפצה הכנסתם השנתית הממוצעת של איכרי יהודה ושומרון מ-133$ ל-666$ (עליה של 500%!), ושהכנסתם זו גבוהה פי 4.5 מזו של הפלאח המצרי הממוצע. הוא הוסיף ש"הם זוכים גם לאשראי, להלוואות ולתמריצי יצוא, מעבר לסיוע המקצועי שהם מקבלים מישראל".

 פועלים מהשטחים נהרו לישראל לעבוד תמורת שכר נמוך שחיסל עבודה יהודית, ליצור מאגר קבוע של "עובדים שחורים" זולים שהרס את מוסרהעבודה היהודי, וליצור תלות ישראלית בערבים. הם לא שילמו מסים, והשטחים נהיו לאזורי שגשוג שרחשו בניית בתים על כל צעד ושעל, בתים מלאי מכשירים שהופעלו על-ידי החשמל שהוזרם עתה לכפרים, ומלאי בתי-שימוש ועוד חפצים שלא חלמו עליהם לפני בוא הישראלים.

 לערבים התאפשרה מידת אוטונומיה מקומית וחרות רבה מאד, לדברי מרקוס: "מעולם לא היה כיבוש אשר תחתיו יכלו התושבים לנוע כהבחופשיות... בלא להיתקל בחייל חמוש אחד!" אושרו של מרקוס היה אף אושרו של שלמה אבינרי, אוהד "שלום עכשיו" ומי שהיה לפנים מזכ"למשרד החוץ. אמר אבינרי בירחון "קומנטרי" (יוני 1970): "המינהל הצבאי שהוקם על-ידי ישראל... מהווה אמצאה מבריקה. התפיסה הכללית היתה שככל שימעיט המינהל הצבאי להתערב בעניניהם היומיומיים של האוכלוסיה, כך ייטב; התוצאה כיום היא שלמות השלטון העירוני העצמי הערבי בגדה המערבית ובעזה; כמו-כן נותרו החוק הירדני והחוק המצרי בתוקפם בשטחים".

 כמובן, תוצאתה האמיתית של "אמצאה מבריקה" זו היתה הימנעותה של ישראל מלהחיל את ריבונותה על השטחים אשר כלפי העולם טענה כי הם יהודיים - הימנעות ששכנעה את הכל, שהיהודים אמנם גונבי האדמות הערביות ו"מחזיקים" בהן. הפרופיל הנמוך של היהודים והישארותם של החוקים הערביים והשלטון העירוני העצמי, הוכיחו לערבים המקומיים שנוכחותה של ישראל ארעית בלבד. מדיניות הרת-אסון זו מנעה את יציאת הערבים, חסמה את הדרך לריבונות יהודית והולידה את המהומות, הרציחות והמרידות של היום.

 אדריכל המדיניות לא היה אלא משה דיין, אשר רק בהיסטוריה העתידה להיכתב על תקופתנו יפורטו כל תרומותיו לטרגדיה הישראלית בהתהוותה. כאדם בעל יכולת יוצאת-דופן לדגול בעמדות סותרות, אינו כל כך "מעשי" כמו חסר כל כושר אידיאולוגי, ואפילו - אולי - בלתי-שפוי. בראיון שהעניק לעתונות ביום עצמאותה של ישראל, ב-1968, [[223]] חשף דיין חלק מהשקפותיו על השטחים ועל עצמו. אחרי שקבע,  שאין לנתק את מגעם של הערבים עם ארצות-ערב האחרות, המשיך:  "אנו היהודים אסור לנו להתערב יתר-על-המידה בעניניהם הביתיים, כגון במערכת החינוך שלהם, בבתי המשפט שלהם, בדרכים שנבחרים בהן מנהיגיהם ונציגיהם, בעתוניהם וכו'. עלינו להרשות להם לחיות את חייהם. אם יקוימו שני התנאים האלה, נדמה לי שלא יתנגדו ערביי הגדה המערבית לכך שיתגוררו יהודים בחברון... בסך הכל, בנוגע לנכונותם של הערבים לדור עמנו אלה לצד אלה, נראה לי שהסיכויים טובים היום מכפי שהיו בכל זמן אחר בעבר". אין כל צורך להעיר לכך הערות.

 תוצאותיה של "ההמצאה המבריקה" והמתקדמת הזאת ניכרות בשנות המהומות, המרידות, השינאה והירצחם של יהודים. טבח ששת היהודיםבחברון, רגימת חיילינו באבנים, פיצוץ האוטובוסים - כל אלה נובעים ממדיניות זו. מדיניותה המתקדמת של ישראל הרחיקה לכת אפילו עד כדי התרת עריכתן של בחירות לראשי ערי יהודה והשומרון באפריל 1976, תוצאות הבחירות - ניצחון מוחץ לתומכי אש"ף כמעט בכל עיריה."הישראלים נדהמו - לא ציפו לתוצאות כאלה", צהל כרים חאלף מרמאללה.

 המהומות וההתקוממויות כה החריפו, שב-23 לינואר 1979 התרה שר החוץ הישראלי בערביי יהודה, שומרון וישראל, שאל להם "להסחף בשטףהאיסלאם הקנאי", אחרת "ישלמו על כך ביוקר". דברים מוזרים לשמוע מפיו של שר החוץ של מר בגין - הלא הוא משה דיין... פשיטת-רגל; מדיניות ישראלית הגרועה אפילו מכשלון מוחלט. היא טרגדיה קורעת-לבבות. ההזדמנות הוענקה לישראל ב-1967 להיפטר מכל ערביי השטחים, העתידים להיות לעצם בגרונה של ישראל. דבר שאפילו ילד היה מסוגל להבינו בנקל. דיין, הממשלה, ישראל - ביראתם מפני דעת הקהל העולמית, דחו הזדמנות זו. היום משלמת ישראל את מחיר יוהרתה.

