צופה ומנהיג חלק א'

ידעתי את ה' - אמונה -וארא

ידעתי את ה' / אמונה

 כ"ה טבת התשמ"ח פרשת וארא

  "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט:יד). מדובר במכת הברד, וה' אמר שבפעם הזאת הוא שולח את כל מגפותיו. וקשה, וכי במכות הקודמות לא היה כך? חוץ מזה, מה הם "כל מגפותיו"? רש"י אומר: "מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות". מה הקשר למכת בכורות? הרי מדובר כאן על מכת ברד. יש אומרים שאין כוונת רש"י למכת בכורות עצמה, אלא למכת ברד, והמילה "בכורות" היא מלשון ביכורים - במכת ברד התבואה שהתבכרה נפגעה, ומה שלא ביכר לא נפגע. אבל זה דחוק, שהרי רש"י לא אומר "ביכורים" אלא "בכורות". ויש מתרצים שרש"י כתב "מ"ב" והתכוון ל"מכת ברד", וסופר טועה פתח את ראשי התיבות ל"מכת בכורות". גם אם זה נכון, עדיין קשה: מה מיוחד במכת ברד לעומת שאר המכות?

   כדי להבין זאת, צריך להבין מהי המטרה של כל המכות, ולשם מה הוריד הקב"ה את יעקב אבינו למצרים, שיעבד את בניו ואחר כך הוציאם. הקב"ה רצה שעם ישראל ידע ויבין מהו הייעוד ומהו האתגר שלו. המטרה היא שישראל יעמדו מול פרעה, ויאמרו לו שזאת מלחמה נצחית. גלות מצרים נוצרה כדי שהעמים ידעו ויכירו את ה', וזהו הייעוד והתפקיד של עם ישראל.

 כאשר משה ואהרן מגיעים לבית פרעה, הם באים בתביעה (שמות ה:א): "כה אמר ה' אלוקי ישראל, שלח את עמי". משיב להם פרעה (שם:ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו?... לא ידעתי את ה'". זהו האתגר. אמרו חז"ל שהיה לפרעה ספר עם שמות כל האלילים לפי סדר הא"ב, ואמר להם: לא מצאתי אותו, הוא לא קיים ואיני מכיר בו, והיות שאיני מכיר בו, "את ישראל לא אשלח". זהו האתגר הראשון, וזהו האתגר האחרון; זהו האתגר הנצחי, ולשם כך הוריד הקב"ה את יעקב ואת בניו למצרים. שם ישתעבדו למצרים שלא ידעו את ה', ועל ידי שהקב"ה יוציאם באותות ובמופתים, יגיעו המצרים להכרה בה'.

 את לא המכה הראשונה שיש בה התראה קודמת, אך עד עכשיו לא נתן הקב"ה למצרים הזדמנות להינצל. כאן נותן ה' למצרים הזדמנות להינצל מהמכה למרות שפרעה אינו מוכן לשלח את ישראל. משה מודיע שאם ישמעו בקול ה', ויכניסו את רכושם מהשדה לבית, יינצלו, ואם לא, ייפגעו. "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם לבו..." (שמות ט:כ-כא). פתאום חלק מהעם המצרי חושב: אולי בכל זאת יש ה'? והם מכניסים את רכושם לתוך ביתם. בזה הם מאמינים בה', ומודים שיש לה' כח שאין לעבודה זרה. יש כבר סדק של אמונה בה' בתוך מצרים. זאת הכוונה בדברי רש"י שמכת הברד שקולה כנגד כל המכות - היא כללה את המטרה של כולן, לשבור את העבודה זרה ולהוכיח למצרים שאכן ה' הוא האלוקים. זאת המטרה! וכך כותב האבן עזרא (שמות ט:יד): "ולא ראינו שפחד פרעה בכל המכות העוברות כאשר פחד מזאת ואמר 'ה' הצדיק'". פרעה פחד אחרי מכת הברד ולא אחרי מכת הדם, כי כאן ראה את התחלת ההתמוטטות בקרב עמו. הם מתחילים להאמין בה' ולעזוב את העבודה זרה. הוא ידע שאם כך, בסופו של דבר לא תהיה לו תקומה. רשב"ם (שמות ט:טו) אומר: "להודיעך שטותך, שאמרת 'לא ידעתי את ה''". המכה הזאת באה להודיע שפרעה היה שוטה באומרו "לא ידעתי את ה'". אפילו חלק מעמך, העבדים שלך, מכירים ויודעים את ה', ואתה עדיין לא, וזאת שטותך.

