צופה ומנהיג חלק א'

אמונה - שחיטת הע"ז - בא

אמונה / שחיטת העבודה זרה

 ג' שבט התשמ"ח פרשת בא

"על כן אודך בגויים ה' ולשמך אזמרה" (תהלים יח:נ) - דוד המלך קובע כלל: התפקיד המרכזי של כל יהודי הוא להודות ולהלל לה', ובכלל להפיץ את שם ה' בעולם. "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג:כא) - שהכל ידעו את ה'. הבעיה היא איך היהודי יספר את תהילת ה' כאשר הוא עצמו אינו בדיוק מאמין. עניין סיפור תהילתו הוא לפרסם שהוא כל יכול. "אמרו בגויים ה' מלך, אף תכון תבל בל תמוט, ידין עמים במישרים" (תהלים צו:י(. אדם אינו מסוגל להלל לה' אלא אם כן הוא עצמו מבין ומאמין. לכן הקב"ה מההתחלה ניסה להחדיר בנו את האמונה בו, עוד במצרים. בפרשת בא, בקרבן פסח, ב"טקס" המרכזי של שחיטת השה, דווקא שם הקב"ה עומד על זה שהוא יקבע על ידי אותו שה את האמונה בו ללא פקפוקים.

 

"ואכלו את הבשר בלילה הזה..." (שמות יב:ח). השה היה האליל של הגויים, וכשה' שופט אומה, הוא נפרע קודם מאלוהיה, ולכן הוא מתחיל להשפיל את האליל - השפלת העבודה זרה תוביל למחיקתה, תוציא מלב העובד אותה את האמונה בה. אם אנו רוצים לבטל רעיון שקר של עבודה זרה, צריך להשפיל אותו, כמו שאת רוממות ה' צריך לפאר ולשבח. כשקורה ח"ו להפך, כשאנו מושפלים, הגויים אומרים: "איה נא אלוקיכם" (תהלים קטו:ב).

  ארבעה ימים קודם השחיטה, נצטוו ישראל לקחת את השה, האליל של המצרים, אשר בארצם הם ישבו כמיעוט, חלשים ועבדים. הקב"ה אומר: עכשיו אני רוצה להשפיל את האליל, ולכן אני מצווה לקשור את האליל למיטה. עובר המצרי ושואל: מה זה? ועונים לו: תרגע, בעוד ארבעה ימים אנו שוחטים אותו ואוכלים אותו. נתאר לעצמנו את התגובה של העם כשמשה בא ואומר להם את זה - פחד. אך ה' אומר שכך זה צריך להיות: אנו חייבים להשפיל אותם כי רק כך אנו יכולים לרומם את שם ה'. ובזה מוכח כי השה, האליל, אינו כלום, ורק לה' יש כח ומשמעות.

 "צלי אש" - לא נא, לא מבושל בתוך קדירה - זה חייב להיות בגלוי. זה גם חייב להיות שלם, לא חתוך בצורה שלא ידעו מה זה, אלא "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב:ט). פירש דעת זקנים: "דלפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צרכו פן ירגישו בו המצרים - ת"ל 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה - ת"ל 'ובשל מבושל'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת - ת"ל 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'". "תורה שלמה" מביא כתב יד של הרמב"ם בהלכות פסחים (פרק ח) כך: "טעם למה ציוה לנו ה' יתברך אכילת בשר פסח צלי, מצאתי כתוב: שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמם של  מצרים, שידעו שאנו אוכלים את יראתם. ומה שציוונו לאוכלו צלי אש ראשו על קרבו וכרעיו, למה ליה? שיהא ניכר לעיניהם של מצרים, ולא הצילו עצמם מהשחיטה, וכל זה דרך ביזיון ליראתם של מצרים". קשה להאמין באליל כשהוא במצב של ביזיון. ולכן, להבדיל, אצלנו בשואה, הרבה עזבו את האמונה. ההשפלה גורמת לחוסר אמונה. אמונה היא יסוד היהדות.

