צופה ומנהיג חלק א'

יראת ה' - שופטים

 יראת ה'

ו' אלול התשמ"ח- ער"ש פרשת שופטים

 

יש מצווה מיוחדת על המלך (דברים יז:יח-כ): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם". כתוב בספרי (שופטים, קסא): "מלמד שהתלמוד מביא לידי יראה, יראה מביאה לידי שמירה, שמירה מביאה לידי מעשה". מוטב לאדם שנברא והגיע לידי מעשה, מאדם שלא הגיע לידי מעשה, שמוטב שלא נברא כלל. 
 
 

בחודש אלול חשוב לעבוד על יראת ה', שבלעדיה אין ערך לקיום המצוות. "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת" (אבות ג:ט) - יראת ה' לפני תורה - ייתכן שתורתו תתקיים. אין שתי תכונות נפרדות, תלמיד חכם וירא ה'. אם אדם למד לכתחילה בלי יראת ה', הוא לא למד נכון, ורק מי שלמד יראת ה' ואחר כך תורה, לימוד התורה שלו הוא נכון ואמת (ראו איך לומדים הקונסרבטיביים את התורה - אינם מוציאים ממנה כלום). ראשית - יראה. מי שלומד תורה עם יראת ה' - יש סיכוי שתורתו תהיה מושלמת. "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו" (שבת לא: )- הבניין הוא התורה, החצר היא יראת שמים, ואי אפשר להגיע לבניין ללא מפתחות החצר. ובמסכת יומא (עב: ): "אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים, שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים". הלומד מתוך לימוד בלבד ולא מתוך יראת ה', הוא סתם גאוותן. דבר זה יביא לתקלה ויסלף את ההלכה ויבייש את ה'. בעיתון "כל העיר", אחד מ"גוש אמונים", תלמיד חכם גדול שהוא חבר של יוסי שריד, כתב שלא צריך ללכת נגד הקונסרבטיבים. וזה אכן נובע מחוסר יראת ה'.
 

 

כשרבי יוחנן בן זכאי נטה למות, באו תלמידיו לבקרו: "אמרו לו: רבנו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולוואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם" (ברכות כח: ). כתוב בירושלמי בברכות (ד:א): "רבי יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום". "תפילה" היא שמונה עשרה, זה מרכז התפילה לקבל עלינו יראת ה'. 
 

 

מהי יראת ה'? מדוע הקב"ה תובע מאיתנו יראה ולא אהבה? הרי הרמב"ם כותב שהאהבה עולה במדרגתה על היראה. 
התשובה היא שבלתי אפשרי שאדם יגיע ישר לאהבה. האהבה חייבת להיות בנויה על היראה. היראה באה כדי לשבור את ה"יש", את גסות הרוח. כל אדם נברא עם "יש" בתוכו, עם אנוכיות - זה דבר חיוני. אדם שאין לו כלל וכלל גאווה הוא לא אדם. אדם חייב להיות עם הכרה עצמית וביטחון עצמי, אחרת הוא אינו אדם. אבל יש הבדל בין קצת (שמינית שבשמינית) לבין גסות הרוח שעליה יש סוגיא שלמה במסכת סוטה (ה.): "כל אדם שיש לו גסות רוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם" - הקב"ה קובע חד משמעית: או הוא או אני! 
 

 

הגאווה היא שורש כל הרע שבעולם! אין אדם אחד ששודד בנק "לשמה", הוא שודד כי הוא רוצה את הכסף. למה הוא צריך כסף? כדי ליהנות ממנו - לקנות בית יפה, אוטו יפה; וזו גאווה. כל הרע בא מתוך האנוכיות של האדם. כמובן, צריך חינוך, אבל ראשית כל צריך יראת ה' - שופטים ושוטרים. הפתרון האמיתי הוא חינוך, אבל בינתיים - יראת ה'. אלמלא יראת המשטרה, אדם את רעהו חיים בלעו. 
 

 

לכן דווקא המלך חייב ללכת כל היום עם ספר התורה. זה חלק מהמלך. כתוב בגמרא (ברכות לד.): "אלו ברכות שאדם שוחה בהן... אמר רבי יצחק בר נחמני... הדיוט - כמו שאמרנו; כהן גדול - תחילת כל ברכה וברכה; המלך, כיוון שכרע, שוב אינו זוקף" - המלך כורע עד סוף התפילה משום שהוא צריך את הרגשת הנכנעות יותר מכל הדיוט. לגבנו הוא מלך, אבל לגבי הקב"ה הוא הדיוט.
 