 מדיניות ליברלית המתירה לערבים חיי שפע וחרות גם מבטיחה את הישארותם בארץ ואת המשך מאמציהם להשמיד את מדינת ישראל מבפנים. הם חייבים לצאת מהארץ לארצותיהם - זאת חייבת להיות מדיניותה של ישראל. כחלק ממדיניות זו, יש להכביד ולהקשות על חייהם פה. כך מעודדים הגירה וחוסכים מישראל אסון לאומי. אני מציע לאמץ תכנית-חרום לטפל בבעיה הערבית בארץ-ישראל, תכנית שתושתת על היחסים היהודיים, ההגיוניים והאמיתיים שבין האזרח, האומה והמדינה. [[224]]

 אני מציע לאמץ את התכנית המפורטת להלן להבהיר את אופיים של האומה, של המדינה ושל אזרחיה, ואת מעמדם של מי שאינם אזרחיה; ולהכין את המסגרת להעברת הערבים מארץ-ישראל (שטחי המדינה והאזורים ששוחררו ב-1967):  הארץ, המדינה, קיימת לשרת את צרכי העם. רק שוטים ועריצים טוענים אחרת. בתחילה היו המשפחה, בית-האב, השבט, העם. להם מקור,היסטוריה, מורשה וייעוד משותפים. לארץ תפקיד מסוים ומוגדר. היא קיימת לשרת את העם ככלי להיכלל בו, ולאפשר להם לחיות את חייהםהייחודיים, להגשים את יעדם ואת מורשתם הלאומיים. המדינה אינה אלא כלי לשרת מטרה זו, ולאפשר לעם להגיע לכדי הגשמתו. אין למדינה או לארץ רצון או סמכות משלהם. זהותן ואופיין של הארץ ושל המדינה ניתנים להן על-ידי העם. אין הארץ והמדינה מצוות, הן מצייתות; אינן מפקדות, הן משרתות; קיומן רק למען העם הנותן להן את שמו.

 העם הוא הבעלים, האדונים על הארץ, ובתוקף היותו כך הוא מורכב מאזרחי המדינה. מי שאינו בן למשפחה, לשבט, לעם או לאומה, ברור שאין לו כל בעלות או אדנות או אפילו קשר חוקי מחייב כלשהו עם הארץ. אינם אזרחים, שהרי אינם בני האומה, העם. נכרים יכולים, כמובן, להיות לחלק בעם ובאומה בתהליך ובמשמעת שהם היהדות וההלכה. אך רק כך יוכלו גם להתאזרח במדינה.

 איזה הגיון הוא זה אשר טוען שלפיסת אדמה הרצון, הסמכות, הכח להעניק לדרים עליה אזרחות, בלי להתחשב במהותם? הרי בני-אנוש הם המגדירים את הארץ. ולא להיפך - אין הארץ מגדירה את יושביה. אין אדם נעשה "ישראלי" מפני שהוא חי בארץ, שהרי הארץ עצמה מוגדרת על-ידי רצונו, בעלותו וזכותו עליה של עם ישראל. אפשר להיות "ישראלי" רק על-ידי ההצטרפות לעם ישראל, ולא על-ידי מגורים בארץ שאינה אלא כלי שרותו של העם.

 ובכן, זכותם של לא-יהודים לחיות בארץ מוכרעת על-ידי הבעלים על האדמה, אזרחיה - היהודים - לפי המושג היהודי של "גר תושב". התרתהישארותם או סילוקם של הלא-יהודים מוכרעת על-ידי הבעלים על האדמה על-פי התפיסה הזאת, ועל-פי טובת העם והאומה אשר הארץ והמדינה שלהם הן. כשמוסכם שזהו הבסיס, ייקבע:

 (א) שהזהות בין המדינה לבין האומה תהיה היסוד הבלעדי להגדרת האזרחות של מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה וקיימת אך ורק למען האומה היהודית, ובכך מהווה את המדינה היהודית, בית דירתו של העם היהודי. רק חברות בעם היהודי בכחה להקנות אזרחות במדינה היהודית. כל בני העם היהודי - ללא כל יוצא מן הכלל, ובכל מקום שהם - זכאים אוטומטית לאזרחות במדינה היהודית, ומי שאינו בן העם היהודי אינו [[225]] יכול להגיע לאזרחות מעין זו. חברות בעם ישראל אפשר לקנותה במסגרת המשמעת של היהדות וההלכה. מי שאינם יהודים רשאים לגור בארץ ללא אזרחות וללא זכויות פוליטיות, ועד למספר מרבי שייקבע על-ידי שיקוליהם הבטחוניים של המדינה ושל העם היהודי. שום מדינה לא תוכל להרשות זכות מגורים למספר בלתי-מוגבל של מי שאינם אזרחיה, ואין יחסם של הללו אליה משנה כלל. רשיונות השהות של כל גר תושב תקפם יהיה לשנה. בתום השנה ייבדק כל מקרה מחדש.

 (ב) שלכל תושב ערבי של ארץ-ישראל יוצע לעבור מרצונו החופשי לארץ ערבית, או - אם תהיה אפשרות - לכל ארץ אחרת, לפי בחירתו. כלהמסכים להצעה זו יפוצה באופן מלא על רכושו, יזכה במענק כספי ובזכות ראשונים לאשרות כניסה למדינות המערב (והכשרה מקצועית מתאימה, אם תידרש). סכום הפיצוי ההולם על רכושו ייקבע על-ידי גוף נייטרלי, והתשלומים יבוצעו בשעורים קבועים והוגנים. בגוף הזה יהיו חברים יהודים מארצות ערב שהפסידו מיליארדים ואשר טרם זכו בפיצוי כלשהו. פיצוי הערבים על רכושם יבוצע תוך התחשבות בחובות שחייבות מדינות ערב לקהילות היהודיות שעלו מארצותיהן. מדינות הנפט הערביות יידרשו לתרום את תמורת הרכוש היהודי שהוחרם ללא מתן פיצוי. הצעת הפיצוי והמענק תהיה תקפה לתקופה של חודשיים, כדי לאפשר לכל ערביי הארץ לשקול אותה בכובד ראש. אחרי-כן ייכנס לתקפו שלב ג'.

 (ג) ערבי הדוחה את ההצעה יידרש להצהיר אמונים למדינה היהודית, בנוסחה שתביע את הכרתו בהיות ארץ-ישראל ביתו של העם היהודי ובריבונות יהודית מלאה, וכן בזכותו הבלעדית והמוחלטת של עם ישראל עליה. מי שינהג על-פי דרישה זו יישאר כתושב ישראל, ללא אזרחות, ללא תביעות לריבונות לאומית וללא זכויות פוליטיות (כגון הזכות להצביע בבחירות), מאחר שאינו בן לעם היהודי, אך יישמרו לו זכויות פרטיות - לחיות את חייו התרבותיים, הכלכליים, הדתיים, החברתיים והקהילתיים, אך ללא הטבות ממשלתיות שונות שיוענקו מעתה רק לאזרחי המדינה. המדינה מצידה תגביל את מספר תושביה שאינם אזרחים בהתאם לשיקוליה הבטחוניים.