    ולכן צריך להסתכל במעשי אבותינו - מעשה אבות סימן לבנים. אנו שמים דגש על לימוד התנ"ך כי אנו רוצים להבין את מעשי אבותינו. אנו צריכים לשים אותם לנגד עינינו, כי הם הדוגמה האמיתית להנהגה שה' רוצה. ההנהגה הרצויה היא רק כשהעם והמנהיג חיים בארץ ישראל, עם נורמלי, לא עם בגלות מלא תסביכים ופחד מהגוי. בארץ ישראל אפשר להינצל מהתסביכים, מה שאין כן בין הגויים. האמת צמחה דווקא מתוך הגדולים השפויים שחיו כאן בארץ, ודווקא מאנשים אלה רואים לטוב או ללא טוב את הרעיון היהודי - ובמיוחד האמונה. אין יהודי "דתי" שלא יגיד לך "אני מאמין". כביכול, כולם מאמינים. אבל למעשה הם אינם כולם מאמינים.

  עד היכן מגיעה מצוות האמונה והביטחון בה' יתברך? האם יש גבול לאמונה? את הלקח הברור (ואולי המפחיד( ביותר אנו מוצאים במלך הראשון בישראל, בשאול המלך. מתי איבד שאול את מלכותו? עוד קודם פרשת עמלק. שמואל מושח את שאול למלך ומצווה אותו (שמואל א י:ח): "וירדת לפני הגלגל [כי תהיה מלחמה עם פלישתים]... שבעת ימים תוחל עד בואי אליך [עד שאני אגיע], והודעתי לך את אשר תעשה". יונתן בן שאול מכה את נציב פלישתים אשר בגבע (שם יג:ג). הוא לא מחכה שהם יפתחו במלחמה. וחשוב שנדע, שבכל התנ"ך הגויים שבאו עלינו למלחמה לא באו לעקור את דתנו, אלא רצו רק מסים ועבדות, ואף על פי כן כל שופט התקומם ומרד בהם, כי עצם השלטון של גוי בארץ ישראל הוא חילול השם שאין כמוהו, ולכן יהונתן קם ומכה בהם. הפלישתים שומעים שיש מרד, ובאים בהמוניהם, שלושים אלף רכב. הם מבינים שפגיעה בנציב אחד היא מרד. היהודים רואים שהמצב מסוכן, "ויתחבאו העם" (שם יג:ו), הם מבינים שיש כאן "פיקוח נפש". הם פיקחים, והיו כאלה שעברו את הירדן - עזבו את הארץ. פשוט פחדו - הם רואים את הפלשתים "כחול אשר על שפת הים לרב" (שם יג:ה), ואילו לישראל היה מחסור אפילו בחרבות בגלל גזירת פלישתים (ראה שם יג:כב).

  שאול מחכה עם צבאו לשמואל יום, שני ימים, שלושה ימים... ומסתמא יש עליו לחץ מהעם, אך שאול חזק - שמואל אמר, אז מחכים. "ויוחל שבעת ימים... ולא בא שמואל הגלגל, ויפץ העם מעליו" (שם:ח) - יש עריקה. אומרים לו: או לוחמים או בורחים, ואילו לך אין תוכנית, אתה רק מחכה לאיזה רב. נשארו שש מאות איש! ושאול מחכה, ומגיע כבר היום השביעי. בוקר, צהריים, כמעט ערב, ושאול אומר (שם:ט-י): "הגישו אלי העולה... ויעל העולה, ויהי ככלותו להעלות העולה - והנה שמואל בא...". שאול רץ אליו בשמחה על שסוף סוף הגיע. ושמואל אומר: "מה עשית" (שם:יא)?! שאול נבהל: "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי, ואתה לא באת למועד הימים, ופלשתים נאספים" - יש לו טענות כל כך טובות! ואז הוא מעלה עוד טענה, טענה דתית, ואומר: "ועתה ירדו פלשתים אלי, ופני ה' לא חיליתי"! איך אוכל לצאת למלחמה בלי להתפלל? "ויאמר שמואל אל שאול, נסכלת, לא שמרת את מצוות ה' אלקיך אשר ציוך!" ה' ציוה דבר אחד: אמונה! אז מה אם להם יש צבא ולך אין, למה לא האמנת בי? "לא שמרת את מצוות ה'" - האמונה. אילו עשית כן, אילו שמרת את האמונה עד הסוף, "כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם" (שמואל א יג:יג). אמנם יש לשאול תשעים ותשעה אחוז אמונה, אך זה אינו מספיק; הוא שגה באמונה, לא בזמן. "ועתה ממלכתך לא תקום" (שם:יד) - עכשיו במקום שאול, ה' בוחר את דוד.

