צופה ומנהיג חלק א'

הקושי במנהיגות - סיום השנה הראשונה בישיבה

הקושי במנהיגות

ו' אב התשמ"ח סיום השנה הראשונה בישיבה

  

"לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה, ודבר ולא יקימנה" (במדבר כג:יט)- כאשר הקב"ה אומר משהו, הוא מקיים ואינו מוותר! "כל דבריו אמת וצדק", "חותמו של הקב"ה הוא אמת" (שבת נה.) אנו עומדים בסוף שנת הארבעים של המדינה, ואם אכן נכון שארבעים שנה הן פסק זמן ואפשרות לחזור בתשובה, התקופה עוברת, ולא רק שלא חזרו בתשובה, אלא ממשיכים להידרדר. ארבעים אחוז מהנוער אינם יודעים מה זה עקדת יצחק - כך הופיע בסקר בעיתון. לפני חמישים שנה אפילו ילד קטן ידע מה זה. וכן במישור הלאומי יש חילול השם שאין כמוהו - ערבים רגמו היום אוטובוסים בחמישה מקומות בעיר תוך שש שעות. 

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד:כה) אומר הכלי יקר: "לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה [הרע אינו בא מיד כי ה' רחום וחנון], על כן מלא לב בני אדם לעשות רע, ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים. על כן אמר: 'כי תוליד בנים וגו' והשחתם ועשיתם פסל' וגו', רוצה לומר, בתוך זמן זה, באותן הימים עצמם אשר תשחיתו, תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ, ועל ידי זה תטעו לומר: לו חפץ ה' [להמיתנו] כולי האי לא שתיק, הרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים, ואם כן ודאי אין בנו אשמה [דווקא מפסק הזמן נובעת הרגשת החוטא שמעשיו טובים]. על זה אמר 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ' (שם:כו). כי ממידת השם יתברך שלא להביא צרות תכופות זו לזו, כמו שלמדו במדרש מן הפסוק (בראשית לב:יז) 'ורוח תשימו בין עדר ובין עדר'. וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב, באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות, וצרה אל אחותה ניגשת [כאשר הקב"ה מאריך אפו והזמן עובר, העונשים באים זה אחר זה], וכן היה בבית ראשון, שהיו עובדים עבודה זרה זמן רב מימות ירבעם, ואף על פי כן האריך להם אפו, וכמ"ש (דברים יא:יז) 'ואבדתם מהרה' וגו'. ושם פירש"י 'לא אתן לכם ארכה' [לאחר שתמו כל הארכות הקודמות], וכן כאן נאמר 'כי אבד תאבדון מהר'. אלא ודאי שעניין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות במהירות בזו אחר זו...".
הכלי יקר הזה ממש יקר ואמת, ויש ללמוד ממנו. אנו קיבלנו את המדינה בחסד, והיא התקיימה בחסד עליון. כל הניצחונות והטובות לא היו בזכותנו אלא למרות התנהגותנו. בתש"ח היהודים היו מוכנים לוותר ולחלק את הארץ, ואנו קיבלנו את המדינה בחסד, כי הגוי הערבי לא היה מוכן לקבל חלק בלבד. ראשי ההנהגה התחננו שלא יברחו הערבים (יש לי כרוז של ההסתדרות מזמן קום המדינה, שבו התחננו מהערבים שיישארו), אך הם ברחו. על פי הטבע היו צריכים להיות כל יום מטעני חבלה, שהרי יש בירושלים מאה וארבעים אלף ערבים. בכל זאת לא קורה כלום, וזה חסד עליון! אך, כביכול, מחסדו יוצאת תקלה: רק אדם נבון מבין שזה חסד, ואילו אוויל טיפש וכסיל לא מבין שיש כאן חסד וחושב שמעשיו טובים. אני מתחיל לחשוש, משום שעכשיו סוף התקופה של ארבעים השנה; אנו בסוף המחצית השנייה של שנת הארבעים. עד עכשיו היה לנו צבא של חוזק וניצחון, והערבים פחדו, אך היום זה להפך: הערבי משליך אבנים והצבא סובל שמונה חודשים אינתיפאדה.
  ברוך השם, אנו מסיימים את השנה הראשונה בישיבה. ישבתם ולמדתם, הייתם בתוך מעיינה של תורה. אתם חייבים לצאת ולזעוק: אין זמן, חייבים לחזור בתשובה, הן במישור האישי והן במישור הלאומי. 

