צופה ומנהיג חלק א'

עול מלכות שמים - תולדות

עול מלכות שמים

 כ"ח חשוון התשמ"ח  ער"ש פרשת תולדות 

  ההבדל בין ישיבה זו לשאר הישיבות מוטבע בשם הישיבה - "הרעיון היהודי". 

הקב"ה ברא את האדם, בחיר העולם, ואת בכור האדם, עם ישראל, כדי להגשים רעיונות ומידות שמהווים את האמת. התורה ניתנה כדי שנוכל לעיין בה, ללמוד אותה ולהבין את האמת, את הרעיון האמיתי והמקורי שבתורה, הרעיון שעל פיו נוצר העולם.כך אמר שלמה: "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז" (משלי ח:כב), ורש"י פירש: "קודם בריאת העולם". "ואהיה אצלו אמון..." (משלי ח:ל) - כמו שאדריכל בונה בניין על פי תכנית כתובה, כך בנה ה' את העולם על פי רעיונות התורה ומושגיה. 

המצוות המעשיות הן הביטוי החיצוני לרעיון הפנימי. המצוות באות להדגיש את הרעיון ולחזקו בתוך הנפש. אם חסר לאדם הרעיון האמיתי, המצוות שהוא מקיים אינן מביאות למטרה של הרעיונות, והמצוות נשארות פולחן גרידא. במקרים גרועים יותר, כשהאדם אוחז ברעיון מעוות המנוגד לתורה, המצווה החיצונית שהוא עושה מחזקת את השקר שהוא מאמין בו. זוהי כוונת הספרי: "רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את ה' ומידבק בדרכיו" (עקב מט). לימוד אגדה הוא הבנת הרעיונות שעליהם בנויה המצווה. מי שלא למד את הרעיון האמיתי, עלול לסלף ולעוות את כוונת ה', ומתוך כך לחלל שם שמים כאשר הוא מטיף בשם ה', כביכול. את התופעה הזאת אפשר לראות בכל יום. במקרים טובים יותר, יש שאינם מסלפים, אך עושים "מצוות" סתם בלי רעיון. מי שלא מבין את הרעיון, דומה לאדם שרואה עצים אך לא רואה את היער.

 למה הדבר דומה? לשלושה עיוורים ששמעו על המושג "פיל", ורצו לעמוד על טיבו. הראשון נגע ברגלו, ואמר ש"פיל" הוא עמוד; השני נגע בשנהב, ואמר ש"פיל" הוא חרב; השלישי נגע בזנבו, ואמר ש"פיל" הוא חבל. אדם לא מסוגל להבין מהו פיל עד שלא יראה את כל הפיל. ואם אינו רואה הכל, לא רק שהוא לא מבין מהו פיל, אלא הוא מעוות ומסלף את המושג של פיל. וכך בתורה: אדם שלא מבין את הרעיון, לא רק שאינו מכיר ואינו יודע מהי תורה, אלא אף מסלף ומעוות אותה.

 מטרת הישיבה היא להכיר את מי שאמר והיה העולם, את רעיונותיו, את מידותיו ואת תכונותיו. "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג:). אם נלמד את הרעיון, נוכל להבין כל מצווה ומצווה בתוך הרעיון, ונבין לשם מה היא באה. העיקר והיסוד של הרעיון היהודי, שבלעדיו לא ניתן להבין את היהדות האמיתית ואת התורה, הוא קבלת עול מלכות שמים. כל אחד חייב לקבל על עצמו את ריבונותו ואת אדנותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ללא היסוס וללא הרהור.

 "בכל יום תמיד פעמיים באהבה שמע אומרים". "על לבבך" - מעל לבבך. עלינו לשים את דברי ה' מעל היצר ומעל רצונו של האדם, בגדר "עשה רצונו כרצונך". זוהי אתחלתא דגאולת האדם מן הבהמיות, שבירת האנוכיות וה"יש". אדם ששובר את ה"יש", שורש הרע בעולם, עולה לקדושה, שהיא תכלית האדם.

הנכונות להידבק בה' ולסור למרותו באופן מוחלט היא התנאי ההכרחי להגיע לשלמות מוחלטת. אדם שסר מהמצוות נקרא "בן בליעל", שפירושו "בלי עול". זהו כינוי הרשע, מפני שכל רשעותו מתחילה בפריקת עול.

