צופה ומנהיג חלק א'

גלות - עלייה לארץ ישראל - נשא

גלות / עלייה לארץ ישראל

י"א סיון התשמ"ח פרשת נשא  


היעב"ץ כתב בסידור "בית יעקב" (סולם בית אל, עמוד יג): "על כן שמעוני אחי ורעי, מתגוררים בארץ לא לנו.. זכרו את ה' וירושלים תעלה על לבבכם, התקוששו וקושו". הוא מדבר שם על תפילה, ופתאום באמצע הוא מדבר על ארץ ישראל: "כמת מלב נשכחנו אחר ששכחנו את דירת ארץ ישראל לגמרי, אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה... אין איש דורש שלומה וטובתה ולא מצפה לראותה... על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארצות ספניא וארצות אחרות... צדיק הוא ה' כי יצא מדתם לגמרי עניין הגלות, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. ציון היא דורש אין לה". היעב"ץ חי בהמבורג שבגרמניה, והוא זועק על הפשע שהעם שכח את הארץ בגלל השלווה, כגון היהודים בספרד שחשבו שמצאו עוד ארץ ישראל או עוד ירושלים, והנה באה עליהם האינקוויזיציה והרסה אותם. אין לטעון שפטורים מלעלות מחמת הסכנה: "וסכנת המדבר והים בוודאי אינה קרויה סכנה לעניין זה לפטור ממצווה גדולה כזו". כאשר יהודי צריך ללכת לקנות סחורה או לעסקים, הוא הולך בסכנות ובמדבריות, אך כאשר מדובר בארץ ישראל, פתאום הוא אומר: עד כאן. "'עד מתי עצל תשכב' - על מיטת העצלות, '...מעט חיבוק ידים לשכב' (משלי ו:ט-י) ...ולמה לא תקנה לך תחבולות להימלט על נפשך בהיות לאל ידך לעשות לבוא להתלונן בצל שדי ותחת כנפיו לחסות".

כבר אז התרה היעב"ץ ביהודי גרמניה על מה שעתיד להיות. זו התראה ומוסר לכל יהודי שאינו מוכן לעלות ארצה. "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו:כד) - את זה כתב דוד המלך על דור המדבר שלא רצה להיכנס לארץ. אלה שמאסו בארץ ישראל לא היו סתם אנשים, אלא גדולי הדור. לא שהם לא רצו להיכנס לארץ, אלא שבאו בטענה שסכנה ופיקוח נפש דוחים ארץ ישראל. ומכל מקום נאמר עליהם "וימאסו", מיאוס, כי לא כל סכנה היא סכנה שפוטרת ממצווה זו (כי הרי אין ודאות שימות, אלא יש רק סכנת דרכים).

 
בשו"ע (אבן העזר סי' עה) נשאלת השאלה: האם יכול אדם לכוף את אשתו לעלות ארצה? ה"בית יוסף" מביא שיש אומרים שמשום סכנת דרכים אי אפשר לכפות. ה"פתחי תשובה" (שם ס"ק ו) מביא את רבנו חיים בתוספות בכתובות, ומביא שמהרי"ט הוכיח שתלמיד טועה כתב את הדברים בשם רבנו חיים בתוספות, ואומר: "והדין עמו, וכ"כ בעל נתיבות משפט. וא"כ כל הזמנים שווים לקיום מצווה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האישה שתעלה עמו כפשטא דמתניתין. אם כן ודאי לא סבירא להו דאין מצווה, וזה משתנה לפי הזמן". אנו רואים כי העלייה לארץ ישראל היא מצווה, אלא שאם יש סכנת נפשות ודאית (שוודאי ימות), פטור מלעלות. אך כשאין סכנת מוות, חייבים לעלות. 

