צופה ומנהיג חלק א'

המהות האמיתית של החורבן

מהות אמיתית של החורבן

 א' אב התשמ"ח-פרשת מטות-מסעי

 

  "משחרב ביהמ"ק, תיקנו חכמים... שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה... וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי... וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אישה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין... וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי שיר לשמח בהם... אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" (שו"ע או"ח, תקס:א-ג,ה) וה"טורי זהב" מוסיף: אפילו בשמחה של מצווה, כגון חתונה ופורים. לא ייתכן שהאדם יהיה מלא שמחה כאשר יש עצב וחורבן בבית המקדש. "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו:כד)- אין הכוונה רק ליהודי שחי בגלות ומואס בארץ ישראל, אלא גם לגבי יהודי שחי בארץ ישראל שייך "וימאסו בארץ חמדה". בעבר הייתי נוהג ללכת כל ליל תשעה באב לכותל המערבי. לפני עשר שנים, הלכתי לכותל, וכל הרחבה הייתה מלאה אנשים, במיוחד יהודים שהגיעו לארץ לביקור, לטיול. ראיתי שם יהודי אחד שאומר בחיוך לחבריו: "א פריילך חורבן (חורבן שמח). מאז ועד היום אני לא הולך לכותל בתשעה באב. עשו מזה צחוק. לא רק שאין אבל והרגשת חורבן, אלא זה הפך למעין חוויה: יושבים ושומעים "איכה" כמו שיושבים ואוכלים צ'ולנט. כל מטרת התורה היא ליצור אדם חדש. יהודי חייב להגיע למצב שבאופן טבעי הוא מרגיש שמחה כאשר צריך לשמוח, ומרגיש אבל ועצבות כאשר צריך להתאבל. יש הלכה של שמחה ויש הלכה של אבל. האדם צריך להפוך את נשמתו, כך שבאופן טבעי, לא רק הלכתי, ירגיש את השמחה או את העצבות.

 
  יש שמחה הלכתית ויש שנאה הלכתית. ראשית כל חייבים לשבת וללמוד הלכות אהבה, הלכות שנאה והלכות רגשות, עד שזה יהפוך לחלק מהאדם מבחינה רגשית. מתחילים בלימוד תוך קבלת עול מלכות שמים ללמוד ולקבל מה שכתוב, מתי לשמוח ומתי להתאבל. לאחר שהאדם לומד ומקיים את ההלכות, הן הופכות לחלק בלתי נפרד מהאדם עצמו, ואוטומטית הוא מתחיל להרגיש באמת שהוא שמח או שהוא עצוב. וזהו העניין של יראת ה' ואהבת ה'. יראת ה' היא לקיים את המצוות מתוך פחד בין אם הוא מסכים ובין אם אינו מסכים וגם אם זה קצת מוזר לו, ובסוף זה הופך לאהבת ה' - האדם מרגיש שזה הופך לחלק ממנו, ומרגיש שמחה במקום הנכון ובזמן הנכון.

 
  הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב:א)כתב: "הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו:ה) ונאמר 'את ה' אלוקיך תירא' (שם:יג).." ובהלכות תשובה (י:ג)כתב: "וכיצד היא האהבה הראויה?... עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו". אדם צריך לחשוב על ה' כל היום כמו על אישה, כי בלי זה, זה לא מוכיח שלא תהיה דעתו מוסחת מה', "יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו". כשאדם מרגיש אהבת ה' ויראת ה', הרגש הופך לטבע. אני זוכר שהיה רב בישיבת מיר שמת בנו בערב שבת, ואשתו שמעה ולקתה בהתקף לב ומתה. אך נכנסה שבת, ואסור להתאבל. הוא אכן קידש ושר זמירות. אך ברגע שיצאה שבת, נפל על הרצפה והתחיל בוכה בכאב. זה יהודי! זאת יהדות! האדם צומח מההלכה והוא חלק מההלכה. 