על הפסוק "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא:כב) אומר אבן עזרא: "והוא סוד גדול". ה"אבי עזר" מסביר: "נכונים דברי הרב, כי 'סוד ה' ליראיו' הדבוקים במדותיו, כמאמר חז"ל: 'הידבק במדותיו'. ובדבקות עצמו יש סוד עצום, שלא להחליף עבודת איש באחיו [את המידות השונות והמנוגדות], ולאחוז ברחמנות במקום שצריך לכעס, כגון על תלמיד או על עבריין, או שלא להחזיק בענווה במקום שצריך להלביש גאות או נקמה, כמעשה פנחס. ומועטים המה בני עלייה אשר יאחזו במדות על דרך אמת ואין כושל בם. הלא המה הגדולים אשר בארץ". אדם שמקיים מצוות בצורה השלמה, שמוכן לקבל על עצמו עול מלכות שמים, שמבין שהקב"ה כך ציווה - הוא מ"הגדולים אשר בארץ". 

 העול הזה הוא כבד ואינו "נוח". הנכונות לקבל כל פרט ופרט, במיוחד את הרעיונות והמושגים שהם מנוגדים להתנהגות האדם, שוברת וכובלת את ה"אני" שבאדם, ומביאה אותו לידי קדושה. ואילו מי שדוחה את המידות והרעיונות של הקב"ה, אף על פי שמקיים מצוות פולחניות, אינו שומר מצוות. הוא דומה לרפורמים שמקיימים, למשל, מצוות כיבוד הורים לא משום שכך ה' ציווה, אלא מתוך הסכמה עצמית - בעיניהם המצווה נראית יפה וטובה. 

"בכל לבבך" - "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" (ברכות נד.). רבנו יונה מפרש שם: "עוד נוכל לומר שיצר הטוב הוא מדת הרחמנות, וכיוצא בזה, ויצר הרע נברא לאכזריות. וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם, נמצא שהוא עושה מצווה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע". ניתן לעבוד את ה' אך ורק בדרך שה' קבע - פעם ברחמנות ופעם באכזריות. וכך אמר שלמה בקהלת (ג:א,ח): "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... עת מלחמה ועת שלום". את כל אלה ברא ה', ואדם צריך להבין מתי הזמן המתאים לכל דבר. מי שלא מסוגל לשנוא כשצריך לשנוא, הוא חוטא, פורק עול ומביא חורבן לעולם. מי שאינו מוכן להילחם בזמן מלחמה, הוא חוטא, כמו מי שמונע שלום בזמן שלום.

וכן: "שמיתתן של רשעים הנאה להן [כי הוא מפסיק להיות רשע] והנאה לעולם, לצדיקים רע להן ורע לעולם" (סנהדרין עא:). לא רק שמיתת הרשעים היא טובה, אלא היא גם הנאה.

זאת הייתה שגיאתו של שאול המלך, שהיה גם אב בית דין, כשהרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כפי שכתוב במלחמת עמלק: "וירב בנחל" (שמואל א טו:ה), ופירשו חז"ל: "על עסקי נחל. אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה: הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו, על אחת כמה וכמה?!... ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה...?! יצאה בת קול ואמרה לו: 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז:טז) - אל תהי צדיק יותר מבוראך" (יומא כב:). הוא בלבל בין רשע לצדיק, ובין ישראל לעמלק.

 "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך, כי ירא אלוקים יצא את כלם" (קהלת ז:יח). פירש רש"י: "אחוז בצדק וברשע, שאם אמר לך נביא דבר שדומה לך שהוא רשע, אל יקל בעיניך לפקפק בו". כמו שיש הלכות "צדק", יש הלכות "רשע". אדם שהוא רשע על פי עצמו, הוא רשע, אך אדם שהוא "רשע" על פי התורה (מקיים מצווה שנראית, לכאורה, מעשה רשע), הוא צדיק, וזוהי עבודת ה' ביצר הרע.

"צדקותו" של שאול כמעט הביאה בסופו של דבר לאובדן עם ישראל, שהרי המן יצא מעמלק. וזה מה שאמר רבי לוי: "'ויהי בימי אחשוורוש' - רבי לוי אמר מהכא... 'ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם' (במדבר לג:נה)" (מגילה יא.). פירש שם רש"י: "אף אלו נענשו על שחמל שאול על עמלק". וזה מה שאמרה התורה: "והיה אשר תותירו מהם, לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם" (במדבר לג:נה). וכן אמרו חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סופו שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קהלת רבה ז:[טז]). כך קרה בסוף עם שאול: לאחר שריחם על אכזרים (אגג), התאכזר לרחמנים (רצח את כהני נוב).