 (ד) ערבי המסרב לקבל מעמד כזה יפוצה על רכושו, אך לא יזכה במענק, ויועבר לארץ ערבית, אך לא מערבית. העברתו תבוצע בלי להזדקק לכוח,אם אפשר, אבל אם יעמוד הערבי בסירובו, יועבר בכוח וללא כל פיצוי. הערבים המועברים יובאו לגבול הלבנון או הירדן או לאזור החוצה ביןישראל למצרים.

 (ה) ערבי שתאושר הישארותו לאחר שנשבע שבועת אמונים למדינה היהודית, אם יורשע לאחר-מכן בפשע בעל אופי לאומי או בטחוני - [[226]] וכן כל המסייע ביודעין לאיש כזה - לא יכלא, אלא יורחק מן הארץ ללא כל פיצוי.

 (ו) בעית הערבים תובהר היטב ליהודי העולם. בעיקר יוסברו השלכותיה אם לא תיפתר בדרך המפורטת כאן. יהודי העולם יתבקשו לממן את תכנית ההגירה מימון-חירום.

 (ז) בינתים: כל תושב שאינו אזרח יידרש לעבוד תקופה של שלוש שנים במסגרתו של גדוד עבודה. חובה זו תחול בהגיעו לגיל 18; לאחר-מכן יעבוד תקופה של חודש מדי שנה. שום ערבי לא יתקבל ללימודים אוניברסיטאיים אלא-אם-כן יישבע אמונים למדינה היהודית.

 (ח) מסים ייגבו במלואם מערביי ישראל, ולא תורשה התחמקות מתשלום מסים. כמו-כן תונהג מדיניות תקיפה למנוע תפיסת אדמה בידי ערבים, וכן בניה בלתי חוקית.

 

(ט) תשלומי הביטוח הלאומי יוגבלו לאזרחים בלבד.

 

(י) במסגרת השרות הצבאי והלאומי יוקמו גדודי עבודה ליהודים, שיוכשרו לעבוד עבודת-כפים פיזית. יחד עם זאת ינוהל מסע ציבורי מקיף למען העסקת פועלים יהודיים.

 

שאלת העוני והמצוקה בישראל היא פרשה הטעונה חומר נפץ. בעיתם הנואשת של הזוגות הצעירים שאינם יכולים למצוא דיור סביר בשל מחירו המדהים; מצב החינוך המעורר חמלה; המחסור במוסדות המקנים ערכים והכשרה; מחירי מצרכי-היסוד המאמירים - כל אלה מסתכמים בבעיה חברתית העלולה להתפרץ בצורת מהומות ואף במלחמת אזרחים. השכונות נהיות למרכזי שנאה בין עשיר לעני, בין ספרדי לאשכנזי. דרושים משאבים לספק דיור, עבודה וצרכים יסודיים אחרים, עד עתה פשוט לא היו הכספים הנחוצים.

 

הרחקת מרבית הערבים מהארץ תאפשר לממשלה להעביר כל שנה מיליארדים רבים - שקודם הוצאו על צרכי המגזר הערבי - לרווחת משפחות המצוקה היהודיות. השמאל בוכה על שאין מספיק כסף לממן גם את היישובים וגם את הפרויקטים בשכונות המצוקה. שטות! כל הכספים המבוזבזים היום במסגרת תשלומי הביטוח הלאומי והסעד לערבים, בתי-הספר הערביים, מתקני הבריאות, התברואה והכבישים לערבים, וכל יתר השרותים שלהם - כל הכספים הללו אפשר להקדישם לצרכי היהודים החיוניים. אפשר לנצל אותם הן להקלת מצוקת היהודים והן לביסוס היישובים היהודיים. לאחר הרחקת הערבים יהיה אפשר לעשות כן. הרחקת הערבים הריהי צעד גדול לא רק לקראת הסרת הצר אלא גם למען הסרת הצרה מקרבנו. [[227]]

יש יתרונות רבים. הרכוש הערבי - בתים, שדות, כפרים שלמים - שייקנה על-ידי הממשלה יועמד לרשותם של הזוגות הצעירים במסגרת תכניתלפיזור האוכלוסין - ברכה משולשת למדינה כולה: אסטרטגית, חברתית וכלכלית. יציאת הערבים תשים קץ להשתלטותם הסיטונאית על אדמות המדינה, ותאפשר להקדיש אותן אדמות לצרכי היישוב היהודי על כל סוגיו.

 יציאת הפועלים הערבים לא תנחית מכה חמורה על כלכלתנו הרעועה בלאו-הכי; אדרבה, היא תהיה לברכה ממשית: בשל שפעת העבודה הערבית הזולה התרחקו היהודים מעבודת כפיים מכל עבודה גופנית, וכך נוצרה חברה חולנית, אשר בה ניצלו היהודים את הערבים ואח"כ הגיעו לידי הסתמכות עליהם בכל הנוגע לביצוע העבודות החיוניות הקשות, אשר בלעדיהן אין לקיים שום חברה. מה שחוללו הערבים בכל קשור למנטליות היהודית שלמדה לזלזל בעבודת כפיים לא היה משבר בלבד, ועל כן נוצר מחסור חריף בפועלים יהודיים. מכאן נהפכה העבודה הערבית מדבר שבמותרות לדבר שבהכרח. התלות הזאת בעבודה ערבית לא רק שהיא חרפה לאומית לנו - היא אף סכנה של ממש. שכירת ילדים ונשים ערביים בשכר שאינו אלא שכר עבדות לא זו בלבד שיש בה משום מניעת עבודה מיהודים, שאינם יכולים לעבוד תמורת שכר כה נמוך, אלא שיש בה משום חרפה וזוועה מוסריות המשחיתות את האופי היהודי מיסודו.

 נוסף לכל אלה, האמת היא שהערבים מתחזקים פיזית כתוצאה מעבודת הכפים שהם עוסקים בה, ואילו היהודים נחלשים ומתרופפים. מכאןהתקיפות שבוצעו נגד יהודים בערים בעלות האוכלוסיה המעורבת. וכמובן, עצם שכירת הערבים על-ידי המפעלים מביאה את הערבים העירה, ומקפיצה את שעורי הפשע בכללו והתקיפות על רקע מיני בפרט.