אנו עומדים בפני בעיה של יהודים דתיים וחרדים ש"וימאסו בארץ חמדה", שמעלים כל מיני טענות פסולות, כגון "צריך לחיות בין העמים". הם מסתמכים על מה שכתוב בפסחים (פז :), "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות". כל בר דעת שמסתכל בסוגיה שם, מבין שהגלות היא קללה, אלא שהגמרא אומרת שצדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרם, כי אילו כל העם היה בארץ אחת, וח"ו הייתה שם שואה, כל עם ישראל היה מחוסל. ויש הטוענים שכל זמן שהעם לא קדוש ולא ראוי, אסור להיות בארץ, כי כשאדם עושה חטא בארץ, הוא מטמא את הארץ. יש תשובה לזה בדברי המדרש (ילקוט שמעוני, איכה תתרלח): "'זכור תזכור ותשיח עלי נפשי' (איכה ג:כ) - תני רבי חייא: משל למלך שהלך... ונטל בניו עמו, פעם אחת הקניטוהו ונשבע שאינו נוטלן והיה נזכר להם ובוכה ואומר הלואי יהוון בני עמי אף על פי שמקניטים אותי... ודכוותיה 'בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה' (יחזקאל לו:יז) - אמר הקב"ה: הלוואי יהוון בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאים אותה". הלוואי והיו פושעים בארץ ישראל ולא צבועים בגלות. אם כן, כל הטענה הזאת היא הבל, שהורתה ברשעות ולידתה בשפלות, סילוף התורה. 
ויש מביאים את הטענה של שלוש השבועות. כל בר בי רב מעלה טענה זו, אך תשעים אחוז מהם בכלל לא ראו את הגמרא. הגמרא בכתובות (קיא.) אומרת: "שלוש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את הגוים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". מה זה יותר מדי? האינקוויזיציה, הפוגרומים, מסעות הצלב והשואה - זה לא יותר מדי?! והרי הא בהא תליא. וכך אמר רבי חיים עוזר (בספר וחי בהם, עמוד רלא), שהא בהא תליא, שכל זמן שהגויים לא עברו על השבועה שלהם, יש עלינו שבועה. אך ברגע שעברו הגויים על שבועתם, אין עלינו שבועה. כך אומר המדרש (תנחומא דברים ג): "כשהלך יואב להילחם עם ארם נהרים, יצאו לקראתו, אמרו לו: את מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן, והרי התנאי שלהם קיים, דכתיב (בראשית לא:נב): 'עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך' וגו' [כלומר, יש שבועה בתורה שאסור לך להילחם בנו]. כששמע יואב כך, חזר אצל דוד, אמר לו: מה אתה אומר, הרי תנאי שבועת יעקב. מיד הושיבו סנהדרין שושן עדות ללמד. לימדוהו ואמרו לו: באמת כך היה התנאי, אלא שהם עברו תחילה. בלעם הרשע לא כך אמר: 'מן ארם ינחני בלק מלך מואב' וגו' (במדבר כג:ז), וכושן רשעתים לא שעבד בנו, שנאמר (שופטים ג:ח): 'ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים' וגו'? הם הרשיעו עלינו שתי רשעיות [כושן רשעתיים]. כיוון שהורו להם סנהדרין כך, חזר עליהם והרגם". 

כמו כן, יש שאלה במסכת סוטה (ט:-י.): הרי הייתה שבועה בין אבימלך לאברהם. אם כן, כיצד נלחם שמשון נגד הפלשתים? ומתרצת הגמרא: "'והוא [שמשון] יחל להושיע את ישראל' (שופטים יג:ה) - אמר רבי חמא ברבי חנינא: הוחל שבועתו של אבימלך, דכתיב (בראשית כא:כג): 'אם תשקר לי ולניני ולנכדי'". פירש רש"י שהם עברו כבר על השבועה. כמו כן, בעניין עמון ומואב, מצינו שאומר הרמב"ן (דברים כג:ז): "כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות. והכתוב שאמר (שם ב:ט,יט) 'ואל תתגר בם' אינה מצווה לשעה בלבד, אבל היא מצוות לא תעשה לדורות... אם יבואו הם להילחם בארצנו, מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות [שלהם][, להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה כמו שעשה יפתח... וכן עשה דוד לכל ערי בני עמון בעבור שהם פרצו הגדר תחילה ונלחמו בו". 

יוצא שטענת שלוש השבועות אינה אמת, והיא נובעת מבורות ומצביעות ומשקר ומאי-רצון לצאת מהגלות, כמו שכתב היעב"ץ (בסידורו שם): "הם יושבים בשלווה וחושבים שמצאו להם עוד ארץ ישראל ועוד ירושלים...". ומעשה אבות, לצערנו, סימן לבנים - לפעמים זה לצערנו. 