"וימאסו בארץ חמדה" - בני ישראל במדבר פחדו, מפני שהמרגלים אמרו שיש בארץ ישראל ענקים ופחד. הם רצו לעלות ארצה, אבל פחדו. לא שח"ו לא רצו לעלות ארצה, לא כמו שאומרים היום "פיקוח נפש דוחה שטחים". ומה זה שטחים? לפי דבריהם, פיקוח נפש דוחה את כל ארץ ישראל, שהרי ארץ היא קובץ של שטחים. ויש אומרים שפיקוח נפש דוחה שכם, אך לא את הכותל. מנין?! אם יש פיקוח נפש על הכל, אזי פיקוח נפש דוחה את כל ארץ ישראל. ומי יגיד זאת מכל ה"בלופרים" הללו? מכל מקום, כיוון שכך פסקו (המרגלים) אמרו שיש לחזור לארץ גושן כדי להציל את העם. וכדי לא להיטמע במצרים ח"ו, "נגיע לשם ונקים שם ערים דתיות, ולא תהיה פינה ללא מקווה וללא ישיבה, ונדרוש מפרעה תקציבים למען המוסדות". זה מכונה "וימאסו בארץ חמדה" עד כדי "ולא האמינו לדברו". כל מיאוס ותיעוב וחילול מצווה - נובע מחוסר אמונה. הציות לדבר ה' לא הפך לחלק טבעי ומוחשי של האדם בגלל חוסר האמונה. מי שזה הפך אצלו לדבר טבעי, לא מרגיש פחד, כי אסור לפחד מגוי. ודאי שזה קשה, אך לומדים ועושים.  


"את ה' אלוקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק" (דברים י:כ) פירש רבנו בחיי (ויקרא ו:ג)שמילת 'עבד' מחייבת אדון ומילת 'אדון' מחייבת עבד. כל אחד מורה על חברו ומעיד עליו, ולא יימצא זה בלא זה. "וכיוון שהאדם עבד להקב"ה ונתחייב לעבוד אותו, אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שיקבל עליו כל מידות העבדות, והם ההכנעה והשפלות". לא די רק להחזיק בתואר זה, אלא אתה חייב ללמוד ולקיים, ואז אתה עבד. אתה הופך את נשמתך לעבד, כי מתוך ההכנעה והשפלות, אתה מגיע לדבקות. "אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי" (שמות כא:ה)- כך צריך להתייחס לקב"ה, אך אסור להיות עבד לבני אדם. "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה:נה) "נצטווינו במידת היראה ליראה את השם הנכבד והנורא לבדו, ושלא נירא מבשר ודם... שכל זמן שהאדם ירא מזרוע בשר ודם, אין יראתו בהקב"ה שלמה... וכאשר הוא נותן חלק ממנה [יראתו]לבשר ודם, הנה הוא חסר לב במידת היראה להקב"ה" (רבנו בחיי כד הקמח, ערך יראה) מי שחסר ביראת ה', לא מאמין בו, שהרי פחד מאדם נובע מחוסר אמונה בה' שיוכל לעזור לו, ואין מקום ל"מחצית אמונה". ויש מתרצים שאי אפשר היום לסמוך רק על ה' כי 'הדור לא ראוי לכך שה' יעזור לו' - פתאום משפילים את עצמם כדי לתרץ את חוסר האמונה שלהם. כל יהודי ראוי אם הוא רוצה, ואם אינו רוצה, הוא באמת לא ראוי! 
היום ראש חודש אב, מנחם אב. איזו נחמה יש כאשר בתוך המחנה התורני יש בלבול, סילוף ושקר ואי-הבנה מהו חורבן הבית? היום יש כנס של רבנים מחו"ל. הם ילכו לומר קינות בכותל המערבי, ותוך שבועיים יחזרו הביתה, והם יחזרו לשיר שם: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהלים קלז:ד).. שקר! "אף לא אחד מני אלף המתעורר להשתקע בארץ, לגור בה, כי אם אחד מעיר ושניים ממשפחה. אין איש החפץ באהבתה, הדורש שלומה וטובתה והמצפה לראותה. נראה לנו, בישבנו בנוח בחו"ל, כי מצאנו כבר ארץ ישראל וירושלים אחרת, על כן באו עלינו כל הרעות כשישבנו בספרד ובארצות אחרות, בנוחות ובכבוד גדול מימי חורבן... עד אשר גורשו משם אחר כך ולא נותר שריד יהודי באותן ארצות" (יעב"ץ, בהקדמה לסידורו בית יעקב) היום הם מגיעים לארץ ישראל, אך אחר כך הם חוזרים לחו"ל. הם מרגישים שהם חייבים להגיע ארצה כדי להפגין סולידריות, ומשאירים לנו כסף כדי להראות לערבים שהאינתיפאדה לא מפחידה אותנו. בלבול וסילוף! 