 כל זה ישתנה. ללא פועלים ערביים ייאלצו היהודים לעבוד, באין ברירה ייאלצו המעבידים היהודיים לשלם שכר הוגן. נוכח מחסור ארצי חריף בידים עובדות תיאלץ הממשלה לאמץ מדיניות-חרום של עבודה יהודית, יוקמו "גדודי עבודה" במסגרת השרות הצבאי או שרות לאומי אחר. כל חייל צעיר יזכה בהכשרה מעמיקה במקצועות מעשיים, וירכוש נסיון בעבודת כפים. שום תלמיד לא יורשה לסיים את לימודיו העל-יסודיים וכן לא יתקבל כסטודנט לאוניברסיטאות, אלא-אם-כן ישרת חודשיים מדי שנה בשרות לאומי שעיקרו עבודת כפים.

 הרחקת הערבים מהארץ תפתח את השטחים כאתגר של ממש בפני יהודי העולם, ובראשם - בפני הנוער היהודי. ההזדמנות להתיישב בכל מקום בשטחי ישראל בעל הרקע התנ"כי ולהתמודד בכך ישירות עם הייעוד היהודי ההיסטורי תקרוץ לנוער כפי שמעולם לא קרצה. [[228]]

 מתנגדי יזמת ההגירה הערבית מכנים תכניות כאלה "הסתה למרד". אך האמת היא שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא הוא הגורם להסתה ולמרד. נוכחותם של היהודים ושל מוסדות יהודיים במזרח ירושלים; תכניות ממשלתיות ל"ייהד" את הגליל; עצם קיומן של תל-אביב ושל "ישראל" העומדות על תלה של "פלשתין" - אלה המסיתים לשנאתם של הערבים ולחלומות-הנקם שלהם.

רעיון העברת הערבים מארץ-ישראל אינו רעיון חדש. יוסף וייץ מפעילי הקק"ל הבחין בבהירות בבעית הערבים וכתב: "בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור שאין מקום בארץ לשני עמים גם יחד... אין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות,להעביר את כולם, מלבד אולי בית לחם, נצרת וירושלים העתיקה". (יוסף וייץ, "יומני ואגרותי לבנים").

 וייץ תמך תמיכה נמרצת בייהוד הגליל והושפע על-ידי יוסף נחמני הותיק, אף הוא מהקק"ל. הבנתו החריפה של נחמני מתגלה בתזכיר ששלח לראש הממשלה דוד בן-גוריון בינואר 1953, בדבר בעית ערביי הגליל: "עצם קיומה של קבוצה ערבית מאוחדת בחלק זה של הארץ מהווה הזמנה למדינות ערב לטעון לזכותם על האזור... בבוא הזמן ימלא (הגליל) את תפקידם של הגרמנים שבצ'כיה בתחילת מלחמת העולם השניה...".

 פרופסור אפרים אורבך המעוצבן הודיע ב-1968 לסימפוזיון שדן בערבים: "קראתי ראיון עם הסופר חיים הזז, שבו הציע בפשטנות לפתור את בעית הערבים בצורה הבאה: המלחמה עלתה לנו שלושה מיליארד לירות - הבה ניתן לערבים עוד שלושה מיליארד, ונוציא אותם מכאן" ("מידסטרים", אפריל 1968). אורבך הוא יונה מפורסמת. בעיניו - לדבריו - לא היו דברי הזז "מאלפים". אולי לא, אבל לאורבך עצמו אין כלל פתרון.

 ב-1937 הציעה הוועדה המלכותית הבריטית בראשות הלורד פיל כפתרון אפשרי לסכסוך היהודי-ערבי את חלוקת פלשתינה לשתי מדינות, האחתיהודית והאחרת ערבית. כחלק מתכנית זו הציעה הוועדה להעביר כמאתים אלף ערבים משטחה של המדינה היהודית המתוכננת לשטח ערבי. קם ויכוח גדול בתנועה הציונית בענין זה, ובייחוד בפלג הגדול ביותר - במפא"י. שתים מן הדמויות המרכזיות של המפלגה, שהיו גם דמויות מרכזיות בתנועה הציונית כולה, תמכו בכל עוז בהעברה המוצעת. קבע ברל כצנלסון, אידיאולוג ודובר מפא"י: "ענין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו ע"י העברתם, ואנחנו בודאי לא. [[229]]

 בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית ישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות... אלא שלא עלה על דעתי כיההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק..." (מתוך דבריו במועצת "איחוד פועלי ציון (צ.ס.) - התאחדות", 1937).

 התומך האחר בהעברת הערבים מתחומי המדינה היהודית המוצעת היה מי שעתיד היה לכהן כראש ממשלתה הראשון של ישראל. ב-29 ליולי 1937 אמר דוד בן-גוריון: "אם יתכן להעביר ערבים מכפר לכפר בתוך תחומי המנדאט הבריטי - קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי... גם מתוך חסידות יתירה וקפדנות מוסרית מכסימלית אי אפשר להתנגד להעברה המבטיחה למועברים גם תנאים חומריים מספיקים וגם בטחון לאומי מכסימלי. בשביל הערבים שיתישבו במדינה ערבית יהא בהעברה זו משום סיפוק מלא ושלם של מאוויהם הלאומיים...".

 מבין דוברי הציונות הראשונים היו שדיברו על העברת הערבים. ארתור רופין הציע במאי 1911, שהציונים יקנו קרקעות ליד חלב וחומס בצפון-סוריה למטרות של יישובם החדש של ערביי ארץ-ישראל. גם לאו מוצקין וגם נחום סוקולוב, שעתיד היה להיבחר לנשיא ההסתדרות הציוניתהעולמית, שקלו את רעיון העברת הערבים. אוהד הרעיון העיקרי והעקבי ביותר היה הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגויל, שתבע מדינה לערבייארץ-ישראל, מדינה שתוקם בחצי-האי הסעודי.