 וכך יש להבין את הגמרא בחולין: "המן מן התורה מנין, שנאמר 'המן העץ אשר אמרתי לך לבלתי אכול ממנו אכלת'" (חולין קלט:). לאדם הראשון ניתנה מצווה אחת, ובגלל פריקת העול של אדם הראשון, הגיע העולם למצב שהגיע (מיתה, קשיי הריון ולידה, "ארורה האדמה"). שאול המלך גלגל את לידת המן לאחר שהוא פרק עול (לא השמיד את עמלק לגמרי). בשני המקרים, התוצאה של פריקת עול היא המן - "המן" של אדם הראשון ו"המן" של שאול. יסוד החטאים כולם היא פריקת עול. תנועת "עוז ושלום" ממיטה עלינו חורבן כאשר אנשיה הופכים את המושגים של אכזריות ורחמנות על פניהם.

כמה דקדקו חז"ל וחזרו והדגישו את היסוד של קבלת עול מלכות שמים! בלי זה אין בכלל מצוות. אמרו חז"ל: "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצוות" (ברכות יג.). בלי עול מלכות שמים, אין עול מצוות, מפני שרק אחרי שהאדם אומר "ה' אחד, ואני כלום", הוא יכול לקבל על עצמו עול מצוות. בלי שבירת האנוכיות אין טעם למצוות. וזה כל האדם.

 "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך.. משתקין אותו". מסבירה הגמרא: "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות" (ברכות לג:). מדובר במי שעושה מצווה משום שהיא רחמים ולא משום שהיא גזרה. הסכנה בכך היא זאת: כאשר תגיע לידו מצווה כמו עיר הנידחת או מלחמת עמלק, הנוגדת את רעיונותיו ואת השקפתו "הרחמנית", הוא עלול לפרש אותה בצורה מעוותת, וזוהי פריקת עול. אדם צריך לדעת שרק הקב"ה מבין ויודע מהי הרחמנות האמיתית. מצוות הקב"ה הן גזרות, ולכן אמרו חז"ל: "גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה" (קידושין לא). כאשר המצוה מקיים מצוות אף על פי שאינו "מסכים אתן", הוא מראה שהוא כובש את יצרו ועושה אותן רק מפני שציווהו הקב"ה; ואילו "המתנדב" מקיים את המצוות מתוך רצונו האישי, וחסרה לו קבלת עול מלכות שמים. לכן גדול המצוה המקיים מצוות מ"המתנדב" המקיימן.

"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט:יז). דרשו חז"ל: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית... בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להם: מי גילה רז זה לבני?" (שבת פח.). לכאורה, מה החכמה? אם היה הר כפוי עליהם, מה הגדלות שבהקדמת נעשה לנשמע? אלא, הקב"ה ידע שבאותו מעמד היו מסכימים לקבל את התורה גם בלי שום כפייה חיצונית, שהרי ראו ניסים ונפלאות גדולים ועצומים; אבל לגבי העתיד, לגבי הבנים, הקב"ה רצה להדגיש ולומר להם: היום אתם רוצים, אך לא עושים מצוות מפני שרוצים, אלא מפני הכפייה, מפני שהן גזרה מן השמים. ולכן חג השבועות נקרא "חג מתן תורתנו" ולא "חג קבלת תורתנו", כי קבלה נעשית מתוך רצון, ואילו התורה ניתנה לנו בין שאנו רוצים ובין שאיננו רוצים.

 "זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (במדבר יט:ב). לכאורה, היה צריך להיכתב "זאת חוקת הפרה". אלא, מצווה זו, שהיא חוק, ו"אין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י שם), היא אב טיפוס לכל התורה כולה. כמו שיש לקיים את המצווה הזאת ללא כל טעם וסיבה אלא בגלל החוק, הגזרה, כך יש לקיים כל מצווה משום שהיא חוק וגזרה מאת ה' ולא בגלל טעמה.

 "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ:כו). אומרים על זה חז"ל: "רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם: אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה, אבל [יאמר]: אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? ת"ל: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים" (תורת כהנים, קדושים ט:יב).

המצוות ניתנו לישראל כדי לזכות אותם, מלשון זכות ומלשון זך. אדם זכאי הופך ליותר זך, עם פחות סיגים. וכך אמרו חז"ל: "ומה אם הדם, שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות כג:). כשאדם מקיים מצווה, הוא מזכך את נפשו ובורר ממנו את הסיגים, את האנוכיות. הוא כובל את רצונו, מתעלה ומתקדש. על זה מבוסס הרעיון היהודי, וזה תפקיד הישיבה, עול מלכות שמים.