  "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א:יב) - "מלמד שהיו ישראל טרחנים... מלמד שהיו אפיקורסים... מלמד שהיו רוגנים" (רש"י שם וילקוט שמעוני, דברים תתא). הקב"ה התגלה לירמיהו, שהיה נער צעיר בענתות, ואמר לו: "'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' (ירמיהו א:ה) - עד שלא יצרתיך במעי אמך, מניתך להיות מתנבא על עמי. ענה ירמיהו... ריבונו של עולם, איני יכול להתנבאות עליהם. איזה נביא יצא להם ולא ביקשו להורגו? עמדו להם משה ואהרן - לא ביקשו לרגום אותם באבנים?... העמדת להם אליהו בעל קווצות והיו מלעיגים ומשחקים עליו... העמדת להם אלישע והיו אומרים לו 'עלה קרח עלה קרח' (סוטה מו: ) איני יכול לצאת על ידי ישראל, 'הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי' (ירמיהו א:ו). אמר לו הקב"ה: הלא לנער אני אוהב שנאמר 'כי נער ישראל ואהבהו' שלא טעם טעם חטא... ירמיה היה אחד משלושה נביאים שנתנבאו באותו הדור. ירמיה היה מתנבא בשווקים, צפניה בתוך בתי בנסיות וחולדה אצל הנשים" (פסיקתא רבתי כו). כמה עדיף להיות נביא בבית המדרש, וכמה קשה להיות נביא בחוץ. כמה קל להיות מטיף בבית המדרש, וזה מה שקורה היום בישיבות, מפתחים דור שלא מציל את העם! העם נמצא במחנה יהודה ובגבעתיים. 

אנו מדברים על העוול שנעשה לעדות המזרח בקום במדינה. בערך באותו זמן הגיע לארה"ב אחד מ"הפעילים" שבכה ואמר: "איפה היו ראשי הישיבות? התחננו וצעקנו ובכינו שיבואו להפגין, והם אמרו: לא, צריך ללמוד תורה". והוא אמר: "יבוא יום, ושני סוגי אנשים ייתנו את הדין על מה שקרה ליהודי תימן: השמאלנים שהשחיתו בפועל, והרבנים שלא עשו כלום וישבו ושתקו".

חייבים לשבת וללמוד. "והגית בו יומם ולילה". אך דעו לאן פניכם מועדות! דעו מה אנחנו דורשים מכם: אנו רוצים שתצאו לשווקים, שתצאו אל העם לזעוק ולצעוק ולקבל אבנים, לא שקלים. אין יהודי שלא מוכן לקבל שקלים, אך מעט מאוד מוכנים לקבל אבנים, וזה מה שירמיהו אמר: "איזה נביא יצא להם ולא ביקשו להורגו?"

אנחנו המעט מכל העמים, ואתם המעט בתוך העם, וכמו שאמר הרבי מגור, אתם ה"כולי עלמא". בעזרת השם, בזמן הבא, בזמן אלול, נתחיל עוד "זמן" בישיבה. אך דעו על מה ולמה אתם יושבים כאן - כדי לקבל אבנים! וכך ננסה להציל את העם מהעונש ומהפורענות.  

הוצאנו חוברת ובה כתוב מה צריך לעשות לפני בוא המבול, ח"ו. מישהו העיר: "למה 'מבול'? זה יותר מדי חריף". כאשר נח בנה את התיבה לפני המבול, ושאלו אותו: "מה זה?" אמר להם: "יבוא מבול". אם רוצים להתעלם מהעובדות, מספיק לומר שהקב"ה ארך אפיים ורב חסד. אך חייבים לקום ולזעוק ולצעוק על מה שעתיד לקרות, על שכר ועונש, וזה התפקיד שלנו. אולי בזכות שנקום, תבוא הגאולה. פעם מישהו אמר לי: "אתה נותן שיעור מוסר בכנסת, האם זה יעזור?" אמרתי לו: "מי יודע? אולי משום שקם אדם אחד, הקב"ה יציל, מי יודע?!" אולי בזכות זה שיש יהודים שכואב להם ומעיק להם, הקב"ה יצילנו, וייתכן שהעונש ייבלם או יימנע בזכות מסירות הנפש וקידוש השם של אותם אנשים. 

טוענים כלפינו: 'אתם כל כך מעט'. עם ישראל תמיד היה במיעוט. אברהם אבינו היה יחיד, הוא היה מעבר אחד וכולם מהעבר השני, והוא צדק. הגמרא אומרת שלאחר החורבן ניתנה נבואה לשוטים ולקטנים. אמרתי פעם שהכוונה היא, שכאשר קם מישהו ואומר דבר שהוא נגד הזרם, אומרים עליו "שוטה" או שהוא "ילד קטן", אבל דווקא להם ניתנה הנבואה והמנהיגות! ילד קטן, נער, מרגיש בצרה, כי עורו חלק ודק ולא עבה, כך כשמכניסים לו מחט זה כואב, לא כמו זקן שאינו מרגיש. חוסר הרגישות הזאת של המבוגרים הדתיים והגדולים, דווקא היא הורסת אותם. הילד הזה לא טעם טעם של שחיתות ופיתוי, אבל כאשר האדם גדל, יש בעיות עם האישה ('למה אתה?! תן למישהו אחר לפעול, אני רוצה בעל נורמלי') ועם ההורים, ואז ההתמודדות היא קשה. דווקא עם האנשים הטובים המאבק הוא קשה. 
נקווה שהשנה הבאה תהיה טובה לנו בפרט ולעם בכלל, והרבה יותר קל אם המשיח יבוא. יש כאלה המחכים למשיח, אבל אנו נביא את המשיח במעשים של מסירות נפש וקידוש השם, במהרה בימינו אמן!