צופה ומנהיג חלק א'

ארץ ישראל - מחיית עמלק -כי תצא

ארץ ישראל, מחיית עמלק

י"ד אלול התשמ"ח שבת פרשת כי תצא 

"לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו" (דברים כג:טז) - מדובר בעבד כנעני. הגמרא במסכת גיטין (מה.) מתלבטת האם מדובר באדון גוי או באדון יהודי. האבן עזרא כותב: "'לא תסגיר עבד' - בלכתם למלחמה ייתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו ישראלי. 'מעם אדוניו' - גם הוא איננו ישראל, כי הוא בא לכבוד ה' הנקרא על ישראל, ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו, הנה זה חילול השם, ע"כ לא תוננו". כלומר, הגוי הזה בא להתגייר, ואם אתה מוסר אותו לאדונו, הרי אתה מחלל את השם. לכן אל תמסור אותו, אלא קבל אותו או בתור עבד כנעני שחייב במצוות כאישה או כגר תושב. ואכן הפסוק הבא מדבר על גר תושב: "עמך ישב בקרבך...". 

רש"י כאן כותב כמסקנת הגמרא, שאסור להחזיר אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל. אך נשאלת השאלה: מדוע לא להחזירו? הרי הוא שייך לישראל. כותב הרמב"ן: "ורבותינו אמרו: אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ. שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ ה', וינצל מעבד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצוות נוהגות שם". כלומר, איננו רוצים שיחזור העבד לחו"ל שהיא אדמה טמאה, ששם לא יוכל לקיים את כל המצוות. למרות שהוא חייב במצוות רק כאישה, בכל זאת בחו"ל לא יקיים מצוות ישיבת ארץ ישראל, ולכן אל תסגיר אותו. 

"ספר החינוך" (מצווה תקפב) כתב: "שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחו"ל לארץ ישראל ואפילו אדוניו ישראל... ונוהגת מצווה זו אפילו בזמן הזה". ובשורשי המצווה כתב: "מה שזכרנו שרצה הא-ל לכבוד הארץ". מכאן אנו רואים שמצוות יישוב הארץ נוהגת בכל הזמנים (ולא רק לשיטת הרמב"ן אלא אליבא דהלכתא, וקשה לי מדוע לא הביאו כל האחרונים הוכחה ממקור זה!) וזה מה שאומרת הגמרא במסכת כתובות (קי: ) "הכל מעלין לארץ ישראל - הכל מעלין לאתויי מאי? לאתויי עבדים". וכך נפסקה הלכה! 

"זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח" (דברים כה:יז,יט). נשאלת השאלה: מדוע צריך גם ציווי לזכור וגם ציווי לא לשכוח? ידוע מה שהספרי (כי תצא פסקא רצו) מפרש: "זכור בפה ואל תשכח בלב". ולי נראה עוד פשט: מי לא זוכר את השואה? הכל זוכרים. אך היום יש במדינת ישראל שגרירויות גרמניה ואוסטריה והסכמים ויחסים, וזו בדיוק הבעיה. הכל "זוכרים" את השואה, אך "שוכחים" כשמגיעים להשלכותיה בימינו. אנו מלאים ספקות בינינו לבין עצמנו ('מה אתה רוצה מהם? הם לא עשו את זה'). וזה בדיוק החשש לגבי עמלק. על זה אמרה התורה: לא תשכח! את הספקות האלו האויב מרגיש. על הפסוק "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז:ח), אמרו חז"ל שרפו ידיהם של ישראל מהתורה (תנחומא, בשלח כה). ואת זאת עמלק הרגיש. עמלק ראה שבני ישראל רבו עם משה על מים ועשו מחלוקת, וידע שאם בני ישראל רפויים, הוא יכול להילחם בהם. אמנם פשט הכתוב "ולא ירא אלוקים" (דברים כה:יח) מורה על עמלק, אך אפשר לפרשו גם על ישראל: בעקבות התרופפות ביראת ה' שלהם, עמלק יצא ונלחם בישראל. עם שאינו ירא אלוקים (עמלק), שאין לו אלוקים ואמונה בדבר מסוים, אותו צריכים להשמיד. וזאת מצווה על הכלל, לא על הפרט, כמו שכותב "מנחת חינוך" במצווה של מחיית עמלק. זו מלחמת מצווה, ואדם צריך לסכן את עצמו במסגרת הכלל. אין האדם יוצא לבד, כי כל מלחמת מצווה היא עניין כללי של עם ישראל (במצווה זו לא שייך פטור מטעם פיקוח נפש, והדברים ידועים).

 
אף אחד אינו יכול להפקיע מצווה זו של מחיית עמלק תמורת הסכם או יחסים או כל דבר שהוא, בין שהוא מראשי העם ובין שאינו מראשי העם. חמש שנים אחרי השואה, בן גוריון עשה הסכם עם נשיא גרמניה והמדינה קיבלה פיצויים. אני בעד פיצויים אך נגד הסכמים. לא שייך לסלוח לגרמנים - לעולם! מחייתם היא מחיית אויבי ה', ועל זה לא שייך ויתור, כמו שראינו במלחמת מדיין. ה' אמר למשה: "נקום נקמת בני ישראל..." (במדבר לא:ב), ומשה אמר לישראל: "...לתת נקמת ה' במדין" (שם:ג), כי נקמת ה' היא נקמת בני ישראל וכן להפך. וכתב "בעל הטורים": "'קרך' - סרס בגימטריא" - כביכול עמלק סרס אותנו מה', ח"ו.

גם כאן וגם במלחמת שבעה עממים, אנו מוצאים עונש קולקטיבי, וכן לעניין עמון ומואב. זו התשובה לשאלה "עונש קולקטיבי מן התורה - מנין?"