 גם היום קיימת ראשיתה של ההתעוררות. כשהעליתי לראשונה את הנושא ב-1972 במסגרת הרצאה שנשאתי באוניברסיטת חיפה, היו התגובות שליליות בהחלט. ראש הממשלה גולדה מאיר האשימה אותי בפומבי בפגיעה ברגשות הערבים, ואילו העתונות קשרה לראשי כתרי רשע במאמרי מערכת ומאמרים אחרים. אחד מתוקפי החריפים ביותר היה ה"נץ" הלאומני משה שמיר. ב-1973 הואשמתי בהסתה למרד, כאשר הליגה להגנה יהודית בארץ-ישראל (לימים, תנועת "כך") יזמה מסע בקרב ערביי ישראל לסייע בידי המעונינים להגר. לא רק שבאו תגובות חיוביות מהערבים בכל רחבי המדינה והשטחים המשוחררים, אלא שערבי ישראלי מהכפר פסוטה בגליל עבד למעני במשרה מלאה באזור, וריכז למעננו שמות רבים של מעוניינים. הלקח מכל זה - יש מספר ערבים ניכר המעוניין לעזוב את המדינה ולהגיע לארץ מערבית. אין בכך שום מקום להפתעה - האין יהודים רבים מישראל שישמחו לעשות בדיוק צעד כזה?[[230]]

 בשנים הבאות, שנים קשות לי ולתנועת "כך", זכו נחישותנו ועקשנותנו - למרות גלי ההשמצות והמעצרים - לגמולן. לא רק שחל מפנה דרמטיביחסו של הציבור כולו לשאלת הצורך בהעברת הערבים מארצנו, אלא שאישים שונים החלו מזכירים את הנושא בנאומיהם. אמנם לא הגיעו עדיין לאומץ או להבנה הדרושים לתבוע העברת-חובה של ערבי שלא יקבל עליו תנאים אלה של זכות ישיבה ללא אזרחות, והם מדברים עוד על "הגירה-מרצון", אך הם נעים בכיוון הנכון. הם הוכחה לכוחו של קטליזטור קטן אך נחוש.

בינואר 1979 כתב מאיר הר-ציון, מגיבורי צה"ל המפורסמים ביותר, על הערבים: "אני לא אומר שצריך להעלות אותם על משאיות ולהרוג אותם... צריך ליצור מצב שבו לא יהיה להם כדאי לגור פה, אלא בירדן או בסעודיה או בכל מדינה ערבית אחרת...". דברי הר-ציון זכו לתשואות מפיה של המלחינה הישראלית הנודעה, נעמי שמר ("ירושלים של זהב"), שכתבה בעתון "דבר" (9.2.79): "הגירה ערבית מישראל, אם תיעשה מתוך כבוד הדדי ומתוך רצון חיובי... עשויה להיות הפתרון הנכון".

 ובמסגרת דיון בכנסת על הטרור הערבי בשטחים אמר ח"כ אמנון לין מהליכוד (כבר ב-18 למאי 1976): "יש לפתוח בפעולות גירוש המוני שלציבורים שלמים, שהשתתפו בהפגנות ובמהומות - ולהעבירם אל מעבר לגבול. הדבר אמור לגבי נשים, גברים וילדים".

 אך אנשים אלה עודם מיעוט, וטרם הבינו את כל מה שיש לעשות. או, אולי, חסר להם האומץ לדבר מפורשות. אך ההתקדמות רבה ועוד תרבה.חשוב יותר, שישראלים רבים, בעיקר בנים לקהילות הספרדיות, אמנם מבינים, ותומכים במדיניות של העברת הערבים, מרצון או מאונס.

 בינתים יש לשים קץ למצב השורר, שלפיו חייהם של ערביי ישראל הם חיי השתמטות מחובות תוך ניצול הצד החומרי של החיים והמתנהלדמוגראפיה שתשים קץ לישראל. יש להכביד על חייהם, כחלק ממסע מכוון לשכנעם לעזוב את הארץ.

 יש קודם לשים קץ להתחמקותם הסיטונית מתשלום מסים ומחוקי מקרקעין. יש להקים משרד ממשלתי יעיל ודייקן שישתף פעולה עם משמר הגבול לאתר כל מגרש מאדמות המדינה שעליו השתלטו ערבים באופן בלתי חוקי. כל מבנה בלתי-חוקי ייהרס, ויוטלו קנסות ועונשי מאסר כבדים על מקימיו, עונשים שיבוטלו תמורת התחייבות העבריינים להגר. אדמות מדינה שהוחכרו לערבים במסגרת השינוי [[231]] במדיניות הממשלה בשנות השבעים המאוחרות - חוזי החכירה יבוטלו. יוכרז בפומבי על ייהוד הגליל והמשולש - על סיבותיו הטובות והמספיקות בהחלט - וקרקעות יופקעו למטרה זו, תמורת פיצוי בעליהן פיצוי הולם. ערביי יהודה, שומרון ועזה הרבים שחדרו לשטח המדינה באופן בלתי חוקי ייקנסו ויגורשו.

 מחלקה מיוחדת באגף המסים של האוצר תשתף פעולה עם המשטרה שתדאג לתשלום מסים מלא ומדויק מצד כל ערבי - מס הכנסה, מס ערך מוסף ועוד. יש להעניש את העבריינים על-ידי הטלת קנסות כבדים, וזאת בזריזות ובביטחה.

 יש לגייס את הנוער הערבי לשרות לאומי במסגרת גדוד עבודה לתקופה של שלוש שנים, החל בהגיעו לגיל 18, ולחודש מדי שנה לאחר מכן, בדיוק כמו תקופות השרות שהיהודי חייב בהן במסגרת השרות הצבאי או הלאומי שלו. שחרור הערבים משרות כזה מאפשר להם לעבוד ולהשתכר באותן התקופות שעל היהודים להקריבן בעודם משרתים. שיקול זה של חוסר שרות לאומי, אי-תשלום מסי אמת והשתלטותם על קרקעות אינו נסבל, ותורם, כמובן, רבות לביטול כל שיקול ערבי להגר. מצב זה חייב להשתנות, יחד עם השיטה הנוכחית של חינוך אוניברסיטאי לערבים, בלי לפשפש בהשקפותיהם. שיטה זו, לפיה מאפשרים היהודים לאוניברסיטאות שלהם לשמש כקווי ייצור והכשרה למנהיגיו המשכילים של אש"ף - אסור שתימשך. ערבי המבקש ללמוד באוניברסיטה יידרש להצהיר על השלמתו והסכמתו עם ארץ-ישראל כביתו הבלעדי והקבוע של עם ישראל. אם אינו מוכן לנהוג כך, אין לו מקום באוניברסיטאות יהודיות. את הקרנות הממשלתיות המממנות מתן מילגות לסטודנטים ערביים יש להעביר לסוכנות היהודית, שתחלק אותן ליהודים ראויים ונזקקים משכונות המצוקה.

 יש להטיל עונשים כבדים על כל מעסיק השוכר פועלים ערביים תמורת שכר הנמוך משכר המינימום הרשמי או המקובל בשוק. כמו-כן, יש להטיל קנסות כבדים ואף עונשי מאסר על השוכרים ילדים ועל המעבידים את פועליהם בתנאי עבודה המסכנים הן את בריאותם והן את חייהם. מבחינה מוסרית אין להצדיק נוהגים פסולים כאלה, ואילו מבחינה כלכלית יש בהם כדי לעודד את העסקת הערבים, העולים למעביד הרבה פחות.

