צופה ומנהיג חלק א'

עול מלכות שמים ויראת ה' / תורה וארץ ישראל - שבועות

עול מלכות שמים ויראת ה' / תורה וארץ ישראל

ו' סיון התשמ"ח ליל שבועות

 

על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ:טו), אמרו חז"ל (מכילתא פרשת יתרו מסכת דבחדש פרשה ט(: "אין נוע אלא זיע, שנאמר 'נוע תנוע ארץ' (ישעיהו כד:כ)". אמר הרבי מקוצק: יש אנשים ש"מתנועעים" בתפילתם ובלימודם חזק והרבה, אך הם עדיין "עומדים מרחוק". ואף אני אוסיף: יש אנשים השומרים פולחן - תפילין, ציצית - כל חייהם בכל המאמצים, אך הם עדיין עומדים רחוק מאוד מהיהדות.

אנו נמצאים היום בחג השבועות - חג מתן תורתנו. זהו חג מתן תורה ולא חג קבלת תורה. ההבדל בין קבלה למתן הוא שקבלה תלויה ברצון המקבל, ואילו מתן ניתן בעל כרחו. אנו קיבלנו את התורה בעל כרחנו, וזה מה שאומרת הגמרא (שבת פח.): "א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב; ואם לאו, שם תהא קבורתכם". נשאלת השאלה: הרי ידוע שהקב"ה חיזר על אומות העולם ורצה לתת להם את התורה, אך שום אומה לא רצתה לקבל את התורה, כל אחת מסיבתה, והם ייענשו לעתיד לבוא על שלא רצו לקבל אותה (עבודה זרה ב :). והרי יכולים הגויים לטעון: גם אנו, אילו הקב"ה היה כופה עלינו הר כגיגית, היינו מקבלים את התורה. אם כן, איזו זכות יתרה יש לישראל, ומדוע נענשים הגויים? התשובה היא על פי הגמרא שם: "אמר חזקיה, מאי דכתיב (תהלים עו:ט) 'משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה' - אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה". מפרש רש"י: "יראה - קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע". וכן נאמר שם: "אמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב (תהלים קג:כ) 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו' - ברישא 'עושי' והדר 'לשמוע'". אם כן, זו הייתה גדולתם של ישראל: קיבלו עול מלכות שמים מעצמם (שלא כמו הגויים), ורק אחר כך קיבלוה מתוך כפייה. וכך שאל צדוקי את רבא (שבת פח.): "א"ל עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו - ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו - קבליתו, ואי לא - לא קבליתו. א"ל: אנן דסגינן בשלמותא, כתיב בן (משלי יא:ג): 'תומת ישרים תנחם', הנך אינשי דסגן בעלילותא, כתיב בהו 'וסלף בוגדים ישדם'".

מה שמביא את האדם לעול מלכות שמים הוא יראת ה', כמו שכתוב (משלי א:ז): "יראת ה' ראשית דעת". וכן משה אמר (דברים י:יב): "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך".

אנו נמצאים כעת בחג השבועות. הפסוק אומר (ויקרא כג:ט-יז): "וידבר ה'... והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... וספרתם לכם... חמץ תאפינה בכורים לה'". נשאלות מספר שאלות: 
  א. מדוע הספירה היא כלפי מעלה, מאחד עד חמישים? הרי ידוע שכאשר אדם נכסף לדבר מסוים, הוא הולך ויורד במניין (כך לדוגמה, כשהייתי בכלא, ספרתי מהסוף להתחלה). 
  ב. מדוע נקראת הספירה "ספירת העומר" ולא "ספירת שתי הלחם"? הרי העומר הוקרב בפסח ואילו אנו גומרים לספור בחג השבועות. 
  ג. מדוע מביאים את מנחת העומר בפסח משעורים, ואילו את שתי הלחם מביאים דווקא מחיטים? 
  ד. מדוע אנו סופרים דווקא חמישים יום? 
  הפסוק אומר (שמות ג:יא-יב): "ויאמר משה אל האלקים: מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". מפרש רש"י: "'וכי אוציא' - מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים... וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים - דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים". כלומר, עם ישראל לא יצא בזכות עצמו, שהרי מה נשתנו אלו מאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה! אלא הם יצאו בזכות התורה. הפסוק אומר (שמות יט:ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", ואומר רש"י: "לא פחות ולא יותר!". עוד לפני מתן תורה, עם ישראל צריך להבין ולקבל על עצמו להיות "ממלכת כהנים" - עם, ורק אחר כך הוא יכול להיות "גוי קדוש" - עם התורה. אם כן, אנו רואים כי שני דברים אלו תלויים זה בזה בקשר הדוק: עם ישראל נגאל והפך לעם רק בזכות התורה, והתורה קיימת רק כאשר עם ישראל הוא עם. לאפוקי תורה ללא ארץ וארץ ללא תורה, אחד מהם לבדו לא ייתכן. כך הגמרא אומרת (כתובות קי: ): "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". וכן מצינו (ברכות מח: ): "כל שלא אמר 'ארץ חמדה טובה ורחבה' בברכת הארץ ו'מלכות בית דוד' בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה...". אנו רואים שהקשר בין התורה לבין הארץ הוא קשר מחייב ולא ניתן לפירוק.