  את העיקרון הזה רואים כמה וכמה פעמים בחז"ל. במכילתא בשלח (מסכתא דשירה ב): "'סוס ורוכבו רמה בים' (שמות טו:א) - כיוון שראו ישראל שרה של אומה נופל, התחילו נותנים שבח. לכך נאמר 'רמה [בים]'. וכן אתה מוצא, שאין הקב"ה עתיד להיפרע מן המלכויות לעתיד לבוא עד שייפרע משריהן תחילה". קודם משמיד הקב"ה את אמונתם ואת שריהם של הגוים, כי השמדתם היא הצלחת תכניתו. אין לנו מלחמה נגד סתם גויים, אלא מלחמה של "ידעתי" נגד "לא ידעתי". לכן הקב"ה נפרע קודם כל משרו של מצרים, ורק אחר כך מפרעה ומצבאותיו. כך גם לעתיד לבוא: תחילה הקב"ה ייפרע משרי הגויים, ואחר כך מאומות העולם. 

 כתוב בשמות רבה (ט:ט): "אמר הקב"ה: אכה אלוהיו תחילה ואחר כך עמו". ושם (כא): "כיוון שיצא פרעה והמצרים לרדוף אחריהם, תלו עיניהם לשמים, וראו שרן של מצרים פורח באויר. כיוון שראו אותו, נתייראו הרבה, שנאמר (שמות יד:י) 'וייראו מאד', ומהו 'והנה מצרים נוסע אחריהם'? שרן של מצרים היה שמו מצרים. שאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה עד שהוא מפיל שרן תחלה". ראשית כל, הוא מפיל את אמונתם, כי זאת המטרה, ואחר כך את העם. ושם (פכ"ג): "'סוס ורוכבו רמה בים' - 'סוסיהם ורוכביהם' לא נאמר אלא 'סוס ורוכבו' - מלמד שנטל הקב"ה שר שלהם תחילה והשליכו לתוך הים".

    המלחמה המתמדת והנצחית שלנו היא להוכיח לעולם שאכן ה' הוא האלוקים. זאת המלחמה! משמעות הדבר בשבילנו היא שהמלחמה בינינו לבין הערבים אינה מלחמה בין עם לעם, אלא בין היהדות לבין האסלאם: האם ה' הוא האלוקים או אללה? ולכן מי שאינו מבין את החשיבות והמרכזיות של הר הבית, לא מבין כלום. הר הבית מסמל את הדת המנצחת: בית המקדש או מסגד אל-אקצה. זוהי מלחמה של עם ה' מול עם הצועק "לא ידעתי את ה'". זאת מלחמת דת! כאשר איזה שר בממשלה קם וטוען שאסור להוביל את המלחמה עם הערבים למלחמת דת, זוהי שטות, מפני שזאת בדיוק המלחמה. הערבים נלחמים על הר הבית ומוכנים להתאבד, כי הם מבינים שההכרה באללה מביאה לשלילת ה'. ישראל נטשה במו ידיה את בעלותה על הר הבית - אין חטא עצום ונורא מזה. הטענה העיקרית של המתנגדים להורדת המסגדים בהר הבית היא הפחד ממלחמת ג'יהאד. זהו הפחד המושרש בעמנו: 'אבל נהיה לבד, ואיך נוכל לעמוד מול כל העולם?' בגלל הפחד הזה איננו עושים מה שכל עם שפוי היה עושה. פתאום צה"ל, אשר מסוגל לטפל במדינות שלמות, "אינו מסוגל" לטפל בנשים וילדים... 