 ואחרון אחרון חביב, יש להעביר את הביטוח הלאומי, המסבסד - בין היתר - את שעור הילודה הגבוה של הערבים, לידי הסוכנות היהודית אשר - כמוסד לא-ממלכתי - תעניק את הטבותיו ליהודים בלבד. בעידוד הגברת הילודה הערבית המכוונת לשים קץ למדינת היהודים יש משום חוסר שפיות. [[232]]

 יעד זה של העברת הערבים מארץ-ישראל בדרך הוגנת ואנושית, עם פיצוי מלא של בעלי הרכוש, ובמסגרת של חילופי אוכלוסין, יש לקדמו דווקא על-ידי ביטול התנאים המאפשרים לערביי ישראל להישאר ולהמתין בנחת עד שתחליף מדינתם "פלשתין" את ישראל. יש להקשות על חייהם ולהכביד עליהם כדי שתיראה להם ההגירה כאפשרות הטובה ביותר בשבילם.

 אין ספק, שתכנית זו של העברת הערבים מן הארץ תזכה לשמש כמטרה לחיצי שנאה והשמצה ללא-תקדיס, הן מצד הגוים והן מצד היהודים, גם בתוך ישראל וגם מחוצה לה. ובכל זאת, אין המחסום העיקרי בדרך להתחלתה מונח דווקא לרגלי הגוי, כי אם בקיצוניות הפנאטית הצפויה מצד יריביה היהודיים דווקא.

 קיים מספר יהודים ישראליים ניכר, קולניים ובעלי השפעה, שעדיף בעיניהם קיצה של ישראל כמדינה יהודית מהרחקת הערבים מן הארץ. אליהם יצטרפו בוודאי רבים מהליברלים היהודיים ומן המימסד היהודי באמריקה. אלה יונעו הן על-ידי תפיסותיהם הליברליות-נכריות והן על-ידי החשש מפני ערעור המעמד האישי שלהם כמיעוט בגלות. הם אף לא יהססו להפיץ את פחדם זה בקרב המוני יהודי ארה"ב והמערב.

 בקיומם של יהודים אלה אפשר לחוש כבר עתה, מתוך התקפותיהם הקולניות על היישובים היהודיים בשטחים ומתוך דרישותיהם שתיסוג ישראל מנתחים נרחבים של שטחים אלה. למעשה, הם אינם ציוניים במהותם, למרות התכחשותם הנמרצת לאמת שבקביעה זו. נטיותיהם היסודיות הריהן לא ללאומנות, כי אם לאוניברסליות, ואילו עצם קשריהם עם יהדותם מהולים הם ברגשות אשמה, ככל שמתבררת סתירת היסוד בין הבדלנות והייחודיות היהודית לבין תפיסות האחוה הכלל-אנושית והלא-עדתית שלהם. סתירות אלה נבחנו במדה מכבידה במשך עשר השנים האחרונות, על-כל-פנים, בכל הנוגע לענין הערבי-יהודי. פרשת העברת הערבים מן הארץ תעורר אותם לגנות מחדש את מדיניותה של ישראל גינוי חריף. הסכנה שבהם טמונה בהשפעתם על יהודים אמריקניים ומערביים פשוטים וטובים.

 השימוש הדמגוגי והפשטני שלהם בכינויים כגון: "בלתי-מוסרי", "בלתי-אנושי", "לא-יהודי" ו"מעין-נאצי" עלול למצוא אוזן קשבת דווקא בקרב היהודי הפשוט והטוב. כך נשלם את מחירן של שנות הרמאות והאשליות שנהגנו כלפי יהודים אלה. במשך עשרות השנים האלה סרבו מנהיגים יהודיים וישראליים לגלות את האמת שבפתרון בעית הערבים בארץ-ישראל. הם העדיפו להתעלם מהפתרון ולשקר ליהודי העולם. אין אפוא כל פלא בכך, שמדיניות-פתע שתדרוש את סילוק הערבים תיתקל ברגשות תדהמה ואשמה. חשוב ביותר, אפוא, שיוחל עוד היום [[233]] במסע בקרב יהודי העולם להסברת ממדיה האמיתיים של שנאת הערבים והסכנה האיומה הטמונה בהם. יש לספר את כל האמת להמוני היהודים הטובים, כדי להצדיק את ההכרח שבהרחקת הערבים מן הארץ, וגם כדי לחשוף את הסכנה הטמונה דווקא בגוש המימסד-הליברלי.

 התנגדות היהודים מבפנים. זהו המכשול העומד בדרך להעברתם המוצלחת של הערבים ולהצלתה של מדינת היהודים. עם הגויים אין בעיה, רק עם היהודים העומדים בתוקף על זכות ההרס העצמי שלהם.

 הבעיה היא היהודי הקם והמשווה ברוב טפשותו את העברתם של הערבים בידי היהודים עם השמדת-העם שביצע היטלר ביהודים. כאילו אנו תובעים תאי-גזים או הוצאתם של הערבים להורג בכל צורה שהיא! כאילו לא תציל הפרדת היהודים והערבים חיי-יהודים וחיי-ערבים כאחד! וכאילו מדיניותם של אנשי המוסר המעוות לא היא אשר תוביל בסופו של דבר למרחץ-הדמים האיום, שהיהודים המציאותיים מבחינים בו בבהירות מבהילה.

 כמה מסולפת המשוואה הזאת! איך הם מחללים את ייחודה ואת זוועתה ההיסטוריים האיומים של השואה - גמדים אינטלקטואליים אלה, המשווים אליה כל אשר אינו נראה בעיניהם! האם טענו יהודי גרמניה שלהם היא, שהיא נשדדה מהם על-ידי הגרמנים, ושבכוונתם לפעול עד שיהיו לרוב בגרמניה, יטלו את הארץ ויעשוה "יהודה"? אם כך נהגו, אזי כן, יש מקום להשוות את יהודי זמנו של היטלר עם הערבים שלנו, של היום.

 האם נהגו יהודי אירופה לטבוח את הגרמנים, לאנוס את נשותיהם, להצית את בתיהם ואת יישוביהם, להישבע להדוף אותה הימה? אם כך נהגו, אזי כן, שווים יהודי אירופה וערביי ישראל.  ואם כך - אם הרגו יהודי גרמניה בגרמנים ואיימו ליטול מהם את מדינתם, אזי צדקו הגרמנים - אזי היו צודקים, אילו פעלו רק להרחיק את היהודיםמעל אדמת גרמניה ובכך להציל את ארצם.