   גאולת מצרים - הפרדתנו מהמצרים - היא אשר עשתה אותנו לעם. את זה מסמל חג הפסח, ואילו חג השבועות מסמל את קבלת התורה. הקשר בין הימים האלו הוא קשר מתחייב, כאשר בכל יום לאחר הגאולה התקרבנו יותר ויותר להפיכתנו לעם מושלם. אם כן, בכל יום נוספה קדושה, וזו הסיבה שאנו מונים את הימים בספירת העומר כלפי מעלה. זו גם הסיבה שאנו מביאים בפסח מנחה משעורים, שהם מאכל בהמה, ואילו בשבועות חייבים להביא חמץ מחיטה שהיא מאכל אדם. בגאולת מצרים עדיין היינו בגדר בהמה (גוי ככל הגויים), אך בשבועות היינו בגדר "אדם". 

הר"ן בפרק ערבי פסחים (דף כח בדפי הרי"ף) מציין את הסיבה שאנו מונים דווקא חמישים יום: "ובהגדה גם כן אמרו: בשעה שאמר להם משה 'תעבדון את האלקים על ההר הזה', אמרו לו ישראל: משה רבנו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר". כלומר, בזמן הזה, שאין אנו מביאים לא קרבן ולא עומר, אנו מחשבים חמישים יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן. אנו מונים את מספר הימים עד להפיכתנו לעם קדוש.

באשר לטעם שהספירה נקראת "ספירת העומר" ולא "ספירת שתי הלחם", הרמב"ן כותב על הפסוק "לא תתעמר בה" (באשת יפת תואר( (דברים כא:יד): "והנראה בעיני לפי פשוטו, כי 'לא תתעמר' הוא כמו 'לא תתאמר', מלשון 'יתאמרו כל פועלי און' (תהלים צד:ד), וכן 'את ה' האמרת היום' (דברים כו:יז), וכן 'ובכבודם תתימרו' (ישעיהו סא:ו), בחלוף האל"ף ביו"ד, וכולם רוממות וגדולה". אנו מוצאים את המילה "עומר" גם לגבי המן: "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן" (שמות טז:לג). והטעם הוא לפי מה שכתב הרמב"ן, ש"עומר" הוא לשון רוממות, קרי גאווה. המן בא דווקא נגד מידת הגאווה, כדי שאדם לא יתגאה ויאמר "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (דברים ח:יז). המן היה סמל האמונה - כל אדם מישראל היה צריך לבטוח שהקב"ה ימציא לו מזון גם למחרת. וכך אומר משה: "למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (שם:ג). עכשיו מובן מדוע נקראת הספירה "ספירת העומר": הרי את שתי הלחם אנו מביאים מהתבואה החדשה, וכדי שאדם לא יתגאה בתבואה החדשה ויאמר "כוחי ועוצם ידי", אנו מזכירים לו את העומר. הלקח של ספירת העומר הוא שישים אדם את מבטחו בה' שהוא זן ומפרנס אותו. ואכן, יצא קצף על אלו שהותירו מהמן בניגוד לציווי ה'. וכך אומר הרשב"ם על הפסוק "כי שרית" (בראשית לב:כח): "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת, שנענשו". לכן נקראת הספירה "ספירת העומר", כדי להזכיר לנו את הביטחון בה'. 

לסיכום:

   א. יראת ה' היא המביאה לעול מלכות שמים. יהודי חייב לקבל עליו עול מלכות שמים ולא יוכל להכחיש זאת, כיוון ש"אתם ראיתם", ודבר שנראה ברבים לא ניתן להכחשה (ראה כוזרי, מאמר א מח). ולכן זו קבלת עול מלכות שמים באמת. 
ב. אין להפריד בין ארץ לתורה, כי אם חסר אחד מהם אין עם ישראל שלם. 
  ג. ביטחון בה'.