במסכת יומא (ט: ) מספרת הגמרא: "ריש לקיש הווי סחי בירדנא [רחץ בירדן]. אתא רבה בר בר חנה, יהב ליה ידא [רבב"ח עלה מבבל ללמוד תורה והושיט לריש לקיש את ידו]. אמר ליה [ריש לקיש]: אלקא [לשון שבועה], סנינא לכו [אני שונא אתכם], דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' (שיר השירים ח:ט)... אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". פירש רש"י, שאילו עלו, היו גורמים לשכינה שתשרה במקדש. כורש נתן רשות לעם ישראל לעלות. בספר עזרא מפורטים כמה גמלים וכמה סוסים וחמורים עלו עם עזרא לארץ ישראל - ולמה? כדי להראות כמה בהמות עלו, ואתם לא עליתם! משום כך אמר ריש לקיש: אתם עליתם כמו דלת של עץ שנרקבת, ולא כמו זו של כסף שלא נרקבת. ועוד: "דלת" - מלשון דלות (לא עושר(. דלות זו אינה רק בכמות אלא גם באיכות. 

וכך מצאנו בספר הכוזרי (מאמר שני, כד): החבר מפליג בשבחה של ארץ ישראל ומצוותיה, ושואלו המלך: רגע - אם אתה מפליג כל כך בשבחה, מדוע אינכם עולים אליה? עונה החבר: "הובשתני מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים הייעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני (זכריה ב:יד): 'רני ושמחי בת ציון! כי הנני בא ושכנתי בתוכך - נאם ה''. כי העניין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה. אבל רק מקצתם נענו, ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם". כמה זה אמת בכל הדורות!

חשוב להבין שהקב"ה אינו "מדבר בצחוק" כאשר כתוב תוכחה שלמה (דברים כח:סד-סז): "והפיצך ה' בכל העמים... והיו חייך תלואים לך מנגד... מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה". יושבים היהודים בארה"ב ואומרים: "אנו באמת נסבול בגלות". אך הם עושים צחוק מהקב"ה, שהרי הם יודעים באיזה עושר הם חיים. כתוב בספרי (עקב, מג): "'והאדמה לא תתן את יבולה' - או ילך לחו"ל ויהיה שרוי בטובה? תלמוד לומר (דברים כח:כג): 'והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל' [אין שם מנוס, כל השמים יהיו נחושת]. דבר אחר: '...ואבדתם מהרה' - אחר כל הייסורים שאני מביא עליך, אני מגלה אתכם. קשה היא גלות שהיא שקולה כנגד הכל". היהודים בברוקלין עושים מהקב"ה צחוק. הגלות תביא עליהם אסון ושואות - חייב להיות כך! משום "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו:כד), לכן "בחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ:לג)!
"והפיצך ה' בכל העמים... ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כח:סד-סה). אומר על זה המדרש (בראשית רבה לג:ו): "'ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה' (בראשית ח:ט)- אילו מצאה מנוח, לא הייתה חוזרת... ודכוותה 'היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח' (איכה א:ג) - הא אילו מצאה מנוח, לא היו חוזרים ["אין אנטישמיות", "כולנו אחים" - אפילו יהודי רוסיה חשבו כך] ודכוותה 'ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך' - אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים". חז"ל הכירו את עמם. משום כך חייב להיות מבול - לא של מים, אלא של אש, ח"ו, עם ייסורים ואבדות. בהר ציון תהיה פלטה, אבל לא תהיה פלטה בגלות. היהודים שם יושבים על הר געש, וייתכן שכבר רואים את העשן (הייתי באיטליה, ויש שם הר געש ולידו אדמה פוריה, ואנשים חיים שם, מהמרים על חייהם). זהו הר געש ששמו גלות, שהיא חילול השם, כמו שנאמר "ועבדת שם אלוהים אחרים" (דברים כח:סד), ותרגם אונקלוס: "ותפלח תמן לעממיא פלחי טעותא" - מכיוון שהגויים הם האדונים ואתם העבדים, הרי כאילו ידו של האליל שלהם על העליונה, ואין חילול השם גדול מזה. משום כך אין חילול השם גדול מן הגלות. מילא כשלא הייתה לנו מדינה, אך עכשיו הקב"ה בחסדו נתן לנו את המדינה (המדינה לא קמה על ידי אצ"ל ולח"י, אלא רק בנס, והם היו עוזרים) - מצווה וחובה לעלות ארצה! יש יהודים שנוסעים לטפס על הרים בתאילנד. לטפס על הרים אינו סכנה? היהודים בחו"ל עושים צחוק ולעג מהקב"ה. אי אפשר לקרוא להם "יהודים טובים", כי הם בזדון לא מקיימים את מצוות העלייה לארץ ישראל - יישוב הארץ.