 אך אם שאפו היהודים - וכן אמנם היה - שלא להרוס את גרמניה, שלא להיבדל ממנה, שלא לזכות בעצמאותם מגרמניה, כי אם להיות גרמנים,יהודים מתבוללים, נאמנים, נלהבים וטובים - אזי היו מעשי הגרמנים זוועה, ואילו מעשי היהודים המשווים את הערבים הרצחנים עם היהודיםהנרצחים - סילוף האמת וגסות-הרוח! ללא התנצלויות, ללא התגוננות, ללא היסוסים דוחה היהודי בשאט-נפש את הערבים הנכריים והמתיווניםהחדשים. היהודי מכיר את תגובתם של יהודים על איומים המושמעים נגד עמם ונגד ארצם: "אם בא להורגך השכם להורגו!" (סנהדרין עב, א); [[234]] "אל תהי צדיק הרבה..." (קהלת ז' ט"ז); "אמר ר"ש בן לקיש: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן".

 כמה אכזרים הם הצדיקים-הרבה, נושאי המוסר המעוות, כמה נשים וילדים יהודיים ימותו בגלל רחמנותם של אלה על האכזר? הנערים הכסילים, הבוגרים המעוותים, הקוראים בשם "האנושיות" להשמיד את המדינה היהודית. הם המהווים את הבעיה, הם ורק הם, אין עוד.

 אך מתעוררות שאלות: איך נשכנע את הערבים לעזוב? התשובה היא, שאין אנו פונים לערבים בבקשה, בטענה או בשכנוע. ממשלה זו שתגיעלשלטון תזכור את העבר ואת תקוות הערבים להישנותו. היא לא תבקש מהם דבר. לערבי תוצג הברירה: או לקבל מעמד של חסר-אזרחות עלהתנאים הקשים החדשים שייקבעו; או לעזוב מרצונו תוך קבלת הפיצוי המוצע; או לעזוב באי-רצון, וללא פיצוי. לא תהיה בפניו אפשרות מלבדאלה; עצם בחירת ממשלת היד החזקה, ששמעה ונחישות דעתה ילכו לפניה - עצם היבחרה יגביל עד המינימום את גילויי ההתנגדות של הערבים.

 יהיה אחוז מצומצם שיסכים לתנאי הגר-התושב, שאינו במעמד של אזרח. אלה יהיו בעיקר קשישים. הם יישארו. אולם הרוב המכריע לא יסכים, וישלים עם המציאות, ביודעם, כי במוקדם או במאוחר ייאלצו לעזוב, תסכים הקבוצה הגדולה לקבל את הפיצוי, ואת המענק ואת האשרה המיוחלת לארץ מערבית. הרוב יעזוב מרצונו. יש לקוות כי מדינות המערב ישתכנעו, שהאינטרסים של עצמן, לצד צו המוסר, מחייבים אותן לקבל את הערבים לארצותיהם.

לפני עשר שנים הסכימה ארצות-הברית לקלוט יותר מרבע-מיליון פליטים מקובה. היה מדובר ביותר מנדיבות סתם, מאחר שהתקרבה ואשינגטון אל סף המלחמה הגרעינית בעת עימות קנדי-חרושצ'ב, הבחינה אמריקה כאן במתח הגובר ובתסיסה האנטי-ממשלתית שבתוך קובה, תופעות הכרוכות בחשש שמא תסתבך ארצות-הברית בעימות נוסף עם הסובייטים. הפעם לא היה סיכוי של ממש לנסיגה רוסית שניה, ואילו אמריקה מצדה כבר לא היתה אותה אמריקה הנכונה להילחם על עקרונותיה. על-כן הוחלט לקלוט מספר רב של קובנים ממתנגדי קסטרו העלולים להתקומם נגד הממשלה. ההחלטה היתה פוליטית, והתכוונה להרגיע את פצצת-הזמן - הפוטנציאלית.

 יש ללמד את מעצמות המערב את אותו הלקח ביחס למזרח-התיכון. על ממשלת ישראל להתאמץ לשכנען,שאם חפצם באמת ובתמים בשקטובשלום באזור, כדי להשיג יציבות יחד עם זרם נפט מסודר ומתוקן, יש לפתור את בעית הערבים בתוך ישראל.[[235]]

 לא יהיה שלום באזור אפילו יגיעו להסכמים עם כל ממשלות ערב לחוש לעזרתם. כל הסכם שייחתם בין ישראל לשכנותיה יעלה בעשן השמימה בהתפרץ המלחמה באזור. יוכרז חרם נפט בזעם העולם הערבי כלפי המערב, וכסאותיהם הרעועים בלאו-הכי של המלכים הערביים הפאודליים והמושחתים, אוהדי המערב, יתמוטטו - על כל השלכותיו הפוליטיות של מאורע כזה.

 לא יהיה שלום כל עוד מבעבעת הבעיה הערבית-יהודית בארץ-ישראל, והאינטרסים החיוניים של עמי המערב מחייבים אותם להסכים לקלוט מהגרים ערביים מארץ-ישראל. ארצות-הברית, במיוחד, למרות היותה קשורה בתקרות מספריות קבועות, קובעת את מרבית מדיניות הקליטה שלה בשטח לגופו של כל ענין וענין.

 במשך עשרים וחמש השנים האחרונות הותרה כניסתם של יותר ממליון פליטים מקובה, מהונגריה, מברית-המועצות ומארצות אחרות תוך ניצולסמכות "ההרשאה" של התובע הכללי האמריקני. גם הקונגרס נטה להרשות חריגות בתגובה על מאורעות-חרום.

 ערביי ארץ-ישראל הנם פקחים ואף פועלים טובים. יש למערב צורך באנשים המוכנים לעסוק בעבודות השחורות והחשובות, שאין עוסקים בהן. נוסף לכך חסרים פועלים מוכשרים בתחומי משק שונים. אם ישראל תערוך סקירה מקפת של צרכיה המיוחדים של כל מדינה מערבית, תוכללהנהיג תכנית הכשרה לערבים בהתאם לדרישות של מדינות המערב השונות.