 אנו מוצאים בחיי דוד הרבה חטאים, ואצל שאול לא מוצאים חטא אחד, ואף על פי כן דוד נבחר, כי החובה של אמונה עולה על הכל. דוד לא פחד, הוא עמד איתן באמונה, ומשום כך נבחר. אם ה' אומר ללכת להרוג - צריך להרוג, ושאול לא קיים זאת בעמלק. אמרו חז"ל (יומא כב:): "'בן שנה שאול במלכו' (שמואל א יג:א) - כבן שנה לחטא", אבל היה לו חוסר אמונה. לעומת זאת, דוד הלך עד הסוף.

  היום אנחנו עומדים בפני אסון. רבים חושבים שהטרגדיה היא שכל העולם נגדנו, והם אינם מבינים שהאסון הוא דווקא הפחד מכל ה"בוש"ים* למיניהם. ובזה אין הבדל בין "השומר הצעיר" לבין אנשים טובים שמקיימים מצוות. הפחד מהגוי מאחד את כולם. "נסכלת"! ה' יכול להציל את עם ישראל בשש מאות איש או בששה אנשים. מבחן האמונה הוא כשיש סכנה, דווקא כשיש טלוויזיה שמראה שאנו מקימים יישובים (הכוונה היא למרות מה שיאמרו). הגוי שונא אותנו אם נעשה כך או אחרת - אם כן, לפחות נקום ונעשה מה שצריך לעשות, והערבים יברחו מכאן! הרי מה זה גוי? זה "אדם" שיכול למחות נגד משהו מקסימום חודש, ואחר כך הוא חוזר לדברים החשובים לו. ולמה לא מבינים זאת היום? כי לא לומדים תנ"ך. "בן חמש למקרא" (אבות ה).

  דוד המלך איחד תלמוד תורה עם מלחמה. זה ראש ישיבה. מהתנ"ך נקח דגם לגדול שבישראל. גם משאול נלמד על גדלות (ועל טעויות), משאול נלמד מה שעשה ביבש גלעד. אבל מי שלא מבין הכל, בסופו של דבר אינו מבין כלום. שאול הלך עד הסוף, ולא עד בכלל; ובאמונה צריך ללכת עד הסוף, ועד בכלל, כדי לקיים "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג:כא). אבל כל זמן שאין היהודי מבין זאת, מי יפיץ את תהילת ה'? היהודי צריך להבין את תהילת ה'. הגויים לא רלוונטיים ולא קיימים כאשר יש אמונה וביטחון. כאשר אין, הם קיימים. "אשור שבט אפי" (שם י:ה). זה לא אשור, זה שבט. אשור הוא עץ. עץ, מטה, יכול להיות גם נחש, ותלוי בנו מה יהיה במציאות.

  "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים" (שבת קיח:) - אם אתה מאמין שהיה לה' כח לברוא את העולם, לא ייתכן שתפחד מהנבראים, כי מי שבורא גם יכול לחסל. אבל אם לא מאמינים, אפילו שמירת שבת לא תועיל. השמירה הטכנית היא אמנם חשובה, אבל בלי הרעיון שהשבת מעידה שה' ברא את העולם, אין זו שמירת שבת אמיתית. אם אתה אומר: ה' ברא את העולם, אבל אני מפחד מהרוסים - זו אינה אמונה.

  רק כאשר יש מצווה הדורשת ממך להסתכן, ואתה מוכן לקיימה - אתה באמת מאמין. כל עניין האמונה הוא כאשר יש סכנה. ואילו האומר שיש להאמין אבל יחד עם זאת יש לפחד מהגוי - אינו מאמין באמת.

 

* בוש, נשיא אמריקה באותה תקופה.