צופה ומנהיג חלק א'

דוד - מנהיג

דוד / מנהיג

אדר התשמ"ח

ד"ר בורג אמר היום ברדיו, שמי שמתבטא בעד מחיקת הכפר ביתא [כי שם נרצחה תרצה פורת הי"ד] מזכיר לו את הנאצים, שהחריבו כפר מסוים בפולניה. וכן התבטא נגד עונש קולקטיבי.

אנו מוצאים בתורה עונשים קולקטיביים, כגון "עמוני ומואבי לא יבואו בקהל ה'" (דברים כג:ד). אלא שד"ר בורג לא מבין שיש הבדל בין תרבות המערב לבין היהדות. ולכן הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, כי חשש שמא יתערבו בגויים.

בהפטרה של השבת קראנו שדוד רוצה לבנות בית לה', וה' אומר לו "כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינתי את ממלכתו, הוא יבנה בית לשמי" (שמואל ב ז:יב-יג). אך בדברי הימים (א כב:ח) ה' אומר לו: "דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית, לא תבנה בית לשמי". בית המקדש הוא סמל של שלום. אף על פי שדוד עשה דברים גדולים ומצוות רבות, מכל מקום הן מסמלות מלחמה, ולכן הוא לא יכול לבנות את בית המקדש. דבר דומה אנו רואים בבניית המזבח, שאסור להניף עליו ברזל, כי מזבח הוא סמל השלום, והחרב - סמל המלחמה. אומר המדרש (פסיקתא רבתי פרק ב): "לא תבנה בית לשמי - כיוון ששמע דוד, נתיירא. אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש [כי מה שעשיתי היו חטאים]. אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא, חייך כך הם לפני כצבי ואיל... [ד"א] אמר לו הקב"ה: חייך, כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות... אמר לו דוד: אם כן, ולמה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הווי קיים ואינו חרב. אמר לו: והרי יפה? אמר לו הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין".

בסיפור של דוד וגלית יש כמה יסודות בהלכה: 
א. אישיותו של דוד, שממנו יוצא המשיח, באמת מסמלת את "הרעיון היהודי". דוד המלך מסמל את תלמיד החכם הגדול בהלכה. "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיוון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדוננו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין..." (ברכות ג:). זהו הטיפוס בהלכה של הגדול בישראל - גם תלמיד חכם וגם דואג לענייני מלחמה, מה שנקרא בימינו "דת ומדינה".

ב. "אנכי הפלשתי... ברו לכם איש וירד אלי" (שמואל א יז:ח). אומרים חז"ל (סוטה מב. ): "משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר". יש כמה מצוות שחייבים לומר בלשון הקודש, וצריך לעמוד עליהן. דיבורו של משוח המלחמה חייב להיות דווקא בעברית. ביהדות, מלחמה היא שיא קידוש השם, ולכן לשונה צריכה להיות דווקא לשון הקודש. וממשיכה הגמרא: "'שמע ישראל... על אויביכם' - ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם. 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו' וגו', 'אל ירך לבבכם' - מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, 'אל תיראו' - מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין, 'אל תחפזו' - מקול קרנות, 'אל תערצו' - מפני קול צווחות. 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם' - הם באין בניצחונו של בשר ודם, ואתם באים בניצחונו של מקום. פלשתים באו בניצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו". כלומר, הניצחון על גלית הפך לסמל של ניצחון הקב"ה. הגמרא כותבת על גלית (סוטה מב:): "... א"ר יוחנן: שעמד בגלוי פנים נגד הקב"ה, שנאמר (שמואל א יז:ח) 'ברו לכם איש וירד אלי', ואין 'איש' אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו:ג) 'ה' איש מלחמה'. אמר הקב"ה: הריני מפילו על יד בן איש [ואין בן איש אלא דוד], שנאמר 'ודוד בן איש אפרתי הזה'".

הגמרא אומרת (סוטה מב:): "'ויגש הפלשתי השכם והערב' (שמואל א יז:טז) - א"ר יוחנן: כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית. 'ויתייצב ארבעים יום' - אמר רבי יוחנן: כנגד ארבעים יום שניתנה בהם תורה". כלומר, גלית רצה לבטל את המושג של "ה' אחד", "ה' הוא האלוקים". לכן גלית הפך לסמל המלחמות, לסמל הגויים שבאים ונלחמים נגד הקב"ה.

  ולכן חובה על העם להחריב, להרוג ולנקום. זו מצווה על כל אחד ואחד. אך יש בעיה, והיא שעלולים להיתפס. אך אם ודאי לא ייתפס, מצווה לנקום.

גלית אמר (שמואל א יז:י): "אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה..." כשישראל ציטטו את גלית, הם אמרו (פסוק כה): "ויאמר איש ישראל... כי לחרף את ישראל עולה", אך דוד אמר (פסוק כו): "...כי חרף מערכות אלקים חיים". כלומר, זהו חילול השם, ומוטל עליכם בתור צבא להורגו.

אך מתוך פחד הם לא יצאו נגד גלית, ודוד אמר: אני יוצא. בא אליו שאול, שהיה אב בית דין, ואמר לו: אין לך סיכוי. זהו פיקוח נפש, ואין עליך חובה אישית. ענה לו דוד: נכון, אין עלי חובה אישית, אך כאשר אין "איש", צריך אדם לצאת. והמסקנה היא, שכאשר אין "איש", אדם צריך לקום ולנקום.

"היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתיך והסרותי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ, וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל; וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה', כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידנו" (שם:מו-מז). יש כאן מסר  לגויים - שיש אלוקים, ויש כאן מסר לישראל - להוציא את הפחד מהלב וללמוד לקדש שם ה'. אם כן, דוד הוא סמל המנהיגות.