"וישלח את היונה... ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" (בראשית ח:ח-ט) "יהודה ב"ר נחמן בשם ר"ש אמר: אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת. ודכוותה 'היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח' (איכה א:ג)- אילו מצאה מנוח לא היו [שראל]חוזרים. ודכוותה 'ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך' (דברים כח:סה) הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים" (בראשית רבה לג:ו) זהו כלל בדוק. ברגע שיש מנוח, לא חוזרים. "מנוח עם הארץ היה... וילך מנוח אחרי אשתו" (ברכות סא.)- הלך אחרי בית, אחרי מקום טוב. 
על זה צריך לבכות - על החורבן שנבע מתוך החורבן, וצריך להבין את החורבן במלואו. לפני חצי שנה היה כנס של יהודים אשר שירתו בצבאות זרים במלחמת העולם השנייה. היו שם יהודים שלחמו בצבא פינלנד במלחמת העולם השנייה, והרי הפינים היו בעלי ברית של הנאצים ולחמו נגד הרוסים. היה שם מטומטם אחד שכתב שהוא לחם כל כך באומץ, שהגרמנים רצו לתת לו עיטור, והוא התגאה בזה שסירב לקבלו. זאת הגלות: יהודי מגיע לאי-שם, ולוחם עם הנאצים נגד העם שלו. על זה חייבים להתאבל ולבכות! ואם ח"ו תהיה מלחמה בין ישראל לאמריקה, הרבה יהודים יילחמו בצבא האמריקאי נגד ישראל, והם יילחמו באומץ. לא מעט מהם התנגדו למלחמת ויטנאם, אך להילחם בישראל הם חושבים שמותר.

בתשעה באב נשב בתענית ובעינוי נפש. לגבי יום הכיפורים לא כתוב "תענית", אלא עינוי נפש. אך מה שווה תענית ללא עינוי נפש? פולחן! כאשר יהודי ממש בוכה ומרגיש "היכן המשיח, היכן הגאולה?" - זהו עינוי הנפש. חייבים להפוך את המצוות לרגשות. הן חייבות להיות חלק מהאדם. צריך שהוא ירגיש את הדברים בלי להסתכל בהלכה, שהוא ידע בדיוק מתי צריך לאהוב ומתי לשנוא, מתי להתאבל ומתי לשמוח. זה חייב להיות חלק ממנו. 

מספרים על חסיד אחד שסיפר לאדמו"ר על עצמו כמה הוא מתענה: אוכל רק ירק, שותה רק מים, שם מסמרים בתוך הנעליים ובחורף מתגלגל עירום בשלג. הרבי לקח אותו לחלון והראה לו סוס עומד בשמש, ואמר לו: "הוא אוכל רק עשב, שותה רק מים, יש לו מסמרים ברגלים ובחורף הוא מתגלגל בשלג עירום, אך הוא סוס!" המידות חייבות להיות חלק מהאדם, וצריך להתעלות ולהתקדש בדרך זו. 

בסוף שנה זו אנו מגיעים לסוף שנת הארבעים למדינת ישראל, ומי יודע מה יהיה. לאחר שהוצאתי חבל תלייה בכנסת בשביל מוחמד מיעארי, שונא ישראל ימ"ש, שמטיף נגד צה"ל, הכנסת החליטה פה אחד להוציא נגדי כרטיס אדום לחמש ישיבות. "יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב" (דברים כח:כח) שום דבר לא הולך היום - לא כלכלה, לא צבא. "בכל משלח ידך אשר תעשה... והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוור באפילה... הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה" (שם:כ,כט,מג) מי שלא מבין זאת, הוא ממש עיוור ומשוגע. ולא נשאר לנו אלא להפוך את עצמנו לברייה חדשה, להרגיש בתוכנו את השמחה האמיתית ואת הבכי האמיתי, שכל מידות ההלכה יהיו חלק בלתי נפרד מאתנו. צריך ללכת ולזעוק את האמת, שאנו חייבים לצאת נגד החורבן, החורבן הנפשי של האדם. צריך לומר את האמת בגלוי וללא פחד, גם אם זה נגד רבנים וגדולים אשר מעוותים ומסלפים. הם יושבים בגלות, ונותנים הכשר לחזיר הגלותי,והם יודעים שזה שקר! הרב משמש דוגמה חיה של עיוות ושקר בהישארו שם. אתם יודעים מה זה תשעה באב בבוורלי הילס? השקר הזה! וזה גם בארץ ישראל! היום הופיע בעיתון שהשנייה ברשימה של "מימד" אמרה שהדמוקרטיה תפסה את מקומה של המלכות. חייבים לצאת ולומר את האמת, וזה אפשרי רק כשהאמת היא חלק מהאדם. כשהאמת מורגשת באופן טבעי, אפשר להעביר אותה לזולת, אך כל עוד זה לא דבוק בנו, איך אפשר להעביר זאת לזולת? השנה נזכה סוף סוף לגאולה ולביאת המשיח, וימלא שחוק פינו, אמן ואמן.