 "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם, מי את ותיראי מאנוש ימות, ומבן אדם חציר ינתן" (ישעיהו נא:יב). על פסוק זה כתוב בפסיקתא (פרשה לג): "'מי את' - למה את מתיירא? שמא אין את יודעת מי את [האם אינך מבינה מי את]? אין את בתו של אברהם, בתו (של יצחק ובתו) של יעקב, ובתם של שלשה הררי עולם, ואת מתיירא מן ברייה ומן אנוש, שהיום הוא חי למחר הוא מת, 'מאנוש ימות'? אלא אין את יודעת מה עשיתי [לכל] מי שנזדווג להם... שאבותיכם, כל מי שנזדווג להם נפל לפניהם. אף אתם, כל מי שיבא ויזדווג לכם נופל לפניכם". ממה אנחנו מפחדים? האם איננו מבינים שיש ה'? אנחנו - כמו פרעה - לא מבינים שה' מסוגל לעמוד מול כל העולם ולהביס אותו! וכי אין אנו יודעים מי אנחנו? אנחנו בני בניהם של הררי עולם! הפחד שלנו נובע מכך שאנחנו לא יודעים את זה. 

הגאולה תבוא אך ורק כשנהיה לבד! כל זמן שיהיה לנו בעל ברית, אפילו רק אחד, יאמרו רוב העם שבזכות בעל הברית ניצחנו. רוב העם מאמין שהישועה במלחמת יום הכיפורים באה רק משום שוושינגטון נתנה לנו נשק, ושבלי אותו נשק היינו אבודים. אך האמת הפוכה. כל הצרה והמלחמה באו עלינו כי פחדנו לפתוח במלחמה. יום לפני יום הכיפורים, הרמטכ"ל אמר לממשלה שצריך לצאת להתקפת מנע ולא לתת לסורים להגיע לטבריה ולא לתת למצרים לעבור את התעלה. אך הממשלה פחדה: מה יגידו בוושינגטון? "חייבים לאפשר לערבים לתת לנו את המכה הראשונה, כדי שבוושינגטון יבינו שהם פתחו באש" - כך אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר. משום כך נפלו ארבעת אלפים יהודים, ומשום כך היה צורך בנשק מהאמריקנים. אבל אילו פתחנו באש, לא הייתה בעיה עם סוריה ומצרים. ההסתמכות על עזרתו של בעל ברית היא חוסר אמונה וגם אשליה. ומשום שאנו לא מוכנים לקבל על עצמנו את הבידוד, כלומר להיות לבד, הקב"ה יביא אותו עלינו. זה מתחיל כבר היום. כולם שונאים אותנו ממילא - מה הרווחנו מכך שניסינו לא להרגיז אותם? "הן עם לבדד ישכון" (במדבר כג:ט) - זה יביא את המשיח! בסופו של דבר, אנחנו נהיה לבד. מה שתלוי בנו הוא האם זה יקרה מרצוננו או על כורחנו. אם נרצה, תהיה ישועה בהדר ובגאון, ואם לאו, הישועה תבוא עלינו בייסורים, ח"ו. 

  הפצת המושג "ידעתי את ה'" - זו המשימה של עם ישראל! אנו בצד אחד וכולם בצד השני, כדי שיראו שה' הוא האלוקים. וצריך לעשות זאת ללא פחד וללא כל ערמומיות או הסתרה. נאמר בפסיקתא (פרשה יז): "אין שרה של מצרים נופל אלא ביום" - בפרהסיה, לא בלילה! שמעתי פעם שרב גדול אמר להקים יישובים, אבל בשקט. לא זו הדרך. אין שרה של מצרים נופל אלא ביום! צריך להזמין את כל רשתות הטלוויזיה, שיראו ויצלמו. אילו היינו מגיעים להר הבית וכובשים אותו, שרם היה נופל באופן חזק.