   הרמב"ן (הוספות לספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ד) מביא מהספרי (ראה פ): "מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה (דברים יא:לא-לב): 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים'. וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". (הם חיו אחרי בית שני, והביאו פסוק ללמד שזו מצווה דאורייתא). וכתב הרמב"ן (לפני זה): "היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו". ה"פתחי תשובה" (אבן העזר סי' עה, אות ו) כתב שלפי כל הראשונים והאחרונים זו לפחות מצווה מדרבנן.

 
על הפסוק "וישבתם לבטח בארצכם" (ויקרא כו:ה) אומרים חז"ל (תורת כהנים, בחוקותי פרק א:ז): "'וישבתם לבטח בארצכם' - בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה". כל הטיפשים שאומרים שמסוכן בארץ ישראל, טועים. בגלות לא שייך "מצב טוב"; "בטח" בגלות - אין דבר כזה. "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הן" (עבודה זרה ח. ) - אפילו אלה שהולכים שם עם שטריימל ולומדים ולומדים, הם עובדי עבודה זרה בטהרה, כי עצם נוכחותם שם היא עבודה זרה. הרי הם תחת הגויים וזקוקים לחסותם, וברגע שיהודי זקוק לחסותו של גוי, הוא סומך עליו, והגויים עובדים עבודה זרה. 

שאלה: הרי הרב פיינשטיין ... [אמר שאין חובה לעלות לארץ ישראל]? 
  תשובה: אני יודע, אך זה מה שאומר הכוזרי, שהגדולים שבינינו נשארים בחו"ל. זה תוצר של הגלות במשך הרבה שנים.

 שאלה: אומר הרב פיינשטיין שזו רק מצווה קיומית, כמו ציצית. 
  תשובה: אם היה בפולין, לא היה אומר זאת. זה כמו שאמר ריש לקיש לרבה בר בר חנה. אין ספק שהוא היה גדול בתורה. אבל... וזו המחלה שתבוא על עם ישראל, אסון. ובעניין זה אין מה לעשות אלא ללכת ולצעוק ל"עמך" שם, אולי הם יחזרו.

מדוע לא נתן הקב"ה מלכתחילה את התורה ללא כל קשר לארץ ישראל? כי הוא ידע שלא יוכלו לקיים את המצוות כראוי בשלמותם בחו"ל. אי אפשר לחיות תחת גויים בלי להידבק בהשפעה שלהם, ומשום כך הקב"ה אמר: לכו כולכם יחד למקום אחד, ותהיו בדלים, מובדלים - לבד. הרב פיינשטיין היה גדול וצדיק, וגדולתו הייתה גם בזה שידע לחזור בו ולהודות על טעות, למשל בעניין יהודי רוסיה. הרי הוא היה בכלא הרוסי שנה. יהודים בכל אופן הפגינו, והוא היה נגד. אחר כך, כשראה שזה עזר, הוא חזר בו ובא להפגנה והשתתף בה, למרות מה שקיבל מגדולים אחרים... אנחנו חייבים להבין שבן אדם הוא פרי הסביבה שלו; כל אחד מושפע מסביבתו, וכל רב מושפע מסביבתו. אנשים שחיו תחת הגלות אינם דומים לאנשים שחיו כבני חורין בארצם. "עשה לך רב" - זו מצווה על כל יהודי. אך שואלים רק כשיש שאלה ולא כשאין שאלה. אדם אינו נשוי לרבו, ואם הוא רואה שהוא אינו מסכים עם רבו, שימצא רב אחר. חוץ מזה, יכולות להיות מחלוקות, מצבים שבהם לא כל ה"גדולים" פוסקים אותו הדבר. אם "גדול" אחד אומר אחרת, כל החסידים של אותו "גדול" עושים כמוהו. כשהייתי בן שבע עשרה, כתבתי מכתב עם שאלה לרב הרצוג, והוא החזיר לי תשובה: "לך לרב שלך ושאל אותו, ואם לו יש בעיה לענות, שילך לרב שלו, ואם לו יש בעיה, שיבוא אלי".

שאלה: מה עם טענת חב"ד, שצריך להישאר בחו"ל כדי לחזק את יהודי חו"ל ביהדותם? 
  תשובה: אין ספק שמכיוון שיש שם מיליוני יהודים, צריך לעזור להם מבחינה דתית, אך חב"ד לא מחנכים את האנשים ההם לעלייה ארצה. יותר מזה - יוצא שלשיטת חב"ד, אסור לצאת מהגלות, שיש חיוב ליהודים להיות בכל העולם, וזה לא ייתכן. צריך שיאמרו ליהודי חו"ל: עלו לארץ ישראל.