צופה ומנהיג חלק א'

גאווה יהודית ולא גאווה פרטית - קורח

 גאווה יהודית ולא גאווה פרטית

תמוז התשמ"ח פרשת קורח


"ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה" (שמות ה:כ). פירש רש"י: "ורבותינו דרשו (נדרים סד: ): כל 'נצים' ו'נצבים' דתן ואבירם היו, שנאמר בהם: 'יצאו נצבים...'(במדבר טז:כז)". "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם" - שם פירש רש"י: "בקומה זקופה לחרף ולגדף". המדרש לומד זאת מ"ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב" (שמואל א יז:טז): כמו שאצל גלית היה חירוף וגידוף, כך גם פה. אם כן, אנו רואים שכל לשון "ניצבים", משמעותה התייצבות בקומה זקופה, תוך חירוף וגידוף כלפי שמיא. אך מאידך גיסא, אנו רואים גם התייצבות לטובה: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים כט:ט), וכן: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב:ד(. גם התייצבויות אלו היו בחוזקה. אם כן, המילה "ניצבים" מבטאת חוזקה. כאשר הרשעים עומדים מול הקב"ה, הם עומדים בחוזקה, ומחרפים ומגדפים ללא בושה וללא מעצור. וזה מה שאמר הקב"ה למשה: "והשכתי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם" (במדבר יז:כ). הכיצד? "עלי" או "עליכם"? אלא, הרשעים מחרפים ומגדפים את הקב"ה, כמו שכתוב "הנועדים על ה'" (במדבר כז:ג), אך היות וה' הוא דבר מופשט, ללא גוף, הרשעים מחרפים ומגדפים את מה שמייצג את הקב"ה בעולם - את המציאות של עולם התורה ושל תלמידי חכמים. הרשעים עושים זאת בחוזקה תוך התייצבות וללא התנצלות, וזו אכן הבעיה של דורנו. בדורנו, הרשעים שבשמאל, כמו יוסי שריד ימ"ש וזכרו, "שם רשעים ירקב", עומדים בחוזקה תוך חירוף וגידוף כלפי שמיא ללא שום בושה. לעומת זאת, הימין תמיד מתנצל ואף פעם אינו עומד "נצבים". הימין תמיד נמצא בהתגוננות ובהתנצלות, ולכן הרשעים מצליחים.  


כתוב בשמות רבה (ט:ב): "'ואמרת אל אהרן קח את מטך' - הדא הוא דכתיב (תהלים קי:ב): 'מטה עזך ישלח ה' מציון, רדה בקרב אויביך'. אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במטה. ולמה? לפי שנמשלו לכלבים, שנאמר (תהלים נט:ז): 'ישובו לערב יהמו ככלב'. כשם שדרכו של כלב ללקות במקל, כך הם לוקים. לכך נאמר: 'מטה עוזך'... אמר להן הקב"ה: פרעה רשע הוא, אם אומר לכם תנו מופת, הכו אותו במקל". הדבר היחיד שבו צריכים לטפל ברשעים הוא מקל - זו התייצבות מול הרשעים בחוזקה תוך חירוף וגידוף הרשעים. "וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה... שנאמר 'ושם רשעים ירקב' (משלי י:ז)" (בראשית רבה מט:א). אך ה"גדול" האמיתי עושה זאת מתוך קנאה לשם ה', לא מתוך גאווה, ח"ו. זו הייתה הבעיה של קורח - הגאווה. קורח לא היה מסוגל לתפוס את העובדה שיש אדם גדול ממנו. וכי מה היה חסר לקורח? כסף - לא היה עשיר כקורח; כבוד - היה ראש הסנהדרין. רק דבר אחד היה חסר בו, והיא ענווה. לכן הקנאה אכלה אותו והוציאה אותו מהעולם. "אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה.).

 
"שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות... ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי" (משלי ל:ז-ח). מה שמביא את האדם לידי גאווה היא התאווה לעוד. הוא אינו מסתפק במועט, אלא דורש תמיד עוד. לכן תמיד יהיה חסר לו. "הודו לה' כי טוב" - בכל מקרה, המצב טוב. כאשר יהודי מסתפק במה שיש לו ושמח בחלקו, אף פעם לא יגיע לידי גאווה. הרי אם אדם יחשוב לרגע, כשהוא מתעורר בבוקר, הוא צריך לקפוץ ולרקוד סביב מיטתו מרוב שמחה על כך שהוא יהודי ולא סיני או גוי אחר. על זה בלבד צריך הוא להודות ולהלל לקב"ה מידי רגע. קל וחומר, כאשר בנוסף לזה נותן לו ה' גם ביצה ולחם או כל דבר מזערי אחר. וכאשר ה' מוסיף לו עוד, הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שצריך להודות לה', "כי לעולם חסדו".


לדאבוננו, המצב בעולם התורה אינו כל כך טוב. במקום שלימוד התורה יגרום לאדם להיות יותר ויותר עניו ויותר ויותר צנוע, כמו אברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח:כז) למרות שהיה גדול הדור ועצום בתורה, הרי היום, ככל שאדם גדול יותר בחכמה ובתורה, הוא מחשיב את עצמו ליותר מאחרים. וזה אכן מסוכן. צריך להיזהר מאוד מהגאווה, שהרי זה מה שגרם למותם של קורח ועדתו. הקב"ה יצר יש מאין, ואנו צריכים ליצור אין מ"יש", לשבור את ה"יש".