 קידוש השם בא בלי פשרות ובלי ויתורים. לא מקדשים שם שמים בתשעים ותשעה אחוז. אם אין מאה אחוז, אין זה קידוש השם. בפרשת בא, פרעה מתחיל לוותר. הוא אומר למשה: "לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם" (שמות י:כד). לאחר עבודת פרך של מאתיים ועשר שנים, מגיעה ההזדמנות שבה פרעה אומר: טוב, צאו לחופש, אבל השאירו את הצאן. רק יהודי "פנטי ומטורף" יענה לפרעה כפי שענה משה: "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלוקינו. וגם מקננו ילך עמנו, לא תשאר פרסה" (שם:כה-כו)! משה דורש שפרעה יתרפס בפנינו, שאנו נצא ללא תנאים. יציאה עם תנאים אינה קידוש השם. פרעה, שאמר "מי ה'", חייב לשתות את כל כוס התרעלה עד הסוף. רק כך יהיה קידוש השם, מפני שרק כך יודה פרעה שיש אלוקים בישראל, ויאמר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שמות ט:כז). 

בקידוש השם, מלבד העמידה על מאה אחוז, יש עניין של פרהסיה - ביום! פרעה קורא למשה ולאהרן: "כולנו מתים", "קומו צאו מתוך עמי..." (שמות יב:לא). אך משה לא מסכים, כי היה אז לילה. אומר המדרש (שמות רבה יח:י): "אמר לו האלוקים, בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא לבני בלילה אלא יצאו בראש גלוי בחצי היום" - כאשר כולם ערים ורואים! נצא בתופים ובמחולות לעיני כולם, ונראה אם ימחו נגדנו.

  וכן אומר התנחומא (בא, ז): "וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה? לא נצא אלא 'ביד רמה לעיני כל מצרים'!". ובמכילתא (מכילתא בא, מס' דפסחא, יג): "מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיה, שנאמר (שמות יב:כב): 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר'". אם אתה מפחד לצאת ביום, חיללת את הקדושה בפחד זה. קידוש השם ופחד הם דבר והיפוכו.

  מכת הברד הייתה המכה הראשונה שפילגה את המצרים, והיא הייתה התחלת המלחמה בעבודה זרה. אמרו חז"ל שבמכה זו היה נס בתוך נס, היה אש בתוך מים. מדוע דווקא במכה זו? המחסום בפני האמונה הוא הפחד, ומכת הברד מסמלת אמונה. נס בתוך נס הוא סמל לשינוי הטבע ולשינוי העולם. הפה שיצר הוא הפה שמשנה, וזה מוכיח שה' הוא הבורא והשולט.

    מי את? את לא יודעת ש"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג:כא)?! צריך לספר את תהילת ה'. הגוי אינו מבין את ה' בחכמה אלא רק בכח, כגון במלחמת ששת הימים. אילו אמרנו אז "ראו את יד ה'!", היה זה קידוש השם שאין כמוהו. אך כשאמרנו שניצחנו בגלל "כוחי ועוצם ידי", איבדנו את הרגע הגורלי. אין צבא וכח המסוגלים לעמוד נגד ה' ונגד בתו, ישראל. אם כן, מה הפחד הזה? אנו רואים מידה כנגד מידה: דווקא כשאנו מפחדים מה יגידו העולם, ולא מכים בערבים, דווקא אז אנו נחשבים בעיניהם ככובשים.

  אנו צריכים להגביר את המאבק סביב הר הבית, כי זהו המוקד! מי שרוצה להביא את הגאולה באמת, צריך להבהיר לעם שדווקא הר הבית הוא המוקד. גם אם אדם אומר בכל יום "אני מאמין", ייתכן שאינו מאמין באמת. האמונה האמיתית באה לידי ביטוי רק כאשר נקרא האדם לקיים מצווה מסוכנת, והוא בכל זאת הולך ומקיימה באמונה, בע"ה.

   דווקא כשהמצב יהיה כל כך קשה, דווקא אז העם יעזוב את כל המפלגות והשטויות, ויבחר באמת ובאמונה. כי בינתיים, חוץ מקבלת ייסורים שום דבר אחר לא עזר.