 

 אנשים חושבים שענווה היא דבר פשוט, וזה לא נכון. לפעמים הגאווה מתבטאת בשפלות גדולה, וזוהי הגאווה הכי גדולה. אני זוכר שבפעם הראשונה שהייתי בישיבת "מיר" (בשנת תש"ח-תש"ט), בשיעור הראשון במוסר, המשגיח דיבר על אותו יהודי שעומד במזרח עטוף בטלית, מתפלל ומתנענע בדבקות גדולה, וכל אותו הזמן חושב תחת הטלית "הנה הם אומרים שאני צדיק". 
  שאול אומר (שמואל א ט:כא): "הלוא בן ימיני אנכי, מקטני שבטי ישראל; ומשפחתי הצערה [הקטנה] מכל משפחות שבטי בנימין; ולמה דברת אלי כדבר הזה?" - זו ענווה גדולה. כשבאים למנותו למלך עם אורים ותומים, נאמר (שמואל א י:כא-כב, כז): "וילכד שאול בן קיש, ויבקשהו ולא נמצא... ויאמר ה': הנה הוא נחבא אל הכלים... ובני בליעל אמרו: מה ישענו זה?! ויבזהו ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש". איזו ענווה של מלך, הוא מחל על כבודו. אם כן, איך כתוב באליהו רבה (פ' לא) דווקא עליו שהיה גס רוח?! אפשר להבין זאת מדבריו של שאול כששמואל בא והוכיחו על שלא הרג את צאן עמלק: "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר" (שמואל א טו:טו). אמר לו שמואל: "הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל" (שם:יז) - אתה המנהיג, אז מה אם העם חמל? זה הסוד: לפעמים הגאוותן רוצה לזכות באהבה ובאהדה של העם, שיאמרו "יחי המלך", והוא יודע שאם ילך נגד רצונם, ייתכן שלא יבחרו בו ולא יצייתו לו. את הגאווה הגדולה שהייתה לשאול רואים אחר כך כשרצח את כהני נוב. הכיצד?! כיצד כזה עניו ורחמן מוכן לרצוח? אלא, זהו אותו מטבע. משפלות יתרה אפשר להבין שאדם הוא גאוותן. כך זה אצל כל יהודי, ובמיוחד אצל מלך. אם יש לך יראת ה', אין לך יראת בני אדם. אם כן, מה חשוב מה אומר העם? 
 

 

ההפך היה אצל דוד. אנו רואים שחטא יותר משאול - באביגיל ובבת-שבע - ובכל זאת הוא נבחר למלך, וזרעו נבחר לנצח נצחים, כי הוא הבין מתי צריך להיות מלך קשה וחזק, ומתי יש מקום להיות שפל. "ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" (תהלים כב:ז) - את זאת אמר לגבי ה'. "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי" (שם קלט:כא-כב) - הוא שנא את שונאי ה', וזאת אהבת ה'. לא אכפת לו שישנאו אותו, ובלבד שיוסיף אהבת ה'. לעומתו, שאול מוכן לרצוח כהנים, כי זה כבר התנגש בו אישית וסיכן את מלכותו. 
 

 

להיות שפל יותר מדי, זהו סימן מובהק לגאווה. גם משה רבנו, שהיה עניו מכל האדם, ידע לומר "מי לה' אלי" ונלחם באויבי ה'. גאווה מגיעה על ידי זה שאדם מחשיב את עצמו ומסתכל יותר מדי על עצמו. לכן יש כמה מצוות שבאו להוציא מהאדם את ה"אני" על ידי התחברותו לכלל. הדיכאון וההסתכלות האישית - זו היא גאווה שלמה, שהרי אדם שנמצא בדיכאון אומר "אוי לי ואבוי לי" - כל הזמן "לי". שאול אכן היה בדיכאון: "ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה" (שמואל א טז:יד) - דיכאון. לעומת זאת, "מזמור לדוד" - תמיד מזמור ושמחה. פעם כתוב "לדוד מזמור" ופעם "מזמור לדוד". כשכתוב "לדוד מזמור", שרתה עליו שכינה לפני שאמר שירה, וכשכתוב "מזמור לדוד", שרתה עליו שכינה לאחר שאמר שירה (פסחים קיז.). אך בכל מצב אמר שירה! "מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה" (תהלים סג:א) - גם במדבר אמר שירה. "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" (שבת ל:). צא מתוך עצמך. אתה חלק מעם ישראל. התחל להיות שמח בשמחה של מצווה. כדי להדגיש זאת, מצוה התורה על עלייה לרגל, ששם "יראה כל זכורך את פני ה'" (דברים טז:טז), וכן על תפילה בציבור. כל זאת כדי שהאדם לא ייכנס לפרטיות והתבודדות ויגיע לדיכאון.

 

 
  יש מצווה של "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, ואכלת לפני ה' אלוקיך... למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (דברים יד:כב-כג). ראשית, אתה מביא זאת לבית המקדש - בית אלוקים! את מה שאתה זרעת וקצרת ואספת, עכשיו אתה מביא לה', ואחר כך "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך... ושמחת אתה וביתך..." (שם:כו) - כדי שלא תיכנס לדיכאון. אחרי שהתברר שאינך גאוותן, תאכל כל אשר תאווה נפשך, ואחר כך "ושמחת", מפני שיראת ה' מביאה לידי שמחה! 
 

 

בראש השנה דנים את האדם. אבל במקום לשבת באפר, ישראל מתפללים ואחר כך הולכים לאכול בשר ולשמוח, כי קודם צריך שפלות ואחר כך שמחה, אך בשום אופן לא דיכאון. "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" (מהתפילה, לפני קריאת שמע קטנה). כשאדם אומר זאת בתפילתו, הוא צריך לעצור לדקה ולהתכוון בכוונה גמורה: אשרינו! מתוך מיליארדי אנשים, אנו נבחרנו להיוולד יהודים!