 יהיו גם שיסרבו לצאת את הארץ מרצונם. אלה הם שונאינו העיקריים והמסוכנים ביותר בקרב הערבים, שהעברתם חשובה במיוחד. את הרחקתם מן הארץ יש לבצע בזריזות וללא היסוס. הם יועברו לגבולות הלבנון וממלכת ירדן, ויונחו שם. שוב, לא נבקש רשות לא מלבנון ולא מירדן ההאשמית, השותפות לכל היתר בשאיפתם לחיסולה של ישראל. "אך מה יאמרו הגוים?!" זוהי השאלה המרעידה את ישראל! מה יגיד העולם? יגנו את ישראל ללא יוצא מן הכלל. היום, כמובן, כולם אוהבים אותנו בכל לבם...

 יהודי יקר, הבט סביבך; הקשב. הקולות שאתה שומע והפנים השונאות שאתה רואה - הם המוכיחים את חכמת חז"ל, שקבעו כבר לפני אלפי שנים: "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". אדרת שנאת היהודים כתונת-פסים היא, שנטוותה בקינאה, ונארגה ברגש קדמון המחופר היטב. היא כתונת-כישופים. היא מתרחבת להכיל בני-אדם מכל הגוונים ומכל האמונות, העולם הראשון, השני והשלישי; קומוניסטים ונאצים; סובייטים וסינים; וייטנאמים וקמבוג'אנים; מוסלמים של חומייני ונוצרים [[236]] של יוחנן פאולוס. שנאת היהודים היא נס אקומני, המקבץ תחת נס אחד את הגרועים שבאויביהם.

 לחוששים מפני כעסו וגינויו של עולם הגויים, דעו לכם, שגם ללא תכנית זו צפויים לישראל בעתיד שנאה, אכזריות ואיום בינלאומיים בהיקפם, כמו ששום אומה - אפילו לא דרום אפריקה - לא חטפה מעולם. אין לנו מה לעשות בענין זה. כי אין העולם תובע אלא את העלמותה של ישראל. שום צעד של ישראל, שום מחדל מצדה, אינו יכול להשפיע על שנאה זו, שהיא שנאה פתולוגית באופיה, ושרשיה נעוצים בקיומו של היהודי. אם ירגישו האומות שהדבר בידיהן, יפעלו נגדנו, ואין כל חשיבות לשאלה, איך נהגה מדינת ישראל כלפי הערבים שבתוכה. אם יבינו שמנוי וגמור עם ישראל להפעיל את כל כלי נשקה נגד כל מי שקם נגדה, יגבילו את עצמם לאלימות מילולית. ישראל קיבצה את יהודי ארצות ערב; היא תיתן להם ערבים מהארץ היהודית היחידה. חילופי אוכלוסין. הפרדה למען השלום.

 בסופו של דבר, על היהודי לזכור תמיד שני דברים. תחילה - שאין לישראל כל ברירה. לשבת בחיבוק ידים ולהתיר לערבים לצמוח ולהשמיד את ישראל מבפנים - אינו סביר. אל ישכח היהודי את שנאת הערבים לישראל ואת נחישות החלטתם להשמידה. יידרשו אולי שנים, אולי עשרות שנים או אפילו מאות - הערבי ימתין. הוא יפעיל כל אמצעי שברשותו, שהרי אחזו דיבוק. כך היה מאז ראשית התנועה הציונית; כך גם היום; וכך יהיה גם מחר. זכרו את הקולות:

 "עכשיו אני במיעוט. המדינה היא מדינה דמוקראטית. מי קובע שבשנת 2000 גם-כן נהיה במיעוט? היום אני מקבל את העובדה שזו מדינה יהודית עם מיעוט ערבי. כשנהיה רוב, לא אקבל שזו תהיה מדינה יהודית עם רוב ערבי" (קולו של המורה נעמה סעיד, מהכפר עראבה).

 האם היהודי מוכן להקריב את מדינתו היחידה על מזבח הדמוקראטיה שהערבי ממתין לנצלה להרוס את ישראל?

 קול נוסף, קולו של אחד המלומדים הערביים המפורסמים ביותר, בחיבורו הקלאסי משנת 1938, "ההתעוררות הערבית". כך כתב ג'ורג' אנטוניוס"הפלשתיני": "הגיונן של העובדות אינו ניתן לשינוי. הוא מראה שאין מקום בפלשתינה לעם שני, אלא על-ידי הרחקת האומה השלטת או השמדתה'". זוהי אמונת הערבים ותכניתם לגבינו. לעולם לא. אין מקום לעם שני בארץ-ישראל על הערבים לצאת. לנו אין ברירה - או יעזבו הם - או אנחנו. לא היהודים הם שיעזבו.[[237]]

 למחרת מרד יום האדמה ב-1976 דווח כתב "מעריב", מנחם תלמי (2.4.76) על שיחה שהתנהלה בין שני יהודים שמכוניותיהם נעצרו על-יד הכפרהערבי כפר-קאסם, ליד מחסום ערבי. אחד היהודים טען שאפשר לטפל בערבים רק בכוח. השיב חברו: "עם דבורים כמו שלך אף פעם לא נגיע איתם לידי הסדר והבנה".

 מאלף לשמוע שוב את תגובת היהודי הראשון. "שלא יהיו לך דאגות, חביבי, הם בכלל לא רוצים להגיע אתך לידי הסדר והבנה. מה שהם רוצים זה לראותך שוחה בים. הם אומרים את זה בגלוי, אבל אנחנו לא רוצים לשמוע.

 "שני כפרים מנוולים היו פה במשולש, מיסקי וטירה. כל הכנופיות היו יוצאות משם לעשות צרות לשרון. את מיסקי מחקו מהמפה. על טירה ריחמו. לא יודע למה. החברים של קיבוץ רמת הכובש שאכלו אצלם - עוד ב-1936 ואחר-כך במלחמת השחרור, התחננו שיסלקו אותם אחרי שהם נכבשו. אבל לא שמעו להם, עכשיו הם אומרים לנו תודה. זורקים אבנים על המשטרה. שורפים רכב משטרתי", יהודי פשוט המבין שלא תהיה כל "הבנה ופשרה". שרק הרחקת הערבים מן הארץ תציל אותנו מטרגדיה. שהמדובר בהם... או בנו. שאסור לאפשרשהמדובר יהיה ביהודים.

 והתשובה השניה ליהודים המבוהלים, מה קרה לכם? השכחתם מי הוא עם ישראל? האין לכם כל מושג על ייעודה ההיסטורי ועל יציבותה הנצחית של מדינת ישראל? האם נהייתם גוים כל-כך, ששכחתם לגמרי את אלקי ישראל?

 

[[238]]